לא כתבתי כאן הרבה זמן. התגעגעתי...החיים הולכים ונהיים יותר צפופים
וסבוכים. אני יכול לספר לכם שבקרוב דברים גדולים הולכים לקרות- גם בחיים האישיים
שלי וגם בסו-קולד "קריירה" המוזיקלית שלי- אלבום סולו חדש דנדש ממשמש
ובא. חשוב לי למרות העומס להמשיך לנהל ולכתוב את הבלוג הזה ואני תמיד שומר בראש
נושאים לכתיבה, כך שלא נעלמתי (לא שאני מדמיין חלילה שאתם מפסידים שינה בלילה
בגללי....).
אחד הדברים היפים במוזיקה ובמוזיקאים היא ההערצה והאהדה שהם חשים אחד
לשני. זה גם חלק מהמיתולוגיה, או המיתיזציה, סביב מוזיקה פופולארית, איך כל כך
הרבה אמנים הושפעו מאותו אמן אחד וכו'. אני רוצה לפתוח סדרה של כתבות בנושא מחוות
מוזיקליות של אמנים לאמנים אחרים. נתחיל בענף שבו מחוות מוזיקליות וקרדיט על השראה
והשפעה מאוד מקובלים, וזה ג'אז. היום נדון במחווה כפולה- כלומר, אמן אחד עושה
מחווה לאמן אחר, ואמן שלישי בתורו "מחקה" את המחווה לאמן השני. זהו
אלבום המחווה Four for Trane
של ארצ'י שפ, שהוא כמובן מחווה לג'ון קולטריין, ובתורו האלבום Three for Shepp של סקסופוניסט מוכר הרבה
פחות משניהם, מריון בראון, שהוא חצי מחווה לשפ.
ג'אז יותר מהכל זו מוזיקה של קהילה. מוזיקה סוציאליסטית אפילו אם תרצו,
סוג של משק קולקטיבי. יש המון שיתופי פעולה, ומאוד נפוץ הנושא של Sideman, אמן שמנגן תפקיד יותר
משני בהרכב של האמן ה"גדול" יותר, ובתורו מנהיג הרכב עצמאי שגם בו יש
סיידמנים שבתורם יהפכו למנהיגי הרכב וכו'. דבר יפה נוסף שקיים בג'אז הוא נושא החניכות,
שבו אמן בכיר הופך לפטרון של אמן צעיר יותר. זה בעצם מה שהפוסט הזה מדבר עליו, כי
ככה בעצם השרשרת של הג'אז מנציחה את עצמה, כמו חברה שבטית.
בשנות הארבעים, מיילס דיוויס היה חניך של צ'ארלי פארקר. דיוויס העריץ
את פארקר, שבתמורה גנב ממנו ורימה אותו בהזדמנויות שונות, אבל נתן לו את הספוט. בשנות
החמישים, דיוויס קיבל להרכב שלו סקסופוניסט צעיר ולא ממש מרשים בזמנו, ג'ון
קולטריין. בין השאר הוא גם העיף לו איזה אגרוף מפעם לפעם, אבל הוא חנך אותו. קולטריין
עצמו טיפח וחנך המון כשרונות, ביניהם צעיר חצוף ומבריק, ארצ'י שפ. וכששפ הפך
למנהיג הרכב, הוא לקח סקסופוניסט אלט צעיר בשם מריון בראון וחנך אותו. מאוחר יותר
בראון עצמו הפך למנהיג הרכב וגם הוא חנך אחרים, וכן הלאה וכן הלאה. זו השושלתיות
הזו, מלשון שושלת, שמשמרת את המסורת של הג'אז חיה, למרות מיעוט הקהל.
ועוד לפני שנדבר על האלבומים עצמם, בואו נסתכל מי המוזיקאים שמשתתפים
בהם, ומה הקשרים ביניהם. ב-Four for Trane של שפ משתתפים בין היתר הסקסופוניסט ג'ון צ'יקאיי והטרומבוניסט
רוזוול ראד. ב-Three for Shepp
של מריון בראון משתתף טרומבוניסט אחר, גראצ'ן מונקור. שפ, צ'יקאיי ובראון השתתפו
כולם באלבום המופת האדיר בגודלו, המובי דיק של הפרי ג'אז, Ascension של קולטריין. גם רוזוול
ראד וגם גראצ'אן מונקור ניגנו אצל שפ, לבד ואפילו ביחד, בהרכב של שני טרומבונים,
ובהמון אלבומי פרי ג'אז אחרים. ג'ון צ'יקאיי ניגן גם בהרכב מוקדם ששפ הנהיג, New York Contemporary five.
בThree for Shepp
מתארח פסנתרן בשם דייב בורל, שגם שפ וגם גראצ'ן מונקור התארחו באלבומים שלו, וכן
המתופף ביבר האריס, שגם הוא תופף אצל שפ. בקיצור- הכל זו פקעת מאוד מורכבת של
אינטראקציות בין נגנים שמתארחים זה אצל זה ובעצם גדלים כנגנים ומוזיקאים יחד, ובטח
שכחתי עוד כמה עשרות שיתופי פעולה והופעות אורח בין קבוצת הנגנים הזו, המצומצמת
למדי בסך הכל.
Four for trane הוא לא סתם אלבום מחווה
לטריין, הוא גם אלבום הבכורה של שפ כמנהיג הרכב, ולדעתי הלא מלומדת אלבום המחווה
הראשון אי פעם לטריין. מה שיפה באלבום הזה הוא שאי אפשר כמעט להרגיש את המחווה.
טריין הוא אחד המוזיקאים עם הסאונד הכי אישי בג'אז, ועם הכי הרבה חקיינים; אפשר
לזהות פראזות שלו מחוקות ע"י אחרים מקילומטרים. אבל הגישה של שפ לסאונד
ואלתור שונה בתכלית וכמעט לא ניתן לזהות אצלו, בעיקר בסגנון המוקדם הזה שלו, כמעט
שום השפעה ישירה; מצד אחד, נראה ששפ מושפע הרבה יותר מסקסופוניסטים
טרום-קולטריינים, אולד סקול כאלה, כמו קולמן הוקינס, או בכלל מהפסנתרן תלוניוס
מונק בסגנון הנגינה המקוטע, ומצד שני מבני דורו כמו אלברט איילר ופרעה סנדרס, מאשר
קולטריין. בנוסף, רוזוול ראד תפקד כמעבד של האלבום, וביחד עם שפ הם לקחו קטעים של
טריין, פירקו אותם לגורמים והרכיבו מחדש בהרכב שונה לגמרי ובאור שונה לגמרי. אבל
ברור שבלי הרוח הגבית של טריין, האיש שהחליט לאמץ את ה- New Thing כמו שקראו לפרי ג'אז
בזמנו, שפ לא היה בכלל עושה את האלבום המצוין הזה.
Three for Shepp הוא אלבום יותר קיצוני;
אם טריין ושפ היו מאנשי ה"מעגל הראשון" של הפרי ג'אז, ושפ לקח נגנים שהם
מה"מעגל השני", כמו בראון, הרי שבראון עצמו כבר לוקח נגנים מה"מעגל
השלישי". במילים אחרות, זה אלבום יותר קשה ופחות מתקשר. ב-Four for Trane המאזין יכול היה להיעזר
בעובדה ששפ עבד עם קטעים מוכרים של טריין (למעט קטע אחד מקורי שלו), בעוד שב-Three for Shepp רק שלושה מתוך ששת הקטעים
הם של שפ (השאר מקוריים של בראון), וגם הקטעים האלו לדעתי לא יצאו באלבומים של שפ.
שימו לב לעטיפות- ב-Four for Trane אנחנו רואים את שפ ואביו הרוחני טריין, ב-Three for Shepp אנחנו רואים את בראון
והפטרון שפ. המסר ברור- יש כאן המשכיות ויש כאן שושלת, וחבל שאף אחד לא הרים את
הכפפות לעשות אלבום בשם Two for Brown או משהו בסגנון. האלבום של בראון לטעמי פחות סוחף מזה של שפ,
ובראון גם הפך לסקסופוניסט הרבה פחות מפורסם משפ, אם כי מוערך מאוד.
אולי רק לסיים, אני חייב לציין ששושלת הג'אז והפרי ג'אז לא הסתיימה,
וממש בחודשים האחרונים פורחת כאן בארץ סצנה נפלאה של הופעות סלון, בראשות האדמו"ר
והאיש שיזם ומארגן את הערבים האלו, ארנון גלבוע. ארנון עצמו אינו "נגן"
אבל הוא איש יקר מאוד שמוזיקה זורמת לו בעורקים, ואפשר לומר די בוודאות שמעולם לא
הייתה למיקרוסצנה של הפרי ג'אז הישראלי עדנה כל כך גדולה. ואם שנים נגנים כמו
אלברט בגר והרולד רובין היו כמעט בודדים בסצנה הזו, בהופעות הסלון מככבים בעיקר
הבנים והנכדים הרוחניים שלהם.
