לא זזים מכאן

היום יש לי משהו מאוד משמח לספר- אחרי כמעט חמש שנים של עבודה, ושנתיים אחרי Decomposing Composers, אני מוציא אלבום סולו חדש בשם They Do Not Move. הפעם כל החומרים מקוריים, והפעם הקונספט שונה בתכלית- האלבום הוא מוזיקה שיצרתי בהשראת המחזאי, הסופר והמשורר האירי הדגול, סמואל בקט. 

יש כמה סיבות למה לעשות אלבום שקשור לבקט. סיבה ראשונה היא שאני נורא אוהב אותו, ולטעמי לקהל הישראלי הוא לא מוכר מספיק; וכמו שאני כותב בלוג כדי להכיר לאנשים מוזיקה שאני אוהב, החלטתי לעשות אלבום שמבוסס, או שואב השראה, מבקט כדי שאולי אנשים יכירו אותו יותר. הרבה אנשים שמעו בוודאי על "מחכים לגודו" אבל זה ממש קצה הקרחון של היצירה הנפלאה של האיש, אולי כי "מחכים לגודו", כמה שהוא מחזה מוזר ותמוה, הוא אחת היצירות הקלות יותר לעיכול וידידותיות למשתמש של בקט, בטח בהשוואה לפרוזה שלו (נראה אתכם שורדים את The Unnamable) או למחזות הלא ייאמנו שכתב בשנים מאוחרות יותר.

סיבה השנייה היא התוכן ה"בקטי" ואיך אני רואה אותו בחיים שלי, בהקשר מקומי, ובהקשר נרחב יותר, ובכלל- מדינת ישראל 2018. קודם כל, היצירות של בקט תמיד עושות רושם שהן מתרחשות ביקום מקביל או בשום יקום, ולא בעולם המוכר לנו; הדמויות, אם בכלל ניתן לקרוא להן כך, תלושות ומנותקות מעולמנו שלנו. את זה אני מאוד מאוד אוהב- יוצרים שבוראים עולם או יקום אחר, אלטרנטיבי, עם חוקי טבע אחרים. את זה גם ניסיתי לעשות באלבום עצמו- לברוא עולם אחר של סאונד ויצירה.

מעבר לפן האישי, כמו שאמרתי, אני מרגיש שהיצירה של בקט מאוד נוכחת ורלוונטית במקום ובזמן שבו אנו חיים. המוטיב המרכזי ביותר והחוזר תמיד ביצירה של בקט נעוץ בפער עצום בין דיבור ומעשה; הדמויות של בקט לא זזות (כמו הוראת הבימוי החוזרת בסוף כל אחת משתי המערכות של "מחכים לגודו", שממנה שאלתי את כותרת האלבום), הרבה פעמים נכות או שרויות במעין לימבו שלא מאפשר להם לזוז (במחזה “Endgame” יש הורים זקנים שתקועים בתוך כדים ענקיים, במחזה “Happy Days” הדמות המרכזית תקועה בתוך ערמת חול, וכו' וכו'), אך לא מפסיקות לדבר ולו לשניה אחת. אני מדבר- משמע, אני קיים. הדבר הזה לדעתי מאוד נוכח בישראל; אנחנו תקועים עם אותו הלך רוח ואותן בעיות כבר עשורים על עשורים בהמון תחומים, ושרויים בלימבו הזה, אבל ממשיכים לדברר את עצמנו עד אינסוף- כי מי יודע מה יקרה כשנחדל.

מעבר לכך, מאז 2009 נדמה לי שהזמן בישראל קפא מלכת- האם עכשיו 2018, או 2012, או 2015? אין כמעט הבדל- וגם זה מתקשר לאבדן מימד הזמן בעולם הבקטי. היום כבר ילדים נולדים לתוך המציאות הסטטית והקפואה הזו ונאלצים לקבל אותה כמעין אקסיומה, חוק טבע, בלי שהכירו שום מציאות אחרת וקשה לראות מתי כל זה ישתנה, אם בכלל. וזו מציאות בקטית לחלוטין.

