חמש שנים עברו בריקודים

אתה סנוב מוזיקלי על פי רוב הסטנדרטים המקובלים, אך למרבה המזל אתה לא שמוק מושלם.

-התוצאה שלי בשאלון "עד כמה אתה סנוב מוזיקלי?"

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי אישית- הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו חוגג חמש שנים. קשה להפריז עד כמה הבלוג הזה חשוב בחיים שלי. יש משהו נרקיסיסטי-אקסהיביציוניסטי בכתיבת בלוג, ויש גם משהו מציצני בקריאת בלוג, אבל הבלוג שלי בסופו של דבר בא ממקום מיסיונרי- לא לפאר את עצמי אלא לדבר על מה שחשוב לי כל כך. לאהוב מוסיקה, לכתוב על מוסיקה, אולי אפילו להטיף מוסיקה, בכל אלה אני רואה סוג של שליחות. כשהייתי תיכוניסט, חנות הדיסקים הייתה עבורי כמו מקדש; הייתי נוסע מחדרה לתל אביב אך ורק כדי לקנות דיסקים, שאותם הייתי פותח מאריזת הצלופן עוד באוטובוס חזור בחרדת קודש, ביראה גדולה, בהשתוקקות וציפיה, ואני עושה את זה עד היום. אם הצלחתי בחמש השנים האחרונות להדביק מישהו בתחושה הזו ולו קצת, הבלוג הזה עשה את שלו.

בשנה הראשונה של הבלוג כתבתי המון המון המון. היה חודש אחד שכתבתי כמות בלתי נתפסת של עשרה פוסטים. מאז הרבה מאוד דברים השתנו ואחד מהם הוא תדירות הכתיבה שלי כאן, שנעה כעת בין אפס לשני פוסטים בחודש. הבלוג כבר נסגר לכמעט שנה ואפילו שקלתי לסגור אותו עכשיו, בפוסט הזה שאתם כותבים, בגלל שאני מתקשה יותר ויותר למצוא זמן בשבילו; אבל אני מרגיש מחויב אל הבלוג ואל מי שטורח לקרוא אותו, וגם אל עצמי, זה עדיין כיף גדול, ויש עוד המון על מה לכתוב ויש לי רשימה מאוד ברורה של פוסטים עתידיים.

במאמר מוסגר- אחת הסיבות שאני כותב פה פחות היא שיש לי משרת כתיבה קטנה וחדשה, בתחום אחר לגמרי שבעצם מתקשר למקצוע שלי (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע) ולעיסוק היומיומי שלי- שזה מחקר ומדע. בהשכלתי אני דוקטור לביולוגיה ואני כעת בפוסט-דוקטורט במכון ויצמן, והתחלתי לכתוב מדע פופולארי בעמוד האינטרנט החדש של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. העיסוק במחקר משליך בהחלט גם על העיסוק שלי במוזיקה ולהיפך- הרבה פעמים כשאני מנגן ומקליט ומופיע ולא בדיוק יודע מה אני עושה ברגע נתון ואיך יישמע הרגע הבא, זה מזכיר לי את העבודה שלי במעבדה, שבה ברוב הזמן אתה באמת משוטט באפלה; וכמו במוזיקה שאני אוהב, גם במדע לפעמים הדרך יותר מעניינת ויותר חשובה מהיעד. בכל מקרה, אתם מוזמנים לקרוא גם את מה שאני כותב שם- אני מאמין שקהל הקוראים כאן ימצא עניין גם בכתבות המדע שלי.

חשבתי מה אפשר לעשות לרגל ציון חמש שנים של כתיבה על מוזיקה, ומתחשק לי לעשות את המתבקש- הרשימה הסודית והפרטית שכל חובב מוזיקה עורך לעצמו, עשרה אלבומים לאי בודד. בעידן בו כל מוסד האלבום הולך לפח ואף אחד לא קונה יותר דיסקים, הדבר הזה הוא שריד לתקופת הדינוזאורים; ובכל זאת, אני דינוזאור גאה (שעדיין קונה דיסקים! לא וינילים!). לא ערכתי בדיקה מדוקדקת אבל נדמה לי שדנתי ברוב, אם לא בכל האלבומים האלו בבלוג ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא הלאה. כמו כל גיק\סנוב של מוזיקה אני עושה רשימה כזו בראש לפחות אחת לחודש, זה מין עיסוק אובססיבי-נרקסיסטי בפני עצמו, מין כתיבת בלוג אישי בזעיר אנפין. 

