אפריקה, ישראל (או: המרענן הרשמי של קיץ 2015)

בשנים האחרונות נראה כי אפריקה וישראל מתקרבות זו לזו, מכל מיני כיוונים ואספקטים, תרבותיים ופוליטיים. מבחינה תרבותית ובעיקר מוזיקלית, נראה כי אפריקה קרובה יותר מאי פעם-  המוזיקה האתיופית מתחילה לחלחל עמוק יותר ויותר, עם מוזיקאים שמנגנים מוזיקה אתיופית שורשית וגם ג'אזית כמו אבטה בריהון ונדב הבר ועד השילוב של המוזיקה האתיופית בפופ של עידן רייכל; מצפון אפריקה ומהמגרב נשמעים יותר ויותר קולות כמו העוד האלג'יראי של נינו ביטון והפסנתר הערב-קובאני של מוריס אל מדיוני; ולמי ששיש לו מספיק ראש פתוח יכול לקלוט מוזיקה אפריקאית אותנטית ועדכנית מתנגנת בפאבים ובמועדונים של המהגרים האפריקאים בדרום תל אביב (אישית אני חושב שעם הגישה הנכונה והמדיניות הנכונה עשויה להתפתח בתל אביב תרבות מהגרים ייחודית, כמו בערים גדולות מודרניות אחרות; אבל זה נושא מאוד רגיש וטעון שחורג בהרבה מגבולות הפוסט הנוכחי ומהבלוג בכלל). בעיניי זה טוב שאנחנו מתקרבים לאפריקה ובכלל לארצות ולתרבויות שמסביבנו- הגיע הזמן אחרי כמעט 70 שנה שנקלוט שפה זה לא אירופה, לטוב ולרע.

נושא הפוסט הוא הרכב האפרו-ביט הישראלי הנפלא, ההודנא אפרוביט אורקסטרה (להלן האורקסטרה), ואלבומם הראשון, Let Go. במאמר מוסגר אציין כי יש לי סוג של יד בדבר, משום שהייתי בין 430 תורמי המימון להדסטראט של האלבום, וזו תחושה מאוד נחמדה לדעת שאיכשהו יש לך מניה, ולו זעירה זערורית, בביאת אלבום לעולם. לא ידעתי כלום על האורקסטרה עד שרות דלורס ווייס כתבה בפייסבוק שתרמה להם גם היא; נכנסתי לעמוד ההדסטראט, וכל שהייתי צריך כדי להשתכנע לתרום היו עשרים שניות סולו סקסופון באריטון של הבאריטוניסט אלעד גלרט. בתור מעריץ שרוף של פלה קוטי ושל סקסופונים נמוכים ממש לא היה צורך לשמוע קטעים נוספים- משם הדרך לפיי-פאל הייתה קצרה מאוד.

אפרוביט היא מוזיקה נפלאה, שאמנם כבר מוכרת בעולם אבל לדעתי אמורה וראויה להיות פופולארית לפחות כמו רגאיי. למי שלא מכיר, הסגנון מתאפיין בגרוב שחור שחור, תבניות ריתמיות רפטטיביות מאוד (שמחזיקות הגיטרות והבאס), שכבות על שכבות של תופים וכלי הקשה, קלידים בעלי סאונד אופייני (הסאונד האנלוגי של האורגן הפרימיטיבי המקורי של פלה קוטי) ותזמורת עשירה ביותר של כלי נשיפה. האורקסטרה, אשר הוקמה על בסיס בית הקפה הפלורנטיני הוותיק הודנא, היא הרכב גדול במיוחד של 13 נגנים: קחו אוויר- שני גיטריסטים ובאסיסט, קלידן, שני חצוצרנים, שלושה סקסופוניסטים, מתופף ושני פרקשניסטים, וטרומבוניסט (אודי רז, שלהבנתי כבר אינו בהרכב, שהוא אגב היחיד בחבורה שגם ניגן במארש דונדורמה, עוד תזמורת אדירה שמנגנת מוזיקה שונה בתכלית).  נבצר מבינתי איך הרכב כזה מצליח להתקיים- רק הלוגיסטיקה לבדה נשמעת בלתי אפשרית; אבל הם עושים את זה ובהצלחה מעוררת השתאות.

