חמש שנים עברו בריקודים

אתה סנוב מוזיקלי על פי רוב הסטנדרטים המקובלים, אך למרבה המזל אתה לא שמוק מושלם.

-התוצאה שלי בשאלון "עד כמה אתה סנוב מוזיקלי?"

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי אישית- הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו חוגג חמש שנים. קשה להפריז עד כמה הבלוג הזה חשוב בחיים שלי. יש משהו נרקיסיסטי-אקסהיביציוניסטי בכתיבת בלוג, ויש גם משהו מציצני בקריאת בלוג, אבל הבלוג שלי בסופו של דבר בא ממקום מיסיונרי- לא לפאר את עצמי אלא לדבר על מה שחשוב לי כל כך. לאהוב מוסיקה, לכתוב על מוסיקה, אולי אפילו להטיף מוסיקה, בכל אלה אני רואה סוג של שליחות. כשהייתי תיכוניסט, חנות הדיסקים הייתה עבורי כמו מקדש; הייתי נוסע מחדרה לתל אביב אך ורק כדי לקנות דיסקים, שאותם הייתי פותח מאריזת הצלופן עוד באוטובוס חזור בחרדת קודש, ביראה גדולה, בהשתוקקות וציפיה, ואני עושה את זה עד היום. אם הצלחתי בחמש השנים האחרונות להדביק מישהו בתחושה הזו ולו קצת, הבלוג הזה עשה את שלו.

בשנה הראשונה של הבלוג כתבתי המון המון המון. היה חודש אחד שכתבתי כמות בלתי נתפסת של עשרה פוסטים. מאז הרבה מאוד דברים השתנו ואחד מהם הוא תדירות הכתיבה שלי כאן, שנעה כעת בין אפס לשני פוסטים בחודש. הבלוג כבר נסגר לכמעט שנה ואפילו שקלתי לסגור אותו עכשיו, בפוסט הזה שאתם כותבים, בגלל שאני מתקשה יותר ויותר למצוא זמן בשבילו; אבל אני מרגיש מחויב אל הבלוג ואל מי שטורח לקרוא אותו, וגם אל עצמי, זה עדיין כיף גדול, ויש עוד המון על מה לכתוב ויש לי רשימה מאוד ברורה של פוסטים עתידיים.

במאמר מוסגר- אחת הסיבות שאני כותב פה פחות היא שיש לי משרת כתיבה קטנה וחדשה, בתחום אחר לגמרי שבעצם מתקשר למקצוע שלי (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע) ולעיסוק היומיומי שלי- שזה מחקר ומדע. בהשכלתי אני דוקטור לביולוגיה ואני כעת בפוסט-דוקטורט במכון ויצמן, והתחלתי לכתוב מדע פופולארי בעמוד האינטרנט החדש של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. העיסוק במחקר משליך בהחלט גם על העיסוק שלי במוזיקה ולהיפך- הרבה פעמים כשאני מנגן ומקליט ומופיע ולא בדיוק יודע מה אני עושה ברגע נתון ואיך יישמע הרגע הבא, זה מזכיר לי את העבודה שלי במעבדה, שבה ברוב הזמן אתה באמת משוטט באפלה; וכמו במוזיקה שאני אוהב, גם במדע לפעמים הדרך יותר מעניינת ויותר חשובה מהיעד. בכל מקרה, אתם מוזמנים לקרוא גם את מה שאני כותב שם- אני מאמין שקהל הקוראים כאן ימצא עניין גם בכתבות המדע שלי.

חשבתי מה אפשר לעשות לרגל ציון חמש שנים של כתיבה על מוזיקה, ומתחשק לי לעשות את המתבקש- הרשימה הסודית והפרטית שכל חובב מוזיקה עורך לעצמו, עשרה אלבומים לאי בודד. בעידן בו כל מוסד האלבום הולך לפח ואף אחד לא קונה יותר דיסקים, הדבר הזה הוא שריד לתקופת הדינוזאורים; ובכל זאת, אני דינוזאור גאה (שעדיין קונה דיסקים! לא וינילים!). לא ערכתי בדיקה מדוקדקת אבל נדמה לי שדנתי ברוב, אם לא בכל האלבומים האלו בבלוג ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא הלאה. כמו כל גיק\סנוב של מוזיקה אני עושה רשימה כזו בראש לפחות אחת לחודש, זה מין עיסוק אובססיבי-נרקסיסטי בפני עצמו, מין כתיבת בלוג אישי בזעיר אנפין. 