מעבר לבקט, זה אלבום מאוד מאוד חשוב בשבילי, כי הוא סוג של נקודת שיא, וגם סיכום מסוים, של פעילות מוזיקלית של כמה שנים, שמתחילה אי שם ב-2010. עד אותה שנה חיפשתי כל הזמן מוזיקאים לנגן איתם את מה שהיה לי בראש, ומעבר לכמה ניסיונות מוצלחים לא התגבש משהו ארוך טווח. הייתי מאוד מתוסכל. בצר לי, קניתי לופר של חברת Boss. הצעד הפשוט הזה (הקדמתי את נטע ברזילי בכמה שנים!! LOL) אפשר לי סופסוף להתחיל לבנות את המוזיקה שלי. בעצם, כל מוזיקה שאי פעם יצרתי משם והלאה התבססה על הלופר הזה, שגם שירת את המוזיקה וגם הכתיב אותה בעצם. התחלתי להופיע לבד, עובד על המוזיקה שבסופו דבר יצרה את האלבום החדש (חלק מהלחנים באלבום נכתבו כבר ב-2010). במקביל התחלתי לעבוד, בהתחלה באמצעים פרימיטיביים להחריד ולאט לאט באמצעים טיפה פחות פרימיטיביים, על Decomposing composers, ואז נוצרו גם קשרים עם מוזיקאים אחרים- דורון אור שאיתו עשיתי את חונקי כמרים, שי דיאמנט (שהיה זה שמכר לי את הלופר!) ודור סיני כמובן, שאיתם עשיתי את זפת ועם דור במשך השנתיים האחרונות של Rukshin, ניר מטראסו שאיתו ניגנתי קצרות אבל שמרתי על קשר מתמשך עם השנים. אבל איכשהו הכל עדיין הדהד מהלופר ההוא של Boss.

האלבום הזה הוא בעצם סיכום של יצירת הסולו העצמאית שלי משמונה השנים האחרונות, וכולו חומר מקורי לגמרי. במקור הרעיון היה לעשות אלבום מחווה של ממש לבקט, במתכונת של ספוקן וורד, ותירגמתי כמה יצירות בעצמי והתכוונתי לקריין אותן. אבל אז החלטתי שהרבה יותר מעניין ליצור אלבום ללא מילים שמושתת באופן אסוציאטיבי ואישי על בקט והיצירות שלו, אבל בלי יותר מדי רמזים מקדימים שייכפו על המאזין את המשמעויות שלי. חוסר הצורך להתפרנס מיצירה, מה שהתווה אווירה רגועה ונטולת לחצים וחרדות, והיכולת לעבוד בבית (ובנסיעות רכבת) בצורה בלתי תלויה כמעט לחלוטין, אפשרו לי חופש יצירתי מוחלט שליטה מוחלטת בכל תו ותו- וזה הדבר הכי טוב שאני יכול לאחל לכל מוזיקאי שהוא. בהרבה מובנים, האלבום הזה הוא אני, או יותר נכון- האני המוזיקלי שלי. אם כי אני בדיוק מתכוון להתחיל להשתנות.

שקלתי האם לכתוב על כל קטע וקטע בנפרד ולהפנות את הקוראים ליצירות המקוריות של הסופר כולל יוטיובים רלוונטים, אבל אני חושב שזה קצת להאכיל אנשים בכפית, מה שלא כל כך נאמן לרוח היצירה הבקטית; נראה לי הרבה יותר כיף ומסקרן למי שלא מכיר את היצירות לחפש אותן בעצמו ולנסות למפות את המוזיקה שלי אליהן. בעמוד הבנדקמפ אני מפנה ליצירות עצמן, אבל גם גיגול פשוט של כותרות השירים בתוספת השם Beckett יביא אתכם לשם בקלות. אני סומך על מי שמספיק הרפתקן לשמוע את האלבום שלי, שיהיה גם מספיק הרפתקן לחפש את היצירות בעצמו, כמו שאני עשיתי בעצמי.

אז האלבום הזה הוא מעין סיכום ביניים של כל מה ששמעתי ויצרתי בשנים האחרונות. לא סתם אמרתי שזה סיכום. אחרי האלבום הזה וכל המאמץ המוזיקלי מהשנים האחרונות, אני מרגיש צורך בשינוי כיוון. יש לי כל מיני סקיצות חדשות ורעיונות חדשים אבל אני לא מעוניין לעשות עוד מאותו דבר. בהזדמנות זו אספר שאני גם הולך לעבור לחו"ל בעוד כמה חודשים, לתקופה לא קצרה, וזו הזדמנות מצוינת להשתנות. חלק נרחב מאוד מהציוד שלי כבר נמכר ואיננו איתי, ויש לי תוכניות ללמוד כלים חדשים ולהמשיך להתפתח כמוזיקאי בדרכים אחרות לגמרי. אז בפעם הבאה שאוציא אלבום זה כבר תהיה אופרה אחרת לגמרי.

אני רק רוצה להודות פה לאנשים טובים שבזכותם האלבום בחוץ- דור סיני, שותף לדרך בשנתיים וחצי האחרונות ומתופף שכולכם צריכים להכיר הרבה הרבה יותר; ניר מטראסו, שהקליט את דור אצלו בבית, עם סט התופים של יונתן נעים ז"ל (אני אפילו לא נכחתי בחדר); עדו להנה, איש מתוק ומקסים ביום וגיטריסט פרוע במיוחד של Steve Morris בלילה, שעשה ימים כלילות בעבודת המיקס והמאסטר באלבום; ידידי היקר עוד מימי ירושלים, רועי פדידה, שצילם את צילום העטיפה שעדיין מדהים אותי בכל פעם שאני מסתכל עליו; ארז סייג, אנציקלופדיית מוזיקה מהלכת, שאמנם לא יודע לנגן תו אחד בחיים שלו אבל תרם תרומה לוגיסטית חשובה ביותר- הלווה לי גיטרה באס; והאנשים הטובים והיקרים ב"קמע", אסף וחיים רחמני, שהאלבום מצא חן בעיניהם מספיק כדי שיסכימו להפיצו דרך הלייבל המשובח שלהם.

