עדיין לא מאכזב

 

סבתי האהובה, יהודיה הונגריה בת 85, תמיד אומרת- שוויה שוויה. לקח לי שנים להבין שאלו מילים בערבית ולא בהונגרית. ואני אוהב שוויה שוויה, אני אוהב מאוד שלוקחים את הזמן ועובדים לאט. אחד הדברים שאני הכי אוהב במוזיקה הוא קטעים ארוכים. אני נורא אוהב להסתכל על תזמונים של שירים ולחפש שירים ארוכים: שבע דקות זה מגניב, שמונה דקות יותר טוב, תשע נשמע מספר מעניין, עשר זה יופי, רבע שעה זה כבר ממש מדליק , עשרים דקות, עשרים וחמש דקות...חצי שעה!! ואו, איזה מרגש. בפעם הראשונה שנתקלתי באסקטזה של קטעים ארוכים הייתה בגיל 10 בערך, כששמעתי את הקטע הסודי בסוף Nevermind של נירוונה, שכתבתי עליו פוסט בעבר. הקטע הזה היה באורך שבע דקות, הרבה יותר ממה שחשבתי שמותר. תארו לכם את תדהמתי כששמעתי את Atom Heart Mother של פינק פלויד, הלהקה שהדליקה אותי יותר מכל על קטעים ארוכים, שאורכו היה לא פחות מ-23 דקות! לא שמעתי שום דבר כזה עד אז (וגם התוכן של השיר היה לא סביר לחלוטין). מאז אני תמיד נמשך ומחפש את הקטעים הארוכים האלה. זה מין פטיש מוזר שלי, להסתכל על אורכים של קטעים בעטיפות דיסקים או תקליטים. ממש לאחרונה בואי הגדול הוציא סינגל מטורף לגמרי מאלבום חדש שעומד לצאת ממש בקרוב, ואורכו עשר דקות... אני יודע שזה קצת מצחיק אבל זה עושה לי את זה.

עוד משהו שעושה לי את זה זו מוזיקה מינימליסטית. בנעוריי הייתי דלוק על רוק מתקדם, חשבתי שיש משהו אלוהי בסולואי חליל באחת עשרה שמיניות ובקונטרפונקטים ובהרמוניות של ארבע קולות (זה עדיין נחמד אבל היום פחות מעניין). אם יש משהו שמאפיין להקות רוק מתקדם- ג'נסיס, יס, קרימזון, ועד הלהקות הממש כבדות כמו ג'נטל ג'יאנט וגריפון- זה המקסימליזם שלהן, כשהרבה פעמים המשקל\סולם\מקצב משתנים באופן דרסטי, לפעמים הרבה פעמים בתוך אותו קטע. להקה יוצאת דופן בתחום הזה, ואולי כרטיס הכניסה שלי לעולם המינימליזם, היא מאגמה של כריסטיאן ואנדר; ואנדר יצר מין מיקס מרשים ומקורי ביותר בין המאקסימליזם של הרוק המתקדם למינימליזם הקלאסי, עם שימוש אובססיבי בתבניות חוזרות ופיתוח שלו למימדים ואגנריאניים גדולים מהחיים. משם הגעתי ללהקות פוסט-פאנק כמו פאבליק אימאג' לימיטד ולהקות קראוט כמו פאוסט וקאן שגם הן משתמשות בחזרתיות תוך כדי פיתוח מינימלי אך עיקש (ולפעמי בלי פיתוח). בשלב מסוים קניתי מכשיר לופר והתחלתי לנגן מוזיקה כמו-מינימליסטית בעצמי. מאוחר יותר התחלתי לחקור את המיניליזם של טרי ריילי, פיליפ גלאס, סטיב רייך, מייקל ניימן (שהוא לא בדיוק מינימליסט אבל הוא כן התחיל משם), ארוו פארט (גם הוא לא מינימליסט "קלאסי") ואחרים, והיום אני נהנה לשמוע את המינימליזם המטאלי של Sunn o))), סוואנס, ארת' ו-Om.