הרשימה הזו בוודאי שונה מהרשימה שהייתי מכין לפני עשר שנים (שבטח הייתה מורכבת בחלקה הגדול מאלבומי פרוג- ברשימה של 2016 יש אולי רק שניים) והיא תהיה שונה מהרשימה בעוד עשר שנים (שאני מנבא שתכלול יותר דיסטורשן); בכל מקרה אפשר ללמוד מהרשימה הזו על הטעם שלי, על המוזיקה שאני עושה ועל הבלוג הזה בכללותו. כמובן שהרשימה הזו סופר מצומצמת וחסרים שם כאן כך הרבה ואיך בכלל אפשר לעשות משהו כל כך טיפשי ומיותר, ואיפה קולטריין ופרעה סנדרס ומינגוס וקינג קרימזון וניקו ודיוויד בואי ולו ריד ושמוליק קראוס וג'רג' ליגטי ועוד ועוד ועוד ועוד; בעצם הרשימה האמיתית והמלאה נמצאת בתגיות של הבלוג. הסתפקתי באמת בצמצום של הצמצום של הצמצום, באלבומים המייצגים ביותר ואלו שאני באמת לא יכול בלעדיהם.אפשר לומר שהרשימה הזו היא סוג של ה-BEST OF של הבלוג ומייצגת נאמנה את הטעם, האישיות וההשכלה המוזיקלית שלי.

אז נתחיל:

Peter Hammill- In Camera

אלבום שהוא אי בודד או יקום בודד בפני עצמו. בעצם זה לא אלבום, זה החבר הדימיוני שלי שמלווה אותי לפחות מחצית מחיי הבוגרים. האמיל הוא מוסד, הוא אנציקלופדיה מהלכת או ספריית בבל של בורחס- מאגר ידע בפילוסופיה, מדע, פסיכולוגיה, ספרות, מוזיקולוגיה. אין גבול למה אפשר ללמוד ממנו, ואני עד היום מנסה כמה שיותר.

The Incredible String Band- The Hangman’s Beautiful daughter

גם האלבום הזה הוא מין יקום בודד, אולי מהכוכב הקטן של הנסיך הקטן, זה עם עצי הבאובב. מישהו הגדיר את האלבום הזה כמוזיקה שחירשים מדמיינים כשהם מדמיינים מוזיקה. קסם שלא מהעולם הזה, ומי שיכול להתחרות ברובין וויליאמסון ומיק הארון במתת כתיבת השירים והנגינה במיליארד כלים- יירש גן עדן.

The Birthday Party- Live 80-81

פשוט מאוד סאונד הרוק מחוספס המושלם, בשילוב עם כתיבת שירים גאונית. המפגש המושלם בין צ'אק ברי, ביפהארט ,ג'וני רוטן ואיגי פופ. אחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות המוזיקה (ניק קייב, אם עוד לא ירד האסימון) מקיא את איבריו הפנימיים, וגיטריסט אחד גדול גדול, רולנד ס. הווארד. ראשים יתגלגלו.

(קטע הפתיחה)

Soft Machine- 3^rd

אלבום שהציל אותי פשוטו כמשמעו מדיכאון וניוון בכאפה המצלצלת של תחילת השירות הצבאי. אלבום שאני חוזר אליו כל כמה זמן, לוודא שהוא באמת קיים. התשובה הניצחת לכל מי שתמה איך מוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לרגש, ובו בעת- השיא של רוברט וויאט כנגן וכותב שירים.

Frank Zappa- Uncle Meat

אין שום דבר שהם לא יודעים לנגן, גם אם חלקם לא ממש יודעים לנגן. השילוב המושלם בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין מוסיקה קלאסית של המאה העשרים לדו-וופ זול של שנות החמישים, ומלחין\מעבד\גיטריסט\מושך בחוטים שהוא קונצרן מוזיקה מונומנטלי, שהאלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס לקוסמוס שלו. מה היינו עושים בלעדיו?

Carla Bley- Escalator over the hill

הממותה המפלצתית הגדולה של הג'אז, אבל זה אלבום שהוא הרבה יותר מג'אז ואולי הרבה יותר ממוסיקה, המקבילה המוזיקלית של Finnegans Wake לג'ויס, אלבום שאפשר לכתוב עליו בלוג שלם, שכמו זאפה גם הוא התבשל במוחה הקודח של אמנית אחת גדולה. מרכז את כל הכח היצירתי בג'אז ובמוזיקה בכלל בשנות השישים.
(זו ממש לא העטיפה המקורית)

Miles Davis- Get up With it

האלבום האחד ברשימה הזו שפיתח אותי בעיקר כמוזיקאי. גם זה מקוטלג למען הנוחות כג'אז אבל אני שומע פה כל כך הרבה דברים אחרים- ממוזיקה מינימליסטים ודרונים ואמביינט דרך קראוטרוק ופסיכדליה וכלה בFאנק וג'יימס בראון. השראה בלתי נגמרת וראש פתוח לנצח. 
(רק הקטע הראשון- ובלי העטיפה)

Igor Stravinsky- The Rites of Spring

המפץ הגדול של כמעט כל המוזיקה שאני אוהב לשמוע ולנגן, הסינגולריות שממנה כל היקום הזה פרץ ובעבע החוצה. בלי היצירה הזו העולם כולו היה דל ועלוב יותר. מופת של המצאה, יצירתיות, תעוזה, והכי חשוב- Passion אינסופי.

Michael Nyman- Drowning by Numbers

כנראה המוזיקה הכי עגולה ויפה ושלמה שבני אנוש מסוגלים ליצור. גם כאן אני שומע כל כך הרבה דברים במקביל ובמשולב- מהאלגנטיות של באך ועד הנוקשות של המינימליזם. בהלוויה שלי אני רוצה שהאלבום הזה ינוגן.
 (קטע אחד בלבד- אחד הקטעים הקלאסיים האהובים עליי ביותר ושיא האלבום)
 

מאיר אריאל- ירוקות

השיא הגדול של הנביא הגדול. קצת סוגר מעגל עם האלבום של האמיל- גם זה חבר, אולי לא בדיוק דימיוני אבל חבר למסע או מורה דרך. דמות מופת בתרבות הישראלית-יהודית והאלבום הזה מתחיל במדרש משיר השירים ומסיים בשיר השירים עצמו, והוא גם ההוכחה שמדובר גם במלחין ענק, לא רק דברן-תמלילן-ממלמלן.
(שיר הפתיחה)

וזה הסוף. למי שהיה לו ספק, הבלוג לא נסגר ולא ייסגר. במילותיו האלמותיות של סמואל בקט, במה שהוא המוטו של חיי, I can’t go on- I’ll go on.

הירח של רוברט

את רוברט וויאט אני אוהב הרבה מאוד שנים. כתבתי עליו המון ב"שרת העיוור", וכתבתי עליו המון כאן. למרות שבשנים האחרונות הוא לא מפיק עבודות ברמות של פעם, וכבר דנתי בהסתייגויות שלי ממשנתו הפוליטית העכשווית, מקומו בליבי שמור לנצח. את וויאט אמן הסולו, אחרי הנפילה המפורסמת מהחלון ביוני 1973 שהותירה אותו נכה לכל חייו, רבים מכירים, וכמובן אלבומו Rock Bottom מ-1974 הוא קלאסיקה בלתי נשכחת. מה שרבים נוטים לשכוח, או פחות לזכור, הוא שלוויאט הייתה קריירה מדהימה גם לפני הנפילה. בפוסט הנוכחי אני רוצה לדבר על התקופה של וויאט כמתופף, כותב, וזמר באחת הלהקות הכי אהובות עליי, Soft Machine, ולעסוק בקטע ספציפי אחד פרי עטו של וויאט, “Moon In June”, בעיניי המאסטרפיס האולטימטיבי שלו. התרומה של וויאט בסופט משין הייתה כל כך מהותית, וסופט משין עצמה הייתה להקה כל כך מדהימה, שאני חושב שפרק הזמן הקצר שלו כחבר הלהקה, סך הכל ארבע שנים בין 1967 ל-1971, איכותי לפחות כמו כל קריירת הסולו שלו לאחר מכן. מרתק לראות את יסודות הכתיבה של וויאט כבר בתקופה המוקדמת שלו עם סופט משין.