Let Go מורכב מתשעה קטעים לא מאוד ארוכים (בשונה ממסורת האפרו ביט הקלאסית) ואורך קצת יותר מארבעים דקות. הקיץ הישראלי המפלצתי אמנם כבר מחשב את קיצו לאחור אבל אני יכול לומר אישית שהאלבום הזה היה המרענן הרשמי-אישי שלי ליולי-אוגוסט 2015. הבחירה בקטעים קצרים וקולעים (יחסית) מותאמת לקיץ הישראלי כמו כפפה, והאלבום נשמע כמו הפסקול האולטימטיבי לערק איילות. יש גם באלבום תחושה עירונית מובהקת שמתחברת לי בול לטעמים, ריחות וצבעים של דרום תל אביב.  זה מתחיל  מ-“Boorekas Las Vegas” שפותח בסטלניות את האלבום, עם הקלידים המבריקים של ליאור רומנו (שמבריק לכל אורך האלבום עם סולואים מפילי לסתות), ואחרי דקה וחצי בערך נכנסת כל התזמורת. ואין מה לומר, האפקט של תזמורת כלי נשיפה שמנגנת את האקורד הראשון יחד הוא מהמם תמיד (כאמור- אני חובב באריטון, כלי נשיפה הכרחי בתזמורות אפרוביט- לפלה היו שני באריטוניסטים בהרכב- ואני במיוחד אוהב את הסאונד הנמוך של הבאריטון והטרומבון). העיבוד המקפיץ ל-“Belomi Benna” של אליל המוזיקה האתיופית מחמוד אחמד לא יותיר אף ישבן לא מסובב, “Violence” פועל בתדר אחר אך לא פחות אפקטיבי (כשהכותרת טוענת את הקטע במשמעות אחרת, קודרת במקצת), והקטע האהוב עליי הוא “Alemitu” (שהלחין הגיטריסט אילן סמילן, המלחין העיקרי של ההרכב) שבעיניי הוא תצוגת התכלית המושלמת של ההרכב- מקצב פוליריתמי כמעט-מרוקאי מטריף, נגיעות אתיופיות, עיבודי נשיפה פריכים במיוחד וסולואים מצוינים. גם המשך האלבום בהחלט מחזיק מים והחבר'ה לא מתעייפים גם עם הקטעים  “5 AM”  (הקטע היחיד שטיפ טיפה הייתי מקצר) ו- “Africa 3”.

כל הקטעים אינסטרומנטליים למעט שניים- שיר הנושא, ששר אלרן דקל, ו-“Magiq Kiss” ששרה קרולינה בהופעת אורח (וקותימן מתארח בסולו סינתי). את שיר הנושא מאוד אהבתי, ובעיניי כדאי להרכב לשלב יותר קטעים ווקאליים כאלה- באפרוביט יש רכיב חשוב ביותר של שירה וגם טקסטים שהם לעיתים סאטיריים ומחאתיים ביותר (ובמקום האפריקאי-למחצה בו אנו חיים יש בהחלט מקום לסאטירה). השיר “Let Go” לא עוסק בשום דבר פוליטי- רק בקשה מהאורקסטרה  להרגיע, אתה חושב שאתה יודע הכל אבל תירגע בנאדם-  אבל הביצוע של דקל מצוין. את “Magiq kiss” הרבה פחות אהבתי והוא בעיניי דווקא הקטע החלש באלבום. לא שאני חלילה וחס לא אוהב את קרולינה- להיפך, היא מופלאה בעיניי- אלא שכמו ב"בנות נחמה" אני מוצא שהקול שלה כל כך ייחודי ודמיננטי עד שהיא משתלטת על השיר ברמה כזו שהמאזין עשוי לחשוב שהיא זו שמארחת את האורקסטרה באלבום שלה ולא להיפך.