הרשימה הזו בוודאי שונה מהרשימה שהייתי מכין לפני עשר שנים (שבטח הייתה מורכבת בחלקה הגדול מאלבומי פרוג- ברשימה של 2016 יש אולי רק שניים) והיא תהיה שונה מהרשימה בעוד עשר שנים (שאני מנבא שתכלול יותר דיסטורשן); בכל מקרה אפשר ללמוד מהרשימה הזו על הטעם שלי, על המוזיקה שאני עושה ועל הבלוג הזה בכללותו. כמובן שהרשימה הזו סופר מצומצמת וחסרים שם כאן כך הרבה ואיך בכלל אפשר לעשות משהו כל כך טיפשי ומיותר, ואיפה קולטריין ופרעה סנדרס ומינגוס וקינג קרימזון וניקו ודיוויד בואי ולו ריד ושמוליק קראוס וג'רג' ליגטי ועוד ועוד ועוד ועוד; בעצם הרשימה האמיתית והמלאה נמצאת בתגיות של הבלוג. הסתפקתי באמת בצמצום של הצמצום של הצמצום, באלבומים המייצגים ביותר ואלו שאני באמת לא יכול בלעדיהם.אפשר לומר שהרשימה הזו היא סוג של ה-BEST OF של הבלוג ומייצגת נאמנה את הטעם, האישיות וההשכלה המוזיקלית שלי.

אז נתחיל:

Peter Hammill- In Camera

אלבום שהוא אי בודד או יקום בודד בפני עצמו. בעצם זה לא אלבום, זה החבר הדימיוני שלי שמלווה אותי לפחות מחצית מחיי הבוגרים. האמיל הוא מוסד, הוא אנציקלופדיה מהלכת או ספריית בבל של בורחס- מאגר ידע בפילוסופיה, מדע, פסיכולוגיה, ספרות, מוזיקולוגיה. אין גבול למה אפשר ללמוד ממנו, ואני עד היום מנסה כמה שיותר.

The Incredible String Band- The Hangman’s Beautiful daughter

גם האלבום הזה הוא מין יקום בודד, אולי מהכוכב הקטן של הנסיך הקטן, זה עם עצי הבאובב. מישהו הגדיר את האלבום הזה כמוזיקה שחירשים מדמיינים כשהם מדמיינים מוזיקה. קסם שלא מהעולם הזה, ומי שיכול להתחרות ברובין וויליאמסון ומיק הארון במתת כתיבת השירים והנגינה במיליארד כלים- יירש גן עדן.

The Birthday Party- Live 80-81

פשוט מאוד סאונד הרוק מחוספס המושלם, בשילוב עם כתיבת שירים גאונית. המפגש המושלם בין צ'אק ברי, ביפהארט ,ג'וני רוטן ואיגי פופ. אחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות המוזיקה (ניק קייב, אם עוד לא ירד האסימון) מקיא את איבריו הפנימיים, וגיטריסט אחד גדול גדול, רולנד ס. הווארד. ראשים יתגלגלו.

(קטע הפתיחה)

Soft Machine- 3^rd

אלבום שהציל אותי פשוטו כמשמעו מדיכאון וניוון בכאפה המצלצלת של תחילת השירות הצבאי. אלבום שאני חוזר אליו כל כמה זמן, לוודא שהוא באמת קיים. התשובה הניצחת לכל מי שתמה איך מוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לרגש, ובו בעת- השיא של רוברט וויאט כנגן וכותב שירים.

Frank Zappa- Uncle Meat

אין שום דבר שהם לא יודעים לנגן, גם אם חלקם לא ממש יודעים לנגן. השילוב המושלם בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין מוסיקה קלאסית של המאה העשרים לדו-וופ זול של שנות החמישים, ומלחין\מעבד\גיטריסט\מושך בחוטים שהוא קונצרן מוזיקה מונומנטלי, שהאלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס לקוסמוס שלו. מה היינו עושים בלעדיו?

Carla Bley- Escalator over the hill

הממותה המפלצתית הגדולה של הג'אז, אבל זה אלבום שהוא הרבה יותר מג'אז ואולי הרבה יותר ממוסיקה, המקבילה המוזיקלית של Finnegans Wake לג'ויס, אלבום שאפשר לכתוב עליו בלוג שלם, שכמו זאפה גם הוא התבשל במוחה הקודח של אמנית אחת גדולה. מרכז את כל הכח היצירתי בג'אז ובמוזיקה בכלל בשנות השישים.
(זו ממש לא העטיפה המקורית)

Miles Davis- Get up With it

האלבום האחד ברשימה הזו שפיתח אותי בעיקר כמוזיקאי. גם זה מקוטלג למען הנוחות כג'אז אבל אני שומע פה כל כך הרבה דברים אחרים- ממוזיקה מינימליסטים ודרונים ואמביינט דרך קראוטרוק ופסיכדליה וכלה בFאנק וג'יימס בראון. השראה בלתי נגמרת וראש פתוח לנצח. 
(רק הקטע הראשון- ובלי העטיפה)

Igor Stravinsky- The Rites of Spring

המפץ הגדול של כמעט כל המוזיקה שאני אוהב לשמוע ולנגן, הסינגולריות שממנה כל היקום הזה פרץ ובעבע החוצה. בלי היצירה הזו העולם כולו היה דל ועלוב יותר. מופת של המצאה, יצירתיות, תעוזה, והכי חשוב- Passion אינסופי.

Michael Nyman- Drowning by Numbers

כנראה המוזיקה הכי עגולה ויפה ושלמה שבני אנוש מסוגלים ליצור. גם כאן אני שומע כל כך הרבה דברים במקביל ובמשולב- מהאלגנטיות של באך ועד הנוקשות של המינימליזם. בהלוויה שלי אני רוצה שהאלבום הזה ינוגן.
 (קטע אחד בלבד- אחד הקטעים הקלאסיים האהובים עליי ביותר ושיא האלבום)
 

מאיר אריאל- ירוקות

השיא הגדול של הנביא הגדול. קצת סוגר מעגל עם האלבום של האמיל- גם זה חבר, אולי לא בדיוק דימיוני אבל חבר למסע או מורה דרך. דמות מופת בתרבות הישראלית-יהודית והאלבום הזה מתחיל במדרש משיר השירים ומסיים בשיר השירים עצמו, והוא גם ההוכחה שמדובר גם במלחין ענק, לא רק דברן-תמלילן-ממלמלן.
(שיר הפתיחה)

וזה הסוף. למי שהיה לו ספק, הבלוג לא נסגר ולא ייסגר. במילותיו האלמותיות של סמואל בקט, במה שהוא המוטו של חיי, I can’t go on- I’ll go on.

מיילס שם את האצבע בשטקר

קודם אני אנגן את זה, אחר כך אגיד לך מה זה.

מיילס דיוויס

ב-1970 הופיע מיילס דיוויס עם הלהקה שלו בפסטיבל האי וויט, ככל הנראה הפסטיבל הגדול של התקופה, שהיו בו יותר אנשים מוודסטוק (והוא גם היה הרבה יותר איכותי, עם כל הכבוד). מיילס ניגן שם קטע אחד של 40 דקות מול לא פחות מ-600,000 איש, ללא ספק הקהל הכי גדול שאי פעם ראה מופע ג'אז (ואולי יותר גדול מסכום כל האנשים שראו את דיוויס עד אז ביחד). ההופעה המפורסמת הזאת מתועדת במלואה, וממש בסוף שלה יש רגע אחד שמתרחש אולי 10 שניות שבעיניי מגדיר את מיילס דיוויס האדם: מיילס, שכל המופע לא אומר מילה או נותן אפילו מבט אחד לרפואה ברבבות שצופים בו, מפריח נשיפת חצוצרה אחרונה, ואז בשיא הנונשלנט  מסתכל לשנייה על הקהל,מרים בעצלנות גלויה את החצוצרה שלו לאות תודה אדיש במיוחד, ואז בלי לומר מילה פשוט לוקח איזה תיק צד והולך, כשחברי הלהקה שלו וגם הצוות הטכני של ההופעה מביטים בו בתדהמה. יכול להיות יותר cool מזה?