אני לא מתכוון להתחיל פה סקירה על התפתחות המיניליזם וכו'. רק רוצה להתחיל לכתוב על זה קצת יותר לעומק. אני מאוד אוהב את השימוש בפיתוח איטי במוזיקה. היום אני חושב שזה הרבה יותר מעניין להתחיל מרעיון קטן ולפתח אותו לאט לאט, כמעט באופן בלתי נראה\נשמע, מאשר להפציץ את המאזין בקרקס של רעיונות. לא צריך יותר ממהלך מלודי או הרמוני מנצח וכובש. גם שני אקורדים יכולים להספיק, במקום שבעים. אני גם מאוד אוהב את רעיון השימוש בלופ כבסיס להלחנה ועיבוד. כאמור אני גם מאוד אוהב קטעים מוזיקליים ארוכים, ומכאן אפשר לצרף את היגד א' ואת היגד ב' ולומר- אני אוהב יצירות מינימליסטיות ארוכות. ויש יצירות מינימליסטיות שעושות את זה בצורה נפלאה. למרות שקצת כתבתי על מוזיקה מינימליסטית בעבר לא ממש הקדשתי לה עד עכשיו פוסטים מובהקים, ואני מתכוון בקרוב לכתוב כמה. בפוסט הנוכחי אני הולך להתמקד ביצירת מפתח אחת בקאנון המינימליסטי, וזו היצירה Jesus’ Blood Never Failed Me Yet של המלחין הבריטי גאווין ברייארס (Gavin Bryars).

ברייארס אמנם עומד מאחורי היצירה הייחודית הזו, אבל היא קיימת בעולם בעצם בזכות מוזיקאי אחר, שיצר מהמינימליזם סגנון חדש. זהו בריאן אינו, אבי אבות האמביינט. אינו הוא מהמוזיקאים האהובים עליי (למרות שהוא עושה לי לאחרונה חיים מאוד קשים עם התבטאויות אנטי-ישראליות קשות במיוחד), וידוע כאחד הנגנים, המלחינים, המעבדים והמפיקים החשובים ביותר ברוק של ארבעים השנים האחרונות. מה שפחות ידוע לגבי אינו הוא שהוא גם הקים לייבל בשם Obscured Records. הלייבל, שהוקם ב-1975, יועד, כפי ששמו מרמז, ליצירות אוונגרדיות בעיקר משוליי המוזיקה המינימליסטית. הלייבל הוציא רק עשרה תקליטים אבל יש שם המון פנינים- קודם כל אלבום האמביינט הראשון של אינו, Discreet Music, וכן אלבום מעולה של המינימליסט הארולד באד, אלבום של מייקל ניימן, אלבום שצד אחד שלו מוקדש ליצירות של ג'ון קייג' (כולל שירה של רוברט וויאט וקרלה בליי, לא פחות), והאלבום הראשון שהלייבל הוציא הוא The Sinking Of the Titanic, שמוקדש לשתי יצירות ארוכות של ברייארס- האחת נושאת את שם האלבום, השנייה היא Jesus’ Blood. אינו טען שלמעשה הוא הקים את כל הלייבל כדי להוציא את האלבום של ברייארס.

אפשר להגדיר את היצירה של בראיירס כשילוב של מינימליזם עם Ready Made, שכן כל היצירה מתבססת על לופ של הקלטה שמקורה חיצוני ליצירה. סיפור שהיה כך היה- בשנת 1971 התגורר ברייארס בלונדון ועבד עם חבר על סרט תיעוד המתעד הומלסים ועניים בלונדון. בין השאר הם תיעדו גם שירים שהנוודים שרו לעצמם ברחוב, חלקם שיכורים, חלקם לא. את ברייארס התעניין בהקלטה של נווד אחד, דווקא לא שיכור, ששר שיר עם דתי שברייארס לא הכיר, הלא הוא Jesus’ Blood Never Failed me Yet.

אורכו של השיר הוא בדיוק חמש שורות ו-26 שניות בערך:

Jesus' blood never failed me yet

Never failed me yet

Jesus' blood never failed me yet

This one thing I know

For he loves me so

התיעוד הזה של הנווד נשאר על רצפת העריכה ולא נכנס לסרט, אבל ברייארס עדיין התעניין בהקלטה ולקח את הטייפ הביתה. ההקלטה הקטנה הזו של הנווד לא נתנה לברייארס מנוח. להפתעתו, הסתבר שהנווד היה מוזיקלי למדי- הוא שר בכוונון עם הפסנתר בביתו של ברייארס, והתגלה לו שהשיר יוצר מעין לופ מעניין. ברייארס כתב ליווי הרמוני לשיר של הנווד וגילה כי אורכו של הלופ הוא בדיוק 13 תיבות. את שאר הסיפור אני אשאיר לברייארס עצמו, בתרגום שלי:

לקחתי את הטייפ חזרה ללייקסטר, שם עבדתי במחלקת האמנויות, והעתקתי את הלופ לסליל מתמשך של טייפ. חשבתי אולי להוסיף לו ליווי תזמורתי. דלת חדר ההקלטה הייתה פתוחה לכיוון אחד מהסטודיואים הגדולים לציור והשארתי את הטייפ רץ, עם הדלת פתוחה, בזמן שהלכתי לשתות כוס קפה. כשחזרתי, החדר שבדרך כלל היה רועש וחי היה עכשיו שקט בצורה בלתי רגילה. האנשים זזו הרבה יותר לאט מהרגיל וכמה מהם ישבו לבד והתייפחו חרישית. הייתי מופתע, עד שהבנתי שהטייפ עדיין התנגן- הם היו המומים משירתו של האיש הזקן. זה שכנע אותי בכח הרגשי של המוזיקה ובאפשרויות של הוספת ליווי תזמורתי פשוט אך מתפתח בהדרגתיות, ליווי שמכבד את האצילות והאמונה הפשוטה של הנווד.

 

 הנה היצירה המקורית, שנת 1975 (רק אודיו, בלי ויזואל):

 כך זה נראה:

בהקלטה המקורית מתוך האלבום The Sinking of the Titanic, היצירה אורכת כמעט 26 דקות. זה מתחיל, כראוי למדיטציה מינימליסטית ברוח התקופה, בפייד אין מאוד איטי.  45 השניות הראשונות הן שקט מוחלט. קולו של הנווד המוקלט הוא הדבר הראשון שאנחנו שומעים, והוא הולך ומתגבר. במשך שלוש דקות וארבעים חמש השניות הראשונות, זה כל מה שאנחנו שומעים. הנווד נשמע מותש, עייף, אולי רעב, אבל גם אופטימי, חדור תקווה, מוקיר תודה על המעט שהחיים (וגי'זס) נתנו לו בכל זאת. רק אחרי ארבע דקות, במהלכם הלופ המוקלט של הנווד חזר על עצמו כשמונה פעמים, נכנסים לאט לאט כינורות שמנגנים את הליווי שכתב גאווין ברייארס. לאורך כמעט 4 דקות שמענו את הנווד שר לעצמו את השיר הקטן שלו שוב ושוב ולא הבנו בעצם למה; כניסת כלי המיתר מכניסה את הכל לקונטקסט והיא מאוד מרגשת. בערך בדקה 7:20 נכנסת לאט לאט הגיטרה האקוסטית של הגיטריסט דרק ביילי (Derek Bailey). מי שמכיר את ביילי יודע שהבנאדם הוא אבי אבות בגיטרה האוונגרדית בג'אז, הוא המקבילה של קולטריין לגיטרה אוונגרדית; למעריצים (המעטים) של ביילי, גיטריסט חשוב ביותר בתולדות הגיטרה המודרנית ואיש שאני אמור לכתוב עליו פוסט מתישהו, מחכה כאן הפתעה אדירה- הוא פשוט פורט את האקורדים ברוגע, וזו ההקלטה היחידה של ביילי שאני מכיר בה הוא מנגן "נורמלי". בינתיים המיתרים צוברים לאט לאט עוד כח ועוד אנרגיה.

ב-9:46 נכנסים לראשונה כלי נשיפה למיקס, עם כניסת חליל וקרן, כמעט בלתי מורגשים. ב-11:35 נראה שכלי הנשיפה מתחילה לתפוס יותר ויותר נוכחות. נראה שהיצירה מתחילה באמת. הכינורות, הקונטרבאס העמוק, כלי הנשיפה המתגברים, הגיטרה הקטנה הזו של ביילי, ומעל הכל- קולו העייף אך האופטימי, מלא החיים של הנווד, הכל מתחיל להתגבש למעין שמיכת פוך חמה ומלטפת סביב המאזין. ברייארס לאט לאט מוסיף עוד עיטורים וקישוטים קטנים, והתחושה היא שהיצירה מתחילה להתפתח סביב עצמה ובתוך עצמה ולא לאורך ציר זמן מסוים, כמו פראקטל, כמו פתית השלג של קוך, עם עוד ועוד פיתוחים מיקרוסקופיים ונאנוסקופיים מזעריים. הלופ של הנווד, 13 תיבות, בערך 26 שניות לכל מחזור, כל פעם נשמע קצת קצת קצת אחרת.

בתזמון 14:45 נכנס גם נבל ליצירה וכאן אני כמאזין כבר שבוי לחלוטין בתוך היצירה. כאן מתחיל היופי האמיתי שלה, היא סוף סוף נפתחת במלואה כמו פרח לוטוס מרהיב, כמו זריחה שעולה אט אט ואתה במרכזה. והקרנות האלה...והגיטרה...והמיתרים...איזה יופי. והשיא מבחינת הווליום מגיע בדקה 16-17. מכאן ואילך היצירה ממשיכה עוד ועוד. מדקה 18 ואילך כבר אין כל כך פיתוחים, תת ההכרה נפתחה כבר כמו מניפה במלואה ואני מרגיש כמו בתוך חלום, שמיכת הפוך דמוית הענן עוטפת אותי מכל כיוון וזה נפלא. ובדקה 21 הגענו לפסגה. יש מי שלא היה יוצא למסע הזה מלכתחילה ויש מי שלא היה שורד אותו אבל היה שווה לטפס עד לכאן כדי לראות את הנוף המוזיקלי הזה שברייארס הצליח ליצור מתוך יצירה כל כך פשוטה. מכאן ואילך יש פייד אאוט מאוד מאוד איטי עד דקה 24 לערך וברייארס משאיר את הכל לדקה אחרונה על אש מאוד קטנה, על ווליום כמעט בלתי נשמע, חלש להדהים, עד שהטייפים נגמרים והכל מתמוסס חזרה לשקט.

אני מאוד מאוד אוהב את היצירה הזו. יש מי שיגיד שהיא משעממת, דלה, אולי עצלנית. מה כל כך מיוחד בלנגן לופ של שיר ולהוסיף לו ליווי, ומה מצדיק לחזור עליה בערך 60 פעם לאורך יצירה. למה לעזאזל זה צריך להיות כל כך ארוך? האם לא ניתן היה להגיד אותו דבר בחצי או רבע או שמינית או שש עשרית מהאורך? אני חושב שלא. אני חושב שאורך הנשימה הגדול, החזרתיות הרבה, הם מה שגורמים לכל העסק- בסך הכל איש קטן ששר שיר קטן לעצמו בליווי תזמורת שוב ושוב- להפוך ליצירה הנפלאה שהוא. אם ברייארס היה בוחר יריעה צרה יותר עבור היצירה שלו, לא היה מתקבל האפקט ההיפנוטי של היצירה, לא הייתה נוצרת שמיכת הפוך החמה הזו, הפראקטל לא היה מתגבש לכדי שלמות. וזו אולי המהות של המינימליזם- תנו קצת זמן, חכו קצת ראבאק, תנו לעבוד, תנו לגדול, תנו לגדל משהו. היצירה הזו היא אחת הדוגמאות הכי מובהקות ליופי הטמון במוזיקה מבוססת לופים. אני מוצא את החזרה על השיר הקטן כובשת לחלוטין וממוססת את המאזין, ואפילו בני בן השנתיים שלא יודע מילה באנגלית זמזם אותה לעצמו אחרי שהשמעתי לו את הקטע (לא במלואו כמובן)....

לסיכום רק אגיד שברייארס, עד כמה שזה אולי יישמע תמוה, הרגיש שהיריעה לא הייתה רחבה מספיק (!) ושהיצירה קצרה מדי (!!). בסופו של דבר מגבלה טכנית- אורכו של צד ויניל- הגבילה את אורך היצירה. גם זו דרך להסתכל על דברים. ב-1993 הוא החליט להקליט את היצירה שוב והפעם באורך שהוא חשב שהוא המתאים- לא פחות מ-CD באורך מלא, 74 דקות! אודה שלא שמעתי את האלבום כולו ואני גם מעדיף שלא- הגרסה של 1975 היא מספיק מושלמת בשבילי. בכל מקרה, יש לאלבום ערך מוסף והוא בדמות אורח שנכנס לאלבום בעשרים הדקות האחרונות- מאסטרו טום וויטס בכבודו ובעצמו, שמצטרף לנווד המיתולוגי של שנת 1975 לדואט מאוד מעניין ומרגש. וויטס מוסיף למלודיה את הטוויסט הקאברטי-ברכטיאני האופייני לו ומוסיף עוד נדבך על היצירה, וכמובן מכניס הרבה גיוון. התזמור כאן הרבה יותר עשיר מההקלטה של 1975, עם יותר מיתרים וגם עוגב ולבסוף מקהלה שעוזרת לוויטס ולנווד הקטן מאחורה ומפנחת את היצירה לכדי אופרה חובקת עולם. המסר האוניברסלי הפשוט של הנווד נוגע באלוהי. נהדר.

הפסנתר נעלם, על אמת

החודש אומרים יפה לטום ווייטס מזל טוב על 40 שנות קריירה.  את טום אני מאוד מאוד אוהב. בדרך כלל אנשים אוהבים לדבר על השירה של טום, על הגשת השירים, על כתיבת השירים. אבל האמת היא שמבחינתי, מה שאני הכי אוהב בטום זה את הסאונד שלו. לקח לו עשור וקצת לגבש את הסאונד הזה, את התמהיל המנצח והכל כך מוצלח הזה בין בלוז, ג'אז, בלדות פסנתר, פולקה, מוזיקת עם, קברט, וודביל ואפילו מה שבהעדר הגדרה אחרת יכונה "ביפהארטיזם". כל פעם שאלבום חדש של טום יוצא, או כשיוצא לי לשמוע אלבום שלו שאיכשהו פספסתי קודם, אני מרגיש בבית, וגם- לא בבית: אני יודע שאקבל מנה גדושה ומספקת של הסאונד הישן והטוב, עם שירים שמזכירים שירים אחרים של טום- בלדות רצח, בלוזים מקרקשים, שירה פסנתר מאוהבים, לפעמים נראה שטום רק משנה לשירים האלה את השמות כדי להבדיל אותם זה מזה- אבל, וזה אבל גדול, אני יודע שבכל זאת טום יזרוק גם משהו חדש לקלחת, משהו שלא שמעתי קודם. ווייטס חוזר על עצמו ומקליט את אותו אלבום כבר משהו כמו שלושים שנה, אבל זה אף פעם לא באמת אותו אלבום. על אותו עקרון, אין לי אלבום אחד של טום שאני יכול להגדיר אולטימטיבי. מאז המהפך הגדול שעבר ב-1983 עם האלבום המכונן Swordfishtrombones, כל האלבומים שלו נהדרים, וכולם גם פגומים באיזו צורה שמונעת מהם להיות מושלמים (הפייבוריטים שלי, ואלו שהכי מתקרבים לשלמות, הם צמד החמד Blood Money ו-Alice מ-2002).  אחד מחוספס כמו טום לא יהיה מושלם אף פעם, תמיד יהיה לו פגם כלשהו, וזה מה שיפה בו. ועוד סיבה לאהוב את טום היא שהוא הולך ומשתבח, הולך ומשכלל את הנוסחא. בתור מי שהשקיע מאמצים כבירים עוד בצעירותו להישמע כאיש מזדקן (קצת כמו דילן), וויטס בזקנותו- האמיתית הפעם- נשמע אפילו טוב יותר.

היה מתבקש להתרפק על האלבום הראשון של וויטס, Closing Time, שיצא במרץ 1973. הולך להיות גם ערב מחווה לאלבום באוזןבר בקרוב. אבל אני לא מתכוון לעשות את זה, בעיקר בגלל ש-Closing Time הוא בסופו של דבר אחד מהאלבומים הכי חלשים של ווייטס. בא לי דווקא להיות לא נוסטלגי במיוחד ולדבר דווקא על אלבום מאוחר שלו, שהייתי מהמר ואומר שהוא כנראה הכי פחות אהוב שלו, ואני לא רואה מישהו עושה לו ערב מחווה בחמישים השנים הקרובות. זה אלבום האולפן הלפני אחרון שלו, Real Gone מ-2004. אלבום שעל אף שאני מודה שהוא רחוק מלהיות מושלם, יש לי פינה חמה בלב אליו, דווקא בגלל שהוא כזה עוקצני ולא נעים ומעצבן ומתסכל וארוך כמו הגלות ונשמע כאילו הקליטו אותו בתוך פח אשפה. והכי אני אוהב אותו בגלל שטום החליט באלבום הזה לאתגר לא רק את המאזינים, אלא גם את עצמו.

ב-Real Gone וויטס עשה שתי החלטות הפקתיות בולטות, שהופכות אותו לאלבום הכי קיצוני וקשה לעיכול שהקליט מימיו: הראשונה- המכריעה ביותר- היא לוותר על הפסנתר, ידידו משכבר הימים. המשמעות לצעד כזה ברורה- וויתור על ז'אנר שלם של שירי וויטס, בלדות הפסנתר הכובשות שלו, כנראה ז'אנר השירים הכי אהוב ופופולארי שלו. ההחלטה השנייה היא הסאונד. וויטס החליט לתת לאלבום סאונד לו-פיי  מכוון שמזכיר הקלטות בלוז ישנות משנות העשרים- שלושים, עם המון היס (hiss) ורעש וחיכוך. כשמחברים את זה עם הקול המחוספס והצרוד של וייטס בין כה וכה, מתקבל סאונד גרילה קצת פאנקיסטי שהוא מצד אחד לא נעים ומצד שני מאוד אגרסיבי. אף אלבום של וויטס לא נשמע ככה. בנוסף לכל אלה, וויטס הלך על הרכב קטן יחסית, נטול כלי נשיפה, שבנוי סביבו על גיטרה מזדמנת והרבה אפקטים קוליים של ביטבוקסינג, הבאסיסט הקבוע שלו לארי טיילור (כשלס קלייפול קופץ מדי פעם לעמדת הבאס), בנו קייסי וויטס והפרקשניסט יוצא פרימוס Brain  על תופים וכלי הקשה, והכוכב של האלבום, חברו הטוב (כפיים!) מארק ריבו הגדול על גיטרות ובאנג'ו. במשפט אחד- וויטס הלך כאן על בלוז בסיסי ביותר, קשה ובלתי מתפשר ונשמע כאילו סטיב אלביני הפיק לו את האלבום.

זה אלבום שממש לא קל לצלוח. קודם כל הוא מתפרש על פני 72 דקות תמימות, שלי זה תמיד מכשול. יש בו שיר אחד, Sins of the Father, בלוז חופר שאורכו מעל 10 דקות, כנראה שירו הארוך ביותר אי פעם. בנוסף, וויטס עושה כאן דברים מאוד מפתיעים, כמו הביטבוקסינג שהוא עושה בהרבה שירים (שנשמע נהדר), הפארודיה הקובאנית Hoist that rag, או שיר כמו Shake it, אחד השירים הכי רועשים שלו אי פעם, שריף הגיטרה העקום שלו בקלות יכול היה למצוא את דרכו לאיזה אלבום פאנק זנוח. שלא לדבר על הקטע התמוה Top of the Hill שפותח את האלבום, מין נסיון ביזארי של וויטס לשיר משהו דמוי ראפ, עם הרבה ביטבוקס, סימפולים  של קייסי וויטס ובלי כמעט שום מלודיה שניתן לזהות (אחרי כמה וכמה שמיעות הקטע הזה תופס לחלוטין). בין הקטעים הרועשים  וויטס מראה שגם בלי פסנתר הוא יודע לענג ולהלביש גם בלדות גיטרה נהדרות, כמו Dead and Lovely שהוא אחד משיריו האהובים עליי בכלל.

מבחינת הליריקה, וויטס דווקא יותר מסורתי לעצמו, ויש כאן הרבה מהנושאים הוויטסים המוכרים: בלדת רצח על נערה שהסתבכה (Dead and Lovely), זירת פשע באסם ( Don’t go into the barn האדיר) או טיפוסים בוקבוסקיים לוזרים בשולי החברה והחיים (Make it rain, how’s it going to end) ואפילו קטע ספוקן וורד מסורתי שעוסק בפריק שואו נודד (Circus). דווקא בסוף האלבום מגיעה וואחד הפתעה בדמות שיר פוליטי אנטי-מלחמתי, אנטי-ג'ורג' בושי, אחד השירים הבודדים בהם וויטס משמיעה הצהרה פוליטית מובהקת (Day after Tomorrow).

ויש עוד סיבה לאהוב את האלבום הזה, וזה מארק ריבו. כבר כתבתי על ריבו פוסט נפרד ובו כתבתי כמה טוב עובד השילוב של וויטס עם ריבו. אבל באלבום הספציפי הזה וויטס נתן לריבו מקום כל כך גדול עד שכמעט ניתן להגדיר את האלבום כשיתוף פעולה שלהם: ריבו מראה את ההשפעות הקובאניות שלו ב- Hoist that Rag, מבריק בבלוז שקט ונקי ב-Sins of the father ו-Day after tomorrow, מעקם את האוזן ב-Shake it  וממיס בסולו יפהפה במיוחד ב-Dead and lovely. ריבו ו-וויטס הולכים יחד באון אנד אוף כבר 28 שנה, וזה תמיד טוב, אבל באלבום הזה הם הגיעו לשיא המשותף שלהם.

Real Gone הוא דוגמא מעולה לאיך וויטס מגיש לך את אותו נזיד עשיר שאתה אוהב, אבל לגמרי בצורה אחרת. גם אם שירים מאלבומים אחרים מצלצלים כאן מוכר, אפילו מוכר מאוד, בכל זאת אין לוויטס אף אלבום אלים ואגרסיבי כמו Real Gone (אולי Bone Machine, אבל הוא גם אלבום קודר ומלנכולי מאוד, מה שלא ניתן לומר על Real Gone). בגלל זה הוא תמיד משאיר טעם של עוד ועדיין מצליח להפתיע. מזל טוב, אלוף.