בקיצור, Let Go עשה עבורי, איש חורף קלאסי שמתרגש מכל גשם ראשון ומתעב זיעה, את מדורת הגיהינום המהבילה שנקראת קיץ לבנטיני לקצת יותר נסבלת. מערוץ היוטיוב שלהם ניכר שיש עוד הרבה חומרים בקנה והדרך סלולה להמשך עבודה פורה. כיף לדעת שיש נווה מדבר צונן כזה בלב פלורנטין המאובקת, ולו הייתי חולדאי (ותודה לאל או למפלצת הספגטי המסתובבת שלא) הייתי שוכר אותם להנעים את זמן הפועלים בשבע שנות חפירות הרכבת הקלה- או לפחות לפיצוץ גשר מעריב, מתוזמן ומתוזמר עם אקורד סיום מרעיש של אחד השירים.

נתראה בהסדטראט הבא. ועד אז....עוד קצת ערק?

הם לא נחמדים

השנה מסתיימת לה עוד כה ימים ספורים. החדשות הטובות הן שבני המאיה טעו בחישוביהם והעולם עוד לא נחרב. החדשות הרעות הן שאין לנו עכשיו יכולת להעריך מתי זה יקרה. בכל מקרה, סוף שנה הוא תמיד זמן שבו עושים כל מיני רשימות ניימדרופינג עמוסות של אלבומי השנה וכו'. אין לי הרבה מה לתרום בנושא, יש בלוגרים שעושים את זה טוב בהרבה ממני. אבל אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לזמנים מוזיקליים טובים יותר, טובים בהרבה. אני רוצה לחזור לשנה שהתייחסתי אליה כמה פעמים בבלוג, וזו שנת 1972, 40 שנה אחורה. זו שנה עמוסה בכל טוב, והתייחסתי אליה לפחות שלוש פעמים ב-2012, כשכתבתי על "טרנספורמר" של לו ריד, על “Thick as a Brick” של ג'טרו טאל ועל “Obscured by clouds” של פינק פלויד. מכיוון שממש עוד כמה ימים עוברים ל-2013, ואז יתחיל גל חדש של "ארבעים שנה ל...", אני רוצה להספיק לדבר על שני אלבומים שיצאו ב-1972, שהמרחק הגיאוגרפי בינם הוא בערך 20,000 קילומטר, והם גם לא דוברי אותה שפה, אבל יש להם שפה מוזיקלית דומה והם עוסקים באותו נושא- אפליית האדם השחור בארה"ב. האחד, מהאלבומים המפורסמים ביותר שעסקו בנושא, הוא Attica Blues של הג'אזיסט הזועם ארצ'י שפ, והשני הוא המחזמר "אך תקרא לי שחור" שנעשה כאן בארץ. האלבום של שפ הוא תולדה ותגובה ישירה של מאבקם של השחורים לשיוויון זכויות, ו"אל תקרא לי שחור" הוא הזדהות ישראלית די מפתיעה, ואלבום מצוין אך נשכח למדי.

