מינגוס כפול עשר

לא באמת חשבתם שאקח ברצינות הפסקה מהבלוג, נכון? קורים המון דברים טובים ומשמחים בחיים האישיים שלי עכשיו ויש לי פחות אנרגיה לשבת ולכתוב, ובכל זאת נראה שקשה לי לתפקד בלי להתעסק עם מוזיקה באיזושהי צורה, לרבות כתיבה. כך שאשתדל לכתוב כשתנוח עליי המוזה. יש שלושה סוגים של פוסטים בבלוג האלה- כאלה שהם חלק מאיזה קונספט כללי, כאלה שמתוזמנים לתאריך או קונטקסט מסוים, וכאלה שלא קשורים לשום ארוע או קונספט ואני פשוט כותב אותם כי בא לי. אז אחד כזה הוא הפוסט של היום- עשרה אלבומים מומלצים של גאון הג'אז המופלא, אחד המוזיקאים הגדולים של המאה העשרים, ובעיניי אחד המוזיקאים הגדולים ביותר אי פעם- צ'ארלס מינגוס. אני יכול לכתוב מעכשיו עד סוף החודש הבא על מעלותיו של מינגוס הגדול, אבל למה להכביר במילים כשאתם פשוט יכולים לשמוע בעצמכם. על אלבום אחד כאן ברשימה כתבתי פוסט במיוחד בעבר אז פשוט אלנקק אותו. האלבומים מסודרים בסדר כרונולוגי ולדעתי מייצגים נאמנה את מהלך הקריירה המרתק של מינגוס.

Mingus at the Bohemia  (1955)

אלבום הופעה מוקדם של מינגוס ואחד מאלבומיו הראשונים. הופעה מצוינת בקפה בוהמיה במסגרת מה שמינגוס קרא לו ה-Jazz Workshop. ההרכב כאן הוא הרכב קטן יחסית למינגוס. המתופף הנודע מקס רואץ' מתארח בקטע אקספרימנטלי אחד שדי מקדים את ז'אנר ה-free improvisation בעשור לפחות.

The Clown (1957)

אחד מאלבומיו הראשונים של מינגוס בלייבל המצוין Atlantic שם הוציא כמה מאלבומיו הטובים ביותר. יש כאן שניים מהקטעים הכי גדולים וידועים של מינגוס- “Haitian fight song” ו-“Reincarnation of a love bird”, ויוצא דופן במיוחד הוא קטע הנושא שמבוסס על דקלום מאולתר, סיפור על ליצן שהקהל צוחק ממנו רק כשקורות לו תאונות ונפילות.

Mingus Ah um (1959)

בלי ספק אלבומו הפופולרי ביותר של מינגוס ואחד האלבומים הקלאסיים ביותר של הג'אז. אני אודה כי הוא האלבום הכי פחות אהוב עליי מבין אלבומי הרשימה הזו, אבל אי אפשר שלא לציין את האלבום הזה שגם ביסס את מעמדו של מינגוס כאמן ג'אז מהשורה הראשונה, וגם מדגים  ז'אנר שמינגוס הצטיין בו- עבודה עם הרכבים בגודל בינוני של 8-10 נגנים, לא הרכב קטן אבל גם לא ביג בנד. ויש כאן כמה קלאסיקות מינגוסיות אלמותיות כמו “Goodbye Pork Pie hat” ו-“Better git it in your soul”. 

Mingus at Antibes (1960)

שתי מילים יש לי בשבילכם: אריק דולפי. המפגש בין שני הענקים תמיד מרתק, דולפי ניגן הכי טוב בקריירה שלו כשניגן עם מינגוס. האלבום הזה הוא כנראה אחד מאלבומי הלייב הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם, וכולל גם את הסקסופוניסט בוקר ארווין שמינגוס הרבה לעבוד איתו וכן את פסנתרן הבי-בופ האגדי באד פאוואל לקטע אחד. מינגוס עצמו מנגן פסנתר בשני קטעים, דבר שיעשה יותר ויותר עם הזמן.

Charles Mingus Presents Charles Mingus  (1960)

אחד האלבומים הגדולים של מינגוס בעיניי, מינגוס למעשה משתמש באותו הרכב מההופעה באנטיב מינוס בוקר ארווין, ולמעשה נותן פייט לרביעיה חסרת הפסנתר המפורסמת של אורנט קולמן. מינגוס מיעט לנגן בהרכב של רביעייה אבל ארבעת הנגנים כאן כל כך חדים ומאוחדים שזה לא ייאמן. זה גם אחד מאלבומיו המחופפים והמוטרפים ביותר של מינגוס, שבתחילת כל קטע נותן הרצאה קטנה ונוזף במאזין שלא ייעשה רעש, כאילו מדובר בהופעה מול קהל מדומיין (ונראה אתכם מצליחים להבין מילה ממה שהוא אומר במבטאו הבלתי מובן). וגם, יש כאן את הקטע הפוליטי “Fables of Faubus” כולל שירה של מינגוס והמתופף הקבוע שלו דני ריצ'מונד (שמנגן בכל האלבומים כאן חוץ מהראשון).

Oh Yeah (1961)

בלי ספק זה אלבומו המטורף ביותר של מינגוס ואחד המהנים ביותר. במשפט אחד- זה מה שקורה כשמינגוס עוזב את הבאס, עובר לעמדת הפסנתר (והשירה!) ומארח את האיש היחיד בתולדות הג'אז שמטורף יותר ממנו, רהסאן רולנד קירק, על לא פחות משלושה סקסופונים. פשוט נפלא.

Plays Piano (1963)

על האלבום הזה כתבתי פוסט עצמאי. ובכל זאת בכמה מילים- אחד מאלבומי המפתח להבנת האישיות המוזיקלית הפנטסטית הזאת שנקראת מינגוס. אלבום ראשון בחברת Impulse! שם הקליט מעט מאוד, אבל כל אלבום זהב.

The Black Saint and the Sinner Lady (1963)

או. הגענו אולי ליהלום שבכתר, לפנינה הכי גדולה ונוצצת בכל הקריירה של מינגוס. עוד אלבום להרכב בינוני, ואו מיי גוד איזה אלבום. ההשפעה הכי גדולה של מינגוס היתה תמיד דיוק אלינגטון וההרכבים הגדולים שלו, וכאן מינגוס יצר פשוט סימפוניית ג'אז מופלאה ומרשימה. אם אתם רוצים לשמוע רק אלבום אחד מהרשימה הזו אז עשו לכם טובה ותשמעו את זה.

Cornell 1964

ב-1964 יצר מינגוס את אחד ההרכבים הכי מיתולוגיים בתולדות הג'אז, שוב עם אריק דולפי, והם יצאו לטור ארופאי קצר (ולא הקליטו כלום באולפן למרבה הצער). הלסת פשוט נשמטת מהלהקה הזו, הם מנגנים קטעים בני חצי שעה ויותר ואתה פשוט מקשיב ולא מאמין כמה שזה פאקינג טוב. יש המון אלבומי הופעה של ההרכב הזה, בחרתי באחד הבודדים שכוללים את ההרכב המלא של שישה נגנים, לפני שהחצוצרן ג'וני קולס חלה ופרש מההרכב. חודשים בודדים אחרי הטור, דולפי מת באופן טראגי משילוב של סכרת לא מאובחנת, רשלנות רפואית וגזענות פרופר (אבל זה כבר סיפור אחר) והשניים לא ניגנו יחד יותר.

Changes one (1974)

הטור האחרון עם דולפי סיים פרק מאוד יצירתי בקריירה של מינגוס שנמשך בערך עשור. אחריו באו שנים קשות של חוסר יצירה ועוני. מינגוס חזר לתודעה בתחילת שנות השבעים אבל לצערנו מת ממחלת ALS  בסוף העשור. אחד מאלבומיו הגדולים והמרגשים ביותר הוא האלבום הזה שהוקלט עם הרכב פשוט נפלא, שבו בעיקר בולטים הפסנתרן דון פולן והסקסופוניסט הענק-ענק-ענק ג'ורג' אדאמס (שגם מפליא בשירה בלוזית בקטע אחד מהאלבום). הרכב עם המון אנרגיית ודרייב, בדיוק כמו עשרים שנה קודם. כולל את אחד הקטעים הכי הכי אדירים של מינגוס- "Sue's Changes" שמוקדש לאשתו השנייה.

אה כן, אין לי מושג איזה חג זה עכשיו, אבל זה בטח יהיה לכם חג שמח!

KINGUS MINGUS

(מסתבר שהיום הוא יום ההולדת ה-89 של מינגוס, ממש במקרה. מזלטוב!)

כשאני מקשיבה למינגוס המח שלי מתנער, הלב שלי מתנער, ההוויה שלי מתנערת. האבק שמכסה את החיים נעלם. לא תמיד אני מבינה כל מה שהוא אומר, אבל תמיד, תמיד, תמיד הוא מדבר אליי. האלבום הזה שכולו סולו פסנתר, הוא אינטימי ומרטיט במיוחד. אני מקשיבה והכרת תודה מציפה אותי- רות דולורס וויס

בפוסט הקודם דיברתי על יהוא ירון, שעשה צעד נועז באלבום הבכורה שלו בכך שהחליט לנטוש את הבאס (גיטרה או קונטרבאס), להפקיד אותו בידיו של מישהו אחר ולהתרכז בשירה. להבדיל אלפי ריבוא הבדלות, היום אדבר על נגן קונטרבאס אגדי, אחד המוזיקאים הגדולים ביותר של המאה העשרים, שעשה משהו קצת דומה. אני מדבר על האחד והיחיד, מלך מלכי המלכים, צ'ארלס מינגוס, באלבום MINGUS PLAYS PIANO.

להגיד מה המשמעות של מינגוס בשבילי זה לא פשוט. אני שומע את המוזיקה שלו כבר הרבה שנים והוא מסב לי עונג גדול: מה שאני אוהב אצלו זה שהוא מספק לי באופן מלא שני צרכים כחובב מוזיקה- מוזיקה שגם תגרה לי את הסינפסות בקורטקס וגם תשחק לי קצת עם פעימות הלב. ג'אז היא מוזיקה לא פופולרית במיוחד היום, בעיקר כי אנשים רבים תוהים איך מוזיקה כזו, לכאורה סופר-טכנוקרטית, ללא מילים, עם כלים לא חשמליים לרוב, במקצב שנשמע מיושן, יכולה בכלל לרגש מישהו, הרי זה בסך הכל מישהו שחופר ומאונן על סולמות הלוך ושוב. אני לא מסכים בכלל, ג'אז זו מוזיקה סופר מרגשת, וספציפית מינגוס עושה את זה בצורה אחרת לגמרי,  כי מינגוס עושה מה שהרבה רוקיסטים וסינגר-סונגרייטרים מצליחים לעשות אבל הרבה ג'אזיסטים לא תמיד מצליחים, לפחות לא באוזניי, וזה- להתעלות על הסולמות והמבנים ההרמוניים והקונבנציות שמלמדים היום פרופסורים מלומדים באקדמיות למוזיקה ("זה לא סולו טוב כי זה לא מספיק כרומטי, וגם אין פה II-V-I"), ופשוט לנגן את עצמך.

כי מינגוס, כמו אמנים אדירים אחרים (מיילס, תלוניוס מונק, קולטריין, אריק דולפי, אלברט איילר), מצליח להכניס את האישיות שלו למוזיקה. מצליח? המוזיקה שלו היא האישיות שלו, הם זהות לחלוטין. וכמה זה משמח שהאישיות של מינגוס היא כזו מורכבת- הבנאדם היה חתיכת תיק פסיכיאטרי (וגם היה בטיפול- הוא אפילו הביא פעם את הפסיכיאטר שלו לכתוב ניתוח על אחד האלבומים שלו), עוד כילד ממוצא מעורב בלוס אנג'לס הגזענית שלא מספיק שחור לשחורים ולא מספיק לבן ללבנים, דרך יחסים מסוכסכים עם נשים (היה נשוי 5 פעמים וטען כי בילה ערב אחד במקסיקו עם למעלה מ-20 פרוצות) , התקפי דיכאון וחוסר יכולת ליצור לעומת תקופות פוריות מדהימות, ובעיקר מה שהוציא לו הרבה שם רע- התקפי זעם אדירים, על הקהל, המבקרים ומוזיקאים עמיתים ואפילו הקונטרבאס שלו עצמו. וכך גם המוזיקה- מתוסבכת, מלאת רגשות עזים, מרהיבה, מלאת תשוקה וגם הרסנית ומאיימת ומה לא בעצם. כי מינגוס הוא המוזיקה של מינגוס והמוזיקה של מינגוס היא מינגוס וזה מה שעושה אותו כזה אדיר. חוץ מזה, מינגוס גם היה גאון טכני, אולי הכי מדהים של הג'אז, כי הוא הצטיין בכל דבר שעשה- בין אם זה רק נגינה (אפשר לזהות את הסגנון מקילומטרים, וזה מאוד קשה לפתח סגנון אישי כל כך מובהק בקונטרבאס), הלחנה, עיבוד או הנהגת הרכב, מינגוס תמיד גורף את האוסקרים.

ודווקא כאן מגיע האלבום MINGUS ON PIANO שמינגוס הקליט לחברת אימפולס! בשנת 1963. מינגוס הקליט רק 3 אלבומים לחברה אבל שלושתם יצירות מופת, אולי הכי טובות שלו- THE BLACK SAINT AND SINNER LADY שהיא יצירה מדהימה לתזמורת ג'אז בינונית, MINGUS MINGUS MINGUS MINGUS MINGUS (מגלומני כבר אמרנו?) שהוא אמנם רק עיבודים לקטעים קיימים של מינגוס -אבל איזה עיבודים, והאלבום המדובר שהוא אולי היציאה הכי "לא קשורה" בקריירה של מינגוס- אלבום פסנתר? רגע, מינגוס בכלל מנגן פסנתר? אז זהו, שכן, מינגוס היה גם פסנתרן מוכשר, וגם יצא לו כבר לנגן פסנתר באלבומים ואפילו להקליט אלבום שלם עם ההרכב שלו שהוא מנגן בו רק פסנתר. אבל כאן מדובר בפסנתר סולו, ללא ליווי, ועם כל הכבוד, מינגוס הוא באסיסט, ולא סתם באסיסט, אז מה פתאום אלבום סולו פסנתר??

אבל לא אחד כמו מינגוס יפקפק ביכולות שלו. ובאמת, מינגוס עושה בפסנתר פלאים וכשפים. חלק מהקטעים כאן הם סטנדרטים, כמו למשל BODY AND SOUL, אחד הסטנדרטים השחוקים ביותר של הג'אז שמינגוס מפיח גם בו חיים חדשים. אבל הקטעים הכי מיוחדים הם אלה שמינגוס מאלתר וממציא על המקום: הקטעים האלו תופסים צורה משל עצמם והופכים לקומפוזיציות מאולתרות, שמרגישות מולחנות לחלוטין. מינגוס שופך לא רק את עצמו על הפסנתר אלא גם את כל המורשת שלו, מג'לי רול מורטון ודיוק אלינגטון ורגטיים ומה לא. מינגוס מאמץ גם את שרירי המח שלו וגם את שרירי הלב וזה פשוט מדהים, האלבום הזה למעשה מקדים את קית' ג'ארט והקונצרט המפורסם שלו בקלן ביותר מעשור, ולדעתי האישית- מינגוס גם עושה את זה טוב יותר. האלבום הזה הוא המייצג הגדול ביותר לזה שמינגוס גם היה נפש עדינה ושברירית מאוד, שהיה בו צד אלגנטי ויפה ורומנטי. מה שמוקלט הוא משהו בין אימון פרטי של מינגוס, נסיון להלחין, רסיטל קטן, ופשוט מינגוס חושב, וזה, אני חושב, מה שמיוחד באלבום- לשמוע מוזיקאי ממש חושב (גם אלבומי סולו פסנתר של מונק יוצרים אפקט של מוזיקאי באמצע מחשבה).

 אודה ולא אבוש שאינני פסנתרן וכשאני שומע פסנתר אני לא מבין טכנית מה הנגן בדיוק עושה; אני גם לא בקיא גדול בתיאוריה של ג'אז; אבל אני כן יודע מה נשמע לי טוב ומה מרגש, והאלבום הזה הוא פשוט יפהפה. אז נכון, זה אלבום מאוד מאוד לא מייצג ביחס לשאר הקריירה של מינגוס, אבל הוא כן מייצג פן מסוים באישיות שלו שלא תמיד יצא החוצה. זהו המינגוס היפה.