קצת רקע למי שלא מכיר את סופט משין: הלהקה צמחה על חורבותיה של להקה שלא הקליטה אלבום מעולם בשם The Wilde Flowers, הלהקה שממנה צמחה למעשה סצנה שלמה, סצנת הקנטרברי (במשפט- אסופה של להקות רוק מתקדם\פסיכדלי עם השפעות ג'אז, אוונגרד ודאדא חזקות, מאזור קנטרברי באנגליה) עליה נמנות להקות מעולות רבות כמו גונג, קראוון, הטפילד אנד דה נורת', הנרי קאו ועוד. ההרכב הראשוני שהתגבש הכיל את וויאט על תופים ושירה, מייק רטדג' על קלידים, קווין איירז על באס ושירה, ודיוויד אלן (לימים סולן ומנהיג גונג) על גיטרה. ההרכב הראשוני הזה מקליט אצל מפיק העל גיורגי גומלסקי כמה סקיצות אולפן לא מלוטשות, שייצאו יותר מאוחר באלבום Jet-propellored photograph (עוד אדון בו), אבל אז נוסע אלן לצרפת, שם הוא מסורב לחזור לאנגליה, מה שטכנית גרם לו לעזוב את הלהקה. ההרכב מצומצם לטריו, שמוציא אלבום בכורה סופר-פסיכדלי ומרהיב ב-1968. איירז עוזב ומוחלף בבאסיסט יו הופר (שהופיע עם אלן ב-2006 בארץ, בהופעה שעד היום לא ראיתי טובה ממנה), מה שמשנה את המוזיקה של הלהקה באופן מיידי למין פרוג-ג'אז, עדיין מבוסס שירים. משם הלהקה עוברת מהפך להרכב שמנגן ג'אז-רוק, מאוד דומה לדברים שמיילס דיוויס הקליט באותה תקופה בארה"ב, כשכמי שנותנים את הטון הם רטלדג' והופר, כשוויאט נדחק הצידה ושר פחות ופחות. ב-1970 הלהקה משלבת כמה וכמה נשפנים, כאשר לבסוף הסקסופוניסט אלטון דין מצטרף כחבר קבוע, והלהקה הופכת להרכב ג'אז כמעט פרופר, כאשר וויאט למעשה לא שר יותר שירים וגם לא כותב כמעט יותר קטעים, כשמדי פעם ניתנת לו במה להתנסות בווקליזציות חסרות מילים, ומעמדו בלהקה מדרדר עוד יותר (בד בבד עם נטייה הולכת וגוברת לאלכוהוליסטיות וחוסר תפקוד).

ב-1970, כשלהקה נכנסת להקליט את אלבומה השלישי שנקרא Third, עד היום אחד האלבומים הכי אהובים עליי, אלבום כפול מדהים שמכיל 4 קטעים בני קרוב לעשרים דקות, וויאט נמצא במצב שבו הוא ושאר חברי הלהקה משדרים על תדרים שונים לחלוטין: הם רוצים לנגן רוק-ג'אז אינסטרומנטלי, בעוד וויאט רוצה לשיר שירים, מה שגורם לחיכוך בלתי נמנע שבסופו של דבר ויגרום לוויאט לעזוב  ולהקים הרכב משלו בשם Matching Mole (אבל זה כבר סיפור אחר). התרומה העיקרית של וויאט היא תיפוף, וכאן אני צריך לומר שמדובר במתופף ענק; הטכניקה של וויאט, כמו זו של אחד האלילים שלו, קית' מון (שלפי האגדות גם לימד אותו להשתכר באופן המהיר ביותר), רחוקה להיות מסורתית או מושלמת, אבל בדיוק כמו הלחנים והטקסטים של וויאט, התיפוף שלו מלא מעוף ודמיון ואנרגטיות, והוא לעולם לא חוזר על אותה מכת תוף. במובן הזה הוא עדיין היה נכס ללהקה.

Third הוא אלבום ענק בהרבה מובנים, ולי באופן אישי הוא הציל את תקופת הטירונות, בה חרשתי אותו בכל זמן פנוי שהיה לי. האלבום הוא אינסטרומנטלי כמעט כולו, למעט  קטע אחד שוויאט כתב, ולמעשה ניגן בחלקו הגדול לבדו לגמרי, ללא תמיכת חברי הלהקה שלא גילו כמעט שום עניין בכתיבה של וויאט, זהו הקטע הלא-אינסטרומנטלי האחרון שסופט משין אי-פעם הקליטה, וזהו Moon In June (שלשם הנוחות אקרא לו בקיצור MiJ) שסופסוף הגענו לדבר עליו. הקטע בנוי משלושה חלקים, קשורים זה לזה באופן רופף- חלק ראשון מילולי שהוא כולו וויאט, ג'אם אינסטרומנטלי שבו חברי הלהקה האחרים הסכימו להשתתף, שבוצע רבות בהופעות בלי השירה של וויאט כקטע עצמאי, וחלק אחרון, שוב כולו בביצוע וויאט, שהוא אופרה אחרת לגמרי. 

הנה השיר כולו:

את החלק המילולי של השיר למעשה וויאט הרכיב מכמה שירים מוקדמים קטנים, שחלקם ראו אור כבר בדמואים של המוקדמים של הלהקה: “You don’t remember” ו- “That’s how much I want you now”. ב-1968 וויאט שהה בניו יורק, שם הקליט גרסאת דמו לכל החלק המילולי של “MiJ”, קצת איטית יותר אבל די קרובה לגרסה הסופית של השיר, כשהוא מנגן בכל הכלים בעצמו- קלידים, תופים, ושירה כמובן. כאשר וויאט הציע לחברי הלהקה את השיר, הם דחו אותו בבוז, ובצר לו החליט וויאט להקליט את השיר לבדו, על אפם ועל חמתם. ואכן, שמונה הדקות הראשונות של MiJ הם וויאט טהור, ללא אף אחד משאר חברי הלהקה. וויאט מצליח לחבר בצורה חלקה כמה שירים קטנים שאין להם במשותף כמעט כלום, ורק החלק הזה לבדו נשמע קצת כמו אי.פי.

כיאה לשיר שמורכב מהדבקה של כמה שירים אחרים, המילים של MiJ שונות מאוד בין הבתים: תחילת השיר מתארת מערכת יחסים מתוחה בין בני זוג, שעל פניו וויאט אמור להיות מרוצה מאוד ממנה אבל זה לא בדיוק מה שהוא רוצה, או כמו שהוא אומר בשורה המבריקה שפותחת את השיר: “On a dilemma between what I need and what I just want”. בבית אחר וויאט עובר לשיר על חוויותיו בניו יורק והגעגועים שלו לעצים ולגשם הבריטי. הבית הזה ספציפית הוא בין הדברים הכי יפים שוויאט אי פעם כתב:

The sun here shines all summer

It’s nice ‘cause you could get quite brown

Oh, but I miss the rain, ticky tacky tickay

And I wish that I was home again, home again…

הוא שר שוב ושוב, וזו השורה שחדרה לי לשכל כל הטירונות שלי, בכל שמירה ותורנות מטבח: כמה הייתי רוצה לחזור הביתה. לבסוף וויאט חוזר לבת הזוג הקרובה רחוקה שלו, כשהמילים המהדהדות “Remember how distance tells us lies” מסיימות את החלק הטקסטואלי בשיר.

כאן וויאט מסיים לשיר, ושאר חברי הלהקה, למעט הסקסופוניסט דין, נכנסים, עם הבאס המתובל בפאז עצבני של יו היופר פורץ, ומתחיל חלקו השני של MiJ. זהו כבר "שיר" אחר לגמרי, כשמי שנותן את הטון הוא מייק רלטדג' בסולו מבריק. רטלדג' היה אחד המוחות הכי חריפים ברוק המתקדם הבריטי, מלחין ומאלתר גאון, והוא חיבר שניים מארבעת הקטעים שמרכיבים את Third. על אף חוסר הקשר בין חלק זה לקודמו, הוא מכניס המון מתח ובלגן; יש כאן בעצם מאבק בין וויאט לחברי הלהקה שלו, אפשר לומר שהם פולשים לתוך היצירה של וויאט, והווליום הידוע לשמצה של סופט משין פורץ החוצה. רטלדג' לא מרחם בסולו שלו, עם סאונד דיסטורשן שחברי הטוב א' הגדיר כ"סאונד של עכברושים מחושמלים", יו הופר מפציץ בבאס ששוקל 16 טון, ו-וויאט יורה צרורות של תיפוף סוער במיוחד. המתח עולה ועולה, עד שפתאום יש רגיעה מפחידה, רטלדג' מצטט שיר יפה של גונג בשם “Glad to sad to say” לכמה שניות , ואז יש פיצוץ באס-פאז אחרון של הופר....

... ומעבר לחלק האחרון. רטלדג' והופר יוצאים, ונשאר וויאט. מה שקורה כאן הוא מין הזייה של וויאט, שמנגן מין דרון (drone) על אקורד אורגן אחד מאיים ומתמשך, וקריפי במיוחד. בשלב מסוים נכנס נגן אורח, אפשר לומר אורח אישי של וויאט, וזהו כנר ג'אז בשם ראב ספל (Rab Spell) . ספל מתחיל לנגן סולו אוונגרדי מאוד, ששוב תלוש לחלוטין מהסביבה המוזיקלית בה הוא נמצא. זה לא מפליא, בהתחשב בעובדה שוויאט פשוט ביקש מספל לנגן סולו כינור בלי להשמיע לו את MiJ כלל. דברים נהיים מוזרים יותר ויותר כאשר וויאט מתחיל לשחק עם הפיץ' של סולו הכינור של ספל, וכשוויאט מתחיל להשמיע קולות מוזרים; בשלב מסוים הוא מתחיל לשיר, מאוד חלש ברקע, שני שירים של יוצא סופט משין קווין איירז. יש כאן משהו כל כך, אפל, עוכר שלווה ומהפנט. בסופו של דבר החלק הזה והשיר כולו מסתיים בפייד אאוט, ובסופה של ההזייה הזו אתה יוצא מצומרר מכף רגל ועד ראש. החלק האוונגרדי הזה מנבא דרך אגב את אלבום הסולו הראשון של וויאט, The End of an Ear, היחיד שהוציא לפני התאונה (אלבום שוויאט סוג של התכחש אליו, אם כי לדעתי הוא נפלא).

בעיניי הקטע הזה מגלם באופן מושלם את כל מה שהוא וויאט: התיפוף, השירה, ההלחנה הבלתי שגרתית, הדמיון, התעוזה, החוצפה, הילדותיות, המוזרות, החייזרות, התלישות, הדאדאיסטיות, האוונגרד, ההומור הבריטי.  הוויאטיות. כל היסודות האלו מופיעים אחר כך גם באלבומי הסולו שלו (שבחלקם הוא אפילו מתופף בצורה מוגבלת). יותר מכל, זוהי למעשה שירת הברבור של וויאט כחבר סופט משין; הוא נשאר בסביבה כדי להקליט אלבום נוסף איתם, אינסטרומנטלי לחלוטין הפעם. אחר כך עזב והקים כאמור את מאצ'ינג מול, להקה לא רעה אבל מצד אחד דומה מדי לסופט משין (אפילו השם שלה הוא משחק מילים וויאטי על האופן בו אומרים "מכונה רכה" בצרפתית) , מצד שני לא טובה כמותה, וגם שם מהר מאוד וויאט מצא את עצמו מנגן ג'אז-רוק אינסטרומנטלי ולא השירים שרצה לכתוב. אחר כך ארעה התאונה המפורסמת, ששללה ממנו את היכולת להשתתף בלהקה ולמעשה גם הכריחה אותו לפתוח בקריירת סולו מלאה וגם נתנה לו סוג של חופש אומנותי חדש. אבל זה כבר סיפור אחר. לסיום, הנה הקלטה של MiJ מהסשנים של ג'ון פיל האגדי, ללא החלק האחרון. זו הקלטה מאוד מיוחדת ומשעשעת משום שוויאט שר מילים שונות לחלוטין- נושא השיר הוא עד כמה נחמד לבוא ולנגן אצל ג'ון פיל וה-BBC! תענוג.