קצת כתבתי על שפ, אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, בפוסט על "משפחת" קולטריין. Attica Blues  שלו הוא אחד מאלבומיו המפורסמים ביותר, המרתקים ביותר, והטובים ביותר; מלבד היותו נגן בולט מאוד באותה תקופה, שפ היה גם מאוד מעורב פוליטית. הוא הקדיש קטעים וקינות מוזיקליות גם למלקולם אקס וגם למארטין לותר קינג, ובחלק מאלבומיו מופיעים קטעי ספוקן וורד חברתיים בביצועו הדראמטי. Attica Blues הוא בעצם האלבום הראשון של שפ שכולו על טהרת מחאת השחורים והכח השחור (אם כי בהחלט לא הראשון אי פעם, מאקס רואץ' למשל הוציא כבר ב-1960 אלבום חלוצי בנושא שנקרא We Insist! Freedom now). בנוסף לחידוש הזה, שפ עשה כאן צעד מוזיקלי גדול ודי נועז על עבר המוזיקה השחורה הפופלארית. זהו למעשה אלבום קרוסאובר שכזה, הכלאה בין ג'אז, אוונגרד, בלוז, סול, אר אנ בי, סווינג וFאנק, מין אלברט איילר פוגש את ג'יימס בראון. שפ מנסה להוכיח שכל הסגנונות השונים האלו מתמזגים למורשת שחורה אחת. זה פרויקט גרנדיוזי ביותר שמשתתפים בו לא פחות מארבעים מוזיקאים שונים- זמרים, זמרות, גיטריסטים, באסיסטים, פסנתרנים, סקסופוניסטים, כנרים, נגני Brass, כותבי ומקריאי טקסטים, כשמעל כולם מנצח שפ, לפעמים על הטנור שלו, שאין זועף ממנו, ולפעמים על סקסופון הסופראן שבידיו נשמע שבור ומעוקם. לשפ יש סאונד ויכולת הבעה נפלאים, אבל המוזיקה המצוינת שיוצר כלל האנסמבל הענק ששפ ריכז כאן היא העניין. מעבר לבלנד המופלא של מוזיקה שחורה לסוגיה, יש כאן גם גישה חריפה שלא לוקחת שבויים. שם האלבום הוא רפרנס ברור למהומת אסירים בכלא בג'ורג'יה, יש כאן קטע שמוקדש לחבר "הפנתרים השחורים" ג'ורג' ג'קסון, וטקסטים ישירים מאוד. זו מוזיקה שחורה בשיאה.

וממש בצד השני של העולם, המחאה השחורה ואולי אפילו קולות כמו זה של שפ עצמו נופלים על אוזניים שמאזינות להם בקשב רב. קודם כל, קמה כאן תנועת "פנתרים שחורים" מקומית שמנהיגיה שאבו השראה ואפילו נפגשו עם מנהיגי התנועה האמריקאית המקורית. חוץ מזה, דן אלמגור הנמרץ ראה לנכון להתייחס למחאה ולמוזיקה השחורה, וביחד עם המעבד והמלחין בני נגרי (שממש אינו מוכר מספיק) החליט לכתוב מחזמר בנושא. המוזיקה שבני נגרי כתב לא נשמעה עדיין באוזני הקהל הרחב בישראל, פתאום היה שם Fאנק וג'אז וגרוב וכל אות סגנונות שחורים נפלאים ששפ עירבב באלבום שלו. במחזמר השתתפו שבעה זמרים שהופקד עליהם לבצע את השירים החדשניים האלו, בינם עוזי פוקס, רותי נבון (המדהימה, אחת הזמרות הכי טובות שהיו אי פעם בארץ), אברהם פררה בעל קול הבאריטון הבלתי נלאה ולא אחר ממאסטרו דודו זר, שמתגלה כאן כזמר סול מבוזבז לחלוטין. למרות שהמחזמר הזה זכור בעיקר בגלל השיר "יום יבוא", השירים כאן גם כתובים וגם מבוצעים בצורה נהדרת, ויש משהו מרגש בעובדה שמישהו טרח לכתוב מחזמר שמתעסק בבעיות של אחרים. את האלבום של שירי "אל תקרא לי שחור" שמעתי לפני שנים רבות וחיפשתי אחריו הרבה, וכבר היה מי שטען בפניי שהאלבום לא מיוצר יותר כדיסק, ולשמחתי ממש לפני כמה ימים נתקלתי בו בת"א, ופתאום נזכרתי גם באלבומו של שפ. רק חבל שאין בעטיפת "אל תקרא לי שחור" קרדיט לנגנים המעולים המשתתפים באלבום, אם למישהו יש מושג מי אלו אנא הגיבו.  עדכון מה-20 באפריל- כותב לי מלונדון בני נגרי, וחושף קצת מהמסתורין סביב נגני האלבום:

"חלק מהשירים הוקלטו באולפני "קולינור" המפוארים עם נגני אולפן, אם זכרוני אינו מטעני, אלונה טוראל ניגנה פסנתר, יגאל חרד ניגן גיטרת לווי. שני השירים שנכתבו ממש בסוף - "יום יבוא" ו"שחורה ונאווה" הוקלטו באולפן קטן ברח' הירקון, אולפני גָארֶט) שהייה בבעלותם של שני היפיס אנגליים, ביגס ו-ווֹלי. בהקלטות אלה השתתפו חברי "הסיגנונות" (מעוזי והסיגנונות"). אני זוכר את השם אייב אורצ'ובר... מי שניגן חליל ב"קליפסו בשחור ולבן" ו"מי רצח את בסי סמית" היה עבדך הנאמן, כותב שורות אלה.כמו כן אני הוא זה המנגן חליל גם ב"עד מתי" וגם נגן אורגן ההאמונד ב"יום יבוא". מאיר ישראל היה המתופף של עוזי שהשתתף בהקלטת "יום יבוא" ו"שחורה ונאוה",  ואם הסניליות מוותרת לי היום, אז ייתכן כי המתופף בסשנים של קולינור היה יוסי (פפו) לוי."

אז זה כנראה הפוסט האחרון ל-2012. נתראה בשנה החדשה. וד"ש לבני המאיה, שבטח היו נורא מתבאסים אם היו יודעים שפספסו את האפוקליפסה.

נערי בי עושים עם הפריק פריק (לאדם יאוך ז"ל)

אני לא אוהב היפ-הופ. ממרומי בורותי אני יכול לומר שהיפ-הופ הוא מהז'אנרים שאני הכי סולד מהם. זה אמנם טפשי, עלוב, פחדני ומגוחך מצדי לקטול ז'אנר שלם (וטפשי, עלוב, פחדני ומגוחך בכלל להשתמש בקטלוגים שכאלה) אבל אני פשוט לא מתחבר לז'אנר ברמות הכי גבוהות. יכול להיות שהמיינסטרים ההיפ-הופי גרוע מאוד, ואם אתאמץ לשמוע MF DOOM  ודומיו אני עשוי להתבדות ולאכול את הכובע, זה כבר קרה בעבר פעמים רבות. ובכל זאת, בדר"כ אני חי מצוין בלי היפ-הופ. כנראה שאני אולטרה-שמרן וסופר-מקובע אבל מפריעים לי שני דברים עיקריים: הריפרופ עצמו, שזה פרופר עניין של טעם- אני פשוט לא אוהב את זה שמישהו מטיח בי את המילים ככה; ואת ההסתמכות של המוזיקה על ביטים וסימפולים חוזרים שלאוזניי נשמעים מאוד פשטניים לרוב, שלא לומר עצלים. זה מאוד פשוט- אני אוהב מישהו ששר על פני מישהו שלא שר, ואני אוהב מישהו שמנגן בכלים מוזיקליים אמיתיים על פני מי שלא מנגן בכאלה. כשמחברים את שני הפקטורים האלה לפוזה ולעוונטות ולנושאי השירה (אני-מזיין-מלא-ביצ'ס-ויורה-בהמון-ניגאז-אחרים-יו) מתקבל משהו שעל פי רוב ממש, אבל ממש, לא עושה לי חשק.

החודש ארע דבר עצוב מאוד. אדם יאוך, MCA, שליש מהלב הפועם שנקרא ביסטי בויז, הלך לעולמו ואיתו כמובן הלהקה כולה. למרות שאני לא עוקב אחרי הבי-בויז כבר שנים רבות, חסרונם כבר בולט- הם היו הצדיקים בסדום של ההיפ-הופ בשבילי. אול בגלל שגדלתי עליהם, אולי בגלל שאני מכיר את אלבומיהם הראשונים מאוד לעומק, אבל דווקא הביסטיז מהווים עבורי את החוליה החסרה, חסרה כל כך, בין ההיפ הופ לסגנונות אחרים של מה שמכונה באופן מאוד נרחב "מוזיקה שחורה". קצת קשה לי להבין את האבולוציה של המוזיקה השחורה: איך עברו האפרו-אמריקאים ממוזיקה מלאת נשמה וחיות כמו בלוז, Fאנק ואר-אנ-בי (אמיתי, לא זה שמוכרים לכם באותו שם ב-MTV), וממוזיקה מלאת מורכבות ותחכום כמו ג'אז לסוגיו, למשהו חלול ונבוב (לאוזניי, לאוזניי) כמו היפ הופ. בתפיסה שלי, יש בכל זאת הבדל גדול בין מוזיקאי שמנגן כלים חיים למוזיקאי שלא מנגן כלים חיים, והעובדה ששלישיית הברוקלינאים הם כולם גם מוזיקאים "פרופר", שהתחילו בכלל בתור רוקיסטים (ולא סתם, אלא כלהקת הארדקור), נותנת להם לדעתי את הפרספקטיבה הרחבה ואת הפתיחות ורוחב האפיקים שכל כך מאפיין ומייחד אותם.

כאמור, בהיפ-הופ אני לא מבין הרבה, ואת הצד ההיפ-הופי של הביסטי בויז אני משאיר לאחרים; אבל צד שלהם שאני רוצה לדבר עליו הוא הזהות שלהם כלהקה אינסטרומנטלית. באלבומם הראשון, Liscensed to ill  שמיתג אותם כילדים הלבנים הרעים, הם זנחו את הכלים שלהם. באלבום השני, Paul’s Boutique המפורסם והמוערך כל כך (חייב לציין שאף פעם לא הבנתי ממש למה, נכון שזה אלבום חדשני מאוד אבל הוא אף פעם לא נשמע לי טוב כמו אלבומים אחרים שלהם), הם עדיין התבססו כמעט לחלוטין על סימפולים אבל כבר היה פה ושם שימוש בכלים חיים, כמו בקטע ההארד-קורי הגאוני “Looking down a barrel of a gun”. באלבום השלישי, Check your head הנפלא שיצא ב-1992, יש כבר שינוי מאוד מאסיבי במוזיקה של ההרכב שמתבטא כבר בעטיפה, שמציגה צילום שחור לבן נהדר של שלושתם- עם גיטרה ובאס. ואכן, אחד החידושים בסאונד של הבי-בויז באלבום הזה הוא החזרה של הלהקה לשימוש בכלים חיים, ושינוי סגנון מהותי- הלהקה החלה לנגן קטעים אינסטרומנטליים שכמעט כולם מושפעים מג'אז-Fאנק.

זאת הייתה ממש התגלות- בקטעים האלה הביסטי בויז היא למעשה להקה חדשה: מייק די מתגלה כמתופף עם סאונד שמן וחלקלק, אד רוק הוא גיטריסט קצב מצוין וסאונד הווא-ווא שלו חד ואפקטיבי, ושניים מתבלטים במיוחד- MCA  שבנוסף לכישוריו כראפר ובמאי הוא גם באסיסט פשוט מעולה, גם בגיטרה (זוכרים את ליין הבאס ההורס ב-“Sabotage”? שלו) וגם בקונטרה-באס, והנשק הסודי של הלהקה, הקלידן "מוני" מארק נישיטה. אם על בילי פרסטון נהוג לומר שהיה ה"ביטלס החמישי", על נישיטה ניתן לומר שהוא ה"בי-בוי הרביעי" (אגב, יש קשר מאוד מעניין בין הביסטי בויז והביטלס ואני מתכוון לכתוב עליו מתישהו); הFאנק פשוט נוטף מאשף הקלידים הזה והתרומה שלו היא אדירה (ניכר שקלידן הג'אז-פאנק ג'ימי סמית' השפיע קשות על הלהקה). צרפו למשחק גם כמה נגני כלי הקשה ובראשם אריק בובו ותקבלו מין להקת בת בתוך המעטפת של ביסטי בויז, שנעה בין קטעים סטלניים וכיפיים כמו “Groove Holmes” לבין Fאנק סופר מקפיץ כמו ב-“Pow” ו-“In 3’s”.

Check your head, האלבום האהוב עליי של הלהקה, תיקלט באופן מזהיר בין ההיפ-הופ עמוס הסימפולים והשיגועים לבין המוזיקה האינסטרומנטלית האווירתית והמקפיצה; הנוסחה הזו שוכללה גם באלבום הבא, Ill Communication. האלבום הזה נחשב בעיניי רבים לטוב שבאלבומי הלהקה, אני חושב שהוא קצת פחות טוב ופחות זורם מהאלבום הקודם (בעיקר לא אהבתי את השימוש המאסיבי של הלהקה באפקט שמצמצם את בתדרים הנמוכים מהשירה, מה שנותן אפקט של סאונד דמוי טלפון שמקשה על הבנת המילים), מצד שני כאן  הלהקה הולכת אפילו יתר רחוק עם קטעים יותר שאפתניים ויותר אווירתיים, כמו הקטע מפיל הלסת “Shambala” שמשתתפת בו קבוצה של נזירים טיבטיים לשירה גרונית, או “Eugene’s lament” שמשתתף בו כנר כליזמר-אוונגרד לסולו בלתי נשכח- תראו לי אלבום היפ-הופ אחד שיש בו קטע כזה. בקטעים אחרים כמו “Sabrosa” או “Futterman’s rule” אי אפשר לפספס את הבאס האדיר של MCA, שהיה כנראה המוזיקאי הטוב יותר מבין השלושה.

מיטב הקטעים מהתקופה הזו, 1992-1994, יצאו גם באוסף שנקרא The In sound from way out! שמאגד כמה קטעים משני האלבומים פלוס עוד כמה שאריות. פה אני אודה לבושתי שהפסקתי לעקוב אחרי הביסטיז ואני לא מכיר את אלבומיהם החל מ-Hello Nasty והלאה. מה שכן, ב-2007 הם החליטו להקליט אלבום חדש שלם שכולו על טהרת האינסטרומנטל בשם The Mix Up. על אף הדמיון בקונספט, איכשהו האלבום הזה הרבה פחות חד ומרשים מהמוזיקה האינסטרומנטלית משנות התשעים; יכול להיות שהמוזיקה הזו עובדת דווקא בתוך הקונטקסט ההיפ-הופי של הלהקה אבל לא עומדת בזכות עצמה. ואולי בכל הם היו כבר אחרי שיאם.

אני מאמין שהרוב הגדול של מעריצי ביסטי בויז דווקא לא מת על הפן האינסטרומנטלי שלהם. בכל זאת, זאת תמיד הייתה ותמיד תהיה בראש ובראשונה להקת היפ-הופ. אבל לדעתי אי אפשר לנתק את הקטעים האלה והתרומה שלהם למהות של הלהקה, היכולת שלהם גם לרפרפ וגם לעשות משהו שלכאורה אינו קשור כלל, מין להקה בתוך להקה, וכמובן רוחב היריעה, כל אלו עשו את הביסטי בויז ללהקה גדולה.

יהי זכרו של MCA, והביסטי בויז, ברוך.