הפרצוף שלי גמור, הגוף שלי הלך

מה עוד אפשר לומר, לכתוב, לדבר על ניק קייב? מה עוד אפשר להוסיף על ערימות המילים שנשפכו אחרי שתי ההופעות בהיכל, שהיה לי את הכבוד והעונג להיות נוכח בראשונה מהשתיים? אולי רק זה, המובן מאליו: מדובר באחד האמנים הגדולים ביותר בארבעים השנים האחרונות ובכלל. אשף בכל תחום- כתיבה, הלחנה, ניהול להקה, ביצוע. פנומן. והכי אני אוהב אצלו את הבשלות ואת ההתמדה. פאק, הבנאדם בן שישים, נראה כמו בן ארבעים, נשמע כמו בן עשרים ויש לו פאשן ואנרגיות של ילד בן עשר. ועושה את זה כבר ארבעים שנה.

אני לא הולך לכתוב על ההופעה הזו- רבים וטובים כבר עשו זאת ומה כבר אני הקטן יכול לחדש. אבל אני כן אדבר על אחת הפאזות הכי מעניינות בקריירה הסופר מגוונת ועשירה של קייב, פאזה שמשום מה לא כל כך זוכרים. כי אחד הדברים שאני הכי אוהב שאמנים עושים הוא כשהם מנתקים את החוטים, עושים קצר ומניעים מחדש את המנוע של הקריירה שלהם בצורה הכי לא צפויה שיש, ואת זה קייב עשה בצורה הכי טובה שאפשר עם הרכב הבת של הבאד סידס, Grinderman.

את הקריירה המרהיבה של קייב אפשר לחלק לכמה שלבים ברורים. מתחילים עם The Boys Next Door  הפרהיסטורית וה-Birthday Party, בעצמה אחת הלהקות הכי טובות בהיסטוריה. ממשיכים באמצע האייטיז עד סופם, עם סדרה של אלבומים סולו מעולים, עוצמתיים, מקוריים, גולמיים ומלאי זעם ותשוקה. משם מתחילת עד אמצע הניינטיז עם אלבומים יותר עגולים ומופקים עם סאונד הרבה יותר מסחרי, שנחשבים קלאסיקות אבל קצת פחות טובים לטעמי באופן כללי מהאייטיז; משם מגיע שלב שאני, במה שהולך לעצבן המון אנשים, קורא לו "שלב הדשדוש"- אלבומי בלאדות שאותי בעיקר משעממים, עד אמצע הנוטיז פחות או יותר  (יש המון המון אנשים שמתים על האלבומים האלה. לא אני); ואז, התעוררות מחדש עם אלבום כפול מעולה, מה שמוביל אותנו עד היום- עם אלבומי מופת של הבאד סידס, עם פסקולים מצוינים ביחד עם יד ימינו של קייב, וורן אליס, ועם פרויקט הצד המופרע והבלתי צפוי והנפלא כל כך- הלוא הוא Grinderman.

Grinderman זו להקה שהיא קונספט גאוני, משום שזו לא באמת להקת בת ולא באמת הרכב צדדי. לכאורה היא נגזרת כמעט זהה של הבאד סידס- הלהקה מורכבת מקייב, וורן אליס כמובן שקייב לא עושה צעד אחד בלעדיו כבר עשור פלוס, באסיסט הבאד סידס מארטין פ. קייסי והפרקשניסט\מתופף שני של הבאד סידס, ג'ים סקלוונוס. אם תוסיפו להרכב הזה את המתופף תומאס ווילדר ואת הקלידן קונווי סאוואג' תקבלו בדיוק את הבאד סידס- מבחינת הפרסונאל.

אז מה בעצם ההבדל? שמיים וארץ. כי Grinderman היא למעשה להקה שהיא אלטר אגו של להקה אחרת. היא מה שהבאד סידס היו יכולים להיות ביקום מקביל. היא המיסטר הייד עבור הדוקטור ג'קיל של הבאד סידס. הם דארת' ויידר, הבאד סידס הם אובי ואן קנובי, וכן הלאה והלאה- הכניסו כאן כל מטאפורה אפשרית שנראית לכם. וכל זה בגלל  שקייב הרגיש שהוא חייב לעשות דבר כמו Grinderman כדי להיטען מחדש, להתנסות שוב, להתחדש. יותר מהכל, Grinderman היא מעיין הנעורים של הבאד סידס.

מעבר לזה, הבאד סידס הם הלהקה של קייב, אבל Grinderman זו כבר להקה אמיתית שלא "שייכת" בהגדרה לאף אחד. מה שאומר שלקייב יש פחות אחראיות והוא יכול להרשות לעצמו להתנסות בדברים שהמסגרת היותר מהודקת ומאופקת (יחסית) של הבאד סידס לא מאפשרות לו- למשל, לנגן גיטרה, אפילו שהוא גרוע בזה. או לנגן אורגן מחובר לדיסטורשן. ואולי הכי חשוב- לקחת את עצמו קצת פחות פאקינג ברצינות. השימוש בהרכב יותר מצומצם הוא בו זמנית יותר מינימליסטי אבל יותר פרוע ומשוחרר.

אבל אולי הדבר הכי בולט ב-Grinderman  הוא, שזו להקה סקסית להחריד. אם הבאד סידס היא להקה שקודם כל משפריצה דם- בין אם זה דם מטאפורי, מדם ליבו של קייב, או הדם של גיבורי השירים שהורגים ונהרגים בערימות כאילו זו מינימום עונה של "נארקוס"- Grinderman משפריצה זרע ויזע בכל מקום. לא רק השירים עוסקים בסקס, זו המוזיקה עצמה שסקסית בטירוף, והמוג'ו האדיר של קייב, שלפעמים נראה בלהקה הזו כמו פאלוס אנושי ענקי, בהחלט מוסיף לכל העניין. קייב הוא למעשה אמן בלוז בתחפושת, כל דבר שהוא עושה בעצם מבוסס על בלוז. אם בשנות השמונים הוא לקח את אלמנט המוות בבלוז ופחות או יותר בנה עליו את הקריירה שלו, כאן הוא לוקח את אלמנט הסקס של הבלוז ולוקח אותו לקיצון. במילים אחרות- אם אתם מתכננים איזה פולחן אורגיות על מנת לזבוח לבכחוס, זו הלהקה שאתם צריכים ברקע. זו להקה יותר שעירה, יותר מיוזעת, יותר מחורעת, יותר מכוערת, יותר מסריחה, יותר סליזית ויותר חרמנית מלהקת האם. זה קייב ושות' בגרסאת הdirty old man, אשמאים זקנים וחולי מין שכמותם. וזה פשוט פאן!

מוזיקלית, לפחות חמישים אחוז מהסאונד של הלהקה מושתת על וורן אליס, שמנגן כל מה שנשמע כמו גיטרה אבל איננו גיטרה- בוזוקי חשמלי, מנדולינה חשמלית, כינור מחושמל, לופים, אפקטים ומיליון ואחת שמונצים אחרים. עליו מוסיף קייב את הגיטרה המאוד לא מקצועית שלו ואת האורגן המחושמל, כשקייסי וסקלוונוס ממצקים את הכל בחטיבת קצב רוקנרולית בסיסית. אני מאוד מאוד אוהב את השימוש של אליס וקייב ברישול: הם לא מקפידים על הכיוון של הכלים ואליס עושה שימוש נרחב בלופים שאינם מסונכרנים עם הטמפו של השיר. זה יפהפה ומאוד מפתיע כל פעם מחדש, והם עושים את זה המון גם באלבומים של הבאס סידס (ב-Skeleton Tree המופתי, אחד האלבומים הכי גדולים בקריירה של קייב, הוא גם עושה שימוש בשירה שלא יושבת על הביט אלא מסביבו, לפעמים מקדימה אותו ולפעמים מאחרת, וזה ממש מדהים).

ב-2007 הפתיע קייב את העולם בהשקה של הלהקה ושל אלבום חדש שנשא את שמה. ראינו את קייב בכל מיני וריאציות ופוזיציות- אבל אף פעם לא עם גיטרה חשמלית (ועם שפם חדש ומכוער במיוחד). בניגוד להפקות המושקעות של הבאד סידס- שרק כמה שנים קודם לכן הוציאו אלבום כפול- אלבום הבכורה של Grinderman נשמע כאילו נכתב, עובד, הוקלט ומוקסס בתוך יומיים. קייב לא התנסה בסאונד גולמי כזה מאז ימי ה-Birthday Party. וזה נשמע אדיר- שומעים שארבעת המזדקנים האלה, כמו חבורת מילואימניקים ששכחו אותם באיזה טנק בנגב, פשוט מתפרעים בלי חשבון. אני מצרף גם קטעים בהופעות מתוכניות טלוויזיה- שימו לב לקייב ב-No Pussy Blues, אולי השיר הכי בולט של Grinderman בכלל, אולי השיר הכי גאוני שנכתב על תסכול מיני, תראו איך הוא ממש רוטט שם מרוב תשוקה:

ב-2010 הלהקה התכנסה להקלטת אלבום שני, שנקרא פשוט Grinderman 2. כאן, כמו שקייב אמר בעצמו, הלהקה כבר לקחה את עצמה יותר ברצינות. זה אלבום יותר מושקע מבחינת כתיבה עיבוד והפקה, ושומעים את זה- מדובר באחד האלבומים הכי טובים של קייב אי פעם. יש בו אלמנטים דומים של הסאונד המופרע של אלבום הבכורה, אבל הוא הרבה יותר מפותח והשירים הרבה יותר מתקדמים ופחות גולמיים, והרבה יותר פסיכדליה היישר מתוך הזקן הלא רחוץ של וורן אליס. רק החרמנות זהה פחות או יותר לאלבום הקודם. שימו לב לקליפ האולטרה-ביזארי ל-Heathen Child:

ב-2011, באמצע הופעה, קייב הודיע לקהל שהלהקה גמרה. "אולי נתראה בעוד עשר שנים, כשנהיה זקנים ומכוערים אפילו יותר". הוא טען שהלהקה השיגה את מה שנועדה עבורו. אבל אני חושב, שהוא השתיק את הלהקה מסיבה אחרת- היא נהייתה טובה מדי, יותר טובה אפילו מהבאד סידס. Dig Lazarus Dig, האלבום של הסידס שיצא בין שני האלבומים של Grinderman, הוא אלבום לא רע אבל הרבה פחות בולט ומרשים משני הגריינדרמנים האחרים. הגולם התחיל לקום על יוצרו ומיסטר הייד התחיל להשתלט על דוקטור ג'קיל, והדרך היחידה לסיים את הסכיזופרניה הזו הייתה לשים את Grinderman בצד.

אז יאללה, רק עוד שלוש שנים וקצת עד 2021, נחכה. לצערי נראה שקייב לא מתקדם בתחום הכיעור....

הופעה חיה בתוך קופסא מלאה לכלוך

תודה, גם אני אוהב את התספורות שלכם.

-ניק קייב, מתוךLive 81-82

אולי בהשראת חגי תשרי, אולי בהשראת יום כיפור וחשבון הנפש שאני אמור לעשות בו, אולי בהשראת הפוסט הקודם על Can, אני ממשיך לסגור חשבונות פתוחים, קרי- פוסטים שהתכוונתי לכתוב לפני שנים ולא הגעתי אליהם. שני הפוסטים הבאים יהיו כאלה, ואני ממשיך את חשבון הנפש עם אלבום לייב, או שמא עליי לומר שזה אולי אלבום הלייב האהוב עליי ביותר בעולם, של אחת הלהקות האהובות עליי בעולם, להקה ששמה אוזכר יותר מפעם אחת בבלוג אבל עדיין לא נתתי לה את הבמה שהיא ראויה לה. הלהקה היא The Birthday Party המופלאה והאלבום הוא Live 81-82.

מי שאולי לא בקיא בקריירה של ניק קייב או בהיסטוריה של הפאנק והפוסט-פאנק והרוק האלטרנטיבי בכללותו, אולי יתייג ויפטור את הפארטי כ"הלהקה הראשונה של ניק קייב" (שזה גם לא פרט מדויק). זו הנחה שגויה מאוד. קודם כל, זו לא הלהקה של ניק קייב. זו הלהקה של קייב, רולנד ס. האווארד, מיק הארווי, טרייסי פאו ואפילו של המתופף שהועף מהלהקה בבושת פנים, פיל קאלברט. קייב אמנם כתב הרבה חומרים אבל השתוו אליו האווארד (מגדולי גיבורי הגיטרה של כל הזמנים, כפי שכבר כתבתי) בתרומת חומרים שווה והארווי בעיבודים ובחזון המשותף, כשפאו וקאלברט מהווים חטיבת קצב מדהימה ובלתי שפויה שתומכת בהכל מאחור (סוג של). מעבר לכך, זו להקה מאוד חשובה ומאוד ייחודית אפילו בנוף של הפוסט-פאנק, אחד הזרמים המרתקים ביותר של הרוק בכלל; וגם עם קייב היה בטעות עולה לאוברדוז ההרואין הגדול בשמיים (והוא לא היה רחוק מזה) ממש לפני אלבום הסולו המונומנטלי הראשון שלו From her to eternity הוא בוודאות היה כבר ממוקם בפנתיאון המוזיקאים-המיתולוגיים-קצת-פחות-אך-בהחלט-ראויים של מועדון 27. רוצה לומר- שלו נעליכם מעל רגליכם, הקריירה של הפארטי לכשעצמם היא עשירה ומספיקה בהחלט כדי לרשום אותם בספרי ההיסטוריה.

ואחרי האפולוגטיקה הכנראה מיותרת הזו- לייטמוטיב שהופיע בפוסטים האחרונים הוא קונספט הלהקה המאוזנת-מושלמת, משולש או  ריבוע או מחומש או משושה זהב שמתפקד יחד בהרמוניה מושלמת. דוגמאות שהעליתי- קאן, פינק פלויד, קינג קרימזון בהרכביה הטובים, סוואנס. הפארטי גם משתייכת למועדון הזה, אבל אחרת. במכאניקה בסיסית קיים מושג של שיווי משקל יציב לעומת בלתי יציב. דמיינו גולה מאוזנת בתוך שקערורית עגולה, מוצבת ממש במרכז השקערורית. לא משנה לאן תזיזו את הגולה- ימינה או שמאלה- היא תמיד תחזור למרכז. זהו שיווי משקל יציב. עכשיו קחו את הגולה הזו והציבו על גבי גבעה עגולה. לא משנה לאן תזיזו את הגולה, היא תמיד תיפול הצידה- היא לעולם  לא תמצא את מקומה חזרה למרכז. על שיווי משקל בלתי יציב כזה הייתה בנויה הפארטי; על הסך הכולל של העצבים, הזעם, העוני, הרעב, ההתמכרויות לכימיקלים והסכסוכים הפנימיים של חברי הלהקה- כל אחד בתוך עצמו וגם זה עם זה. זו להקה שבנויה על מתח, על קרקע עשויה מלאבה בוצית של הר געש שעשויה להתפרץ בכל רגע. הפארטי תמיד מנגנים כל שיר כאילו זה השיר האחרון שהם הולכים לנגן, תמיד על פני תהום, או שהם יצליחו לסיים את השיר או שהם הולכים לפוצץ אחד את השני במכות. הגדולה שלהם הייתה, בעיניי, היכולת לשמר את המתח הזה בלי שיתפוצץ (פיצוץ אכן היה, אבל רק אחרי משהו כמו ארבע שנים); כמו הקויוטי בסרטי הלוני טונס, הם תמיד הצליחו ללכת כמה וכמה צעדים על קרקע דמיונית מעל לתהום, מבלי להביט למטה ואז ליפול. זה הסאונד של הפארטי, זו דרך החיים של הפארטי- להישמע תמיד שניה אחת לפני ההתמוטטות הגדולה. וזה עבד.

מערך הכוחות בלהקה היה כזה- חטיבת הקצב של טרייסי פאו ופיל קאלברט היא זו שסיפקה את קרקע הלאבה הבוצית עליה עמדה כל הלהקה. הם הצליחו לנגן מקצבים ממש מורכבים ברפטיטיביות מעוררת הערכה, כשפאו מוסיף תיאטרליות רבה בתנועות דמויות משגל, כאילו הוא מזיין את הבאס תוך כדי נגינה בה. קאלברט מעולם לא הסתדר עם שאר חברי הלהקה ולבסוף הודח על סעיף חוסר יכולת; אני לא שומע את זה, לא בהקלטות האולפן ולא בהקלטות הלייב. הוא היה מתופף מצוין שקיבל על עצמו משימה ממש לא פשוטה. על הבוץ המבעבע הזה, מדיף צחנת ביצות דוחה וירקרקה, עומדות שתי גיטרות- האחת של מיק הארווי, איש מאוד חשוב בסיפור של ניק קייב, והשנייה של רולנד ס. האווארד. במשפט אחד- הווארד המציא סגנון נגינה חדש וגישה ייחודית לסאונד. בדומה לגיטריסטים כמו לו ריד בוולווט אנדרגראונד ודילן קארלסון איש Earth (ספוילר לשני הפוסטים הבאים שאני מתכנן לכתוב), האווארד מעולם לא ניגן סולואים וירטואוזיים ולא הפציץ ב-Shredding מעורר תדהמה, לא עשה פרצופים משונים, לא ניגן על פני צוקים וגם לא יצא מכנסיה עם גיטרה חשמלית בלי מגבר. כמו ריד וקארלסון, האווארד היה למעשה צייר גיטרה- הגיטרה שלו הייתה ציור סוריאליסטי מעוקם מימדים וזמן-חלל, משהו בין התפוחים של מאגריט לשעונים הנוזליים של דאלי. הפנדר ג'אגואר שלו שהשפיעה על דורות של גיטריסטים ואומצה אפילו ע"י אייקון רוק כמו קורט קוביין, פשוט ריחפה לה בחלל החדר כמו פיל ענק בחנות חרסינה. הארווי, מצידו, תמך בגאונות של האווארד בתפקידי גיטרה משניים, והיה לו תפקיד משמעותי בעיבודים ובסאונד (זה נכון גם לגבי ה-Bad Seeds של קייב), ואחרי שקאלברט הועף הוא תפס את מקומו על התופים (צעד שגוי לדעתי משתי בחינות- הארווי לא ניגן טוב יותר מקאלברט, ובנוסף הלהקה אבדה גיטריסט). ועל משענת הקנה הרצוץ הזו, על הכלונסאות הרופפות של שתי הגיטרות האלה, ניצב לו הסולן קייב. אנשים צרחו ברוק לפני קייב ואחרי קייב, אבל אף אחד, גם לא איגי פופ וגם לא ג'ים מוריסון וגם לא ג'וני רוטן וגם לא בואי, לא עשו מה שהוא עשה בפארטי- הוא ערבב יחד זעם, ייאוש, עצבנות, ובעיקר- עייפות ומותשות, ופשוט הקיא אותם החוצה עם כל הקישקעס והדם והזיעה. רוצה לומר- קייב לא היה הראשון שצרח, אבל הוא היה הראשון שהקיא.

והקיא הזה הוא בסיסי בהבנה של מה הפארטי ניסו לשדר ולעשות. המילה הנכונה והמתאימה ביותר לתאר אותם והמוזיקה שלהם היא- רעל. זו מוזיקה רעילה שעושים אנשים רעילים שמנגנים בצורה רעילה וחיים בצורה רעילה ונראים רעילים. המשגל הבלתי-קדוש של פאו עם הגיטרה, הסיגריה התמידית בפרצוף הבובה החולני של האווארד, הלוק הפרנקנשטייני-ביטלג'וסי של קייב, הסמים, האלימות, הצרחות, הזעם, הזוהמה. הם נגנו ככה כי הם רצו לנגן ככה; והם נגנו ככה כי הם לא יכלו אחרת. וזה מוביל אותנו ל-Live 81-82 שהוא בעיניי התיעוד הכי טוב והכי נאמן לרעל ולקיא של הבירת'דיי פארטי. הפצצה המתקתקת הזו התפוצצה, או כמעט התפוצצה, הכי טוב והכי יפה בלייב; אלבומי האולפן טובים מאוד בלכידת הרוח החיה של הלהקה אבל זו עדיין גרסה קצת מבויתת של חיית הפרא הזו שרק רוצה לשחרר את הרסן ולנשוך חזק חזק.

This is the only band approved birthday party live album

-מתוך הליינר נוטס ל-Live 81-82

17 קטעים יש ב-Live 81-82. עשרה מתוך הופעה ב-1981 בלונדון, שישה מתוך הופעה בגרמניה ב-1982, ועוד קטע (שאני מתייחס אליו כאל בונוס בלתי רצוי, כפי שאסביר בהמשך) מיוון 1982. תשעה שירים, יותר מחצי, הם מתוך אלבום האולפן הטוב ביותר שלהם בעיניי, Junkyard (אם כי רבים מחשיבים דווקא את צמד האי.פי Mutiny/The Bad Seed, ההקלטות האחרונות של הלהקה, כשיא שלהם; אישית אני מוצא שההקלטות האלו מצוינות אך קצת מזכירות יותר את הסאונד העתידי של הבאד סידס ועל כן אני דווקא אוהב אותם פחות), ארבעה שירים הם מהאלבום המצוין Prayers on fire, עוד שלושה באים מהתקופה המוקדמת יותר של הלהקה, והקטע האחרון מיוון הוא קאבר ל-Funhouse המפורסם של הסטוג'ס (או כמו שקייב מציג אותו- "זה שיר שעשו הלהקה הזו, סטוג'ס"). הקטעים מלונדון הם כנראה הדבר הכי טוב שהלהקה אי פעם הקליטה מהבחינה המוזיקלית גרידא- קודם כל האיכות מצוינת שזה כבר חשוב באלבומי לייב, אבל יותר חשוב, הם מנגנים כאן מדויק, כואב, והכי חשוב- Tight. פאו וקלברט צולחים קטעים מורכבים כמו A dead song בדיוק של שעון שוויצרי קצת ישן אבל בהחלט מתקתק, האווארד את הארווי מספקים סאונד גיטרות יוצא דופן ברשעותו ובעקמומיותו, ועל כולם מנצח קייב בפרפורמנס פשוט מושלם- הוא נשמע כמו איזה שד שתוי שהגיע דרך שער ממימד מקביל ותפס מיקרופון. לקייב הייתה יכולת מדהימה לצרוח את החיים ואז לקפוץ לשירה מיואשת ומיוסרת יותר בשבריר של שנייה; כשקייב נובח “My life is a box full of dirt” בשיר הקדמוני-פרימיטיבי “Zoo music girl” (שבו הוא גם יורד לקהל עם המיקרופון ומכריח אנשים לשיר איתו את הפזמון) אתה יודע שהוא צודק. השיא מבחינתי הוא בשיר “King Ink” שאותו הוא פותח בנהמה הכי חייתית ובהמית שניתן בכלל לדמיין, ובשלב מסוים הצרחות שלו כל כך חזקות במיקס עד שהן בולעות את כל הלהקה ואת כל הסאונד בחדר; כשבסיום השיר הוא מחרחר “Oh yeah, what a wonderful life” המאזין פשוט לא יודע אם לצחוק או לבכות.

חולפת שנה; שבעת השירים האחרונים באלבום לקוחים מ-1982. פה הלהקה נשמעת אחרת- הרבה פחות Tight והרבה יותר כואבת, מדממת, נואשת ו-מילת המפתח- עייפה. הם פשוט נשמעים מותשים, רצוצים, גמורים. אלו בדרך כלל לא דברים שאנחנו שומעים, או רוצים לשמוע, בלהקת רוק. אנחנו רוצים את הרוק שלנו צעיר, בועט, מלא חיים. אבל הפארטי נשמעים כאן כאילו הם מגרדים את עצמם מהמיטה. וזה נפלא בעיניי. למעטים מאוד היה את האומץ לחקור את הפן הזה של הרוק, הפאן העייף והכואב של הבוקר שאחרי שרק רוצה לחזור למיטה ושיקפצו כולם (את אותה עייפות הווארד המשיך לחקור גם בלהקה שלו, These immortal souls שכתבתי עליה כאן). השיר “Dead Joe” בוער מרוב שנאה עצמית- קייב ושות' מנגנים כאילו זה הדבר האחרון שהם רוצים לעשות; ב-“Hamlet”, השיר האהוב עליי של הפארטי בכלל (שייקספיר בחיים לא היה מדמיין שהגיבור הדני המיוסר שלו היה גומר בשיר של הפארטי), קייב מוציא קולות של אסיר שמתחנן על חייו לפני כיתת יורים; ו-“She’s hit” מקבל ביצוע איטי כמו תהלוכת הלוויה או כמו המוות עצמו. איכות ההקלטה פחות טובה ופייר- הם גם מנגנים פחות טוב; לפי הליינר נוטס הארווי מחליף את קאלברט על התופים בשני הקטעים האחרונים אבל לדעתי זו טעות ואני חושב שהוא מנגן תופים בכל ההופעה, וזה פחות טוב בעיניי. אבל המיץ התוסס והחמצמץ, המיץ של הזבל, שיוצא מההופעה הזו....

קטע לא מההופעה, אבל ודיאו מאוד מייצג, אחד מקטעי היוטיוב האהובים עליי בכל הזמנים:

נקודה שחורה אחת יש באוסף החי הזה, שחורה משחור ומצערת, וזה הביצוע ל-“Funhouse” בסוף האלבום. קודם כל, האיכות של הקטע איומה. כשאני אומר איומה אני מתכוון שזה נשמע שמישהו הקליט את ההופעה במיקרופון צעצוע ב-20 שקל בתוך ארוך מלא בגדים נעול, מצופה בשעווה, עטוף בצלופן ומישהו גם טרח להוסיף כמה קרטוני ביצים מסביב. איך לעזאזל קטע באיכות כל כך ירודה מוצא עצמו יחד עם ההקלטות הבהירות של שאר האלבום אני לא יודע. אבל יותר גרוע מהאיכות, זה הביצוע. אלו הפארטי במירעם (כמו שאמא שלי אומרת), ולא במיטבם. שום דבר מהרמוניה התוססת והשיתופית של הפארטי לא נמצא פה. קייב ושות' פשוט רוצחים את השיר ואז מתעללים בגופה שוב ושוב עד שלא נשאר ממנה כלום. הדבר היחיד שמעניין בביצוע הוא הסקסופון שמנגן ג'ים ת'ירוול, או בשמו המוכר יותר Foetus שתורם סקסופון פרי ג'אז מוטרף בהתאם לסקסופון שמופיע בשיר המקורי. אני יכול להעיד שאת Live 81-82 שמעתי עשרות פעמים אבל אני מוצא את הקאבר ל-“Funhouse” כל כך דוחה ו-offensive שאני מסוגל לשמוע יותר מכמה שניות ממנו. ואולי גם זה תיעוד נאמן של הלהקה; הם יכלו להיות, אני מניח, גם ממש ממש גרועים.

מילה לסיום שממש לא קשורה לפארטי אבל קשורה לחיים האישיים של קייב. לפני כמה שבועות קיבל קייב בשורת איוב מוחצת; בנו בן ה-15 נפל מצוק בברייטון, עיר מגוריהם, אל מותו. כאב צעיר אני לא יכול לבטא במילים כמה מזעזע זה נשמע. ב-1982 אולי קייב לא דמיין שהוא יאריך ימים עד 2015, שיהיו לו בנים ושהקריירה שלו תהיה כל כך משמעותית ונוגעת בכל כך הרבה אנשים. ברוח החגים והשנה החדשה אני רוצה לאחל לו כל טוב (אין לי מושג מה אפשר להגיד אחרי ארוע כל כך נוראי) ואני יכול רק לקוות שהוא יאסוף את עצמו וימשיך ליצור.

ההצעה, ההתנקשות, הדרך

ושוב, אני מוצא את עצמי כותב על ניק קייב. מה הפלא, לגאון האוסטרלי יש קריירה ענפה ועשירה שיכולה בקלות למלא בלוג שלם: מפוסט-פאנקיסט משולל רסן בתחילת שנות השמונים, דרך ברלינאי קודר והלום סמים לקראת סוף העשור, כוכב רוק מצליח בתחילת שנות התשעים, זמר בלאדות קצת מדשדש בסוף אותו עשור, ועד חזרה לשורשים ולרלוונטיות, כולל להקה חדשה, בסוף העשור הקודם. יש לקייב המון פנים וצדדים שונים. בנוסף, נראה שממש בשנים האחרונות קייב פורח במיוחד, כשהוא מבסס את מעמדו כמין איש רנסנס שכותב שירים, סרטים, ספרים, ונושא הפוסט הזה- פסקולים.

בדרך כלל מדברים על הטקסטים של קייב, על הפרפורמנס שלו, על השירה שלו. אין עוררין על כך שקייב הוא משורר רוק אמיתי. מה שקצת פחות שמים לב בהקשר שלו הוא שהוא גם מלחין ומוזיקאי מעולה. על אף שהוא לא מלחין מאוד מורכב (כמעט כל השירים של קייב הם בסולם דו מז'ור או לה מינור, אלו שאין בהם קלידים "שחורים" בפסנתר), לקייב יש אוזן מאוד מלודית, וגם מגע מאוד מובחן בפסנתר. אני חושב שהזדמנות מצויינת להתרשם מקייב כמוזיקאי היא להקשיב לסדרה של שלושה אלבומי פסקול שעשה עם השותף העיקרי שלו ליצירה בעשור האחרון, המולטי-אינסטרומנטליסט וורן אליס (Warren Ellis), אלבומים שבהם קייב כמעט או לא שר בכלל, אלא בעיקר עושה מוזיקה מעולה. שלישיית הפסקולים הזו מרתקת גם בגלל שקיים מכנה משותף בין שלושת הסרטים עצמם, שנעים על הציר בין סרטי מערבון לסרטי מסע (קייב עם השפם המוזר שהוא מטפח בשנים האחרונות, ואליס עם זקן ענק ומוזנח שלא נגמר, נראים בעצמם כמו דמויות במערבון) ואיך המוזיקה של קייב ואליס מתכתבת איתם, ועם יצירות אחרות של קייב.

את קייב ויכולותיו אין צורך להציג, אבל את החצי השני של הצמד, וורן אליס, צריך גם צריך. על אף כשרונו של קייב, הוא ידע תמיד לחבור לאיזה סופר צללים, איש מאחורי הקלעים, שיתמוך בו מוזיקלית. בבירת'דיי פארטי אלו היו רולנד ס. האוורד ומיק הארווי, בבאד סידס עד סוף שנות התשעים אלו היו שוב הארווי ובליקסה ברגלד, ועם הצטרפותו של אליס ללהקה בסוף שנות התשעים, הוא החל לתפוס לאט לאט את מקומם של ברגלד והארווי, שפרשו בהדרגה מהלהקה. אליס, יוצא ההרכב האינסטרומנטלי Dirty Three שעדיין מתפקד, הוא ראש מוזיקלי מעוות למדי; ההתמחות שלו היא בכינור ו-ויולה, אבל באלבומים של הסידס, ובעיקר בשני האלבומים המצוינים של הרכב הבת של הסידס, גריינדרמן  (Grindermen), אליס מתפרע גם על כל מיני כלים ביזארים כמו בוזוקי חשמלי (אוהו, מה שהוא עושה איתו),  ה-Hohner guitaret הביזארי (חפשו את הדבר הזה ביוטיוב), קלידים עתירי אפקטים והרבה עבודה עם סאונד. מטבע היותו מולטי-נגן, הוא עשה את רוב עבודת הנגינה בפסקולים של השניים, בזמן שקייב התמקד יותר בהלחנה.

הפסקול הראשון הוא לניאו-מערבון האוסטרלי "ההצעה", בכיכובו של גאי פירס, סרט שקייב קרוב אליו מאוד- הוא זה שכתב את התסריט, בבימוי ג'ון הילקוט, חבר אוסטרלי שגם ביים סרט בשם “Ghosts…of the civil dead” שקייב השתתף בתסריט ובמשחק, כמה קליפים לגריינדרמן וגם ביים את "הדרך", הפסקול השלישי בסדרה של קייב ואליס. זה סרט מאוד מעניין משום שהוא מערבון, אך אינו מתרחש בארה"ב אלא באוסטרליה- במקום אינדיאנים יש שם אבוריג'ינים, למשל. כמעריץ מושבע של בלוז, ארה"ב ותרבות הפשע והרצח שלה, קייב שוחה כמו דג במים במוטיבים של הסרט. "ההצעה" הוא סרט אווירה מאוד מתוח ומסתורי, ומחייב פסקול דומה. הפסקול שקייב ואליס קצת שונה מהפסקולים האחרים שלהם- הוא מאוד בלוזי, אפילו רוקי לפעמים, משתתפים בו גם חברים אחרים של הסידס, וקייב שר בו כמה שירים, למרות שההגשה הווקלית שלו אינה משתלטת על הפסקול. אליס בולט מאוד בכינורות שלו, וקייב ואליס הצליחו ללכוד את אווירת המדבר, החום, הזיעה-והדם הרב שנשפך בסרט. עם זאת, זהו דווקא האלבום הפחות טוב בשלישייה- קצת חסר דבק בין הקטעים.

הפסקול השני הוא לסרט הפיוטי והנהדר "ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד", בכיכובו של בראד פיט בתפקיד ג'סי ג'יימס, ובהופעת אורח קצרצרה של קייב עצמו. את הסרט האיטי והמהורהר הזה מאוד אהבתי, ובהתאמה הפסקול שלו מדהים ביופיו. זהו כבר מערבון אמיתי, ולא סתם, אלא כזה שמדבר על אחת הדמויות הכי אגדיות בתולדות המערב הפרוע. עם זאת, זה אינו מערבון אופייני, אלא סרט מאוד מעודן ורגיש.  קייב הפסיק לשיר ומתרכז כאן בפסנתר, ואליס הגדיל לעשות וארגן עיבודי מיתרים בכמה מהקטעים, והגדיל את ארסנל הכלים שלו. מה שעובד טוב במיוחד בפסקול הזה הוא שיש לו כמה מלודיות חוזרות זכירות במיוחד, והמוזיקה מרגישה כמו חלק בלתי נמנע בסרט עצמו. האלבום הזה יינגן במיוחד על המיתרים של מי שאוהב את הצד הלירי והשקט של קייב, ובעיקר את אלבומי הבלאדות שלו לקראת סוף המילניום.

הפסקול השלישי הוא לסרט "הדרך", גם הוא בבימויו של ג'ון הילקוט, עיבוד לרומאן האפוקליפטי של קורמק מק'קארתי, בכיכובו של ויגו מורטנסן. את הסרט הזה הלכתי לצפות בחשש רב, משום שהספר הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי, ופחדתי שהוא "ייאבד בתרגום". אבל העיבוד של הילקוט מצוין ומעביר בצורה נאמנה את הספר, והסרט של הילקוט הוא סרט מסע מינימליסטי שגם הוא לא רחוק ברוחו ממערבון. הפסקול הזה מזכיר ברובו את הליריות של "ג'סי ג'יימס", אבל בעוד "ג'סי ג'יימס" נותר לירי כמעט לכל אורכו, פסקול "הדרך" מכיל גם הרבה קטעים אפלים מאוד, כמו הסרט עצמו, ויש כאן הרבה חריקות, כלי הקשה מפחידים, ואפילו קטעים שכל הנראה נערכו החוצה מתוך האלבום השני של גריינדרמן. זהו כנראה הפסקול הכי אינטיליגנטי ומתוחכם מבין השלושה.

נוצר כאן מין מכלול מרתק של עבודות ויזואליות-אודיטוריות, כשהסרטים, הפסקולים, ואספקטים אחרים בקריירה של קייב- שירים כמו “The Mercy Seat”, אלבומים כמו Murder ballads, ואפילו הספר הראשון של קייב "ותרא האתון את המלאך"- מתחברים איכשהו יחד. לא ניתן להפריד את קייב ואליס מהסרטים שבשבילם יצרו את הפסקולים, והסרטים עצמם כבר הפכו לחלק בלתי נפרד במכלול היצירה של קייב, בדיוק כמו ההופעה הבלתי נשכחת שלו ב"מלאכי בשמי ברלין" היומרני של וים ונדרס . רק אציין לסיום שקייב ואליס יצרו עוד פסקולים לסרטים פחות מוכרים וכן לעבודות תיאטרון, ואפילו מוזיקת רקע לגרסאת האודיובוק של ספרו השני של קייב "מותו של באני מונרו"; ולמי שאין כוח לראות את שלושת הסרטים ולשמוע את שלושת האלבומים ניתנת האפשרות לקיצור דרך, עם אלבום האוסף הכפול “White Lunar” שמאגד כמה קטעים משלושת הפסקולים ומפסקולים אחרים. ועוד משהו קטנטן לסיום: קייב כתב סרט חדש, “Lawless” שמו, עוד מערבון כמובן, גם הוא בבימוי ג'ון הילקוט.הפסקול הפעם הוא ממש שירים.