יותר מהכל, זה מיילס, ואם זה נשמע לכם מוכר- אז כן, יש המון דמיון בעיניי בין מיילס לבוב דילן. שניהם אמנים רבי פנים ופרסונות שלא רק שינו סגנונות מוזיקליים אלא גם ממש המציאו אותם; שניהם חנכו מוזיקאים רבים אחרים ונחשבים מורי דרך, על אף מוגבלות טכנית יחסית (דילן מעולם לא היה "זמר" ודיוויס מעולם לא היה חצוצרן וירטואוז); שניהם ידועים באופי מחורבן וברודניות, הן כלפי הסביבה והן כלפי הקהל; שניהם חובבי שערוריות ומהפכות; ושניהם עברו- דילן קודם, דיוויס אחר כך- תהליך של מעבר ממוסיקה אקוסטית לחשמלית. המעבר של דילן בסופו של דבר התקבל בברכה, המעבר של דיוויס עד היום נחשב שנוי במחלוקת ובעיניי רחוק מלהיות מוערך מספיק.

ה"תקופה החשמלית" של מיילס התרחשה בין 1968 ל-1975, אז פרש לחמש שנים ממוזיקה בכלל, לראשונה בקריירה רציפה של 30 שנה. האלבומים In A Silent Way ובעיקר Bitches Brew הם אלו שהתוו את הדרך החדשה של מיילס, שהיכתה בהלם את עולם המוזיקה דאז. קהל הג'אז ה"קלאסי" הזדעזע עמוקות ממיילס והאשים אותו ב-Sell Out ובגידה במקורות (שוב, בדיוק כמו דילן) ואף התנער ממנו. קהל הרוק הצעיר ששינוי הסגנון של מיילס כוון במוצהר אליו דווקא הגיב בהתלהבות בתחילה אך מאוחר יותר גם הוא הפנה עורף ככל שמיילס הקצין. לכן, בתקופה הספציפית של מיילס שעליה אדבר, ההרכב של 1973-1975, מיילס נחשב למצורע בלתי מובן, תמהוני ופאתטי שעבר זמנו- הוא עדיין הופיע במופעים גדולים אך לא היה ברור איך לעכל את המוסיקה שעשה. ממרחק השנים, ההקלטות של ההרכב המאוחר הזה של מיילס, שיא (או שפל, תלוי את מי שואלים) ה"תקופה החשמלית" שלו, מגלות מוזיקה מדהימה שבלי ספק הקדימה ועדיין מקדימה את זמנה.

