חודש בלוז, חלק ב': lupus blues

מההקלטות של לדבלי משנות הארבעים, נקפוץ שבעה עשורים קדימה אל ימינו, ואל בריטי חצוף שחושב שבגיל 52 הוא יכול לאמץ מבטא אמריקאי מזויף ולהקליט שירים של לדבלי ועוד קטעי בלוז, פולק וגוספל אפרו-אמריקאים, חלקם עוד מהמאה ה-18, וגם לצאת מזה בכבוד. אני מדבר כמובן על יו לורי, ד"ר גרגורי האוס בשבילכם, והאלבום המוצלח-ברובו שהוציא השנה, Let them Talk.

לורי זכה לעדנה מאוד מוצדקת בזכות הדמות הגאונית של האיש שטוען ש"זה אף פעם לא זאבת", אחת הדמויות הכי חזקות שנראו על מסך הטלוויזיה העשור האחרון. למי שקצת יעיין ברזומה של לורי יגלה שהוד האוסיותו יודע לעשות עוד כמה וכמה דברים- מהמערכונים המופרעים עם סטיבן פריי בתוכנית שלהם משנות השמונים, A bit of Fry and Laurie, והתפקידים שלו ב- The black adder ליד רואן אטקינסון, ומסתבר שהאיש גם כתב רומאן שזכה לשבחים. בין שאר כישוריו, לורי היה עד עכשיו גם מוזיקאי חובב, ותוכנית המערכונים שלו עם פריי הכילה הרבה שירים ומערכונים מוזיקליים שבהם הוא מפגין כישורי שירה ונגינה לא רעים בכלל. השירים עצמם שירי נונסנס כיפיים עם הרבה הומור בריטי יבש וחריף. לורי השתמש בכישורים המוזיקליים שלו גם כדי לעצב את דמותו של האוס, שגם הוא מנגן להנאתו בפסנתר, גיטרה ומפוחית ושר מדי פעם בסדרה.

כנראה שבזכות ההצלחה של האוס, לורי הרשה לעצמו להגשים חלום ישן ולהקליט אלבום משלו. בליינר נוטס של האלבום, לורי מספר שכבר בגיל צעיר גילה עניין גדול בבלוז האמריקאי, כאשר המורה שלו לפסנתר סירבה ללמד אותו לנגן את השיר האפרו-אמריקאי העתיק “Swanee River” (שמבוצע באלבום בגרסת רוקבילי מקפיצה) בגלל שהוא “Slightly syncopated”. לורי מתוודה שלמעשה יש לו תשוקה עזה לבלוז שחור כבר שנים רבות, ואם למישהו נראה מוזר שבריטי בן חמישים, שחקן בכלל, ש"לא נולד באלבאמה ב-1890" כפי שלורי כותב, בוחר לבצע את שירי העם והבלוז האלה, שיפנה בטענות לבריטים אחרים שעשו את זה, למשל להקה עלומה וכושלת בשם הרולינג סטונס. לורי מסביר שהמוטיבציה שלו לעשיית האלבום הייתה שהשירים האלה עד היום מקוטלגים כמשהו שמשויך לגברים שחורים מזדקנים, ודווקא התחשק לו להוכיח שלא כך הדבר. לורי מודה שהוא חצוף ויומרני, וזה כבר מוצא חן בעיניי.

עוד לפני שבכלל שומעים תו מהאלבום, זה לכשעצמו מרתק: העוצמה של שירי הבלוז והעם האלה, הדרך האדירה בזמן ובמרחק שהם עשו ממיסיסיפי, אלבאמה או שיקגו דרך אנגליה או אירלנד או סקוטלנד (שמשם בעצם הרבה מהשירים האלו הגיעו במקור, כפי שאיבחנו ג'ון ואלן לומאקס, אלו שגילו את לדבלי מהפוסט הקודם), וממיתרי הקול והגיטרה של רוברט ג'ונסון, לדבלי, לואי ארמסטרונג ורבים אחרים אל האפרכסת של לורי. ג'ון קייל כתב פעם שיר על בריאן ווילסון, שבו הוא אומר: "ווילס לא דומה לקליפורניה בשום צורה"; ולונדון לא דומה לשיקגו, וגבעתיים לא דומה לדאבלין, אבל בלוז עושה לאנשים במקומות שונים ובזמנים שונים דבירם דומים. לא סתם השירים האלה ממשיכים לרתק רבים גם היום, עשורים רבים לאחר שיצאו ראשונה, תשאלו את ניק קייב או ברט ג'אנש ז"ל או רוברט פלאנט או דני ליטני או דוד פרץ ועוד רבים וטובים שאינם משתתפים באופן שנתי במארדי גרא.

האלבום עצמו הוא אלבום בעיקר אלבום כייפי שלא לוקח את עצמו ברצינות תהומית. לורי לא באמת צריך להוכיח משהו למישהו, יש לו דיי ג'וב שהוא ממש טוב בו והוא לא בדיוק צריך את האלבום הזה כדי לשלם את שכר הדירה. עם זאת זה אלבום מאוד מושקע, הן מבחינת ההפקה העשירה ובעיקר בבחירת החומרים, שנעים בין גוספל כמו “Battle of Jericho”, קלאסיקות בלוז וותיקות מאוד כמו “St. James Infirmary” שנכתב לפני 160 שנה ופותח את האלבום, שירים מאבות המזון של הבלוז כמו “They’re red hot” של רוברט ג'ונסון (שאגב ממש לא מאפיין אותו, זה אחד השירים הבודדים שלו שלא בנוי בפורמט 12 תיבות, עוד הוכחה לבחירת החומרים המאוד מדוקדקת של לורי והידע הנרחב שלו) וכן כולל כמה הופעות אורח. אה, ואיך שכחתי- שני שירים של לדבלי המופלא, “You don’t know my mind” וביצוע עם זמרת שאיני מכיר ל-“John Henry”.

לורי עצמו מגיש את השירים בהתלהבות ואפילו בהתרגשות, וניכר שהאלבום הזה הוא labor of love.  אבל אני חייב להסתייג שנראה שהוא עדיין לא יושב בספוט שלו. ההגשה של לורי מקצועית וטובה אבל חסר לו קצת אופי, קצת פלפל, קצת כאריזמה, אולי גם קצת הומור, כל מה שיש לו בתור שחקן. הופעת האורח של המאסטרו טום ג'ונס (שבכלל זה מגניב שהוא בא להתארח) בשיר “Baby, please make a change” מבהירה את הנקודה- לורי הזמין את ג'ונס לשיר באלבום שלו אבל ג'ונס גונב את ההצגה, מביא את הביצוע הכי טוב בדיסק ומראה ללורי מה זה זמר כאריזמטי שחורך רמקולים. מהבחינה הזו יש ללורי בהחלט עוד לאן לשאוף. אותו כנ"ל לגבי “After you’ve gone” בביצוע ד"ר ג'ון, עוד אורח מכובד שלורי מעריץ. כשלורי כן מכניס אופי לביצועים שלו, כמו “They’re red hot” שמבוצע בסגנון וודביל, או “You don’t know my mind” שהוא בלי ספק הביצוע הכי טוב של לורי בדיסק, הוא מוכיח שהוא יכול להיות זמר מחשמל בדיוק כמו שהוא שחקן מהפנט . אבל, אם השירים הכי טובים בדיסק שלך הם הופעות האורח, זה אומר שיש לך עוד מה ללמוד.

כיף שיו לורי בסביבה, וכיף שהוא עשה את הדיסק המאוד מכובד הזה שעושה המון ריספקט לשורשי הבלוז. השאלה היא לאן לורי רוצה להמשיך מכאן- האם זו יריית פתיחה בקריירה חדשה או קוריוז חד פעמי, האם לורי יהפוך לזמר רציני. מעניין שממש השנה, שחקן אחר, ג'ף ברידג'ס הגדול, עשה דבר דומה והוציא בגיל אף יותר מתקדם מלורי אלבום ראשון, ששואף ממקורות דומים, בהפקתו של טי-בון ברנט הגדול (עוד אכתוב עליו). מקורות יודעי דבר מסרו לי שהאלבום של ברידג'ס לא משהו. יהיה מעניין להשוות בין האלבומים ולראות האם לורי וברידג'ס ימשיכו בכיוון החדש שלהם. בכל מקרה, תמיד אפשר להתמסטל מויקודין או מרוסי לבן.

חג שמח!

של סילברסטיין, הגרסא המצונזרת

-->

לישראלי הממוצע, השם "של סילברסטיין" מזכיר דבר אחד בלבד- ספר הילדים הנודע והמופלא "העץ הנדיב". זהו לא סתם ספר ילדים רגיל, וסילברסטיין אינו יובל המבולבל; זהו ספר עמוק מאוד שניתן לפרשו בהרבה מובנים, וזה מה שעשה אותו לכל כך מפורסם. אבל "העץ הנדיב" הוא סך הכל פסיק קטן במכלול היצירה האדיר של סילברסטיין, דמות מרתקת ואיש רנסנס אמיתי: מאייר, משורר, סופר, מחזאי, פזמונאי, וגם זמר. וחתיכת זמר.

סילברסטיין הוא דמות מרתקת בגלל שהוא המון דברים. הוא מוכר בעיקר כסופר ילדים, אבל חלק גדול מהיצירה שלו אינו לילדים כלל וכלל- סקס, סמים ורוקנרול הם נושאים שבשגרה עבור סילברסטיין. אולי זה מה שעושה אותו סופר ילדים כל כך טוב- הוא כותב לילדים, אבל מזווית ראייה של מבוגר. והזווית של סילברסטיין כלל אינה ילדותית- הוא ציני, חד, מאוד מצחיק, יודע איפה להכאיב וסאטירי להדהים, והניגוד הזה בין איך שסילברסטיין כותב באמת (וגם המראה החיצוני הביאזרי שלו) לבין איך הוא נתפס, כ-“Uncle Shelby” החביב, מאוד מעניין. מעבר לספרי הילדים שלו, סילברסטיין גרף גם תהילה כקריקטוריסט במגזין "פלייבוי", וככותב שירים לאחרים- בעיקר מפורסמים שני שירים שכתב לג'וני קאש, “25 Minutes to go”  שמתאר את עשרים וחמש הדקות האחרונות של נידון למוות בדרך לגרדום, דקה אחרי דקה, והשיר המפורסם “A boy named Sue” שמתאר את נקמתו של ילד שאביו נתן לו שם נשי. מה שמעטים יודעים הוא שלסילברסטיין יש גם אלבומים משלו, שהמפורסם שבהם, Freakin’ at the Freakers Ball, יצא ב-1972.

את האלבום הזה ניתן להגדיר כ-comedy rock, סגנון לא כל כך נפוץ ברוק: הניסיונות להצחיק ברוק הם מאוד מועטים- אני יכול בערך לחשוב רק על זאפה, האיש שהעז לשאול- Does humor belong in music ובמוזיקה שלו זה בהחלט היה חלק אינטגרלי תמיד, ואולי גם ווירד אל ינקוביץ'. הדבר הראשון שנתקלים בו באלבום הזה הוא- ההגשה הקולית המאוד ייחודית של סילברסטיין: הוא שר לגמרי Over the top- צורח, צוחק, ועושה המון רעש עם קול צרחני ושעיר במיוחד שנשמע כמו הכלאה בין גולום מ"שר הטבעות" לדמות מהחבובות. הוא ממש שר באקסטזה ונראה כי אי אפשר לעצור את הטירוף הזה. זה מין קול כזה לכאורה אי אפשר לקחת ברצינות אבל כמו כל יצן חצר טוב- הוא זה שרואה את הדברים כמו שהם, והוא עושה את זה כל כך מצחיק ושנון שאי אפשר לא להתמכר לו. את סילברסטייין מלווה להקה בשם Dr. Hook and the medicine show, שמנגנים רוקנרול מתקשקש עם הרבה קולות רקע משעשעים שיושב בול על הטקסטים הקרועים (והקורעים) של סילברסטיין.

 בסדרה מנצחת של 12 שירים, סילברסטיין מוכיח שהוא ממש לא לילדים בלבד. שני הסנטים שלו לגבי כל מה שקשור לתרבות הנגד של שנות השישים פשוט מבריקים. בשיר הפתיחה למשל שנקרא  “Thumbsucker” מלגלג סילברסטיין על הניסיון הנואל והצדקני לטפול עוולות חברתיות על דברים תפלים, והוא עושה את זה בשיר נונסנס גאוני או השיר המפיל מצחוק  “I got stoned and I missed it” שהיה צריך להיות המנון הסטלנים הרשמי, בו לועג סילברסטיין לאורח החיים הסטלני, או השיר הגאוני “Stacy Brown got two” (שניים ממה? תקשיבו ותבינו), או “Masochistic baby” הקצרצר שמתאר גבר שאהובתו עזבה אותי ולא נשאר לו למה להרביץ, מלבד הקיר. וקחו לדוגמא את השיר “Polly in a porny” שמתאר גבר שיוצא עם אישה מאוד שמרנית שלא מוכנה לשכב איתו, ובצר לו הולך לקולנוע פורנו- רק כדי לראות אותה מככבת באחד הסרטים:

I spend each dime I can afford

I swear she's gonna win an academy award
I saw Polly in a porny with a pony and the pony seemed a little bored

או "Liberated Lady 1999" שנכנס בפמיניזם בצורה הכי מצחיקה שאי פעם שמעתי:

Oh she got into bed that evenin' and she strapped her dildo on
Climb on top of him and said okay let's get it on
He said you know I've got my period and my headache isn't gone
And he fell asleep the chauvinistic bastard oh

קצת חבל שסילברסטיין לא עשה יותר אלבומים כאלה- יש לי גם אלבום ישן יותר בשם Hairy Jazz מ-1959 שם של מתעלל בקטעי ג'אז בקולו הבלתי סביר, ועוד אלבום הופעה טוב בשם הבלתי משתמע לשתי פנים I’m so good that I don’t have to brag. סילברסטיין בהחלט יכול היה לפתח קריירה מוזיקלית קצת יותר ענפה; אבל, כנראה שהיו לו מספיק עיסוקים. 

ולסיום- הנה וידאו של האיש עצמו, מתוך התוכנית של ג'וני קאש. שימו לב איך ג'וני לא מתאפק ונקרע מצחוק, ובאיזה יופי של שר את השיר, שלא מופיע בדיסק: