הפיל השישה עשר

כמו שכבר כתבתי בעבר בבלוג, אלבומי ילדים עבריים הפכו למצרך מאוד נדיר בימינו. אם בעבר קאליברים כמו אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, מתי כספי ורבים אחרים הקדישו אלבומים שלמים לילדים, אלבומים מאוד מושקעים מבחינת ליריקה עיבוד והפקה, היום נראה שהתחום הופקר למוסיקה שנעה על ציר פסטיגלים-הפקות חנוכה-קלטות וידאו וכו'. ממש החודש יצא אלבום חדש שאולי יניע מחדש את התחום, "אף על פיל" שמו. "אף על פיל" הוא פרויקט ייחודי בעולם שירי הילדים משום שכולו על טהרת שירים מתורגמים משפת היידיש. המוזיקאי שחר ברבש, איש ההרכב "מורה" שפעל בתחילת העשור הקודם וזכה לשבחים רבים, לקח על עצמו להלחין את שירי היידיש שתרגם בני מר. שחר איגד סביבו חברים קרובים ומוזיקאים- חבריו הוותיקים ל"מורה", עומר קליין ואלון לוטרינגר, וכן את הוד מעלתה רונה קינן- להתארח באלבום ולשיר אתו את השירים המתורגמים האלה.

שחר הוא מקרה מיוחד;  נצר למשפחת ברבש, תלמיד "תלמה ילין", מתופף מוערך- מי שהיה מוברג ומכוון למסלול של מוזיקאי מקצועי, החליט לנטוש את המוזיקה ולהקדיש את חייו למחקר במסלול לחקר מדעי המח באוניברסיטה העברית בירושלים. שחר הוא גם מקרה מיוחד משום שאנחנו מכירים באופן אישי- היינו קולגות באותה מעבדת מחקר, ואני חולק איתו את הזיקה המשותפת למדע ולמוזיקה ואמנות. על כן שמחתי כששחר יצר איתי קשר, אחרי כמה שנים של נתק, דרך הפייסבוק ויידע אותי על "אף על פיל"; מיד הצעתי שנערוך ראיון, או יותר נכון שיחה על "אף על פיל", על שירי ילדים ועל אמנות בכלל.

 שחר ברבש. צילום: אביתר הרשטיק

מה קורה שחר? נפתח ברשותך בשאלה שהעסיקה אותי לא מעט- אתה כאמור היית בעצם במסלול מאוד ברור לקראת קריירה מוזיקלית, ובעצם עשית ברייק מאוד חזק לכיוון אקדמאי, מדעי. מתי ואיך זה קרה?

-הברייק בא בעצם כבר בתיכון, "מורה" זה בעצם פוסט הברייק. בתור תלמיד ב"תלמה ילין" באמת הייתי רק בתוך המוזיקה וקיבלתי נכשל בכל שאר המקצועות. ואז בערך בי"ב, אני לא זוכר איך אבל פשוט התחלתי בוקר אחד להתעניין במתמטיקה ופיזיקה. עזבתי את התופים, מכרתי את כל האלבומים שלי והתחלתי ללמוד את זה כי זה מה שרציתי לעשות. לא הלכתי לצבא להיות מוזיקאי מצטיין כמו כל מי שהיה במגמה בתלמה ילין. אחרי הצבא חזרתי איכשהו לעבוד עם אלון ועומר על "מורה". "מורה" נגמרה כי עומר עבר לניו יורק לפתח קריירת ג'אז. יש לנו עכשיו גישושים שאנחנו עושים בין שלושתנו להרים משהו חדש.

אז אתה למעשה עשר שנים מחוץ לעסקי המוזיקה. למה לחזור ולמה דווקא לחזור עם אלבום ילדים?

-בעשר השנים האחרונות אני באמת בחוץ.  בארבע השנים האחרונות אני טיפה בפנים, בעיקר על אש קטנה, כסיידמן של הפקות של אלון לוטרניגר, קצת הופעות, קצת הקלטות, דברים כאלה. האלבום קרה ממש מעצמו. הספר "אף על פיל" הגיע אלינו הביתה, ספר שירים ביידיש שתרגם בני מר, שהוא איש מגניב עד בלי די ויקר, שמתרגם מיידיש בעיקר שירים, לא רק שירי ילדים, והוא עוסק בתרבות יידיש על כל גווניה. אז היו לנו בבית כבר כמה ספרים ואלבומי שירי ילדים, למשל "ילדת טבע" של חווה אלברשטיין שיצא בשנה שעברה. אבל "אף על פיל" תפס אותי ואת תמר, בתי בת החמש, בגלל שזה ספר לילדים בוגרים. זה ספר של שירים כנים, ולא תמיד מאלץ באופן מלאכותי את הילד לשמוח על העולם המדהים שבחוץ, שזה 90% משירי הילדים שמיוצרים. הדוגמא הכי קלאסית לעניין הזה היא "פו הדב": הספר עצמו הוא ספר נונסנס ושנינות מדהים שגם מבוגרים אוהבים, ותראה מה וולט דיסני עשה ממנו- כמה נחמד לפגוש חבר חדש, כמה נעים לשתף, וכל מיני קשקושי עגבניות כאלו...וזה גם כמעט תמיד המסר של שירי ילדים הממסוחרים של היום. אבל ילדים הם יותר אינטיליגנטיים מזה, והם שמחים לקבל משהו שהוא יותר עשיר משירי שמחה וליצנות. למשל שירים על התסכול על זה שלא מבינים אותם לפעמים. בספר "אף על פיל" יש גם שירים כאלה וזה ממש הגניב אותי. רציתי להשיג תקציב כדי להרים את הפרויקט בראש שקט. דרך בני פניתי לבית שלום עליכם בת"א, והבוס שם, פרופ' אברהם נוברשטרן, שהוא גם ראש החוג ללימודי יידיש באוניברסיטה העברית, נדלק די מהר ותמך בפרויקט ושם את הכסף כדי ליצור את האלבום.

אתה מזהה הבדל בין כתיבה יידישאית לבין כתיבה יותר עכשיווית?

-זו שאלה טובה, אני לא מספיק צרכן ולא מספיק מכיר את תרבות היידיש כדי לענות על זה בצורה גורפת, אבל ממה שאני מכיר נראה שהכותבים היידישאיים יותר פסיכים...במובן הטוב של המילה. יש בשירים תמיד משהו יותר חתרני, ובני מר מסכים עם המילה הזו ולכן אני מרשה לעצמי להשתמש בה. גם יידיש זה לא רק עולם אחד: יש את הישיבות, יש את הצעירים הסוציאליסטים הקומוניסטים, ויש את הזרמים שמנסים לשמור את המסורת. אבל יש משהו נורא ערכי שם, ולדעתי התשובה היא כן, אולי בגלל שהתרבות הזו לא חוותה מסחור, כמו היום, שהילד נחשב לקוח והשיר נחשב מוצר ואתה מנסה לחשוב מה נכון ללקוח ומה הוא ירצה. לא, אתה מנסה ליצור אומנות מתוך משהו שמניע אותך.

משהו שמאוד הרשים אותי הוא היכולת שלך, כמישהו שבחר בקריירה לא מוזיקלית וזה לא הדיי ג'וב שלו, להרים פרויקט כזה. איך בעצם הצלחת לשלב את הפרויקט בחיים המקצועיים שלך?

-בכנות, אין פה הרבה שילוב....העובדה על הלחנים הייתה עם כוס תה בלילה, בשבילי זו לא הייתה עבודה אלא ניקוי ראש. זה היה הכרח, הידיים היו צריכות להחזיק את הגיטרה והרגשתי שאני חייב לעשות את זה כמה חודשים כי זה עשה לי טוב, זו הייתה התמכרות והרגשתי שאני צריך את זה. מבחינת העיבודים, שכשאני אומר שהם שלי זה חצי אמת, המוזיקאים שעבדתי איתם כאלה אדירים שהם ישר הבינו את השירים ומה צריך לעשות. למשל אבישי כהן החצוצרן, הזמנו אותו לאולפן והוא ניגן בצורה כל כך טבעית ומהירה וטובה, שבעריכות לא יכולנו להחליט איזו פראזות שלו להוריד! העבודה על העיבודים לא לקחה הרבה זמן. את הרית'ם סקשן לקח להקליט יומיים, עם השירה עבדנו איזה יום וחצי ועם רונה עוד איזה סשן ועוד סשן תיקונים. כשאתה פורס את זה על פני עשרה חודשי עבודה זה באמת לא הרבה. מה שבאמת הצריך ממני משאבים, גם זמן ממש לא מבוטל וגם משאבים כלכליים למרות התמיכה משלום עליכם, היו כל הצדדים ההפקתיים יותר שלא כל כך הייתי חשוף אליהם. ברמה היותר עמוקה של העניין, אני חושב זה סוג של אידאל, לא משנה אם אתה עושה מוזיקה ומדע ספציפית. כל העניין הזה של ההתמרכזות של העולם המערבי, אני לא מתחבר לדבר הזה. מבחינתי כל התפרסות היא טובה, ליפול בין הכסאות זה בעיניי קשקוש, הדברים תורמים אחד לשני. אם אתה קצת שם את המחקר על אש קטנה, עושה כזה פרויקט ואז חוזר למחקר בכוחות מחודשים, אפשר לראות את זה כרווח.

 מימין לשמאל- עומר קליין, רונה קינן, שחר ברבש, אלון לוטרינגר

בוא נדבר על האלבום עצמו, שאפשר לקרוא לו איחוד של "מורה"....

-הוא לא ממש. כשאתה מסכל על השמות בעטיפה אז זה יצא ככה, אבל העבודה הייתה שונה. זו לא מפלצת של שלושה ראשים כמו שהיינו פעם, העבודה באלבום היא שלי. הלחנים יצאו על הגיטרה שיש לי בבית, ואז חשבנו מי יהיו הזמרים והמבצעים המגניבים. הקול שלי לא מגניב בשביל שירי ילדים, זה לא עובד. תמיד אהבתי את איך שעומר שר, וחשבנו שזה מאוד מתאים לילדים. הוא שר לא דרמטי ובלי ויברטו, מאוד שטוח וזה נשמע כאילו חבר שלך שר לך את השיר, הפשטות שבקול שלו זה מה שחשבנו שיתאים. אלון לעומתו מאוד התאים בדמות המספר ב"חתול שהתחלה" למשל, בתור קונטרה לעומר.  לרונה פניתי דרך עומר. למדנו עם רונה בתלמה ילין, שם לא ממש הייתה לנו אינטראקציה אבל ב"מורה" קצת התרועענו. עומר עשה איתה את גרסאת הפסנתר של "שירים ליואל" והוא עשה את ההיכרות ביננו. הקלטנו רית'ם סקשן שזה אני, אלון ויונתן אלבלק, שהוא גיטריסט אדיר שמנגן אצל מרינה מקסימיליאן בלומין וחבר ההרכב leyers, מין ביל פריזל כזה, הוא מין גיטריסט זיקית כזה שמאוד מתאים לעבוד איתו, והוא מאוד דומיננטי באלבום. אחרי הרית'ם סקשן עבדתי בנפרד עם הזמרים וזה באמת יצא בסוף "מורה" כי זה החבר'ה שלי שאני רגיל לעבוד איתם ורגיל למה שהם עושים.

רציתי לשאול איך ניגשת להלחין את השירים. מה שמצא חן בעיניי באלבום הוא שדווקא לא הלכת לכיוון הכביכול מתבקש של הלחנה בסגנון כלייזמרי, מסורתי.

-אז זה היה ממש לא רציונלי. אלון ועומר למשל יודעים להלחין לא רציונלית, ממש כאילו הם חלמו איזה לחן בלילה ואז מנגנים אותו בבוקר. אבל עומר למשל מספר לי שהוא קם בבוקר והולך לעבוד לצורך העניין- הולך מהמטבח לפסנתר וצריך לשבת ולהלחין מוזיקה להצגה, זו הלחנה רציונלית. אז אצלי זה ממש לא היה ככה, זה היה אמוציונלי וזה קלח מעצמו. נכון שהשירים תורגמו מיידיש אבל התחברתי אליהם בתור ישראלי שחי עכשיו. למשל בשיר "אתל" של י"ל פרץ, אני ראיתי את הבת שלי תמר בתור אתל, וגם היא הזדהתה עם הדמות בלי לדעת מה זה יידיש. אז לא היה איזה רצון לשחזר איזו תרבות או משהו כזה, לא היה כאן משהו מכוון, זה היה מאוד בטבעיות.

משהו נוסף שתופס את האוזן בלחנים שלך לאלבום, זה שהם לא ילדותיים.

-כאמור הלחנים יצאו בצורה מאוד טבעית כך שקשה לי לומר שהייתה מחשבה מודעת לגביהם. זה לא שכשהלחנתי את השירים חשבתי שהם צריכים להיות שירי ילדים. יותר מאוחר, בשלב העבודה עם הנגנים, הייתה יותר עבודה על איך השירים צריכים להישמע. אבל זה לא היה כדי לעשות את הדברים בצורה מתיילדת. חד משמעית אני חושב שלא צריכה להיות הנמכה של הזמר או הזמרת למה שאנחנו חושבים שיהיה "גובה נכון" בשביל הילד, כמו לשיר בקול מצחיק . אני חושב שילדים הכי מעריכים שמדברים אליהם בצורה כנה. מצד שני היה רצון מודע לשמור את העיבודים מספיק פשוטים, וגם לא להיכנס למקומות אפלים מדי. כשהיו מקרים כאלה אז העירו לי הנגנים, או אשתי, שיחסית ללא-מוזיקאית היא מאוד מוזיקלית ברמת החוויה. יש למשל שיר אחד בספר שלא נכנס, שנקרא "הסוד", שמספר על ילד שאוסף סולמות ויוצר מהם סולם ארוך גדול, מגיע איתו עד הירח ומצייר לו פנים בלי שמישהו יודע. לי יצא לחן קצת הזוי, מין פנטזיה, אבל כשעומר התחיל לנגן את זה השיר הפך לטראגי ולא הצלחנו להשתחרר מזה בעיבודים אז ויתרנו. יש את השיר "מה עושים", שאמור היה להיות הרבה יותר כאסח עם יותר דיסטורשן.  ובסוף עידנו אותו קצת, זה העיבוד ה"מצונזר". הבת שלי תמר הייתה לגמרי שותפה להלחנה, כשישבתי בבית עם הגיטרה אז יכולתי לראות אותה מגיבה ללחנים, וזה היה משמעותי מאוד כי ידעתי שאני בכיוון הנכון. היו כמה ביקורות על הכיוון הזה, אבל אני חושב שכל דבר שפותח דיון אינטיליגנטי על מה זה בעצם מוזיקה לילדים זה דיון מעניין. האלבום הזה באמת נוטה לבוגר, ואם מישהו חושב שזה נוטה מדי אז אחלה.

משהו שמיוחד באלבום הוא הקונטקסט העכשווי שלו. למשל השיר הפותח, "אני ועצמי" ששרה רונה. בתור מאזין נאיבי, אין כמעט שום דרך להבחין שהשיר נכתב במקור ביידיש- הלחן, העיבוד, ההגשה והתרגום נשמעים לגמרי מכאן ועכשיו.

-זה לא בא מאיזה רצון להחביא את היידיש מתחת לשירים. זה כן מרגש לחשוב שעולם התוכן עצמו זהה, מה שהעסיק ילדים לפני 120 ילדים בוורשה ומה שמעסיק אותם היום זה אותם דברים. מה אני אוהב, מה אני שונא, לשחק עד אבדן חושים, זה אותם דברים וזה אותם ילדים. מתחת לפני השטח זה פשוט לא משתנה. כמו שאמרת בעצמך, השירים כבר לא נשמעים יידישאיים ובאיזה שלב זה כבר היה לי קצת חבל, שהיידיש כל כך נדחק. רצינו להשאיר משהו, איזה שיר או אלמנט שיגיד למאזינים, אפילו בצורה חבויה, שזה עדיין שירים ביידיש. רצינו להכניס את היידישיות דווקא בשיר "הפרפר והזחל" שעומר שר לבד עם הפסנתר. בני לימד איתנו את הפזמון ביידיש ורצינו לשלב בשיר פזמון בעברית ופזמון ביידיש. אבל נכנסנו לאולפן ועומר ניגן את השיר בלייב, בלי טמפו ובלי ערוצים, והוא ניגן ושר את השיר בצורה כל כך עגולה ושלמה, שלא רצינו לסטות מזה. ואז החלטתי לעשות את השיר "אף על פיל", שאני בעצם מקריא, בשתי גרסאות- הגרסה העברית שלי, וגרסאת יידיש שמדקלם בני מר ומיקמתי אותו בסוף האלבום כבונוס טרק, ככה שמי שיחזיק את הדיסק יידע שזה בעצם אלבום של שירי יידיש במקור.

עד כמה אתה מרוצה מהתוצאה הסופית?

מרוצה...התשובה היא מרוצה. אלבום, בניגוד להופעה, זה משהו שמהקצעים אותו ועובדים עליו עד לשלמות כי זה מתועד וזה לנצח. מצד אחד זה נורא מקרין על העבודה המאוד פדנטית באולפן. מצד שני לא רציתי להרוס את הלייביות, וכשיוצאים דברים לא מדויקים באולפן אני מת על זה, זה מזכיר לי שיש מישהו שמנגן את זה בכלל. יש תמיד את המתח בין לדייק בדברים לבין להשאיר אותם כמו שהם. למשל בשריקה בסוף הדואט של עומר ורונה "היער בסתיו", שנורא מזייפת בסוף, כולם אמרו לי "תיישר את זה" ובאמת שזה נורא קל לעשות טכנית, אבל השארתי את זה כי זה עושה לך איזו צביטה בלב. אז חלק מהמקומות האלה השארתי במודע, ואחרי שמיעה מי יודע כמה של האלבום אולי הם לא עובדים.

מכאן עולה לי השאלה לסיום, בעצם מי קהל היעד של האלבום בעינייך.

-התשובה הראשונה היא ילדים. אבל לא ילדים בני שלוש, אלא גן חובה ומעלה. ילדים שכבר מבינים תכנים שהם טיפה מורכבים, או נחשפו לקאנון מוזיקלי. לפי הניסיון המועט שלי עד כה הם מגיבים הכי טוב. התשובה השנייה היא ההורים. ה"כבש השישה עשר" למשל, לא שאני מעז להשוות, הוא כזה אלבום מדהים, אני שומע אותו היום עם תמר או בלעדיה ואני נורא נהנה. מוזיקאים נהדרים, לחנים וטקסטים נהדרים, מה יש לא לאהוב? אין פה התיילדות, יש פה דיבור על ילדים ושל ילדים ובכל זאת השירה היא בצורה בוגרת. וכשגם מבוגרים נהנים מזה, נוצר דבר חדש שהיום כבר לא קיים, שמבוגר וילד צורכים אמנות ביחד, זה לא שהמבוגר שם את זה לילד והולך לשטוף כלים. הלו"ז שלנו כל כך צפוף ובאמת אתה צריך כל הזמן לשטוף כלים ולהחזיק את הילד שיירגע וכו', אז הרגעים המשותפים האלה באמת נדירים ואני חושב שזה חשוב לעודד את זה שהם יקרו.

חינוך רע

בתור עולל הייתי אחוז דיבוק סביב האלבום הזה. שנים אחר כך הבנתי ששם פגשתי לראשונה את הרוקנרול. מבלוז ועד בלדות מורכבות. הכול שם

-רועי פלד, איש המוגו'ס

מוסד שנעלם כמעט כליל מנוף המוסיקה הישראלית, ואולי גם מהעולמית, הוא אלבומי הילדים. לאריק איינשטיין ולחווה אלברשטיין , למשל, יש קופסא שלמה של אלבומי ילדים. ולא רק להם, גם אמנים כמו ג'וני קש, לדבלי (שכבר דיברתי על אלבום הילדים שלו, שנאסף הרבה אחרי מותו) ו-וודי גאת'רי, עשו שירי ילדים. שלא לדבר על פסטיבלי ילדים למיניהם, וקלאסיקות מובנות מאליהן כמו "הכבש השישה עשר" ו"הילד הזה הוא אני" של אבנר קנר. קנר למשל יצר ב"הילד הזה הוא אני" עיבודי מיתרים בארוקיים מדהימים במורכבותם (ובכלל, מישהו יודע מה קרה לקנר עם השנים, לאן הוא נעלם ומדוע?), עד כדי כך הסוגה הזו הייתה מושקעת בעבר. אבל בסופו של דבר, כל העניין דעך, ונראה שאף אמן ישראלי שפוי בדעתו לא יקליט היום מוזיקה או שירים לילדים, הטריטוריה הזו נכבשה לחלוטין ע"י רינת גבאי ויובל המבולבל. וחבל.

לפני עשרים ומשהו שנים, כשהייתי ילד קטן בעיר הפריפרית חדרה, התחלתי לעשות את צעדיי המוסיקליים הראשונים. כבלים עוד לא היו לנו, כך ש-MTV  לא חלחל הביתה, הייתי צעיר מדי מכדי לקרוא "מעריב לנוער", ואף אחד מבני משפחתי או מחבריי עוד לא גילה עניין משמעותי במוזיקה. אבל, היו לנו כמה וכמה תקליטים בבית, ממש תקליטים, עדיין לא היו דיסקים. עוד לא ממש התעניינתי במוזיקה באותה תקופה אבל את ההתנסויות הראשונות שלי עשיתי על הפטיפון של הוריי היקרים. אני זוכר איך שמעתי למשל את “Within you without you” באמצע סרג'נט פפר של הביטלס, שהיה להורים שלי בתקליט, ואיך נמס לי המוח, כבר בתור ילד, מהצלילים המשונים של הטאבלות, הסיטאר והקול הנמרח של ג'ורג' האריסון. היה גם את "לונדון" של חווה אלברשטיין (שוב היא);  לא אהבתי את רוב התקליט ולא הבנתי מי זהו האישה הרצינית עד להפחיד הזו על העטיפה, אבל את השיר מאוד אהבתי. והיו להורים גם כמה אלבומי ילדים, כמו זה שהכיל את "מכונת הכתיבה" של לירוי אנדרסון, או "אישה באבטיח", שוב של אלברשטיין, או כמה וכמה אלבומי פסטיבלים. אבל מעל כולם בלט אלבום אחד שפשוט הטריף אותי כילד- שירי "יפתח המלוכלך" של מיקי גבריאלוב.

בחזרה ל"יפתח המלוכלך" ולמיקי גבריאלוב. היום גבריאלוב קצת נשכח ונזנח (למרות ששיתוף הפעולה שלו עם הרכב הג'אז הצועני סווינג דה ג'יטאן בהחלט ראוי לציון), אבל מדובר במלחין ענק עם המון קבלות במוזיקה הישראלית (יש לי ארבע מילים לומר לכם: "השיר על התוכי יוסי"), וגם זמר גדול ולא מוערך מספיק, עם קול באריטוני עמוק שאין רבים כמותו במוזיקה בארץ. בתחילת שנות השמונים הוא הקליט שני אלבומי ילדים, ולא סתם, אלא עיבודים של שירים מתוך שני ספרי ילדים גרמניים, נפיצים ושנויים במחלוקת וממש לא חינוכיים: "מקס ומוריץ" (שמעולם לא שמעתי ולא מצאתי שום זכר לו ברשת) וכמובן "יפתח המלוכלך". "יפתח המלוכלך" (בתרגומו של אורי סלע) או "יהושע הפרוע" (בתרגום הישן יותר) הוא קובץ מעשיות מאת הגרמני היינריך הופמן, שחיבר את הספר ושיריו ב-1844. שירי הספר מגוללים את קורותיהם של ילדים פרועים ומופרעים במיוחד- יפתח שאינו מסתפר או מתקלח, יובל המנוול והאלים, דרורית הפירומנית, עודד המתנודד שזורע הרס וחורבן בארוחה המשפחתית- שעושים מעשים בלתי מקובלים חברתית ונענשים קשות. קלאסיקה של ספרי ילדים, ואחת בלתי שגרתית במיוחד, כשבגרסת המקור רוב הילדים מוצאים את מותם בדרכים די זוועתיות (על אף שגם מעשיות האחים גרים המקוריות די מהפכות קרביים, שלא לדבר על "מקס ומוריץ" שהוא ספר מרושע במיוחד).

גבריאלוב לקח את שירי הספר בתרגומו של אורי סלע, זימן שלושה מוסיקאי-על של התקופה- ז'אן פול זימבריס על התופים, מיקי שביב על הבאס, ואת אחד הגיטריסטים הגדולים שישראל הוציאה מקרבה, מורדי פרבר- וכן עוד שלושה זמרים: הצמד מזי כהן ויואל לרנר (שני שליש ההרכב פרמיירה, כשהצלע החסרה היא...אבנר קנר, שלרנר שר באלבומו "הילד הזה הוא אני"), וזמר נוסף שעונה לשם שלומי (אין שם משפחה, אם מישהו מכיר נא לצעוק בקול). בנוסף, אייל גפן מופיע בהופעת אורח קצרה ומדקלם הקדמה לאלבום כולו.

מה שעושה את "יפתח המלוכלך" לאלבום כל כך טוב הוא שהוא בכלל לא מנסה להתחנף לילדים; גבריאלוב לא רוצה לרדת ברמה, להתיילד, לדבר בשפה מוזיקלית שילדים יבינו, אלא דווקא שהילד יעלה את עצמו לרמה של גבריאלוב. במובן הזה, "יפתח המלוכלך" הוא אנטי-אלבום ילדים, בדיוק כמו שהספר עצמו הוא אנטי-ספר ילדים. במקום לנסות להתאים את הסגנון למשהו שילטף את הילד ויעשה לו פוצי-מוצי, גבריאלוב יצר אלבום רוק, די כסאחיסטי ומחוספס בקצוות, שממש נותן בראש ולא עושה הקלות, וגבריאלוב עשה עבודה כל כך טובה- בהלחנה, בעיבודים, בבחירת הזמרים והמוזיקאים- שהאלבום הזה נשמע בועט ורעב ומתוחכם בדיוק כמו ב-1981, כשהוקלט, ובדיוק אי שם בסוף שנות השמונים כששמעתי עליו לראשונה. כשגבריאלוב יורק בחצי זועם וחצי בוז את הטקסט של השיר "ברק המפונדרק" על הילד שהחליט להפסיק לאכול מרק, ומורדי פרבר מתחיל לנגן את האקורדים המוקטנים המטורפים שלו בגיטרה אקוסטית, זה גם מצמרר וגם מענג בבת אחת, זה פשוט הגניב אותי בתור ילד. וכל האלבום היה מלא בדברים כאלה, עקומים ומשונים וחדשים ומרתקים: כמו הפרנויה וההיסטריה של מזי כהן בשירים "דרורית הגפרורית" ו"יוסף המעופף", שלא נשמעה כמו שום דבר אחר ששמעתי אז. או ההכלאה המשונה בין רגאיי למקצב מרוקאי ב"הסוף השחור". והגיטרות האלו של מורדי פרבר-  הוא פשוט מפציץ בסולואים אדירים ולא אכפת לו שזה אמור להיות אלבום ילדים. ובסוף האלבום יש סוכריה בדמות "אפריים מביט בשמיים", בלדה אקוסטית נפלאה (וקצת גנובה מ"blackbird" של הביטלס) ששר ברוגע ובשקט יואל לרנר, זמר שהיה צריך להגיע הרבה יותר רחוק.

"יפתח המלוכלך" עשה עליי, כמו על רועי פלד, רושם אדיר. לא שכחתי אותו, ובמרוצת השנים גיליתי לא מעט דברים שפתאום הבנתי ששמעתי כבר קודם, באלבום הזה, בדיוק כמו שפלד היטיב לנסח. אני לא חושב שהאלבום קיים בדיסק, אבל לשמחתי הצלחתי במרוצת השנים לקנות את שירי האלבום בפורמט אלקטרוני. זה מזל גדול שאוצר כמו "יפתח המלוכלך" לא נעלם. נראה לי שמעבר לכל מה שלמדתי מהאלבום הזה, הלקח הכי חשוב הוא שבכל מה שקשור להערכת מוזיקה, הדבר הכי חשוב הוא האינטואיציה. מה שנשמע לי אינטואיטיבית טוב בתור ילד, נשמע טוב גם היום. זה כמובן לא גורף במאה אחוז, אחרת הייתי שומע עד היום את אייס אוף בייס ואת אמן הרגאמאפין הלבן Snow (זה עם השיר informer, שבגילוי נאות אודה שזה הדיסק הראשון שקניתי בחיי), אבל מה שבטוח הוא שמוזיקה טובה נשארת טובה, ושלילדיי העתידים לבוא אשמיע את "יפתח המלוכלך" ואנסה להגניב גם אותם, ולהמשיך את המורשת.

חודש בלוז, חלק א': הכבש השישה עשר של לדבלי

בפוסט הקודם דיברתי על הטרקים הנסתרים באלבומי המופת של נירוונה, שהראו שלא רק שזו להקה של שירים מצוינים, אלא גם של נגנים מצוינים. אכן, קורט קוביין היה נגן טוב בהרבה ממה שחושבים עליו; בנוסף, בניגוד לתדמית הפאנקיסט הסתום, היה לו ידע מאוד נרחב וטעם מגוון ביותר במוזיקה ואמנות, ממש כמו ג'ון ליידון שכבר דיברתי עליו על במה זו. למשל, קוביין היה מעריץ נלהב של להקת הטרופיקליה הנפלאה Os Mutantes ואפילו ניסה לארגן הופעת איחוד שלהם. דוגמא נוספת היא אותו מקרה בו לבש קוביין חולצה של אלבום של דניאל ג'ונסטון הביזארי לאין קיץ, מה שמייד מיתג את ג'ונסטון ככוכב אינדי. אבל הדוגמא הכי מפורסמת היא הביצוע של קוביין והכנופיה לשיר העם “Where did you sleep last night” או בשמו העתיק “In The Pines”. קוביין ציין שהשיר הוא “By my favorite performer….OUR favorite performer" ואפילו ציין שהוא רוצה לקנות את הגיטרה של האמן הזה, האהוב עליו, בסכום הפעוט של חצי מיליון דולאר, ושדייוויד גפן לא מוכן לקנות אותה בשבילו.

האמן האהוב על קוביין הוא לא אחר מהאדי לדבטר, או כמו שהוא יודע ברבים- לדבלי (Leadbelly). הסיפור של לדבלי, שנפטר כמעט עשרים שנה לפני שקוביין בכלל נולד, הוא אחד הסיפורים הכי ידועים ומרתקים בתולדות המוזיקה השחורה שהיא הרי הבסיס לכל הרוק שאנו מכירים היום. לדבלי היה אמן פולק שחור (ולא ממש ניגן בלוז פרופר כמו שרבים טועים לחשוב) שניחן בשלוש תכונות שעשו ממנו אמן גדול- טכניקה מדהימה בגיטרת 12 מיתרים, קול גדול עם צבע מאוד מיוחד, ומוח גדול במיוחד עם זיכרון מדהים ובלתי נלדה לשירי עם אמריקאים. האיש זכר וידע לשחזר כל שיר ושיר שאי פעם ניגן, ואנחנו מדברים על מאות שירים, עד כדי כך שהפך לאנציקלופדיה מהלכת.

בנוסף לכל אלה, ללדבלי היו עוד שתי תכונות בלתי נפרדות מהמוזיקה שלו- כוחו הפיזי הרב, והיכולת הבלתי נדלית להסתבך בצרות עם הרשויות והחוק. עד גיל 46 הוא הספיק לרצוח אדם, אשכרה לרצוח, בקטטה, לשבת בכלא פעם אחת, לבקש חנינה מהמושל בשל יכולת השירה שלו, לקבל את החנינה (!) ולהשתחרר, לדקור עוד מישהו ושוב להיכנס לכלא. ב-1934 קרה הנס הגדול של לדבלי ואחד האירועים המכוננים של המוזיקה האמריקאית לדורותיה- מפגש של לדבלי עם שני אתנו-מוסיקולוגים שגילו עניין בבלוז ובפולק שחור, תחום שעד אז לא נחקר ולא תועד, בשם ג'ון ואלן לומאקס (Lomax), אב ובנו. השניים, לבנים כמו שלג אגב, יצאו למסע תיעוד בדרום ארה"ב ובשיקגו במטרה להתחקות אחרי שורשי המוזיקה השחורה: הם ראיינו, הקליטו ותיעדו מוזיקאים רבים ואף תמללו שירים רבים שעד אז עברו רק מפה לאוזן. מפה לשם הם שמעו על האנציקלופדיה המהלכת שנקראת לדבלי, שישב בזמנו בכלא בלואיזיאנה. השניים כל כך נפעמו מהכישרון והזיכרון של לדבלי שהם החלו לתעד אותו באינטנסיביות, הכריזו עליו כאוצר לאומי וכתבו אישית מכתב חנינה למושל. ושוב זה עבד, לדבלי שוחרר וכך למעשה החלה הקריירה המוקלטת שלו, שנמשכה 15 עד מותו ממחלת לו גריג.

מה רבה הייתה הפתעתי ושמחתי כשהגיע לאוזניי אלבום אוסף שיצא בחברת ההקלטות של ה-smithsonian institute ושמו Ledbelly sings for children, שעליו רציתי לדבר כאן. הרעיון של לדבלי, הרוצח המורשע והקשוח, שר לילדים נראה לי ביזארי ומרתק בו זמנית. באופן כללי, הנושא של אלבומי ילדים הוא מאוד מעניין: איך עושים שירי ילדים שלא יישמעו מפגרים ומתנשאים מצד אחד, ושילדים אשכרה יתחברו אליהם. מעניין שפעם בישראל השקיעו מאוד בשירי ילדים- "אישה באבטיח" של חווה אלברשטיין הוא כמעט אלבום פרוג, וכמובן "הכבש השישה עשר" ועוד רבים וטובים- והיום פשוט אין אלבומים כאלה יותר (למעט האלבום האחרון של....כן, חווה אלברשטיין!).

אז כן, השם  Ledbelly sings for children קצת מטעה. זה אינו אלבום פרופר אלא אסופת שירים, שבחלקם הקטן באמת הוקלט מול קהל של ילדים, ורובם לא- אבל הלחנים וההגשה השובבה והכובשת של לדבלי בהחלט מתאימה ל"כל המשפחה" (בערך). השירים נעים משירי ילדים עתיקים, שירי עבודה, כמה שירי בלוז, דרך קטעי גוספל ועד כמה סטנדרטים של פולק שאי אפשר בלעדיהם כמו “John Henry”. מה אומר ומה אגיד, איזה אוצר, איזו נגינה ובעיקר איזו שירה סוחפת, פשוט כיף לשמוע את האיש הזה. מה שיפה באלבום הזה הוא שהוא עובד פעמיים- גם כאלבום ילדים, שיכולים להתחבר למלודיות הכיפיות של שירים פשוטים וידועים כמו “Pick a bale of cotton” או כפי שהוא ידוע בארץ, "בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת", וגם כפשוט אלבום אוסף מעולה של לדבלי, למבוגרים. בעיניי זה מה שעושה אלבום ילדים, או כל יצירת אמנות שמוקדשת לילדים, אמנות טובה- אם הוא מדבר לילדים ול"ילדים מזדקנים". ההקלטות של לדבלי מול הילדים הם הכי יפות ומרגשות, בעיקר כשהוא מדבר אליהם בקולו הרך והמתוק, וכשהם שרים איתו יחד; יש משהו ממש מרגש באיש הזה עם ההיסטוריה הקשה של פשיעה ומאסר ממושך, כשהוא מדבר ושר עם ילדים, יש משהו ממש אנושי ויפה ברוך וביחס החם, בגובה העיניים, שהוא נותן להם. הוא לא מתנשא עליהם, הוא רואה בהם קהל לגיטימי כמו כל קהל שלו, וזה יפהפה.

 הלוואי שכל אסיר משוחרר יוכל לשיר ככה לילדים, אגב כפרות עוונות שאנו עוסקים בה ביום כיפור (ואני אגב חוטא בעצם כתיבתו והעלאתו- אירוניה דקה, מישהו אמר?). בטוח שזה אלבום שהייתי רוצה שילדיי ישמעו. אבל את הבלאגן בחיים של לדבלי אחסוך מהם, זו לא בדיוק דוגמא טובה...