מאחל לכם האזנה נעימה ואני מאוד מעודד אתכם לחפש את בקט ולקרוא עוד ועוד. בעיקר את המחזות- יש לי את ה-complete dramatic works שלו וזה סוג של תנ"ך אישי. חומרים מדהימים שהקהל הישראלי לא מכיר אותם כמעט בכלל. מקווה שתאהבו את מה שבישלתי פה, וגם אם לא, אם בזכות זה נתתם הצצה קטנה על בקט, עשיתי את שלי.

ג'ויס בקרנבל ביער

עבר פה לא מעט זמן מאז כתבתי לאחרונה. הייתי עסוק למדי באלבום שלי ואני מודה מקרב רב לכל מי ששמע וקנה ופרגן והעריך. קיבלתי המון פידבק ואני מאוד מאוד גאה, הדבר הזה הוא אחד הדברים הכי טובים ומרגשים שקרו לי בחיים ואני מרגיש שאחרי הרבה מאוד שנים של נגינה פחות או יותר לעצמי ושמירה על פרופיל מאוד נמוך, אני סופסוף יכול להגדיר את עצמי כמוזיקאי "אמיתי". במקביל לאלבום הזה שהוא סגירת מעגל של עבודה של כמעט שנתיים וחצי, פתחתי מעגל חדש עם שני החיפאים המחורעים שי דיאמנט (באס) ודור סיני (תופים), בהרכב חדש בשם ZEFET. אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו אז רק אגיד בפשטות שהלהקה הזו מנגנת את המוזיקה שתמיד רציתי לנגן. זה סמיך, אפל, רועש, מבעבע, מסריח, דביק ורותח. אנחנו מתחילים כבר להופיע, חפשו אותנו.

ואחרי כל העיסוק האובססיבי הזה באגו, אני רוצה דווקא לכתוב פוסט שכולו המלצות לשלושה אלבומים חדשים שאני שומע די הרבה בחודשיים האחרונים. המכנה המשותף של שלושתם גם הוא משולש- (א) שלושתם אלבומים של זמרות ישראליות, (ב) בשלושתם הן שרות באנגליות, (ג) שלושתן מיוחדים ומעולים כל אחד בדרכו. מעבר לכך האלבומים האלו שונים בתכלית- האחד הוא מעין ג'אז\קרקס\וודביל, השני הוא קצת אלקטרו-סינגר-סונגרייטר והשלישי מוקדש כולו לעיבודים הודיים לפואמות האהבה של הסופר האירי הדגול ומופלא ג'יימס ג'ויס. למען האמת תכננתי גם לכתוב על אלבום רביעי, הפעם בעברית, של היוצרת הנפלאה נעמי חשמונאי, אבל משום שנעמי היא ידידה טובה שלי ואפילו ניגנתי באלבום איזה תו או שניים החלטתי מטעמי נפוטיזם להסתפק בהמלצה חמה ביותר.

האלבום הראשון הוא One bad source of information של שירה ז. כרמל, זמרת ידועה בחוגי האינדי (האחיות לוז, Shira Z. Carmel Quartet) שהקימה הרכב חדש, הבראסרי. זה הרכב ייחודי וחריג מאוד שכולל שישה נשפנים (!) ומתופף אחד, בלי הכלים המסורתיים של רוק- גיטרה, באס או קלידים. אופי ההרכב מכתיב את אופי המוזיקה- קרקסי-קרנבלי, וינטג' עם קריצה והרבה הומור. מתחת לאווירת הפסטיבל כרמל דנה בנושאים כבדים למדי כמו משמעות המוות וקיומו של העולם הבא, או הפמיניזם של ליזיסטרטה, שובתת המין המפורסמת גיבורת המחזה היווני הידוע, או הילד הפנימי בכל אחד מאיתנו- וזה רק בשלושת השירים הראשונים. העיבודים של אור סיני יוצרים תזמור עשיר מאוד, ובעיקר בולט ניתאי לוי על קלרינט באס, כלי שיש לי חולשה אליו מימים ימימה, ובקטע אחד באלבום, “Old Black Swan”, ניתאי מנגן עם שירה לבד ומחזיק בעצמו את כל השיר. כרמל עצמה שרה בהרבה דיוק ורהיטות וגם מצליחה להתגבר על אתגרים לא פשוטים כמו הביצוע ל-“Solider’s Things” של טום וויטס. ויש גם שיר עברי אחד, לבנטיני-מזרחי מקפיץ מאוד, בשם "ליד יש חרב" מאת המשורר אלמוג בהר, בו מרשה כרמל לעצמה לזנוח את הרהיטות האנגלית שלה. נקודה לסיום- אני יודע, אתם כבר לא קונים דיסקים, אבל האלבום הזה ספציפית מצטיין בעיצוב עטיפה מקורי ומרשים ביותר, שעשתה אחת, שירה ז. כרמל.

אלבום שני שאני חורש עליו הוא My Silent Past של שמרית נתיב, היא Enest. המפתח להבנת האלבום הוא העטיפה שלו, שמציגה את שמרית ביער עבות ירוק, שר-טבעותי שכשזה. ואכן השירים שלה מייצגים אהבה וכמיהה לטבע ורצון לחתור לחיים פשוטים ואורגניים יותר. שמרית עושה את זה עם נבחרת מכובדת של נגנים שמגבים אותה- חגי פרשטמן הבלתי נלאה על התופים שמצליח להישמע כמו סימפול דראם-אנד-בייס אנושי,  אביחי טוכמן יוצא "אוי דויז'ען" על הפקה וקונטרבאס, הוד מושונוב על קלידים ואפילו עומר קליין שמתארח בפסנתר- ומצליחה להישמע כמו האלפית-הוביטית שהיא מנסה להיות. האלבום עשיר מאוד- מעיבודי מיתרים בשיר הפתיחה “Light and Clear”, הפסנתר התלוניוס-מונקי השיכור של מושונוב ב-“Back to the circle”, הנבל ב-“Keeping Watch” והרבה אלקטרוניקה מסביב. ה-Flow של האלבום נהדר עם המון רגעים ממש קסומים. ובכל מקרה אין הרבה אלבומים ישראלים שמתהדרים בפואמות שחיברו משוררים סופיים מתחילת האלף הקודם.

האלבום האחרון והמפתיע ביותר הוא של זמרת פחות מוכרת בישראל, אביטל רז. אל האלבום הזה הגעתי דווקא דרך....שירה ז. כרמל, שכתבה עליו בפייסבוק. האלבום כולו מוקדש ללחנים של רז, שבילתה שנים רבות בהודו ולמדה שירה ומוזיקה הודית, לפואמות האהבה המוקדמות של הסופר האירי הדגול ואהוב ליבי, ג'יימס ג'ויס האחד והיחיד, מתוך ספר השירה שלו Chamber Music; מי שמכיר את הרומאנים הסופר מורכבים והקשים לצליחה של ג'ויס (כולל Finigans Wake הידוע לשמצה, עליו כתבתי כאן בעבר, ספר שכתוב בשפה פרטית שג'ויס רקח מאהגלית ושפות אחרות) יופתע עד כמה הפואמות האלו עדינות, פשוטות ומקסימות. לאלבום הזה יש סיפור מאוד מעניין- הוא הוקלט בהודו ובישראל והושלם כבר ב-2004, ורז ביקשה רשות ממשפחתו של ג'ויס להוציא את האלבום, אולם נכדו של ג'ויס לא נתן לה רשות להוציא את האלבום משום שחשב שעיבודים הודיים לשירי ג'ויס "אינם ראויים". רז והאלבום נאלצו לחכות לא פחות מ-12 שנים עד פקיעת זכויות היוצרים. העיבודים ההודיים של רז רכים ומלטפים, אך לחלוטין לא מתחנפים ולא ניו-אייג'יים. בולט במיוחד כאן הוא הקטע “My Dove” (לפואמות המקוריות אין שמות, רק מספרים) שמבוסס על דרון בן לא פחות מעשר דקות, ומעריצי סיד בארט בוודאי יזההו את הטקסט המופיע בשיר הפותח, “Lean out”, טקסט בו השתמש בארט בשירו “Golden Hair” (שבעצמו, בצורה משונה, נשמע קצת קצת סיטארי בדרכו).

ההצעה, ההתנקשות, הדרך

ושוב, אני מוצא את עצמי כותב על ניק קייב. מה הפלא, לגאון האוסטרלי יש קריירה ענפה ועשירה שיכולה בקלות למלא בלוג שלם: מפוסט-פאנקיסט משולל רסן בתחילת שנות השמונים, דרך ברלינאי קודר והלום סמים לקראת סוף העשור, כוכב רוק מצליח בתחילת שנות התשעים, זמר בלאדות קצת מדשדש בסוף אותו עשור, ועד חזרה לשורשים ולרלוונטיות, כולל להקה חדשה, בסוף העשור הקודם. יש לקייב המון פנים וצדדים שונים. בנוסף, נראה שממש בשנים האחרונות קייב פורח במיוחד, כשהוא מבסס את מעמדו כמין איש רנסנס שכותב שירים, סרטים, ספרים, ונושא הפוסט הזה- פסקולים.

בדרך כלל מדברים על הטקסטים של קייב, על הפרפורמנס שלו, על השירה שלו. אין עוררין על כך שקייב הוא משורר רוק אמיתי. מה שקצת פחות שמים לב בהקשר שלו הוא שהוא גם מלחין ומוזיקאי מעולה. על אף שהוא לא מלחין מאוד מורכב (כמעט כל השירים של קייב הם בסולם דו מז'ור או לה מינור, אלו שאין בהם קלידים "שחורים" בפסנתר), לקייב יש אוזן מאוד מלודית, וגם מגע מאוד מובחן בפסנתר. אני חושב שהזדמנות מצויינת להתרשם מקייב כמוזיקאי היא להקשיב לסדרה של שלושה אלבומי פסקול שעשה עם השותף העיקרי שלו ליצירה בעשור האחרון, המולטי-אינסטרומנטליסט וורן אליס (Warren Ellis), אלבומים שבהם קייב כמעט או לא שר בכלל, אלא בעיקר עושה מוזיקה מעולה. שלישיית הפסקולים הזו מרתקת גם בגלל שקיים מכנה משותף בין שלושת הסרטים עצמם, שנעים על הציר בין סרטי מערבון לסרטי מסע (קייב עם השפם המוזר שהוא מטפח בשנים האחרונות, ואליס עם זקן ענק ומוזנח שלא נגמר, נראים בעצמם כמו דמויות במערבון) ואיך המוזיקה של קייב ואליס מתכתבת איתם, ועם יצירות אחרות של קייב.

את קייב ויכולותיו אין צורך להציג, אבל את החצי השני של הצמד, וורן אליס, צריך גם צריך. על אף כשרונו של קייב, הוא ידע תמיד לחבור לאיזה סופר צללים, איש מאחורי הקלעים, שיתמוך בו מוזיקלית. בבירת'דיי פארטי אלו היו רולנד ס. האוורד ומיק הארווי, בבאד סידס עד סוף שנות התשעים אלו היו שוב הארווי ובליקסה ברגלד, ועם הצטרפותו של אליס ללהקה בסוף שנות התשעים, הוא החל לתפוס לאט לאט את מקומם של ברגלד והארווי, שפרשו בהדרגה מהלהקה. אליס, יוצא ההרכב האינסטרומנטלי Dirty Three שעדיין מתפקד, הוא ראש מוזיקלי מעוות למדי; ההתמחות שלו היא בכינור ו-ויולה, אבל באלבומים של הסידס, ובעיקר בשני האלבומים המצוינים של הרכב הבת של הסידס, גריינדרמן  (Grindermen), אליס מתפרע גם על כל מיני כלים ביזארים כמו בוזוקי חשמלי (אוהו, מה שהוא עושה איתו),  ה-Hohner guitaret הביזארי (חפשו את הדבר הזה ביוטיוב), קלידים עתירי אפקטים והרבה עבודה עם סאונד. מטבע היותו מולטי-נגן, הוא עשה את רוב עבודת הנגינה בפסקולים של השניים, בזמן שקייב התמקד יותר בהלחנה.

הפסקול הראשון הוא לניאו-מערבון האוסטרלי "ההצעה", בכיכובו של גאי פירס, סרט שקייב קרוב אליו מאוד- הוא זה שכתב את התסריט, בבימוי ג'ון הילקוט, חבר אוסטרלי שגם ביים סרט בשם “Ghosts…of the civil dead” שקייב השתתף בתסריט ובמשחק, כמה קליפים לגריינדרמן וגם ביים את "הדרך", הפסקול השלישי בסדרה של קייב ואליס. זה סרט מאוד מעניין משום שהוא מערבון, אך אינו מתרחש בארה"ב אלא באוסטרליה- במקום אינדיאנים יש שם אבוריג'ינים, למשל. כמעריץ מושבע של בלוז, ארה"ב ותרבות הפשע והרצח שלה, קייב שוחה כמו דג במים במוטיבים של הסרט. "ההצעה" הוא סרט אווירה מאוד מתוח ומסתורי, ומחייב פסקול דומה. הפסקול שקייב ואליס קצת שונה מהפסקולים האחרים שלהם- הוא מאוד בלוזי, אפילו רוקי לפעמים, משתתפים בו גם חברים אחרים של הסידס, וקייב שר בו כמה שירים, למרות שההגשה הווקלית שלו אינה משתלטת על הפסקול. אליס בולט מאוד בכינורות שלו, וקייב ואליס הצליחו ללכוד את אווירת המדבר, החום, הזיעה-והדם הרב שנשפך בסרט. עם זאת, זהו דווקא האלבום הפחות טוב בשלישייה- קצת חסר דבק בין הקטעים.

הפסקול השני הוא לסרט הפיוטי והנהדר "ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד", בכיכובו של בראד פיט בתפקיד ג'סי ג'יימס, ובהופעת אורח קצרצרה של קייב עצמו. את הסרט האיטי והמהורהר הזה מאוד אהבתי, ובהתאמה הפסקול שלו מדהים ביופיו. זהו כבר מערבון אמיתי, ולא סתם, אלא כזה שמדבר על אחת הדמויות הכי אגדיות בתולדות המערב הפרוע. עם זאת, זה אינו מערבון אופייני, אלא סרט מאוד מעודן ורגיש.  קייב הפסיק לשיר ומתרכז כאן בפסנתר, ואליס הגדיל לעשות וארגן עיבודי מיתרים בכמה מהקטעים, והגדיל את ארסנל הכלים שלו. מה שעובד טוב במיוחד בפסקול הזה הוא שיש לו כמה מלודיות חוזרות זכירות במיוחד, והמוזיקה מרגישה כמו חלק בלתי נמנע בסרט עצמו. האלבום הזה יינגן במיוחד על המיתרים של מי שאוהב את הצד הלירי והשקט של קייב, ובעיקר את אלבומי הבלאדות שלו לקראת סוף המילניום.

הפסקול השלישי הוא לסרט "הדרך", גם הוא בבימויו של ג'ון הילקוט, עיבוד לרומאן האפוקליפטי של קורמק מק'קארתי, בכיכובו של ויגו מורטנסן. את הסרט הזה הלכתי לצפות בחשש רב, משום שהספר הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי, ופחדתי שהוא "ייאבד בתרגום". אבל העיבוד של הילקוט מצוין ומעביר בצורה נאמנה את הספר, והסרט של הילקוט הוא סרט מסע מינימליסטי שגם הוא לא רחוק ברוחו ממערבון. הפסקול הזה מזכיר ברובו את הליריות של "ג'סי ג'יימס", אבל בעוד "ג'סי ג'יימס" נותר לירי כמעט לכל אורכו, פסקול "הדרך" מכיל גם הרבה קטעים אפלים מאוד, כמו הסרט עצמו, ויש כאן הרבה חריקות, כלי הקשה מפחידים, ואפילו קטעים שכל הנראה נערכו החוצה מתוך האלבום השני של גריינדרמן. זהו כנראה הפסקול הכי אינטיליגנטי ומתוחכם מבין השלושה.

נוצר כאן מין מכלול מרתק של עבודות ויזואליות-אודיטוריות, כשהסרטים, הפסקולים, ואספקטים אחרים בקריירה של קייב- שירים כמו “The Mercy Seat”, אלבומים כמו Murder ballads, ואפילו הספר הראשון של קייב "ותרא האתון את המלאך"- מתחברים איכשהו יחד. לא ניתן להפריד את קייב ואליס מהסרטים שבשבילם יצרו את הפסקולים, והסרטים עצמם כבר הפכו לחלק בלתי נפרד במכלול היצירה של קייב, בדיוק כמו ההופעה הבלתי נשכחת שלו ב"מלאכי בשמי ברלין" היומרני של וים ונדרס . רק אציין לסיום שקייב ואליס יצרו עוד פסקולים לסרטים פחות מוכרים וכן לעבודות תיאטרון, ואפילו מוזיקת רקע לגרסאת האודיובוק של ספרו השני של קייב "מותו של באני מונרו"; ולמי שאין כוח לראות את שלושת הסרטים ולשמוע את שלושת האלבומים ניתנת האפשרות לקיצור דרך, עם אלבום האוסף הכפול “White Lunar” שמאגד כמה קטעים משלושת הפסקולים ומפסקולים אחרים. ועוד משהו קטנטן לסיום: קייב כתב סרט חדש, “Lawless” שמו, עוד מערבון כמובן, גם הוא בבימוי ג'ון הילקוט.הפסקול הפעם הוא ממש שירים.

אירי, אוסטרי, אמריקאית וסקוטי נפגשים באלבום

במוזיקה הישראלית, אחד מחותמי ההיכר המובהקים ביותר של "איכות" הוא שירי משוררים מולחנים, או הלחנת טקסטים של סופרים. באופן מעניין, המוסד הזה כמעט ולא קיים במוזיקה דוברת אנגלית. יש כמה דוגמאות ספורות (למשל The Raven של לו ריד לפי אדגר אלן פו) אבל הקונספט הזה ממש לא נפוץ. קונספט הרבה פחות נפוץ הוא הלחנת טקסטים בקונטקסט של ג'אז, וזה בדיוק מה שמייקל מנטלר (Michael Matler), מלחין וחצוצרן ג'אז אוסטרי, עושה כבר כמה וכמה עשורים.

מייקל מנטלר

מנטלר עושה מה שקרוי Third Stream, שזה מין ניסיון לשלב בין מרכיבי ג'אז כמו שימוש בתזמור ג'אזי ואלתור, לבין הלחנה קלאסית פרופר. מה שעושה את מנטלר לייחודי ומרתק הוא שהוא לא מסתפק בכך אלא גם משלב ג'אז חופשי, אוונגרד, ואפילו רוק מתקדם, ולא בוחל בשיתופי פעולה עם מוזיקאים שהקשר שלהם לג'אז רופף ביותר כמו רוברט וויאט, מריאן פיית'פול או מתופף פינק פלויד ניק מייסון. ומה שעושה את מנטלר לעוד יותר מיוחד הוא השימוש שלו בטקסטים של סופרים מודרניים ביותר במוזיקה שלו. מנטלר לא כותב רק מוסיקה אינסטרומנטלית אלא גם מוסיקה שכוללת שירה ומתייחסת למילה הכתובה. חשוב לציין כי מנטלר לא כותב פזמונים בסטייל קול פורטר, אלא יותר כמו פורמט הלידר במוזיקה הקלאסית. כך למשל יצר מנטלר אלבום נפלא שמוקדש לשירי המשורר הקודר אדוארד גורי בשם The Hapless Child בהשתתפותו של רוברט וויאט, את  האלבום Silence שהוקדש לטקסטים של המחזאי הרלוד פינטר (גם בהשתתפות וויאט, קווין קוין ואחרים), השתתף באלבומים הנהדרים שאשתו באותה תקופה, הפסנתרנית והמלחינה המופלאה קרל הבליי (Carla Bley) עשתה עם טקסטים של משורר בשם פול היינס (אני חייב מתישהו לארוז את עצמי ולכתוב על יצירת המופת האגדית של בליי, Escalator Over the Hill) ועוד רבים. אבל נראה שאיש המילים שמנטלר אוהב הכי הרבה, ושמנטלר הקדיש לו הכי הרבה עבודות, הוא הסופר והמחזאי האירי הדגול סמואל בקט (Samuel Beckett).

סמואל בקט (תמונה מדהימה, לא?)

נראה שאת בקט, מגדולי הסופרים והמחזאים של המאה העשרים, אין כל כך צורך להציג; נראה שאת עולם האבסורד האפל, הקודר, המייאש והמצחיק של "מחכים לגודו", "סופמשחק" ומחזות אבסורד קלאסיים אחרים, כל אחד מכיר ולו במקצת. צד שפחות ידוע לציבור של בקט ויותר לדוקטורנטים לספרות (אותם אלה שמנסים לקרוא את Finnegans wake  של ג'ויס, שבקט הוא סוג של ממשיך דרך שלו והיה גם חניך שלו) הוא כתיבת רומנים; בקט כתב למשל את ה"טרילוגיה" המפורסמת שלו ("מולוי", "מלון מת", “The Unnamable”), ספרים שבהם לא ברור לעולם האם יש עלילה, מה קורה בה, מהן הדמויות והאם הן קיימות בכלל (אני מאוד ממליץ על הספרים האלה אבל הם בין הספרים הקשים ביותר שיצא לי לקרוא, בעיקר האחרון); זה נראה כאילו הטקסטים של בקט מתקיימים ביקום מקביל שאין בו את המימדים שיש ביקום שלנו (בעיקר לא את מימד הזמן, שנראה קפוא אצל בקט), וזה מה שכל כך מוצא חן בעיניי ביצירה שלו- היא לגמרי מתקיימת בעולם משלה עם חוקים פיזיקליים-ספרותיים ייחודיים. הדמויות של בקט- בהנחה שאפשר לקרוא להן כך- הן מין קול שמדבר בלי גוף, או בגוף מנוון ונרקב, ובלי ממשות ותוהה תמיד עד כמה הוא והמציאות כפי שהוא תופס אותה קיימים בכלל, ועד כמה הקיום הזה שווה משהו. משהו ששווה לומר הוא שבקט כתב את הספרים- במתכוון- בשפה שאינו בקיא בה ואינה שפת האם שלו, צרפתית, ורק מאוחר יותר תרגם אותם בעצמו לאנגלית, כדי ליצור פרוזה "חסרת סגנון".

אולי הטקסט הכי קיצוני של בקט, שלדעתי לא תורגם מעולם לעברית, הוא ספר שנקרא “How It Is”. בספר הזה, כמו בפרק האחרון של "יוליסס" של ג'ויס שבקט העריץ כל כך, אין שום סימני פיסוק והוא כתוב כולו בפסקאות לקוניות ובלתי תקינות דקדוקית, כמו טלגרמות; גיבור הספר, אם הוא קיים, זוחל בתוך בוץ בחשכה כשעל גבו שק עמוס קופסאות שימורים, כשרק הצליל של הנשפויותיו שלו נשמע, והוא מהרהר על "חייו". הטקסט הזה, קשה וסבוך כמו שהוא, הוא גם ספר מרגש ועצוב מאוד. תפיסת העולם של בקט, שנודע כמשפיע מאוד על הפילוסופיה האקיסטנציאליסטית, כל כך פסימית ועם זאת כל כך עמוקה (בניגוד למשל, לזו שמציג אסי דיין בימים אלו ב"ד"ר פומרנץ", סרט שאמנם יש לו רגעים אבל בגדול הוא שטחי וריקני). הספר עצמו קשה מאוד לקריאה, בקט חוזר שוב ושוב על אותם משפטים מינימליסטים ונוקשים המנוסחים בקצרנות אימתנית וברפיטטיביות אוטיסטית וקצת פסיכוטית, אבל האפקט שלו על הקורא גדול מאוד.

Alone in the mud yes

The dark yes

Sure yes

Panting yes

Someone hears me no

No one hears me no

Murmuring sometimes yes

When the panting stops yes

Not at other times no

In the mus yes

To the mud yes

My voice yes

Mine yes

No another’s yes

Mine alone yes

sure yes

When the panting stops yes

 On and off yes

A few words yes

A few scraps yes

That no one hears no

But less and less no answer

Less and less

קרלה בליי

ב-1974 מנטלר יצר את האלבום No Answer בהשתתפות בליי על פסנתר וקלידים, סולן "קרים" ג'ק ברוס- איש רב פעלים ומוזיקאי מוכשר עד כאב שמגיע לו פוסט נפרד, חבר רב שנים של מנטל רובליי וזמר מהמם- על השירה, וחצוצרן הפרי-ג'אז הדגול דון צ'רי שמדי פעם מבליח עם חצוצרת הכיס שלו. מנטלר עצמו לא מנגן אלא אחראי על ההלחנה והעיבודים. למרות הרקע הג'אזי של המשתתפים האלבום אינו ניתן להגדרה כג'אזי פרופר, אם כבר הוא נשמע כמו הלחמה בלתי ברורה בין ג'אז, רוק ומוזיקה אטונלית לפסנתר של שנברג. זה היה האלבום הראשון בו עסק מנטלר בטקסטים, והוא בחר לעבוד עם קטעים מתוך How It Is. הנוכחות של צ'רי קטנה מאוד, ולמעשה האלבום ברובו הוא דואט בין הפסנתר של בליי, שהוא רב הבעה ומאוד רבגוני, לשירה של ברוס, שבתחילת האלבום, קצת כמו הטקסט של בקט, מאוד נוקשה- בקטעים מסוימים הוא למעשה שר תו אחד לכל אורך הקטע, אך בחלקים אחרים, בעיקר אלו שבהם הוא שר עם אוברדאבים של עצמו- הוא דווקא מלא פאתוס ומדגים את היכולות המרשימות מאוד שלו, ברוס מעביר באופן מצמרר את הייאוש הקיומי של ה"דובר". מה שיפה באלבום המצוין הזה הוא השירות שהוא עושה לטקסטים של בקט- האלבום הרבה יותר "אכיל" מהטקסטים של בקט לבדם, והוא מצליח לספק תשתית מוזיקלית מצוינת ל"סיפור" שבקט מנסה להעביר.

ג'ק ברוס

Hard to believe too yes that I have a voice

Yes in me yes when the panting stops yes

Not at other times no and that I murmur yes

I yes in the dark yes in the mud yes

For nothing yes but it must be believed yes

אני לא יודע מה הייתה תגובתו של בקט לאלבום הזה ולניסיונות אחרים של מנטלר לתרגם את הטקסטים שלו למוזיקה (כמו למשל האלבום Many Have No Speech, בהשתתפות ברוס, וויאט ופיית'פול- איזה ליינאפ חלומי), אבל לדעתי התוצאה כאן היא יצירה מצוינת. קודם כל, עצם הרעיון לקחת טקסט כל כך מאתגר יכול להעביר צמרמורת בגבו של כל אדם שמנסה להלחין טקסט; שנית, מנטלר מאחד את הטקסטים עם המוזיקה שלו לכדי משהו שגדול מסכום חלקיו, וכמו שהספר של בקט מתקיים בעולם משלו, גם האלבום הזה לא ממש נשמע כמו שום דבר אחר. 

לסיום- הנה כמה ביצועים מדהימים לקטעים מהאלבום מתוך הופעה של מנטלר בפרנקפורט ב-1987,שימו לב להרכב החלומי שכולל לא פחות מברוס, ניק מייסון על תופים, דון פרסטון מאימהות ההמצאה של זאפה על קלידים, ג'ון גרייבס מהנרי קאו על הבאס וריק פרן על גיטרה: