חמש שנים עברו בריקודים

אתה סנוב מוזיקלי על פי רוב הסטנדרטים המקובלים, אך למרבה המזל אתה לא שמוק מושלם.

-התוצאה שלי בשאלון "עד כמה אתה סנוב מוזיקלי?"

היום הוא תאריך מאוד מיוחד עבורי אישית- הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו חוגג חמש שנים. קשה להפריז עד כמה הבלוג הזה חשוב בחיים שלי. יש משהו נרקיסיסטי-אקסהיביציוניסטי בכתיבת בלוג, ויש גם משהו מציצני בקריאת בלוג, אבל הבלוג שלי בסופו של דבר בא ממקום מיסיונרי- לא לפאר את עצמי אלא לדבר על מה שחשוב לי כל כך. לאהוב מוסיקה, לכתוב על מוסיקה, אולי אפילו להטיף מוסיקה, בכל אלה אני רואה סוג של שליחות. כשהייתי תיכוניסט, חנות הדיסקים הייתה עבורי כמו מקדש; הייתי נוסע מחדרה לתל אביב אך ורק כדי לקנות דיסקים, שאותם הייתי פותח מאריזת הצלופן עוד באוטובוס חזור בחרדת קודש, ביראה גדולה, בהשתוקקות וציפיה, ואני עושה את זה עד היום. אם הצלחתי בחמש השנים האחרונות להדביק מישהו בתחושה הזו ולו קצת, הבלוג הזה עשה את שלו.

בשנה הראשונה של הבלוג כתבתי המון המון המון. היה חודש אחד שכתבתי כמות בלתי נתפסת של עשרה פוסטים. מאז הרבה מאוד דברים השתנו ואחד מהם הוא תדירות הכתיבה שלי כאן, שנעה כעת בין אפס לשני פוסטים בחודש. הבלוג כבר נסגר לכמעט שנה ואפילו שקלתי לסגור אותו עכשיו, בפוסט הזה שאתם כותבים, בגלל שאני מתקשה יותר ויותר למצוא זמן בשבילו; אבל אני מרגיש מחויב אל הבלוג ואל מי שטורח לקרוא אותו, וגם אל עצמי, זה עדיין כיף גדול, ויש עוד המון על מה לכתוב ויש לי רשימה מאוד ברורה של פוסטים עתידיים.

במאמר מוסגר- אחת הסיבות שאני כותב פה פחות היא שיש לי משרת כתיבה קטנה וחדשה, בתחום אחר לגמרי שבעצם מתקשר למקצוע שלי (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע) ולעיסוק היומיומי שלי- שזה מחקר ומדע. בהשכלתי אני דוקטור לביולוגיה ואני כעת בפוסט-דוקטורט במכון ויצמן, והתחלתי לכתוב מדע פופולארי בעמוד האינטרנט החדש של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. העיסוק במחקר משליך בהחלט גם על העיסוק שלי במוזיקה ולהיפך- הרבה פעמים כשאני מנגן ומקליט ומופיע ולא בדיוק יודע מה אני עושה ברגע נתון ואיך יישמע הרגע הבא, זה מזכיר לי את העבודה שלי במעבדה, שבה ברוב הזמן אתה באמת משוטט באפלה; וכמו במוזיקה שאני אוהב, גם במדע לפעמים הדרך יותר מעניינת ויותר חשובה מהיעד. בכל מקרה, אתם מוזמנים לקרוא גם את מה שאני כותב שם- אני מאמין שקהל הקוראים כאן ימצא עניין גם בכתבות המדע שלי.

חשבתי מה אפשר לעשות לרגל ציון חמש שנים של כתיבה על מוזיקה, ומתחשק לי לעשות את המתבקש- הרשימה הסודית והפרטית שכל חובב מוזיקה עורך לעצמו, עשרה אלבומים לאי בודד. בעידן בו כל מוסד האלבום הולך לפח ואף אחד לא קונה יותר דיסקים, הדבר הזה הוא שריד לתקופת הדינוזאורים; ובכל זאת, אני דינוזאור גאה (שעדיין קונה דיסקים! לא וינילים!). לא ערכתי בדיקה מדוקדקת אבל נדמה לי שדנתי ברוב, אם לא בכל האלבומים האלו בבלוג ואתם מוזמנים להמשיך לקרוא הלאה. כמו כל גיק\סנוב של מוזיקה אני עושה רשימה כזו בראש לפחות אחת לחודש, זה מין עיסוק אובססיבי-נרקסיסטי בפני עצמו, מין כתיבת בלוג אישי בזעיר אנפין. 

הרשימה הזו בוודאי שונה מהרשימה שהייתי מכין לפני עשר שנים (שבטח הייתה מורכבת בחלקה הגדול מאלבומי פרוג- ברשימה של 2016 יש אולי רק שניים) והיא תהיה שונה מהרשימה בעוד עשר שנים (שאני מנבא שתכלול יותר דיסטורשן); בכל מקרה אפשר ללמוד מהרשימה הזו על הטעם שלי, על המוזיקה שאני עושה ועל הבלוג הזה בכללותו. כמובן שהרשימה הזו סופר מצומצמת וחסרים שם כאן כך הרבה ואיך בכלל אפשר לעשות משהו כל כך טיפשי ומיותר, ואיפה קולטריין ופרעה סנדרס ומינגוס וקינג קרימזון וניקו ודיוויד בואי ולו ריד ושמוליק קראוס וג'רג' ליגטי ועוד ועוד ועוד ועוד; בעצם הרשימה האמיתית והמלאה נמצאת בתגיות של הבלוג. הסתפקתי באמת בצמצום של הצמצום של הצמצום, באלבומים המייצגים ביותר ואלו שאני באמת לא יכול בלעדיהם.אפשר לומר שהרשימה הזו היא סוג של ה-BEST OF של הבלוג ומייצגת נאמנה את הטעם, האישיות וההשכלה המוזיקלית שלי.

אז נתחיל:

Peter Hammill- In Camera

אלבום שהוא אי בודד או יקום בודד בפני עצמו. בעצם זה לא אלבום, זה החבר הדימיוני שלי שמלווה אותי לפחות מחצית מחיי הבוגרים. האמיל הוא מוסד, הוא אנציקלופדיה מהלכת או ספריית בבל של בורחס- מאגר ידע בפילוסופיה, מדע, פסיכולוגיה, ספרות, מוזיקולוגיה. אין גבול למה אפשר ללמוד ממנו, ואני עד היום מנסה כמה שיותר.

The Incredible String Band- The Hangman’s Beautiful daughter

גם האלבום הזה הוא מין יקום בודד, אולי מהכוכב הקטן של הנסיך הקטן, זה עם עצי הבאובב. מישהו הגדיר את האלבום הזה כמוזיקה שחירשים מדמיינים כשהם מדמיינים מוזיקה. קסם שלא מהעולם הזה, ומי שיכול להתחרות ברובין וויליאמסון ומיק הארון במתת כתיבת השירים והנגינה במיליארד כלים- יירש גן עדן.

The Birthday Party- Live 80-81

פשוט מאוד סאונד הרוק מחוספס המושלם, בשילוב עם כתיבת שירים גאונית. המפגש המושלם בין צ'אק ברי, ביפהארט ,ג'וני רוטן ואיגי פופ. אחד הווקאליסטים הגדולים בתולדות המוזיקה (ניק קייב, אם עוד לא ירד האסימון) מקיא את איבריו הפנימיים, וגיטריסט אחד גדול גדול, רולנד ס. הווארד. ראשים יתגלגלו.

(קטע הפתיחה)

Soft Machine- 3^rd

אלבום שהציל אותי פשוטו כמשמעו מדיכאון וניוון בכאפה המצלצלת של תחילת השירות הצבאי. אלבום שאני חוזר אליו כל כמה זמן, לוודא שהוא באמת קיים. התשובה הניצחת לכל מי שתמה איך מוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לרגש, ובו בעת- השיא של רוברט וויאט כנגן וכותב שירים.

Frank Zappa- Uncle Meat

אין שום דבר שהם לא יודעים לנגן, גם אם חלקם לא ממש יודעים לנגן. השילוב המושלם בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין מוסיקה קלאסית של המאה העשרים לדו-וופ זול של שנות החמישים, ומלחין\מעבד\גיטריסט\מושך בחוטים שהוא קונצרן מוזיקה מונומנטלי, שהאלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס לקוסמוס שלו. מה היינו עושים בלעדיו?

Carla Bley- Escalator over the hill

הממותה המפלצתית הגדולה של הג'אז, אבל זה אלבום שהוא הרבה יותר מג'אז ואולי הרבה יותר ממוסיקה, המקבילה המוזיקלית של Finnegans Wake לג'ויס, אלבום שאפשר לכתוב עליו בלוג שלם, שכמו זאפה גם הוא התבשל במוחה הקודח של אמנית אחת גדולה. מרכז את כל הכח היצירתי בג'אז ובמוזיקה בכלל בשנות השישים.
(זו ממש לא העטיפה המקורית)

Miles Davis- Get up With it

האלבום האחד ברשימה הזו שפיתח אותי בעיקר כמוזיקאי. גם זה מקוטלג למען הנוחות כג'אז אבל אני שומע פה כל כך הרבה דברים אחרים- ממוזיקה מינימליסטים ודרונים ואמביינט דרך קראוטרוק ופסיכדליה וכלה בFאנק וג'יימס בראון. השראה בלתי נגמרת וראש פתוח לנצח. 
(רק הקטע הראשון- ובלי העטיפה)

Igor Stravinsky- The Rites of Spring

המפץ הגדול של כמעט כל המוזיקה שאני אוהב לשמוע ולנגן, הסינגולריות שממנה כל היקום הזה פרץ ובעבע החוצה. בלי היצירה הזו העולם כולו היה דל ועלוב יותר. מופת של המצאה, יצירתיות, תעוזה, והכי חשוב- Passion אינסופי.

Michael Nyman- Drowning by Numbers

כנראה המוזיקה הכי עגולה ויפה ושלמה שבני אנוש מסוגלים ליצור. גם כאן אני שומע כל כך הרבה דברים במקביל ובמשולב- מהאלגנטיות של באך ועד הנוקשות של המינימליזם. בהלוויה שלי אני רוצה שהאלבום הזה ינוגן.
 (קטע אחד בלבד- אחד הקטעים הקלאסיים האהובים עליי ביותר ושיא האלבום)
 

מאיר אריאל- ירוקות

השיא הגדול של הנביא הגדול. קצת סוגר מעגל עם האלבום של האמיל- גם זה חבר, אולי לא בדיוק דימיוני אבל חבר למסע או מורה דרך. דמות מופת בתרבות הישראלית-יהודית והאלבום הזה מתחיל במדרש משיר השירים ומסיים בשיר השירים עצמו, והוא גם ההוכחה שמדובר גם במלחין ענק, לא רק דברן-תמלילן-ממלמלן.
(שיר הפתיחה)

וזה הסוף. למי שהיה לו ספק, הבלוג לא נסגר ולא ייסגר. במילותיו האלמותיות של סמואל בקט, במה שהוא המוטו של חיי, I can’t go on- I’ll go on.

חודש קרלה בליי, חלק ד': הגבר שאיתי

חודש קרלה בליי מגיע לסיומו. במהלכו דיברנו על אלבומים מאוד שונים שקרלה הייתה מעורבת בהם- מה-Liberation music orchestra של צ'ארלי היידן, דרך היצירה שלה Escalator over the hill וגם קצת על האלבום הפיקטיבי שלה תחת שמו של ניק מייסון. בכל האלבומים האלו השתתפו נגנים רבים (ב-Escalator over the hill משתתפים עשרות מוזיקאים), ובכולם קרלה בלטה כמלחינה ומעבדת. לסיום החודש, אני רוצה דווקא לכתוב על שני אלבומים הרבה יותר מינוריים, שמפרידות בינם לא פחות מ-25 שנים, ובהם בולטת קרלה גם כנגנית. שני האלבומים האלו הם אלבומים משותפים עם נגן שמלווה את קרלה כבר למעלה מ-40 שנה, ובערך בתקופה שבה יצא האלבום הראשון הוא גם הפך לבעלה, וזה הבאסיסט המעולה והבלתי שגרתי סטיב סוואלו(Steve Swallow) . שיתוף הפעולה בין שני המוזיקאים האלה מרגש ויפהפה, בעיקר במרחק 25 השנים שבין שני האלבומים. האלבום הראשון נקרא פשוט Duets מ-1988, והשני הוא Trios שיצא בשנה שעברה, ומשתתף בו נגן נוסף, הסקסופוניסט אנדי שפרד.

קודם כל, כמה מילים על סטיב סוואלו. סוואלו מנגן ג'אז כבר מ-1960, כשהיה חבר באחד מהרכבי הפרי ג'אז הראשונים, עם בעלה הראשון של קרלה, פול בליי. סוואלו היה בין הבאסיסטים הראשונים שעשו את הסוויץ' מקונטרבאס לגיטרת באס חשמלית, עד כדי כך שמאז תחילת שנות השבעים הוא לא נגע יותר בקונטרבאס. אבל סוואלו גם אינו נגן באס שגרתי: הוא מעדיף לנגן עם מפרט, ומעדיף להשתמש בגיטרות באס של חמש מיתרים, שנוסף להם מיתר גבוה, ובקטעי הסולואים שלו הוא משתמש ברגיסטר הגבוה ביותר של הכלי, כך שהצליל שלו לגמרי נשמע כמו גיטרה חשמלית נמוכה. שני הנגנים האלו מנגנים כבר כל כך הרבה זמן יחד, שהשילוב בינם מרגיש טבעי, כמו שיקוף של מערכת היחסים שלהם, וזה נפלא ומרגש.

האלבום הראשון הוא סדרה של קטעים יחסית קצרים, שהשניים מנגנים עם המון חיוניות, שמחת חיים והומור. קרלה אינה פסנתרנית ג'אז וירטואוזית (היא הראשונה להודות בכך), אבל הלחנים המבריקים שלה זוכים בידיה לטיפול אוהב והיא בלי ספק חיה את הקטעים (כולם לחנים שלה למעט שניים של סוואלו ולחן עממי אחד); סוואלו זורם איתה לכל כיוון שהיא לוקחת, ובזכות היכולת שלו להישמע כמו גיטרה באס וגיטרה חשמלית בעת ובעונה אחת, הצליל של האלבום מרגיש מאוד ורסטילי. הם יכולים לנגן באופן משעשע וקופצני (בקטעים כמו “Baby Baby” ו- “Walking batteriewoman”), לקחת צעד אחורה ולנגן בלדות מהורהרות (כמו  “Soon I will be over with the troubles of this world”) וגם להפתיע לכיוונים פחות צפויים כמו ה-“Reactionary tango”. זה אלבום שמצריך קצת סבלנות אבל הוא יפהפה.

עשרים וחמש שנה אחרי, קרלה וסטיב ממשיכים לנגן יחד. הם קוראים לחברם הוותיק אנדי שפרד, שמנגן איתם בפורמט של טריו כבר עשרים שנה (שהוא גם חלק, יחד עם סטיב, להרכב של קרלה The Lost Chords) ומקליטים את Trios, שכולו מוקדש לביצועים מחודשים לקטעים שקרלה כבר הקליטה. זה אלבום מאוד שונה- קודם כל, קרלה וסטיב הרבה יותר מבוגרים, שלא לומר קשישים, וזה ניכר, בעיקר בנגינה היותר מהוססת ונוקשה של קרלה. שנית, הנוכחות של שפרד מאוד משנה את האווירה- שפרד בעיניי נגן פחות מעניין ויותר סטנדרטי מהשניים, אך הוא יוצר דינמיקה שונה לגמרי, פחות אינטימית. ולבסוף, כאן הקטעים הם הרבה יותר ארוכים, שחלקם מגיע לכדי רבע שעה. הלחנים של Duets היו יותר ג'אזיים, כאן ניכרת השפעה קלאסית יותר, בעיקר אני מצליח לזהות כאן את הדיסוננסים העדינים של דביסי בין הקטעים.

נקודת השוואה יפה בין שני האלבומים האלו, כשתי תחנות בחיים של קרלה וסטיב, היא- קטע אחד ויחיד שמבוצע בשני האלבומים, ב-1988 וב-2013, וזה הקטע “utviklingssang” ("שיר התפתחות", בנורווגית). באלבום הראשון הקטע נכנס די מהר לאלתור של קרלה, שמפרקת את הנעימה והאקורדים ומסיימת את הקטע בטעם של עוד, אבל עם תחושה שאפשר היה לפתח את הקטע הזה יותר. הביצוע מ-2013 הוא הזה שפותח את Trios: אורכו כפול, הוא מנוגן הרבה יותר לאט והרבה יותר לירי, ולטעמי גם הרבה יותר יפה. אולי הקטע היה צריך להתיישן 25 שנה, כמו יין טוב.  דוד שפיר מהבלוג המצוין Undistracted listening כתב פוסט שלם על הביצוע הזה, כדאי מאוד לקרוא.

זה היה חודש קרלה בליי, וזו כמובן רק טעימה. מקווה שנהניתם, נתראה בחודש הבא!

חודש קרלה בליי, חלק ג': האלבום הפיקטיבי

בפוסט הקודם דובר כאן בהרחבה על יצירת המופת וגולת הכותרת של היצירה של קרלה בליי, Escalator over the hill. כאמור, את קרלה לא ניתן ממש להגדיר כמוזיקאית ג'אז, והיא לגמרי פוזלת לסגנונות אחרים, כמו רוק. היום נדבר על אלבום חריג מאוד גם בסטנדרטים של קרלה, מכמה סיבות: זה אלבום של שירי פופ ממש, אבל פופ בסגנון של קרלה; זה אלבום שאלמנט הג'אז בו מצומצם מאוד, כשרוב הנגנים בו אינם באים מעולם הג'אז; והכי ביזארי, באופן רשמי זה אינו אלבום של קרלה, למרות שהיא כתבה ועיבדה את החומרים, הובילה את ההרכב, וזה אלבום שלה בכל אלמנט חוץ מהשם שחתום על העטיפה! האלבום הזה נקרא Fictitious Sports  והוא מיוחס ללא אחר מאשר ניק מייסון, מתופף פינק פלויד.

מה לניק מייסון ולקרלה בליי, מכל האנשים? סיפור הקשר בין השניים, שגם כולל את בעלה לשעבר של קרלה, מייקל מנטלר, הוא לכשעצמו סיפור מעניין מאוד, יותר מהאלבום עצמו אפילו. לפני הכל אני רוצה להקדיש כמה מילים לניק מייסון. תמיד הייתה לי פינה חמה למייסון ולקלידן ריצ'ארד רייט, שני המוזיקאים הצנועים והנחבאים אל הכלים בפינק פלויד. מייסון כתב מעט מאוד חומרים ללהקה, ורוג'ר ווטרס באכזריות האגו-מניאקית האופיינית לו, במסגרת ההשתלטות העוינת שלו על הלהקה בסוף שנות השבעים, אפילו ניסה לפטר אותו (כמו שעשה לרייט). אבל פינק פלויד חייבת הרבה לסאונד התופים הנקי והפשוט של מייסון, מתופף שאמנם לא היה וירטואוז טכני אבל ניגן עם המון לב ורגישות. יותר מזה, מייסון אף פעם לא ראה את עצמו כמוזיקאי גדול, אלא מישהו שפשוט בא לנגן ולהינות מזה. היום בכלל נראה שהרבה יותר מעניין אותו להתחרות במכוניות מרוצים מאשר לתופף. באופן מפתיע, דווקא מייסון הוא זה שפיתח את הקריירה הכי מעניינת מחוץ לפינק פלויד. הוא הפיק לרוברט וויאט את אלבום המופת שלו Rock Bottom (ועשה שם עבודה מרהיבה), הפיק אלבום ללהקת הפאנק The Damned וכן אלבום לגרסאת הפיוז'ן של להקת גונג, והכי חשוב לענייננו- דרך רוברט וויאט חברו הטוב הוא הכיר את קרלה ואת מייקל מנטלר.

בין שלושת אלה נוצר קשר מאוד מעניין. את קרלה ואת מייקל לא עניינה העובדה שמייסון איננו "מתופף ג'אז", או איננו "מתופף גדול", ומייסון מאוד נהנה להיות בחברתם של מוזיקאים מחוץ למעגל העבודה המוכר-ופחות-ופחות נוח של פינק פלויד. מייסון השתתף כטכנאי באלבום מדהים של מנטלר בשם The hapless child and other stories (מוזיקה לשירים מאת משורר הילדים הביזארי אדוארד גורי, השתתפותם של קרלה ורוברט וויאט, אלבום מומלץ ביותר שעוד אכתוב עליו אני מניח) ב-1976. וב-1979, בזמן העבודה על The Wall של פינק פלויד, אלבום שהמעורבות של מייסון הייתה בו מינימלית (עד כדי כך שבשני שירים ווטרס השתמש במתופף אחר), מייסון החליט לנצל את זמנו הפנוי כדי לעבוד על פרויקט אישי יותר. בהיעדר חומר מקורי, הוא פנה לקרלה, ששלחה לו קלטות של חומרים שעבדה עליהם באותו זמן. מייסון התלהב והחליט שזה יהיה הפרויקט האישי שאותו רצה. כך החלה העבודה על Fictitious Sports, והשניים החליטו על חלוקת עבודה מאוד משונה: קרלה תכתוב את החומרים, תעבד, תארגן את ההרכב ותנצח על ההקלטות וגם תפיק את האלבום; מייסון ינגן תופים, יהיה שותף להפקה, והאלבום ייחשב "שלו". מבולבלים? גם אנחנו. האלבום אגב יצא לבסוף רק ב-1981.

במילותיו של מייסון, תראו כמה צניעות יש לאיש הזה:

האלבום הוא 'שלי' במונחים של בעלות, כלומר הוא היה תחת החוזה שלי, ואני חושב שכולם הבינו והיו שמחים עם זה. עבור קרלה זו היה עוד תרגיל בתיאבון הבלתי נגמר שלה להפיק מוזיקה, אבל ללא ספק הייתה לי שליטה על העטיפה וכו'...כמובן שזה לא אלבום סולו ממש- זה אני סולו מפינק פלויד. אהבתי את תהליך העבודה עליו, ובנוסף קרלה יכלה להגיע לקהל יותר רחב מאשר מאשר הלייבל ECM....אני בטוח שהאלבום מוזר מדי בשביל שמעריצי פלויד יאהבו אותו, אבל בשבילי זו הייתה הזדמנות לעשות משהו, ונורא נהניתי לעשות את זה. אף פעם לא ציפיתי או רציתי קריירת סולו. אני רואה את זה כך- אם אנשים אוהבים אותו, אז זה אלבום סולו שלי. אם הם לא, זה אלבום של קרלה ומייק.

ממה שנאמר כאן לעיל, ברור שיש אלמנט מסוים של "רמאות" באלבום- הוא לא באמת אלבום של ניק מייסון. ובכן, מי שמכיר את החומרים של קרלה יגלה, שזה גם לא בדיוק אלבום "רגיל" שלה. לפני שנדבר על האלבום עצמו, קצת על הנוגעים בדבר. מלבד ניק, קרלה ומייקל מנטלר, האלבום מתהדר באחד הווקאליסטים האהובים עליי, רוברט וויאט אלא מי, שמיד נותן לאלבום ניחוח של רוק מתקדם. בנוסף יש כאן גם את אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, איש שהיה אמור להיות הרבה יותר מפורסם ומצליח, גארי וינדו (Gary Windo), סקסופוניסט ממש מופלא שיודע גם לנגן ריתם-אן-בלוז בסאונד מעולה וגם לכסח בפרי ג'אז אימתני (ומעריצי וויאט בוודאי יזהו את הצליל העצום שלו מהאלבום Rock Bottom). עוד מוזיקאי בולט באלבום הוא הגיטריסט כריס ספדינג (Chris Spedding), ובנוסף לעוד כמה כלי נשיפה ממתכת, גם הפעם קרלה ארגנה הרבה חברים ומכרים בתפקידי קולות רקע אורחים.

עכשיו, למי שהתרגל לסגנון של Escalator over the hill נכונה הפתעה- השירים כאן אינם תיאטרליים- קברטיים- מחזמריים-ברכטיאנים, אלא אלו שירי פופ, עם נגיעה של רוק מתקדם אליהם. בנוסף, אלו ברובם שירים הומוריסטיים- השיר הפותח, שנקרא “Can’t get my motor to start”, עוסק בדיוק בזה- מה עושים כשהאוטו לא מניע. “I was wrong” , השיר הכי טוב באלבום, מתייחס לצלחות מעופפות וחייזרים, ושיר אחר שנקרא “Boo to you too” הוא יציאה מתריסה כנגד קהל ששורק בוז בהופעות.  שיר מעניין הוא “Do Ya?”, שמכיל טקסט מאוד משעשע- על אחד ש"מנסה" ככל הנראה להשקיע בזוגיות שלו ו"מנסה" כל הזמן לשכנע את בת הזוג בזה. כשוויאט שר שיר כזה, אי אפשר שלא להיזכר בכמה שירים הומוריסטים בסגנון דומה של וויאט עצמו. ועוד קטע נחמד הוא השיר המסיים, “I’m a mineralist” שבאמצע שלו וויאט מתחיל ניימדרופינג מאוד משעשע של מלחינים מינימליסטיים, כשבאמצע השיר פתאום הלהקה קופצת למעין פארודיה על העבודות הווקאליות של פיליפ גלאס.

למרות שיש לאלבום הרבה נתונים להיות אלבום טוב, הוא לא ייזכר כאלבום הכי טוב שקרלה, מייקל מנטלר, רוברט וויאט, גארי וינדו או ניק מייסון היו מעורבים בו. משום מה, משהו כאן חסר, והשלם כאן הוא פחות מסכום חלקיו. למה? אולי השירים לא מספיק חזקים; אולי וויאט נותן הופעה יחסית חלשה; אבל בעיקר נראה שחסר לאלבום הזה קצת עמוד שדרה או סגנון מובהק. כך ש-Ficticious sports הוא בסופו של דבר לא אלבום מעניין מאוד, אלא הסיפור מאחוריו הוא המעניין. בעיקר אני שמח בשביל ניק מייסון, שבמינימום אגו מצא את עצמו עובד להנאתו עם מוזיקאים גדולים ממנו בהרבה, בלי רגשות נחיתות. בפוסט הבא נסיים את חודש קרל הבליי, ונקפוץ כמה עשורים קדימה ונסיים את חודש קרל הבליי, באלבום האחרון (עד כה) שהקליטה, בגיל 77.