ריבוע בעל חמש צלעות, חלק ב'

בפוסט הקודם התחלתי לעסוק באלבום השני של פינק פלויד, והאחרון עם סיד בארט כחבר מכהן, A Saucerful of Secrets או בקיצור aSoS. כדי להקל על הקריאה חילקתי את הפוסט לשניים- חלק' א דיבר על חברי הלהקה האחרים, וחלק ב' יעסוק בסיד בארט עצמו ותרומתו המצומצמת אך הקריטית לאלבום. מה שמביא אותנו לשיר האחרון באלבום, “Jugband Blues”, השיר היחיד שבארט כתב ושר באלבום שהוא גם האחרון שתרם לפלויד, הוא כל כך מונומנטלי עד כי הוא משמעותי כמו לפחות כמו ששת השירים שבארט לא כתב- ביחד. קודם כל, הוא היחיד מהשירים שבארט הביא איתו לאלבום שבאמת נכנס; אחד מהם, “Appeles and Oranges” הפך לסינגל לא מצליח במיוחד, ושניים אחרים לא נכנסו לאלבום ובעצם מעולם לא יצאו באופן רשמי, למרות שהם באמת מדהימים- “Vegetable man”, כנראה אחד השירים הכי מטורפים ומטרידים שבארט כתב, שיר אוטוביוגרפי בצורה מפחידה שמתאר את בארט כשבר כלי, ו-“Scream thy last scream” שהוא באמת אוצר בלום ואחד השירים הכי אהובים עליי של הלהקה אי פעם, שיר דאדא סוריאליסטי גאוני שעדיין מחכה שיוציאו אותו לאור (ראו קישור ליוטיוב לשניהם). כנראה שהשירים האלו היו קיצוניים מדי משום מה. בכל מקרה, רק “Jugband blues” נכנס פנימה.

זהו שיר מסובך ולא קוהרנטי במיוחד, אפילו בסטנדרטים של בארט. אפשר אפילו להגדיר אותו סכיזופרני. למרות שאורכו בסך הכל 3 דקות, אפשר לזהות בו 4 חלקים שונים (!) ואפילו תת-חלוקות לשורות וצמדי שורות, כשלכל חלוקה לחן שונה לחלוטין. כלומר, זה בעצם פאזל מוזיקלי שלא מתחבר כל כך ומייצג נאמנה את ה-state of mind של בארט באותה תקופה. באופן מפתיע, המילים בשיר הם די ברורות- השיר בעצם מייצג את עמדתו של בארט בעניין מעמדו ההולך ומתפורר כמנהיג הלהקה. כפי שאני מבין את השיר, זה בעצם סוג של פרידה של בארט מחבריו; בספק ציניות, ספק כעס, ספק השלמה עם המצב, בארט מבין כי מצבו קשה והוא והלהקה שרק שנה קודם הנהיג חייבים להיפרד. יכול להיות שלשיר יש משמעות אחרת, אבל אין לי מנוס מלנתח אותו ככזה (מי שלא מסכים מוזמן להציע פרשנות אחרת). הבית הראשון והחלק הראשון בשיר מתחילים כך:

It's awfully considerate of you to think of me here

And I'm much obliged to you for making it clear

That I'm not here.

אין ספק לגבי הכוונות של בארט, בעיניי- הוא שר בהתרסה כנגד חבריו בלהקה, שלמעשה הולכים לנטוש אותו. נחמד מצדכם שאתם חושבים עליי, אומר בארט- ואכן, הדרך שבה בארט נפלט מהלהקה זמן קצר לאחר יציאת האלבום ("שכחו" לאסוף אותו לאחת ההופעות, ומאז הוא "נשכח" לעד) תרדוף את חברי הלהקה עד היום ותגרום להם נקיפות מצפון. זה חשוב, בארט למעשה לא עזב באופן אקטיבי את הלהקה, הוא "הועזב". זהו סוג של תלונה פולנית- באמת תודה, אני אשאר בחושך עם ה LSD שלי. כבר אחרי שורות אלו, בארט משנה את הלחן, המשקל והטמפו בדרך שמאוד אופיינית לאלבומי הסולו שלו ושר:

And I never knew the moon could be so big

And I never knew the moon could be so blue

And I'm grateful that you threw away my old shoes

And brought me here instead dressed in red

לא צריך להיות דוקטור בספרות כדי לדעת שהירח מסמל טירוף דעת בהרבה תרבויות, ובארט למעשה מציג את מצבו- לא ידעתי שמצבי הנפשי כל כך קשה ועצוב כל כך. כאן אומר בארט- בעצם לא הייתה לכם ברירה, הייתם חייבים להעיף אותי מהלהקה, בעצם עשיתם לי טובה, לא יכולתי לעמוד בעסקי השואוביז.

כאן מגיעה השורה המצמררת ביותר שבארט כתב כל חייו, וגם כאן הוא משנה בפעם השלישית תוך פחות מדקה את הלחן, המשקל והטמפו:

And I'm wondering who could be writing this song.

השורה הזו פשוט מונומנטלית- בארט בעצם שואל פה שתי שאלות: האחת מתייחסת לעצמו- מי כותב את השיר הזה? כמובן שבארט כותב אותו, אבל זה לא אותו בארט מלפני שנה, זה מישהו אחר שבארט לא מסוגל לשלוט עליו. השאלה השניה מופנית שוב לחברי הלהקה שלו- מי מבינכם יכול לכתוב שיר כזה? מי בעצם הולך להחליף אותי? וזה פשוט מטלטל, הכנות של בארט בשיר הזה מדהימה והעובדה שבארט, עדיין כחבר מכהן, שר שיר כזה באלבום האחרון שלו עם פינק פלויד פשוט מצמררת. ובפעם הרביעית (!) בשיר, הלחן משתנה כליל ומתחיל בעצם חלק שני בשיר, שהוא מין מארש עקום ועצוב-שמח כזה, שהולך ככה:

I don't care if the sun don't shine
And I don't care if nothing is mine
And I don't care if I'm nervous with you
I'll do my loving in the winter.

כמו שאני מבין את זה, הבית הזה בעצם אומר- אני אסתדר לבד, עם ההרס העצמי שלי, עם הבעיות שלי, עם הכשרון שלי. אעשה את אהבתי בחורף- שורה סתומה למדי שלמעשה מעמידה את כל הפרשנות שלי בספק (!)- אולי בכלל זה שיר לאהובה שנטשה את בארט? ואולי האהובה היא להקת פינק פלויד, אולי זו פשוט תחבולה מילולית? לאחר הבית הזה, מתחיל חלק שלישי שהוא אינסטרומנטלי- בהתעקשותו של בארט, שולבה בהקלטה תזמורת כלי נשיפה ממתכת למצעד העקום שלו. די מהר המצעד הזה מתרסק לקקופוניה מוטרפת ורעשי אוונגרד, כולל התחרעות אחרונה של הגיטרה של בארט, ולפתע הכל נקטע. לדעתי, הסערה הזו מייצגת את הכאוס ששולט בלהקה בזמן הקלטת האלבום, או את טירוף הדעת הבארטי.

הקטע הקודם נקטע במכה אחת, ויש כמה שניות שקט. ואז, בפייד אין איטי, מבליח הבית האחרון של בארט שגם הוא בלחן אחר לחלוטין, כאילו משיר אחר לגמרי:

And the sea isn't green
And I love the queen
And what exactly is a dream
And what exactly is a joke. 

הבית הילדותי הזה בעצם מייצג את בארט כאינדיבידואל. בבית הזה,חצי הדקה האחרונה של השיר והאחרונה של כל האלבום, מנגן אך ורק בארט- שירה וגיטרה אקוסטית. זו בלי ספק פרידה, או ניסיון אחרון ונואש לתת עוד קצת מהקסם הילדותי הישן של בארט. הוא נשאר לבד. וזה עצוב מאוד. בחיים לא שמעתי משהו כמו השיר הזה- חבר מכהן בלהקה שחוזה את עזיבתו את הלהקה ושר על כך.

ההמשך של הסיפור הזה ידוע. הפלוידים המשיכו הלאה, אל עבר התהילה אותה הרוויחו בעמל רב, עם ווטרס בתפקיד כותב החומר הראשי, גילמור כגיטריסט וזמר ראשי, רייט שנסוג אט אט והלחין פחות פחות, ומייסון שהמשיך לתופף בסולידיות ובשקט הפנימי שלו ונמנע ממאבקי הכוח . ובארט? חברי הלהקה, אכולי אשמה וצער (אמיתיים) על נטישת חבריו, הקליטו איתו במאמץ רב שני אלבומי סולו שלדעתי הם נפלאים, ולאחר עוד כמה ניסיונות נואלים לפתח קריירה בארט דעך לחלוטין ובסופו של דבר חזר לשמו המקורי- רוג'ר, כמה סימבולי-  וחזר לגור עם אימו ואחותו, עד מותו לפני 5 שנים. ו-aSoS בסופו של דבר לא נחשב אלבום חשוב במיוחד של הפלוידים- יש כאלה שיגידו שהוא אחד הגרועים שבהם- אבל אני חושב שהוא מדהים, בטח בהתחשב בסיטואציה הבלתי אפשרית שבה הוא נעשה.

ואת זה אמר ווטרס במיני-איחוד של פינק פלויד ב-Live 8 לפני 6 שנים, לפני “Wish you were here” הנצחי:

It's actually quite emotional standing up here with these three guys after all these years. Standing to be counted with the rest of you. Anyway, we're doing this for everyone who's not here, but particularly, of course, for Syd.

גרסאת האלבום:

קליפ שצולם לשיר- עם גרסא מאוד שונה, ללא התזמורת:

 vegetable man:

scream thy last scream- רק כמה מילים: אחד השירים האבודים הגדולים של פלויד ואחת ה-הברקות של סיד. השיר הזה מאוד מיוחד משום שניק מייסון שר את המילים (הפעם היחידה שאני מכיר שהוא ממש שר סולו) ובארט שר איתו- אבל בקול שמורץ במהירות כפולה ונותן אפקט צ'יפמאנקי. לא יודע למה שיר כל כך טוב נשאר עד היום באפלה ולא יוצא רשמית. תודה לאל שיש בוטלגים:

וידאו בונוס- ג'ון פרושיאנטה עושה את Jugband Blues:

ריבוע בעל חמש צלעות, חלק א'

בפוסט הקודם ציינתי את יום השנה הארבעים למותו של ג'ים מוריסון. אבל הוא לא היחיד שציינו את יום מותו בשבוע שעבר. מוריסון מת ב-3 ליולי 1971, בן 27. 35 שנה וארבעה ימים מאוחר יותר, מת רוג'ר קית' "סיד" בארט, אחד מהגיבורים שלי והמוזיקאים הכי אהובים עליי. הוא היה בן 60. מוריסון מת עייף ומותש אבל הקריירה שלו עדיין הייתה פרוסה לפניו, היו לו עוד הרבה שנים. בארט לעומתו מת חולה, בגוף ובנפש, והקריירה שלו הייתה גמורה כבר יותר משלושים שנה. הוא היה מת הרבה שנים אבל כשהוא מת באמת זה ציער אותי מאוד. 5 ימים אחרי מותו פרצה מלחמת לבנון השנייה שגם לה אנחנו חוגגים חמש שנים השבוע. לפני כמה שנים כתבתי על בארט ועל האלבום הגדול ביותר שלו, The Piper at the gates of dawn, או tPatGoD  כפי שאקרא לו בקיצור- בעצם האלבום היחיד שלו באורך מלא כסולן ומנהיג "פינק פלויד", בשרת העיוור (לינק למטה). כמחווה לו וללהקה שעד היום אני מוקיר וזוכר כלהקה ששינתה את חיי, רציתי לכתוב על האלבום השני של פינק פלויד והאחרון שעדיין מכיל איכשהו את סיד בארט, וזה A saucerful of secrets מ-1968, ובעיקר על השיר האחרון שבו, האחרון של בארט כסולן פינק פלויד, “Jugband Blues”. הטקסט שכתבתי הוא נורא ארוך- אני יכול לכתוב בלוג שלם רק על פינק פלויד וכנראה עוד אחד רק על סיד. לכן, כדי להקל על הקריאה, אני מחלק את הפוסט לשני חלקים.

שנת 1967 הייתה שנה מאוד סוערת בעולם. לנו, מדינה שחיה ממלחמה למלחמה, ומלחמות הן נקודות הציון ההיסטוריות שלה, היה את מלחמת ששת הימים. אבל בעולם היו עוד כמה דברים, ובעולם הרוק זו כנראה הייתה השנה הכי פוריה וחשובה בהיסטוריית הרוק. בחיים של סיד בארט זו בלי ספק הייתה השנה הכי קריטית. בתחילת השנה הזו הקליט בארט כסולן פינק פלויד את tPatGoD. אבל בזמן קצר ביותר- כמה חודשים בסך הכל- האישיות של בארט נמחקה כמעט לחלוטין, הוא פשוט התלקח ונשרף, הוא התחרפן לחלוטין והפך בלתי מתקשר, בלתי מתפקד ובלתי יציב. למרבה המזל, עד שנת 1971 הוא עדיין היה יצירתי. לקראת אמצע-סוף 1967, כשהלהקה התכנסה כדי להקליט אלבום שני, היה ברור שבארט לא נותן את הסחורה. הוא לא תרם שירים שהתאימו, החומרים שלו הפכו יותר ויותר קשים ומסויטים, והוא גם תרם פחות ופחות בנגינה. בשלב מסוים עלה הרעיון שבארט יירד מהפרונט ואולי יהיה לו תפקיד של כותב חומרים שרק ישתתף בהקלטות אבל לא יופיע. לקראת סוף 1967 נפל דבר בלהקה- גויס אליה חבר נוסף, גיטריסט מתחיל בשם דיוויד גילמור, ללא ספק אחד האנשים הכי מוכשרים שאי פעם החזיקו גיטרה, כדי להחליף את בארט בהופעות. כך הפכה פינק פלויד, בפעם הראשונה והאחרונה ולזמן קצר ביותר, לכרכרה בת חמישה גלגלים. מכיוון שזרימת החומר הכתוב ע"י בארט נפסקה, מישהו היה צריך לכתוב חומר חדש; בנקודה הזו, רוג'ר ווטרס וריצ'ארד רייט סיפקו את רוב החומר.

וככה נולד האלבום השני של הפלוידים, A saucerful of Secrets או aSoS כפי שאקרא לו לקיצור. זהו הבן הכי חורג בקטלוג של הפלוידים. בלי ספק יש אלבומים טובים ממנו, רעים ממנו, קוהרנטיים ממנו, חדשניים ממנו, גרנדיוזיים ממנו, אבל אין כמוהו בין האלבומים של הפלוידים. צריך להבין שהוא הוקלט בתנאים של בלבול וחוסר וודאות מוחלטים: מה יהיה עם הלהקה הזו? לאן הם הולכים? האם יש להם עתיד? האם סיד בארט עדיין בלהקה? מה הם בדיוק יעשו בלעדיו? מי יכתוב את השירים, מי ישיר אותם, מי ינגן גיטרה? בגלל כל זה, יש באלבום הזה דברים שאין באף אלבום אחר של פינק פלויד. קודם כל, העובדה שכל חמשת חברי הלהקה הרשמיים משתתפים בו בצורה זו או אחרת. ככל הנראה, יש רק שיר אחד באלבום, “Set the controls for the heart of the sun”, שבו באמת כל החמישה מנגנים יחד, אבל עדיין- זו הפעם היחידה בהיסטוריית הלהקה שזה קורה. בנוסף, מתוך 7 שירים באלבום, ריצ'ארד רייט, החבר הכי לא מוערך ונחבא אל הכלים בלהקה, שר בלא פחות מארבעה, מה שהופך את האלבום לאלבום היחיד שבו הוא שר יותר מהאחרים, וגם השתתף בכתיבת שלושה, כך שזהו בעצם האלבום לו תרם הכי הרבה באופן יחסי; אחר כך הוא נרמס תחת האגו המתנפח של ווטרס. בנוסף, ניק מייסון, עוד קורבן לא מוערך למלחמת האגו המתמדת בלהקה, תורם קולות באופן נדיר ביותר לשיר “Corporel clegg”, וכך יוצא לא רק שכל חמשת החברים מנגנים באלבום- כולם גם שרים בו. והכי מדהים הוא השיר היחיד של בארט באלבום, שהוא כל כך חשוב ומיוחד עד שאחלק את האלבום כולו לשני חלקים- ששת השירים לפניו, והשיר עצמו שנקרא “Jugband Blues”. היום אדבר על החלק הראשון.

חמשת רבעי הפלויד. מימין לשמאל-רייט, בארט, ווטרס, גילמור, מייסון

אז כאמור, לדעתי האלבום הזה מיוחד בעיקר משתי סיבות- ראשית, עזיבתו ההדרגתית של בארט והחלפתו בגילמור, ושנית- החלפת החומרים של בארט בחומרים של כותבי שירים בלהקה, ובאופן מפתיע וחד פעמי- ריצ'ארד רייט. לרייט, לדעתי אחד הקלידנים הגדולים ביותר בכל הזמנים (ואני מתחייב לכתוב עליו בפירוט מתישהו, אני חושב שמגיע לו), הייתה תרומה אדירה ל- tPatGoD, ובעצם אחרי בארט הוא היה חבר הלהקה הכי דומיננטי. אחרי tPatGoD בארט כתב את הבי סייד לסינגל “Apples and oranges”, שיר נהדר שנקרא “Paintbox” שלראשונה הציג את כשרון הכתיבה והשירה שלו לבד- סגנון הלחנה ג'אזי ורך, עם שירה עדינה ושקטה. רייט לא היה רק קלידן מעולה, אלא גם מלחין ייחודי וזמר מצוין. רייט כתב ושר לבדו שני שירים באלבום- את “Remember a Day” שהוא השיר הכי טוב באלבום, שיר פסיכדלי רך ומהמם על אובדן התמימות והילדות ואחד הקטעים היחידים באלבום שבארט תרם להם מוזיקלית (גיטרת הסלייד הזו בלתי ניתנת לפספוס), ואת “See-Saw” שגם הוא עוסקה באיזו אווירה ילדותית, אבל באופן הרבה יותר פאראנואידי ומאיים. בנוסף, רייט שר חצי משיר הפתיחה הקטלני, “Let there be more light”, שכתב דווקא ווטרס, ניגן באופן נדיר ויברפון ב-“Set the controls for the heart of the sun” המהמם שגם אותו כתב ווטרס, ונתן קולות גם לקטע הנושא. כך שלרייט חלק מאוד משמעותי ב-aSoS, ולזמן קצר היה נראה כי רייט הוא זה שיירש את כס המלכות של בארט.

האם אפילו קצת דומים. בארט ורייט

 אבל כבר באלבום הבא, הפסקול לסרט “More”, התחיל תהליך ארוך טווח שבסופו ווטרס השתלט על הלהקה, הפך לכותב החומר הראשי, אחר כך לזמר הראשי ואחר כך למעשה ללהקה עצמה. ווטרס עצמו מראה כאן התקדמות מרשימה ככותב שירים- יש לו קרדיט כתיבה מלא על שלושה מתוך שבעת השירים ועוד רבע קרדיט על קטע הנושא כך שהוא כתב כחצי מהתקליט, ושר בצורה רכה ויפהפיה את “Set the controls for the heart of the sun” (שאגב, הוא לא ממש כתב לו את המילים אלא למעשה 'השאיל' אותם מאיזה ספר שירה סיני, כמו שבארט עשה באלבום הקודם עם השיר “Chapter 24”). שיר חשוב נוסף כאן הוא “Corporal Clegg”, שהוא השיר הראשון מני שירים אנטי-מלחמתיים רבים שווטרס יכתוב, בעיקר לגבי טראומת מלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה בה ווטרס איבד אב, שיר חזק ביותר וכסאחיסטי יחסית שמשלב מסר אנטי-מלחמתי עם גרוטסקיות ילדותית. מכאן שבעצם הייתה כאן נקודה שבה היה מאבק כוחות קצר בין ווטרס לרייט על הנהגת הלהקה, אבל מהר מאוד עקף ווטרס את רייט בסיבוב. רייט עצמו הלך ודעך עם השנים, ולאלבומי המופת “Animals” ו-“The wall” המפלצתיים כבר לא תרם שום חומר.

האלבום הזה לא רק הציג מאבק כוחות פנימי לגבי שאלת היורש בתחום הכתיבה (שימו לב שהמלך המודח עדיין חבר בלהקה אותה הקים!!), אלא גם הציג את היורש בפועל בתחום הנגינה והשירה. כבר ב- “Let there be more light” אפשר להבחין בנוכחות החדשה והבולטת מאוד של דיוויד גילמור- לא רק שהוא שר כאן חצי מהשיר, הוא גם מקבל ספוט של 2 דקות סולו, בו אפשר לראות השפעות של סגנונו של בארט לצד התחלה של סגנון אישי יותר. גילמור גם מככב בקטע הנושא של האלבום- ג'אם פסיכדלי נסיוני בן 4 חלקים, מין פיתוח מוצלח בהרבה ל-“Interstellar overdrive” מהאלבום הקודם, לו גם הוא תורם קולות בחלקו האחרון. למעשה גילמור היה תמיד הזמר הכי טוב בלהקה ובאמת מעתה והלאה הוא ישיר את רוב החומר, עד שבאלבום “Animals” ווטרס ישתלט גם על זה. אבל לגבי נגינת גיטרה, גילמור עדיין בצילו של בארט, והנגינה שלו תבוא ליותר ביטוי באלבומים הבאים. צריך להבין שגילמור היה חבר וותיק של בארט, והצורך להיכנס לנעליו הענקיות הקשה עליו מאוד. בארט עצמו נהג למשל לבוא להופעות של פלויד לאחר שהודח ממנה כאחד מהקהל, להתייצב בשורה הראשונה ולנעוץ עיניים בגילמור המנגן במקומו. בררררר.

היורש. גילמור

בחלק הבא נדבר על “Jugband Blues” בלבד, שיר שמשום מה חומק מתחת לרדאר של מעריצי פינק פלויד אבל הוא חשוב ביותר להבנת הסיפור של סיד ופלויד, והוא ממש במקרה גם אחד השירים הכי מרגשים שאני מכיר.

קישור- על Piper in the gates of dawn, אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים