טעון קיפוח

לאחרונה, כמו שקורה מדי כמה זמן במוזיקה הישראלית, השד העדתי שוב יצא מהבקבוק. לפני כחודש דודו אהרון הכריז שהוא יוצא למאבק נגד העוול שנגרם לו, כדבריו, מצד גלגל"צ. "העובדה שמתעלמים מאמן בסדר הגודל שלי היא מחדל", טוען אהרון ומאז הצטרפו אליו עוד כמה אמנים ממה שמכונה "מוזיקה מזרחית", אבל אני אקרא לו כאן "פופ ים-תיכוני" ובקצרה פי"ת. ולפני שבוע, אורטל בן דיין כתבה טורפרובוקטיבי  באתר "קפה גיברלטר" שבו היא טענה, בגדול, שהתוכן של אמנים אשכנזים נתפס באופן שונה מתוכן אקוויוולנטי שלאמנים מהפי"ת: טקסט שלילי, כלומר כזה שלוקה בשוביניזם, מיזוגניה, לאומנות, ציניות, טפשות או עלגות שנכתב ע"י אשכנזי נתפס כ"חתרני", בעוד שטקסט כזה, אם יושר (בדגש על "אם") ע"י זמר פי"ת, ייתפס כעילג ואלים.  מכיוון שאנחנו חיים ביום ב-2012 ולא ב-1982, טענות כאלה וטענות דומות שעולות מדי פעם ממלאות אותי תמיהה.

קודם כל, בואו נבחן את המציאות: אמני הפי"ת, שנמנים על בני עדות המזרח, הם המצליחים ביותר היום בישראל. אייל גולן, קובי פרץ, דודו אהרון ואחרים הם בחזקת מיליונרים. הם מפוצצים הופעות, הם מוכרים המון תקליטים, הם גרים בדירות פאר ונוסעים במכוניות ראוותניות, הם חורשים וקורעים את הארץ ועובדים מאוד קשה, והם מרוויחים יפה מאוד. ההצלחה המסחרית שלהם לא מוטלת בספק. מהבחינה הזו הם מנצחים בנוקאאוט את האמנים המזוהים עם הממסד האשכנזי ,גם כאשר אותם אמנים גם הם בחלקם ממוצא מזרחי; אלו לא בדיוק סוגרים את החודש. מה שכן, מבחינה אומנותית, אמני הפי"ת אינם בון-טון, הם נתפסים כיצרנים של בידור נמוך מצח ונחות, וכבר היה מי שאמר שזו מוזיקה ש"לא ברא השטן". מהבחינה הזו, אמני הממסד האשכנזי זוכים ליד מלטפת וחיבוק חם הרבה יותר.

דוד אהרון השתדל לא לתת למחאה שלו אפיל "מזרחי". הוא טוען כי על אף שהוא לא צריך את גלגל"צ, לא מתעניין בגלגל"צ ואפילו לא שומע בעצמו את גלגל"צ, הוא מרגיש שנגרם לו עוול כאשר אמן בסדר גודל שלו לא מושמע שם (ניסוח שלו). התחנה הזו נתפסת בעיניי אהרון כגולת הכותרת של המיינסטרים, אפילו יותר מקיסריה הנכספת- אחרי הכל, כל אחד יכול להופיע בקיסריה אם הוא מוכן לשאת בעלויות, אבל לגלגל"צ צריך להיבחר, צריך להיכנס לפלייליסט. את הסיפוק הזה, הכיבוש הזה, לא נותנים לאהרון ואת זה הוא דורש בכח. כך שהקו של אהרון הוא- מקפחים את אמני הפי"ת. לא חשוב מאיזו עדה.

אורטל בן דיין, לעומתו, מדברת דוגרי- היא מוציאה את השד באופן גלוי. נקודת המוצא שלה הוא מקרה היפותטי לחלוטין, שלא באמת ארע במציאות: היא גוללת את סיפורו של הזמר זהר צברי, שבא לבצע שיר של האשכנתוז אביב גפן, ובו שינה שורה אחת מהמקור, שהתייחסה לרצח בת זוג, ועידן אותה. כשנשאל למה, אמר כי אם היה שר את השורה היה נחשב כמסית לאלימות נגד נשים. על סמך הסיכוי ההיפותטי שצברי היה מואשם בדבר כזה, גוללת בן דיין תזה לא מאורגנת במיוחד לפיה מה שמותר לאשכנזי אסור למזרחי. הקו של בן דיין מיליטנטי בהרבה- מקפחים את האמנים המזרחיים.

אלו שני מקרים שבהם עדיין מרגישים אמני הפי"ת ומייצגיהם שהם מופלים לרעה, גם היום, ב-2012. בואו נבחן את שני המקרים. קודם כל במקרה של אהרון, המציאות  של 2012 מתנפצת על פניו מכמה וכמה סיבות. קודם כל, גלגל"צ אינה אמצעי התקשורת היחיד שבו אמן פי"ת יכול להישמע ולהתבטא. למעשה, אם נבחן זאת לעומק נראה שלאמני הפי"ת יש כמה מוסדות תרבות בארץ שמשויכים להם כמעט בלעדית, כמו ערוץ 24 שעדיין מתכנה "ערוץ מוזיקה ישראלית" אך בפועל הפלייליסט שלו הוא בעיקר פי"ת, וכמה מתוכניות הרדיו הפופלריות במדינה, כמו התוכנית של אליקו ברדיו לב המדינה. אך לאהרון כל אלה לא מספיקים, הוא רוצה לכבוש את גלגל"צ. הטענה של אהרון היא שגלגל"צ אינה מספיק פלורליסטית. אבל, מדוע שאותו עקרון לא יחול גם על ערוץ 24? או על אליקו? בכנות, כמה פעמים אליקו, או ירון אילן, שידרו שירים של אביב גפן או שלום חנוך? הטענה לפיה גלגל"צ מייצגת את המיינסטרים, או דבר כלשהו, מגוחכת. גלגל"צ אמנם ממומנת מכספי ציבור, וניתן לשאול מה הלגיטימיות לכך (ובכלל לשאול מדוע אנחנו צריכים תחנה שמופעלת ע"י צה"ל, אבל זה כבר דיון אחר לגמרי), אבל בסופו של דבר זו תחנה עם אג'נדה, שניתן להסכים לה וניתן שלא, אבל זו זכותה המלאה להחזיק בה, בדיוק כמו שלערוץ 24 יש אג'נדה ולאליקו יש אג'נדה. האג'נדה שלה לא כוללת, כנראה, את דודו אהרון ואמני פי"ת. אבל, הפתעה, היא לא כללה למשל את להקת היהודים, שעדיין הצליחו בגדול בלי להיות מושמעים בה. היא גם לא כוללת אמני אינדי ישראליים כמו יהוא ירון ועוזי רמירז, וגם להם הולך לא רע בלי גלגל"צ. אז דבר ראשון, לא שמעתי עדיין שאורית שחף ותום פטרובר, או יהוא ירון, רוצים לצאת למאבק כדי להיכנס לפלייליסט של גלגל"צ. מאידך, לא שמעתי גם את שלומי שבן או אביב גפן יוצאים לרחובות כדי להיות מושמעים ברדיו לב המדינה או בערוץ 24. כן שמעתי את דודו אהרון, וכל זאת כאשר הוא טוען שהוא "בכלל לא צריך את גלגל"צ". והוא צודק: עצם העובדה שהוא הצליח- בענק- בלעדיהם, מעידה הן על מגוון האפשרויות שעומדות היום בפני אמן פי"ת, שהוא גדול בהרבה מזה של אמן "אשכנזי", הן על קהל הפי"ת שככל הנראה לא צורך גלגל"צ, והן על גלגל"צ עצמה שככל הנראה אינה כזו מיינסטרים אחרי הכל, אם היא מצליחה לפספס הצלחה אדירה כמו דודו אהרון. אז אהרון לא שומע גלגל"צ, הקהל שלו לא שומע גלגל"צ, ובכל זאת- הוא תובע להיות שם.

הטענות של בן דיין הם סיפור אחר. מוצאו של האמן מטעין את הטקסט במשמעות יותר מהתוכן של שיריו, טוענת דיין. היא לא תוחמת את הדיון לאמני פי"ת, אלא לאמנים מזרחיים באשר הם. ובכן, אלו טענות שמאוד קל להפריך, כשמסתכלים על האחוז הנכבד של אמנים ממוצא מזרחי שכן זוכים להערכה אומנותית גדולה. מספיק לציין את דודו טסה, שעשה בשנה שעברה מה שאף אמן פי"ת לא ייעשה בדעתו השפויה- להקליט אלבום שלם של שירים עירקאיים מאמצע המאה הקודמת בשפת המקור, וקיבל על כך תשבוחות מקיר לקיר, ובצדק; את עמיר בניון, שאמנם יחסיו עם התקשורת די פתלתלים אבל בגדול הוא מקבל הערכה גדולה, הגם שיש דמיון גדול בין המוזיקה שלו לפי"ת; אביתר בנאי הפרסי, ששיר שלו שמתאר אונס ורצח ("כלום לא עצוב") היה להיט ענק לפני 15 שנה ואיש לא חשב להאשים אותו בהסתה לאלימות; ואעצור כאן כדי לא להיסחף לניימדרופינג מייגע. לעומת זאת, יש את המקרה של זמרות כמו איה כורם וקרן פלס, שאמנם לא בדקתי בציציותיהן אך דומני כי הם אשכנזיות, ששיריהם נקטלו ע"י המבקרים בני אותה תפוצה, ואף זכו לחיקוי משעשע ב"ארץ נהדרת". לא בדיוק מסתדר עם התזה של בן דיין. מה שאולי ניתן לטעון הוא שז'אנר הפי"ת אינו מקבל הערכה, אבל כפי שהוכחתי, זה לא בגלל המזרחיות נטו של יוצריו, אלא בגלל התוכן עצמו.

במילים אחרות, גם הטיעונים של אהרון וגם הטיעונים של בן דיין לא מחזיקים מים. אבל זה לא כל כך העניין. השאלה היא מדוע עדיין, ב-2012, מתקיימים דיונים כאלה. אין ספק שהייתה אפליה למוזיקה מזרחית בעבר. אין ספק שגם היום יש פערים רבים בין אשכנזים ומזרחים, ברוב תחומי החיים. אבל בכנות אני לא רואה את האפליה הזו בכל מה שקשור להצלחתה והשתלבותה של מוזיקת הפי"ת בנוף התרבות המקומי. אז למה בכל זאת אהרון ובן דיין מניפים בגאווה את דגל הקיפוח? שתי סיבות- האחת היא אגו, השנייה היא יחצ"נות. לדודו אהרון כואב באגו שהוא לא בגלגל"צ, זו הפסגה האחת שהוא לא מצליח לכבוש וזה משגע אותו. בנוסף, זה פשוט קל לרכוב על גבי טענות הקיפוח הישנות כדי לקבל עוד קצת כותרות ותשומת לב, שבסופו של דבר גם יגרמו לכיבוש הר גלגל"צ ולחיזוק האגו של אהרון. במקרה של בן דיין, היא סוג של לוחמת צדק עם אג'נדה פמיניסטית-מזרחית לוחמנית, היא הולכת עם זה בכל הכוח ובפול גז, וככל הנראה היא רואה קיפוח גם במקומות שבהן הוא עדיין לא התרחש בפועל, כלומר- פול גז בניוטרל. כל זאת, כשאת טענותיה ניתן להפריך בקלות רבה. מהבחינה הזו, אורטל בן דיין אינה שונה מאותם בעלי טורים אותם היא תוקפת- מנחם בן, איתמר הנדלמן סמית'- שיצאו נגד הפי"ת; אלה וגם אלה רודפים קצת יחצ"נות ועושים זאת תוך שימוש מתמיד בשד העדתי.

וכנראה שהשיח הזה לא ייגמר לעולם, וחבל. לא צריך להמציא גזענות וקיפוח במקומות שבהן אין כאלה. בסופו של דבר, אהרון מרוויח מלא כסף ועושה המון אנשים מאושרים עם המוזיקה שלו, וזה צריך להספיק לו, עם המבקרים או בלעדיהם, עם גלגל"צ או בלעדיה. ואורטל בן דיין יכולה למקד את האנרגיה המהפכנית שלה בעוולות אמיתיות שמופנות כלפי בני עדות המזרח, כפי שכבר עשתה בעבר בהצלחה, ולא בכאלה שהיא ממציאה או מנפחת. אבל זה כנראה לא יקרה, כי כמו שסקס מוכר, גם עדתיות מוכרת.

המרגל שהתרגל

היום בדיוק עשרים שנה חלפו מאז עבר (או שלא) מהעולם אריס סאן. גיטריסט גאון, זמר ענק, אישיות מהסרטים, כוכב רוק עם כל הניואנסים הנכונים, ובעיקר- מהפכן גדול, והאיש שמחבר בין אנשים עם טעמים כל כך שונים. נהגי מוניות, גנרלים, בעלי באסטות, היפסטרים תל אביביים, יוצאי להקות שנקינאיות, פליטי הפינגווין, תימנים מהכרם, מחזאים, קולנוענים, גיטריסטים מתחילים ומתקדמים ומתקדמים מאוד, מוזיקאים ששרים ביוונית בלי להבין מילה- כולם רוצים חתיכה מהזהב היווני הזה, שמחיר אונקיה שלו בשוק רק מאמיר עם השנים. האיש שבכלל היה גוי יווני (רחמנא ליצלן) הוא למעשה אחד המגדירים הכי מובהקים של התרבות הישראלית. כשמחברים את המוזיקה הנפלאה והכשרון הגדול לסיפור החיים הטראגי- מה לא היה שם, רומנים אסורים, סמים, אלימות נגד נשים, הימורים, חובות, הסתבכויות עם עולם תחתון, חשד בריגול, ואפילו מוות מסתורי- מצטיירת תמונה של אליל מקומי אמיתי. אריס סאן חי כמו כוכב ומת (אולי) כמו כוכב, וכאלה היו לנו בארץ מעט, מעט מאוד. אני מאוד מאוד אוהב את האיש הזה, ולכבוד עשרים שנה מאז שהגיטרה שלו שותקת לנצח, אני רוצה לתת כאן כמה רשמים אוסציאטיביים, לא בהכרח מסודרים, של מי הוא אריס סאן בשבילי.

קודם כל- ווט דה פאק? איך קורה שנער יווני מגיע בלי שום מטרה מוגדרת למדינה אחרת, לכאורה בלי שום קשר, ועושה כאן מהפכה אדירה כזו? זה כנראה מה שהיה יפה באריס סאן, סוג של פרא אציל שבא מן הניכר, בא עם הגיטרה הבוזוקית שלו, אנטי-תזה מוחלטת למוזיקה של האליטה האשכנזית, זו של האקורדיון של סשה ארגוב או השאנסונים הצרפתיים, פתאום היה מותר קצת לשמוח ולהתפרע, לשתות, לאכול איזו ארוחת שחיתות, לקבל אזרחות ישראלית פיקטיבית בעזרת משה דיין. אריס סאן אמנם נראה כמו באדי הולי פוגש את סטיב ארקל, אבל הבנאדם היה רוק סטאר, הוא לא היה פוליטיקלי קורקט, לא היה מ"בחורינו המצוינים", אבל איכשהו דווקא הזר הזה עם המבטא והצורה המשונה שבה הוא הוגה את האות ח' התווה את הדרך להרבה מוזיקאים שלא יצאו מהמפעל של הלהקות הצבאיות, שלא נולדו להורים הנכונים, שרצו לנגן "שכונה" ולא רק לרצות את הזקפה הלאומית. אריס סאן היה מה שרצית להיות ולא יכולת. אריס הצהיר כי הוא רואה את עצמו כישראלי, כיהודי, כציוני לכל דבר, וההתחככות שלו בצמרת השלטון בימי מלחמת ששת הימים היא מדהימה; אבל דווקא בגלל הזרות שלו, אנשים התחברו אליו כל כך.

עם כל הכבוד לרוק-סטאריות, אריס סאן היה, כמו שעליזה עזיקרי, המאהבת שלו שילדה לו בת מחוץ לנישואין, אומרת בסרט התיעוד המופלא של דני דותן אודותיו: "מניאק, מניאק, - ומוזיקאנט". אריס היה ועודנו אחד המוזיקאים הכי איכותיים שהיו בארץ. קודם כל זו הגיטרה. אלוהים ישמור, איזו גיטרה. ההברקה הגדולה של אריס- לנגן גיטרה חשמלית כמו בוזוקי- היא הבסיס לכל המוזיקה שלו. איזה סאונד, איזה טאץ'. אריס למעשה המציא ז'אנר שלם של נגינה בגיטרה, הגיטרה המזרחית, לטוב (כי זה נשמע פשוט מדהים) ולרע (כי זה כבר טחון ברמה נוראית, שמענו את הסגנון הזה כבר באלפי שירים מזרחיים). ואכן, אריס תרם כמה הקלטות של גיטרה שהן אבן דרך בתולדות הגיטרה הציונית, כמו בקטעים כמו "בום פאם" הבלתי נשכח, הביצוע החי של "פאפלומה", ואולי שיא השיאים הוא הסולו האגדי שלו ב"דאם דאם", שהלסת שלי עד היום מתרסקת לרצפה כשאני שומע אותו. בנוסף ליכולות שלו עצמו, הנגנים שמסביב אריס נשמעים גם הם אדירים, וצליל המונו של ההקלטות הישנות פשוט מושלם.

משהו שקצת פחות מוערך, אבל לא פחות נפלא, הוא הגרון של אריס. המיתרים היחידים שהתחרו במיתרי הגיטרה שלו היו מיתרי הקול. אריס שלט בלפחות ארבע שפות- יוונית, עברית, ספרדית ואנגלית, ובכולן הוא שר מעולה. ברור שביוונית, אין מה לעשות, הוא נשמע הכי טוב (וכאן גם ההבדל האדיר בינו לבין שלומי סרנגה למשל, שכידוע לא באמת יודע יוונית), אבל העברית שלו גם היא נפלאה, אני פשוט מאוהב בהגייה הרכה והעדינה שלו; תקשיבו באיזו עדינות ואלגנטיות הוא מתחיל את הטקסט של "סיגל", באיזו רכות של משי הוא מגלגל את המילים של "צלילי הליל", איזה כבוד הוא רוחש לשפה שאינה שפת אמו. והח' הזו, אי אפשר לעמוד בפניה.

כל אלו מדגימים מה עשה את אריס למוזיקאי גדול, אבל אין בהם די כדי להסביר למה הוא מוזיקאי חשוב. בשביל זה צריך להבין שאריס היה למעשה לא רק מראשוני המוזיקאים המזרחיים, אלא ממש מראשוני מוזיקאי האינדי בארץ. הסיבה שהמוזיקה היוונית תפסה כל כך בארץ הייתה בעיקר כי זו מוזיקה חמה ושמחה, שונה מאוד מהמוזיקה האשכנזית המנוכרת והמאופקת של התקופה, ושזו מוזיקה שבני עדות המזרח, שלמעשה נושלו מהתרבות הערבית עליה גדלו ולא יכלו לשמוע שירים בערבית, יכלו לשמוע ולנגן בלגיטימציה מלאה. כשאריס שילב ב"בום פאם" ציטוט מתוך "אינתא עומרי" של אום כולתום- זו לא פחות מרעידת אדמה תרבותית, וזה בדיוק הפוליטיקלי אינקורקט שקסם לכל כך הרבה אנשים. אריס למעשה התחיל את מה שיהפוך מאוחר יותר ל"מוזיקת קסטות", ואז עם זהר ארגוב יתפוס תאוצה ויהפוך למוזיקה המזרחית, עם כל מה שטוב ורע בה.

את מהפכת הגיטרה של אריס פיתחו אחר כך בן מוש בצלילי הכרם ויהודה קיסר בצלילי העוד, שתי להקות מפתח בזמר המזרחי שלא בטוח שהיו קמות לולא אריס, לדרגת אומנות. ומשם זה ממשיך עד היום, עם ממשיכי דרך חדשים ומפתיעים כמו אורי כנרות-בראונר ועוזי רמירז-פיינרמן, שלא לחינם קראו ללהקתם בום-פאם. ובכלל, קשה לדמיין מוזיקה יוונית, בלקנית, צוענית וכל הנגזרות האלו בלי התרומה הראשונית של אריס והגיטרה שלו, ובלי אריס אולי לא הייתם שומעים על מארש דונדורמה ועל בלאקן ביט בוקס ועל מאלוקס של אייל תלמודי, שלא לדבר על בום פאם עצמה.

וזה בדיוק סוד הקסם של אריס, היכולת שלו להיות קומוניקטיבי לכל כך הרבה אנשים. סיפור החיים של אריס היה די עצוב בסופו של דבר והסתיים בצורה מאוד טרגית. אבל כמו בכל אגדת רוק אמיתית- ושלא תטעו, אריס סאן אולי ניגן מוזיקה שהיום נתפסת "מזרחית" אבל הוא היה רוקר (ומעניין לציין שפעם לא הייתה הפרדה כזו בין "רוק" ל"מזרחי")- מה שנשאר זו המוזיקה, שהיא עשירה ומלאת חיים וכובשת גם היום, ובלי להבין אף מילה ביוונית.

יהי זכרך ברוך, אריס. אני אשבור היום צלחת לכבודך. או שתיים.

קישורים:
הסרט "תעלומת אריס סאן" במלואו
יאיר יונה היקר כותב על אריס

אתה אחלה ואתה חמוד

כבר מהמפגש הראשון שלי עם בני בשן, לא זוכר מאיפה ולמה, משהו בו מצא חן בעיניי. נדמה לי שזה היה ברדיו, זה היה רוק גיטרות חזק ובסיסי והיה שם קול שבהתחלה לא נשמע מרשים, חצי שר חצי מזייף, אבל אז הגיעו השורות "אני זיון של הניו אייג', אני זיון פאקינג מטורף" ואמרתי לעצמי- מי החצוף הזה שמוכן לזייף ככה ועוד לשיר שורות כאלה על עצמו? ואז הגיע הפזמון שהסביר לי בדיוק מי זה- "אני בני בשן!!" וכשמשהו כזה מבריק- ומצחיק- מכה בך כשאתה לא מוכן האפקט הוא מהמם. אחר כך ראיתי אותו, אם איני טועה בקליפ לשיר "67" ועוד יותר הוא מצא חן בעיניי- איש לא רזה, לא שופע שיער ולא מטופח בלשון המעטה, יושב על ספה ו"שר את השיר בראש" (טריק שהבנתי שהוא גם עושה בתוכנית הקאלט שהוא מריץ ברדיו). השיר, כמו השיר הראשון של בני בשן שהכרתי, היה גם הוא מבריק, בעיקר הציטוטים בסופו שעושים חיבור בלתי קדוש בין שיר שואה לשיר של פורטיס, מכל האנשים. גם "67" וגם "אני בני בשן" השאירו אותי עם תחושה של "ווט דה פאק?" בראש ותחושה של טעם של עוד בפה, וככה אני אוהב את האמנים שלי.

בני בשן הוא מה שגלעד כהנא היה עבורי פעם (אני עדיין נורא אוהב את גילי אבל אני מודה שפעם, כשאף לא הכיר אותו ולא השתין עליו והוא היה הרבה יותר חתרני ולפני הפרויקט המיותר שנקרא The Walking Man אהבתי אותו יותר. סנוב מתנשא כבר אמרנו?)- מין ליצן חצי עצוב חצי שמח, ספק אמן ספק שרלטן, שלא ממש מבינים עד הסוף מה הוא אומר ומה הוא רוצה ממך אבל אין לך ספק שהוא סוג של גאון. אם נמשיך באנלוגיה לכהנא, שהוציא ב-2000 את אחד האלבומים הכי מדהימים של המוסיקה הישראלית לדורותיה ועד היום לא מספיק יודעים מזה (בנימה אישית- בחייאת גלעד, תפסיק לחלטר עם נינט ותעשה הופעה אחת של "שכחתי איך לאכול", אלבום מופת שאתה מתכחש לו כבר יותר מעשור, כמה אפשר לבקש!?!), גם בני הוציא ב-2005 אלבום מדהים, לדעתי אחד הטובים של העשור, אלבום הבכורה שלו בשם "בואו". ב"בואו", כמו ב"שכחתי", התגלה קול חדש במוסיקה הישראלית- נושך, בועט ומקורי, שלא מפחד ממילים גסות, מטקסטים משונים ומהרפתקנות מוסיקלית. אבל כמו "שכחתי" גם "בואו" הוא כנראה אלבום חריג מדי שלא זכור מספיק.

אחרי "בואו", שהיה למעשה אלבום יחיד של בני עם אלדד גואטה שניגן בכמעט כל הכלים, והתאפיין בסאונד חצי אלקטרוני מאוד מיוחד (הם עבדו חמש שנים על האלבום ההוא!), בני הוציא שני אלבומים נוספים- "שירי עם אישיים" ב-2007 ו-"מעשה באדם" מ-2009. באלבומים האלה בני עבד עם להקה אורגנית, ואופי השירים מאוד שונה- בני לא שר רק שירי רוק עצבניים וקולניים כמו ב"בואו", אלא גם הרבה בלדות אקוסטיות. לטעמי צמד האלבומים הזה לא רע אבל גם ממש לא מדהים, מהסיבה הפשוטה שבני יושב בול על שירים עם ביצים כמו "אני בני בשן" ו-"67", אבל נופל חזק בבלדות האקוסטיות שלו- בני פשוט לא זמר מספיק טוב בשביל השירים האלה; הקול הטבעי הנמוך שלו יפה, אבל הוא זייפן-על וזה פשוט לא עובד בשירים כאלה, הכאריזמה והצ'ארם שלו נעלמים,  והם פשוט משעממים. כשמוסיפים את העיבודים השגרתיים מדי מקבלים כאמור אלבומים מאוד לא אחידים ברמתם, ומשניהם יצאתי בתחושה של פספוס.

וכאן אנחנו מגיעים למה שרציתי לדבר עליו- האלבום האחרון של בני שיצא לפני שנה, "ריקודים על פי תהום" (יצא לפני קצת יותר משנה). בשביל האלבום הזה בני החליף את הלהקה שלו וחבר ללא אחרים מבום פאם, הרכב הרוק הבולגרי-צועני-יווני-מחק את המיותר הטוב כל כך (מספיק שנזכיר את הצמד חמד עוזי פיינרמן\רמירז את אורי כינרות, תאומי הגיטרות המשופמים שנשמעים כמעט זהים וזה תענוג כפול). את האלבום הזה שמעתי כשיצא (כל המוזיקה של בני ניתנת לשמיעה בסטרימינג באתר שלו) וראיתי קליפים, ואני חייב לומר שהתאכזבתי. לא הבנתי מה הולך כאן- הוא צוחק או שזה רציני? מה הקשר בין בני לבום פאם? ולמה יש פה שיר על מיכל ינאי? וזו כבר פעם שלישית שאני מתאכזב מאז "בואו". טוב, הוא כבר איבד את זה לגמרי, אמרתי לעצמי והמשכתי הלאה.

עוברת שנה והכל טוב ויפה, ולפני כולה שבועיים אני בחתונה של חבריי הטובים ט' ו-א', ואחרי החופה והתוכנית האמנותית ואפילו חינה ששולבה עם החתונה התחלנו עם הריקודים. ופתאום, בשלב קריטי של הערב, אני פתאום שומע צלילי גיטרות שאני כבר מכיר מקילומטרים, ופתאום קול מוכר מאוד מהרמקולים של הדי-ג'יית, ומי היה פאקינג מאמין, זה לא אחר מבני בשן בכבודו ובעצמו, בשיר "אחלה חמודה"! הבנתי שהשיר נעשה איכשהו פופולארי, אבל לא האמנתי שאני אשכרה שומע את בני בשן בחתונה.

פתאום קלטתי שהייתי אידיוט וחזרתי ל"ריקודים על פי תהום". גיליתי שמדובר בעצם באלבום מבריק כמו "בואו", ויותר מזה- אלבום חשוב. כי זה אלבום שעוסק למעשה, בדלת האחורית, בנושא שעוד לא שמעתי אף אלבום ממש מתעסק בו ברצינות, בטח שלא במסגרת  בועת האינדינגב הישראלית, וזו התנגשות הציביליזציות בין המוזיקה המזרחית העולה, הפורחת ומעלימת המס לבין הרוק הישראלי הדועך, הקפוא וזה שאף לא היה לו מה להעלים. בעצם, בני והבומפמים (שפתאום החיבור בינהם נשמע מושלם!) יצרו אלבום שבא מהרוק והוא תגובת נגד למוזיקה המזרחית. הטרן אוף שהיה לי במקור באלבום היה התחושה שבשן ושות' מנסים לעשות פארודיה לא מוצלחת על זמר מזרחי. אבל אחרי שבוחנים שירים כמו "אחלה חמודה", "את אלופה" וה-שיר של האלבום, "בז'ז'ות" (עוד נגיע אליו) מבינים שהם בעצם מנסים לעשות אשכרה דיסק מזרחי, ברצינות, אבל בתנאים שלהם. בשן הוא אשכנתוז מת ואין לו בעיה עם זה, הוא לא מנסה להתרפס להיכנע לז'אנר כמו שזאב נחמה ואתניקס מנסים לעשות, אלא לעשות את האלבום המזרחי שלו. "אחלה חמודה" הצליח כל כך בגלל שלדעתי הוא עונה על הצורך האשכנתוזי לעשות חפלה מזרחית בלי לצאת נלעג.

שני שירים כאן חשובים להבין את האלבום. הראשון הוא "בז'ז'ות". קודם כל זה השיר הכי טוב בדיסק וגם הכי מצחיק בו. דבר שני, זה השיר שבו הקונטרה האשכנתוזית של בשן הכי בולטת לעין, בגלל שלמעשה הוא כמעט זהה לשיר הנודע (וההיסטרי באותה מידה, אם לא יותר) של ג'קי מקייטן, "שיר המענטזת". כשבני שר: "רואים לך את הבז'ז'ות מרחוק, זה לא בסדר גם אם זה בחוק" זו למעשה תמונת הראי של "גם חולצתך שקופה והשמלה נועזת, אני יכול לומר לך שאני נדלק". בני כאילו מנסה לומר- גם לנו האשכנתוזים מותר לשיר שירים כאלה ולצאת מלכים, למה לא?

השיר השני שהוא בעצם המסר הכי חשוב של האלבום הוא "פה בים". השיר מתואר נקודת המבט של מציל מזרחי בים, שיוצא נגד בני בשן וכל מה שהוא מייצג באופן אישי: "בוא יא אשכנתוז, יא מתנשא, יא בן זוועה, עם צמיגים כמו שלך אין פה סכנת טביעה, תסתכל על עצמך, תסתכל על עצמך, פה בים אני המלך, לא אתה יא בן זונה". מעבר לזה שהשיר הוא מופתי מבחינה מוסיקלית עם סאונד ע-נ-ק של פיינרמן את כינרות, זה בעצם המסר של האלבום, שבני הפנים בעוד ששאר נסיכי הרוק בארץ עדיין מסרבים לקבל- הזמר המזרחי ניצח את הרוק האשכנתוזי. פה בים- או במצעד הפזמונים- או בקיסריה- או בכל מקום אחר, אני המלך, לא אתה, יא בן זונה. האומץ של בני להודות בתבוסה ואשכרה להתעסק בנושא הזה היא מרשימה. בני בעצם אומר- באלבום הזה ניסיתי לא להילחם בזמר המזרחי, אלא להצטרף אליו בדרכי שלי.

למרבה המזל גם שאר האלבום מצוין, שווה להזכיר שיר שלא ממש קשור וזה "בטנים ותחתים", שיר סאטירי פוליטי של לא אחר ממאיר אריאל (בני גם תרם אחלה ביצוע ל"פה גדול" בפרויקט המבורך "רישומי פחם בצבע"). במקור מאיר שר את השיר עם גיטרה אקוסטית על איזה טייפ מנהלים, כאן הבומפמים ועוטפים את ההגשה של בני במצע גיטרות עשיר ומלטף. וכמעט כמעט שכחתי את הדואט המעולה עם שלומי שבן בשיר "מעשן עלייך". וכאן המקום לציין שלמרות ההערכה המחודשת שלי לאלבום, אני עדיין לא מבין מה השיר על מיכל ינאי עושה פה ואני עדיין חושב שהוא השיר הכי גרוע באלבום, ולא מיכל, זה ממש לא אישי.

בקיצור, בני הביא פה לא סתם אלבום כיפי, לא סתם אלבום מבריק, אלא גם אלבום שהוא חריג וחשוב בנוף המקומי. המוזיקה המזרחית מקבלת מהממסד האשכנזי, הרוק הישראלי ובטח ובטח מהאינדי התל אביבי כתף קרה במיוחד, על פי רוב בצדק ועל פי רוב זה לא מזיז לה. בדרך כלל כשזמרים לא מזרחיים מנסים להתחבר אליה זה יוצא מגוחך (עם כל הכבוד, זאב נחמה לא יישכנע אותי בחיים שיש לו ים של כח ו-BMW שחורה). בני מראה כאן שדיאלוג הוא אפשרי, ושגם לאשכנזים מותר.