למה אנשים הגיבו בכזו שליליות למעבר של מיילס? אפשר לדבר על ארבע סיבות. האחת היא כמובן המעבר מכלים אקוסטים לחשמליים: מיילס לא הסתפק רק במעבר לקלידים חשמליים וגיטרה חשמלית, הוא גם הוסיף אפקטים חשמליים לחצוצרה שלו. סיבה שנייה היא המבנה המוזיקלי: המעבר לא היה רק לכלים חשמלים אלא למעשה לרוק ולFאנק מאוד הארדקורי, ולמעשה בהרכב המאוחר הזה של מיילס כבר לא היו מלודיות או אקורדים אלא בעיקר הרבה מאוד גרוב, וההרכב של מיילס יצר למעשה מין גוש ג'לי סמיך ועתיר שכבות של נגינה וכלים. המבנה המקובל של קטע ג'אז הוא נעימת פתיחה- סיבוב סולואים-חזרה על הנעימה וסיום; אצל מיילס הנעימה הייתה כמעט בלתי קיימת ולא היה סבב סולואים מוגדר אלא כל הנגנים למעשה כל הזמן בפרונט והם מבליחים מדי פעם באיזו פראזה מוזיקלית ונעלמים חזרה לרקע, כך שלמעשה בשמיעה ראשונה לא ברור מה שומעים כאן. הגישה הזו כונתה “Everybody solos, nobody solos” והיא מאפיינת את כל המוזיקה החשמלית של מיילס, לרבות ההרכב של 73'-75' (אם כי פחות בקיצוניות, אפשר לזהות כאן סבב סולואים מוגדר יותר). סיבה שלישית היא עבודת האולפן המאסיבית של מיילס והמפיק הצמוד שלו, תיאו מאסרו (Teo Macero). בג'אז עד אז היה נהוג שלמעשה הקטעים מוקלטים באופן רציף בטייק מסוים, ללא העלאות ועריכות; דיוויס ומאסרו הקליטו את הנגנים באלבומי ה"תקופה החשמלית" במשך סשנים ארוכים מאוד עם המון טייקים והמון שעות אולפן ואז ב"פוסט פרודקשן" הרכיבו את הקטעים מעריכת הסשנים השונים. כאן יש לי הסתייגות כי אמנם העבודה של מיילס ומאסרו נחשבת לחדשנית ומוערכת אך בפועל העריכה המאסיבית הזו יצרה המון בלבול ותמיהה ולפעמים אפילו נשמעת מרושלת ושרירותית ולא תרמה הרבה להבנת החזון של דיוויס; מעבר לעריכה הרבה שאפיינה את הקטעים עצמם, אלבומים שלמים הורכבו מקטעים שהוקלטו לפעמים בהפרש של כמה שנים זה מזה וזה יצר בלבול רב. סיבה אחרונה היא הנגינה של מיילס עצמו; מיילס היה ידוע בטון עגול ורך ונגינה מאופקת, אך הוא החל לנגן בצורה חזקה ועצבנית כפי שלא ניגן מעולם, על גבול האוונגרד, וכן הוא הוסיף גם אפקטים חשמליים ובעיקר- פדאל ווא-ווא, סימן ההיכר שלו בשנים האלה. בהרכב של 73'-75' הוא גם החל לנגן אורגן חשמלי (לראשונה הוא לא העסיק קלידן או פסנתרן) וגם את זה היה קשה לעכל.

כאמור, ב-1973 המניות הציבוריות של דיוויס היו בשפל; הוא הוציא את האלבום הכי שנוא ושנוי המחלוקת שלו, On The Corner (שהיום אגב נחשב לאלבום פורץ דרך ומשפיע, למשל על סגנון האסיד ג'אז) ,אלבום שזכה להשמצות הן מצד המבקרים והן מצד הקהל. את מיילס זה לא עניין במיוחד- הוא רצה להעמיק עוד ועוד בתוך הגרוב האפל והמטונף של סליי סטון וג'יימס בראון. מבחינתו הוא חקר דרך חדשה בג'אז, אם בכלל אפשר לדבר על ג'אז בשלב הזה, ולא ממש הזיז לו "מה יגידו השכנים". הוא רצה יותר גרוב, יותר רוק, ובעיקר- יותר גיטרות. בעצם, מיילס הלך כל כך רחוק עם הקו הרוקי עד שלמעשה הוא יצר הרכב שבסופו של דבר לא הכיל כמעט נגני ג'אז ביי דפינישן.

ההרכב שמיילס בנה קודם כל התבסס על גרוב, ומיילס יצר רית'ם סקשן מדהים שכלל את הבאסיסט הצעיר והfאנקי להחריד מייקל הנדרסון, שכבר ניגן עם מיילס מ-1970, את המתופף המפורסם אל פוסטר שבאותה תקופה היה אלמוני לחלוטין, ואת נגן כלי ההקשה ג'יימס מטום (Mtume). זה היה רית'ם סקשן צפוף מאוד שיצר גרוב מלוכלך והדוק במיוחד. על אלה הוסיף דיוויס שניים עד שלושה גיטריסטים, כולם עם אפקט חזק מאוד של ווא-ווא, כאשר השחקן החשוב ביותר ואולי האיש הכי מרכזי בהרכב הזה בכלל, היה הגיטריסט פיט קוזי (Pete Cosey). זה שאתם אומרים לעצמכם עכשיו "פיט מי?" רק מעיד איזה פספוס אדיר הוא הגיטריסט המופלא הזה: קוזי גדול המימדים, שזכה לכינוי “Evil Hendrix” והתאפיין בהופעה חיצונית מרשימה במיוחד של אפרו ענק וזקן ענק, היה אשף גיטרה שהתמחה בשימוש באפקטים חדשניים ונהג להשתמש בכמה וכמה גיטרות בכל הופעה, כולן מכוונות בשיטת כיוון אחרת שהמציא. האיש חרך לחלוטין את הבמה בסולואי גיטרה מתפרצים ופרועים, עתירי חשמל ואפקטים, והיה חלוץ אמיתי וגיטריסט מאוד מאוד מקורי שרק היום מקבל הערכה. חוסר ההצלחה שלו לאחר שמיילס פירק את ההרכב הוא ממש טראגי. בנוסף לבאס-תופים-קונגוס ומערך הגיטרות האימתני, מיילס גם השתמש בנגני כלי נשיפה מתחלפים- דייב ליבמן, סוני פורצ'ון ואחרים, שניגנו סקסופונים ובאופן מפתיע כלי שמעולם (עד כמה שאני יודע) מיילס לא צירף להרכבים שלו- חליל.

פיט קוזי (ולא רג'י לוקאס, זה הגיטריסט השני)

בקיצור- מיילס הקים לו הרכב חדש שכמעט כולו הורכב מאלמונים או נגנים שלא מסתובבים בחוגי הג'אז. היה עוד מאפיין לנגנים האלה- הם כולם היו צעירים ממיילס בלפחות שני עשורים, אם לא יותר. באופן מרתק, מיילס תמיד ניגן איכשהו עם אנשים בני 25-30: משנות הארבעים, אז ניגן עם צ'ארלי פארקר שהיה מבוגר ממנו, דרך שנות החמישים אז ניגן עם קולטריין וקאנונבול אדרליי שהיו בני גילו, שנות השישים בהן ניגן עם הרבי הנקוק וחברי ה"חמישייה השנייה" שהיו צעירים ממנו בעשור ועד להרכב הנוכחי; נראה שמיילס דאג שתמיד יזרום סביבו דם צעיר וטרי. בניגוד לזאטוטים הלא מנוסים, מיילס עצמו כבר התקרב לגיל 50, אבל זה ממש לא גרם לו להיות רגוע יותר, להיפך- הוא ניגן עם ההרכב הזה באופן הכי הרפתקני ושובר גבולות שלו. בנוסף, מיילס החליט לראשונה בקריירה שבהרכב הזה לא יהיה קלידן קבוע והתחיל לנגן אורגן בעצמו; מיילס ממש לא היה קלידן וירטואוז אבל האורגן הפסיכדלי שלו, גם הוא עם אפקט ווא-ווא (בנקודה הזו ההרכב כולו נראה כמו פרסומת לאפקט, כשגם מיילס בחצוצרה ואורגן, גם הגיטריסטים וגם הבאסיסט הנדרסון משתמשים באפקט באופן כבד), תרם המון אווירה לסאונד הג'אז הפסיכדלי, בהתאם לרוח התקופה. צריך להבין שהתקופה הזו הייתה מאוד קשה למיילס באופן אישי- הוא סבל מבעיות בריאותיות קשות, דיכאון והתמכרות לקוקאין ואלכוהול, ועדיין הוא הצליח להנהיג הרכב כל כך מהפכני ומשונה.

ההרכב הזה בעיקר הופיע ולא הקליט הרבה; ההופעות של ההרכב הזה התאפיינו בג'אמים ארוכים מאוד, שאמנם היה להם אופי מוגדר ואפילו שמות אבל כמעט לא הורכבו ממלודיות (מקסימום ריף של באס או כמה אקורדים חוזרים, לא יותר מזה). הקטעים הם פשוט גושים מהפנטים של קצב, שמיילס מנתב ומנהל ביד רמה. בשונה מגישת “Everybody solos nobody solo” כן ניכר סבב יותר מסודר של סולואים, כשפיט קוזי מקבל הרבה מאוד זמן סולואים. יש שלושה אלבומי הופעה מההרכב (כולם כפולים)- ההופעה המצוינת Dark Magus שהתרחשה בקרנגי הול, וצמד הופעות מאותו יום בפסטיבל ביפאן שמתועדות באלבומים Agharta ו-Pangaea. משלושת האלבומים האלה, Dark Magus הוא הטוב והמפוקס ביותר ומראה מה ההרכב הזה באמת ידע לעשות. באופן משמח ביותר יש המון המון חומר ביוטיוב ואפשר להתרשם שם איזה הרכב טוב זה, ונורא כיף לראות איך מיילס שולט שם בעניינים. זה לא פאנק כייפי בסגנון של סליי סטון או מגניב כמו ג'יימס בראון; זה משהו הרבה יותר אפל וקשה להבנה ושמיעה, יש משהו נואש ומטורף במוזיקה הזו, היא אפילו מפחידה. חשוב לציין כי תגובות הקהל היו הרבה פעמים עוינות עד עוינות מאוד, כפי שמספר נגן כלי ההקשה מטום באיזה וידאו שראיתי. למיילס זה כאמור לא הזיז.

הקלטות האולפן המעטות של ההרכב יצאו באלבום המעולה והכפול גם הוא Get up with it (שבאופן אופייני לחוסר הקוהרנטיות והבלבול בעריכה של מיילס ותיאו מסרו, מכיל גם קטעים שהוקלטו לפני ההרכב הזה, חלקם תמוהים למדי) שיצא ב-1975. יש כאן שני קטעים בולטים במיוחד, כל אחד בן יותר מחצי שעה: “He Loved him madly” מחווה עצובה ומרגשת ויפהפייה לדיוק אלינגטון שנפטר כמה חודשים לפני ההקלטה, קטע אווירתי קודר במיוחד ופסיכדלי במיוחד (נשבע לכם שהאורגן של מיילס ממש מזכיר את הקלידים של ריצ'ארד רייט בפינק פלויד המוקדמים) שנבנה מאוד מאוד לאט (רק אחרי 11 דקות מתגבש גרוב אמיתי, מיילס נכנס עם החצוצרה לראשונה רק בדקה ה-16). בריאן אינו, דווקא אחד שהצהיר לא פעם כמה הוא שונא ג'אז, טען כי הקטע הכמו-מינימליסטי הזה מאוד השפיע עליו, ובלי ספק חברי קאן יכלו לנגן את הקטע הזה גם הם . הקטע השני הוא “Calypso Frelimo” הכאילו-לטיני שהוא בלי ספק הקטע הכי טוב שההרכב הזה אי פעם עשה ובעיניי אחד מהקטעים הכי טובים בכלל שמיילס אי פעם הקליט- זה היה בלי ספק החזון שלו, גרוב סוער ומטורף שפשוט לא נגמר, וכולל חלק איטי וכבד שבו מייקל הנדרסון מנגן אולי את תפקיד הבאס הכי שמן ומטונף ששמעתי בחיי. קטע מושלם בעיניי.

 עטיפת get up with it

כאמור, ההקלטות האלו הם הקצנה של תהליך שמיילס עבר, והתהליך הזה בהחלט נתן בו את אותותיו. מיילס של שנת 1975 היה מותש, שרוף לחלוטין, חולה, מכור לסמים ולמין וחסר השראה. ולראשונה אחרי למעלה משלושים שנות קריירה, הוא לקח פסק זמן ממוזיקה. Get Up With It  היה האלבום האחרון שלו ב"תקופה החשמלית, האחרון בחברת התקליטים קולומביה לאחר 18 שנים מאוד פוריות ובערך 30 אלבומים, האחרון שלו עם תיאו מסרו כמפיק, ובהחלט סוף של עידן. רק ב-1980 מיילס חזר לנגן.וכאמור, עד היום יש ויכוח לגבי ההרכב הזה, האם זה ג'אז, מה עושים עם זה והאם זה טוב ליהודים. ברור שמיילס הקדים את זמנו. מכיוון שאני לא מעסיק את עצמי בקיטלוגים ובהגדרות יותר מדי, אני פשוט חושב שזו מוזיקה טובה. תיקון: זו מוזיקה בת-זונה. 

פיט קוזי נפטר לאחרונה, אבל ככה הוא נשמע בשנים האחרונות: