שלושה מוחות ועשר שנים

כולנו יודעים עד כמה הזיכרון נוטה לעוות את המציאות, כמה אנחנו משחזרים ומשכתבים את הזכרונות שלנו ומעבדים אותם לבלי היכר. היום, או יותר נכון הערב או הלילה, אני מציין עשר שנים לארוע מאוד מיוחד- ההופעה האחת שאני עד היום זוכר וככל הנראה תמיד אזכור כהופעה הכי מדהימה שנכחתי בה. ההופעה האחת שאני תמיד שופט את כל שאר ההופעות שראיתי מאז על פיה. ההופעה הזו התקיימה ב-23 לאוקטובר שנת 2006 בזאפה תל אביב, והיא ההופעה של ההרכב Brainville 3, שהורכב משלושה טיטאנים אדירים וגדולים ונוראים שהיו מגיבורי ילדותי והם עדיין מככבים גבוה ברשימת הגיבורים שלי- הבאסיסט יו הופר (Hugh Hopper), המתופף קריס קאטלר (Chris Cutler) והנשר הגדול, האדמו"ר של הפסיכדליה-פרוג-אוונגרד-פולק, דיוויד אלן (Daevid Allen) האחד והיחיד בהופעה הראשונה שלו בארץ מתוך ארבע (הייתה אמורה להיות הופעה נוספת אך בוטלה, אלן נפטר כמה שבועות לאחר מכן בחורף שעבר).

אני הייתי בן 23, מתחיל שנה ב' באוניברסיטה, עם חברה די טריה (לא הייתה בהופעה) שלימים תהיה אשתי היקרה, בלי ילד, בלי מחויבויות, הכל פתוח וזורם, לא יודע כלום מהחיים שלי ולא יודע כלום על העולם, נאיבי קצת יותר ממה שאני היום, מטומטם למשעי. קאטלר היה בן 59, הופר ז"ל בן 61, אלן זצ"ל בן 68. הם נתנו הופעה שהייתה עבורי חוויה חוץ ותוך גופית ובין יקומית. הדמויות האגדתיות האלו, דינוזאורים או אלים עתיקים שכמותם, יצאו מתוך הדו-מימד של הדיסקים והעטיפות והתגשמו לנגד עיניי בחמישה מימדים- שלושה פיזיים, אחד של זמן ואחד של סאונד. מטומטם ונאיבי כשהייתי, לא יכולתי לתאר לעצמי שהאנשים האלו קיימים באמת, ושבאמת ניתנה לי ההזדמנות לראות אותם בזמן אמת.

צריך להודות שמאז סביר להניח שראיתי הופעות טובות יותר, מתוחכמות יותר, עשירות יותר, ארוכות יותר. גם ראיתי אותם אחר כך- את אלן בהופעה גרועה למדי בבארבי עם ה-Acid Mothers Temple במה שנקרא Acid Mothers Gong, ואחר כך שוב באותו זאפה ת"א עם גונג (אחלה הופעה אבל אין מה להשוות לרמות ההתרגשות של ההופעה של Brainville 3). את קאטלר ראיתי לפני כמה שנים מתארח בפסטיבל אוונגרד בתיאטרון תמונע (נדמה לי). את הופר לא ראיתי עוד- הוא נפטר כבר ב-2009. ובכל זאת, עדיין לא הייתי בהופעה שבה התרגשתי בצורה כל כך טרנסנדנטית. השילוב של מי שהייתי אז, מי שהם היו אז, גודל המעמד- ורק לבסוף, ההופעה עצמה, שהייתה בת בת בת זונה- רומם את ההופעה ההיא לרמה מיתית, מעין אולימפוס שעומד במבחן הזמן, עשר שנים קדימה.

קודם כל צריך אולי להבין במי מדובר. השלישייה הזו צמחה מתוך סצנת קנטרברי, שפעלה בשנות השישים-שבעים באנגליה, מעין תת-ענף של מה שמכונה רוק מתקדם. אלן ניגן עם הופר לראשונה כבר ב-1963 (!), עם מתופף בן 15 בשם רוברט וויאט. הופר היה ממקימי להקה פרוטוטיפית בשם The Wilde Flowers, להקה שלמעשה לא הקליטה אף אלבום אבל הייתה העובר שהוליד את כל הסצנה כולה; חצי מחברי הלהקה הקימו את Soft Machine, החצי השני את Caravan. אלן הצטרף ל-Soft Machine  בתחילת דרכה אולם נאלץ לעזוב בשלב מוקדם, והקים ביחד עם אשתו דאז גילי סמיית' את להקת Gong שהפכה למפעל חייו; גונג התפצלה לאינספור תתי ותת-תתי להקות ואלן גם עשה המון דברים אחרים. הופר הצטרף בשלב מסוים ל-Soft Machine ומאוחר יותר השתתף בהמון הרכבי בת שלה. קאטלר היה ממקימי Henry Cow  האגדתית, קרובה-רחוקה של להקות הקנטרברי ולהקה הרבה יותר חתרנית ואוונגרדית, והשתתף גם הוא בהמון הרכבים קטנים שהתפצלו ממנה. בין לבין השלושה שזורים זה בזה בעוד כל מיני פרויקטים והופעות אורח שונות ומשונות.

כל אחד מהם הוא מוסד בפני עצמו עם קילומטראז' מפה ועד הונולולו. אלן היה אחד היוצרים המקוריים ביותר שאי פעם יצאו מהרוק המתקדם, הוא גם מחלוצי הגיטרה הפסיכדלית הגדולים; הופר היה באסיסט ענק וגם מלחין גדול שהותיר חותם באחת הלהקות הכי אהובות עליי; וקאטלר- ידעתי שהוא ענק ותמיד הערצתי את סאונד התופים המתכתי והבלתי שגרתי שלו באלבומים של הנרי קאו, אבל הוא זה שבסופו של דבר עינג אותי הכי הרבה בהופעה. ההרכב שלהם, שנקרא על שם קטע ג'אז של סאן רא, הוקם במקור עם מתופף אחר, פיפ פייל, עוד שם ידוע בעולם הקנטרברי; כפי שאלן סיפר באותו ערב, פייל נפטר במלון כמה שבועות לפני ההופעה. אלן טען שזה היה תוך כדי אורגזמה.

בערך בגיל 13-14, עשר שנים לפני ההופעה הזו, פיתחתי את התחביב המוזר הזה של לשמוע להקות שנוצרו בין עשר לעשרים שנים לפני שנולדתי, רובן אנגליות (היום זה כבר מאוד שונה). הדיסקוגרפיה הענפה של אלן-הופר-קאטלר ורבים אחרים ליוותה אותי כל השנים האלו ותמיד גם הכניסה אותי לניכור מוזיקלי מסוים מרוב בני גילי, ניכור שמאוד מצא חן בעיניי. בנוסף לכל המגרעות שלי מאז, הייתי גם נער פריפריה חיוור (סיפרתי פה כבר איך פעם שלחתי דיסק לחנות בדואר לאחר הקניה כי חשבתי שהוא מקולקל), ואנשים כמו אלן-הופר-קאטלר היו הגיבורים שלי לאורך תקופת גיל ההתבגרות, שרובה התאפיינה בשיעמום פרובנציאלי ותסכולים מיניים. אמנם ראיתי את פיטר האמיל בהופעה בשנת 2000 (או 2001?) אבל זה היה הכי קרוב לראות אליל נעורים (ההופעה הייתה טובה אבל קצת פושרת, בטח ביחס להופעה אחרת של האמיל שראיתי ב-2008). לדיוויד אלן הייתה לי חולשה מיוחדת והידיעה שהוא הולך להופיע בגילו המתקדם אצלי בחצר האחורית הייתה בלתי ניתנת להכלה.

23 באוקטובר 2006. אני מגיע להופעה מלווה בשניים מטוביי חבריי, שלושתנו לבושים כמו שצריך להתלבש להופעה כזו- פסאוד-היפיים מוזרים (אשתי עד היום נקרעת מצחוק מהתמונות; אגב את כל התמונות המצורפות אני צילמתי). אני חושב שקנינו במיוחד בגדים להופעה בשוק הפשפשים ביפו. הקהל נראה כמו כנס התעוררות של כת- בין השאר הרבה מכרים תל אביבים שהכרנו מהפאב "בית הבירה" (אתם יודעים מי אתם), כולם לבושים מוזר וצבעוני כמונו ההתרגשות הייתה בשיאה (על אף שזאפה תל אביב זה לא ממש המקום להופעות אוונט-ג'אז-פסיכדליות אבל מילא). הערב התחיל מאוד מאוחר, בחצות- טכנית זה היה ה-24 באוקטובר. החימום היה הופעה מאוד קצרה של להקת קרוזנשטרן ופארחוד המופלאים תמיד (כאן המקום לציין שהאיש שהביא את הלהקה לארץ הוא ויקטור לוין, מנהל Auris media ואיש יקר מאוד ובעל מניות רבות). הם הכניסו אותנו לאווירת הטירוף הדרושה.

ואז הם התחילו לעלות אחד אחד. ב-00:30  ראשון עלה קאטלר, שבעיניי היה הכוכב הגדול של הערב. עד היום זו זכורה לי כהופעה הגדולה ביותר של מתופף שראיתי. קאטלר, מתופף אוטודידקט שיצר מתודה מאוד לא שגרתית על התופים, ניגן כמו מכשף מיסטיקן קדום- הוא ליטף את התופים, ערסל אותם, סנט בהם, והכל תוך תנועות ידיים מהפנטות וברגליים יחפות. אחרי כמה דקות מאולתרות עלה גם הופר, שעשה מה שמצופה מבאסיסט- להחזיק את מערבולת המוזיקה החופשית שהשניים האחרים עשו- אבל הוא עשה גם דברים פחות שגרתיים לאורך ההופעה וניגן גם תפקידים של גיטרה חשמלית מובילה.

ואחרי עוד כמה דקות, מצד שמאל של הבמה, מהחושך, החל להבליח אלן, נכנס לבמה בהילוך איטי מזויף, לקח את גיטרת ה-Honner הקטנטנה והמצחיקה שלו (בהופעה עם ה-Acid Mothers Gong גם לגיטריסט השני הייתה גיטרה כזו בדיוק). אלן עשה את כל מה שתמיד ידעתי שהוא עושה עם הגיטרה- סאונד ה-Glissando האגדי שלו (טכניקת נגינה מיוחד שבה אלן מצמיד מוט מתכת למיתרים, והחיכוך של המוט בתוספת אפקטים מתאימים יותר סאונד חללי-שמיימי מופלא) ושימוש מושלם בלופר. הוא לא תמיד דייק- אבל גם בגונג הוא לא תמיד דייק.

מה קרה בדיוק בשעה וקצת שבאו אחר כך לא זכור לי, במרחק עשר שנים, לפרטי פרטים. אני זוכר שעמדתי ממש בשורות הראשונות, מרחק נגיעה. אני זוכר שנוגנו שני שירים או אולי יותר מתוך האלבום האגדי של גונג, Camambert Electrique, כמה שירים מהרפרטואר העדכני יחסית של אלן שלא הכרתי, ונדמה לי שהסיום הגדול היה מחווה לאלבום הראשון של Soft Machine. אני זוכר שקפצנו באקסטזה, צרחנו את המילים כשידענו אותם, והרגשנו בכוכב אחר. אני זוכר שזו הייתה הופעה מבולגנת, משונה, ביזארית, מדיטטיבית, פותחת עולמות ומרחיבת אופקים. אני זוכר את קאטלר מכשף ומשפיט את התופים, את הופר פורט במהירות עצומה ובאלף אצבעות על הבאס הענקי שלו, את אלן משתולל עם האפקטים וגיטרת הצעצוע שלו ומתבדח איתנו בכאריזמה האינסופית שלו.  

באזור 2:00 הם סיימו. באזור 2:30 הם יצאו והתחילו לדבר ולהסתחבק עם הקהל. קאטלר סיפר לנו על מצבה הבריאותי של דאגמר קראוזה והניסיון להעלות מופע מחווה להרכב Art Bears הנפלא. הופר היה סוג של דביבון חביב. מי שגנב את רוב תשומת הלב ולא במפתיע היה אלן, שישב דקות ארוכות בשמחה רבה, התבדח עם כולם וחתם בסבלנות מופלגת לכל מי שביקש לחתום על דברים והיו הרבה כאלה (כולל איברי גוף שונים- אתם יודעים מי אתם). הייתה לי הזכות לקשקש איתו כמה שניות, והוא אייר לי איור על חתיכת נייר שכבר מזמן אבדה לי. החוויה הייתה של הגשמת חלום במובן הכי טהור שלו. הלוואי וזה יחזור מתישהו שוב.

(הבחור משמאל הוא אני)

להתפורר מרוב אהבה, חלק ה' ואחרון: כה אנושיים אנו

בפוסט של היום אני רוצה לסיים את סדרת הפוסטים "להתפורר מרוב אהבה" שבה התבוננתי דרך נקודת מבטם של יוצרים ושירים שונים על אהבה. היו שם כל מיני סוגים של רגשות ומערכות יחסים- אימהיות, תלותיות, מלאות קנאה, מלאות אכזבה, חמלתיות, מעריצות. היום שם הרבה דברים טובים שהאהבה יכולה לתת, וגם הרבה אפלה. רציתי לסיים את החודש ברוח טובה של השלמה, של סגירת מעגל. בחרתי לדבר על שיר כזה, שבניגוד לאהבה הבתולית ומלאת הנעורים של השיר “I’ll be your mirror” של הוולווט אנדרגאונד, לוקח נקודת מבט בוגרת, אולי אפילו מזדקנת, ומסתכל לא רק על מערכת יחסים אוהבת אלא על חיים שלמים זה לצד זה. זהו השיר “Garden Song” של היוצר האוסטרלי הנפלא דיוויד אלן (שימו לב איך הוא מאיית את שמו- Daevid Allen) מתוך אלבומו Dreamin’ a dream משנת 1995.

את דיוויד אלן אני אוהב מאוד מאוד. יליד 1938, אלן הספיק להיות ביטניק, הספיק גם להיות היפי, הספיק להיות פרוגר, הספיק להיות פולקיסט, הספיק להיות אפילו סוג של פאנקיסט ניו יורקי, התנסה בחוויות רוחניות ופסיכדליות רבות מספור, ומיצב את עצמו כמורה הזן המשוגע של הרוק המתקדם, בייחוד הסצנה הקנטרברית שלו. אלן ידוע בעיקר כאיש להקת גונג האגדתית, וכחבר גם ברבות משלוחותיה השונות. מה שאני בעיקר אוהב אצל אלן זה ההומור שלו ואת שמחת החיים. מי שמדמיין רוק מתקדם כאוסף של חנאנות שמצטטים ספרי פנטזיה ומנסים להשחיל שבע שמיניות על תשע שמיניות, מפספס בגדול את ההיפי הצוחק הזה, עם הלב הרחב כל כך. בנוסף, לי אישית אלן נצרב חזק בלב, משום שההופעה שלו עם ההרכב Brainville 3 ב-2006 עדיין זכורה לי כהופעה הכי מדהימה שנכחתי בה בחיי.

בעטיפת האלבום Dreamin’ a dream, מקדיש אלן את האלבום לאשתו (השנייה לכל הפחות, ככל שידוע לי; אלן היה בעבר נשוי למשוררת גילי סמיית', איתה הקים את גונג), אישה בעלת השם יוצא הדופן וואנדנה טוריה לה אנה מוזס ברוס (Wandana turiya le ann moses bruce). אלן מספר כי וואנדנה הייתה דמות מפתח בהחלטה שלו לעזוב את אוסטרליה ב-1988 לאחר שבע שנות התבודדות, ולחזור לפעילות מוזיקלית. בעטיפה הוא מגולל את קורות הזוגיות שלהם, כיצד התאהבו, נפרדו, וב-1993 האש שלהם ניצתה שוב (לאחר שוונדנה נטשה את בעלה לטובת אלן) וב-1994 נולד להם ילד, בנו הרביעי של אלן, שעונה לשם הלא פחות יצירתי יינס אלקסנדר אלקטריק (!) אסלאן אלן. אלן מציין כי וונדנה היא ההשראה לאלבום, ובמיוחד לכמה שירים בו, שהשיר הנפלא “Garden song” הא אחד מהם.

“Garden song” הוא שיר פולק עדין מאוד, ז'אנר שאלן לא ממש מפורסם בו אבל בהחלט מצטיין בו. אלן מנגן נהדר על גיטרה אקוסטית בעלת סאונד מאוד bright ומיוחד, ומנגן איתו נגן בשם גרהאם קלארק על כינור. בשיר מתאר אלן, בן 57 בזמן הקלטת האלבום ומאחוריו כבר 30 שנות קריירה מוזיקלית, מערכת יחסים שנמשכת חיים שלמים, עד הזקנה. השיר בנוי מארבעה בתים שנעים בזמן, ופזמון חוזר שנשאר פחות או יותר זהה. בבתי השיר, הזוג תחילה מכיר וזורע את האהבה בגן המשותף, לאחר מכן נולדים הצאצאים שבשלב מסוים עוזבים את הקן, ומשם זקנה, ומשם מוות. בעיקר יפים שני הבתים האחרונים, הראשון הוא ההזדקנות המשותפת, נושא שאין עליו שירי אהבה רבים, והשני הוא הפרידה מבת הזוג שהיא גם הפרידה מהחיים עצמם:

And here comes the autumn when leaves turn to gold

And the waning moon silvers me lightly

In the afternoon sun it’s good fun to grow old

As you hold me and lie with me quitely

And when old father time rings the chimes of my years

And I see my life turning around me

When you lay me down in your garden my dear

Will you kiss me and let me go lightly?

באופן אולי מוזר המילים האלו, של הבית האחרון, מתקשרות אצלי ללא אחר מאשר חנוך לוין, אסוציאציה ממש בלתי סבירה בהקשר של דיוויד אלן מכל האנשים. מה להיפי אוהב האדם והתל אביבי הציני ש"אוהב אדם" הוא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשבאים לתאר אותו.  באוסף הנהדר של שירי מחזותיו, "כשתחשכנה עיניי", מופיע שיר ששר יוסף כרמון, "נערת חלומותיי", הלקוח מתוך המחזה "יעקובי ולידנטל", שם שר כרמון כך:

התזעיקי רופא בלילה

כאשר אתעלף לצידך?

התהיי זו את שיראה

מבטי האחרון, הדועך?

התזכרי אותי? התרצי שאחיה?

התבכי על קברי לפעמים?

ואולי זו אחת מהמשמעויות של אהבה- להיות עם מישהו גם בשעותיו הקשות, ואפילו בשעותיו האחרונות. בעיניי הדמיון בין שני טקסטים של שני יוצרים כל כך שונים כמו דיוויד אלן וחנוך לוין מראה על איזו תחושה או מודעות אוניברסלית לחיבור בין אהבה וזקנה, חולי ומוות. לאהוב עד שהמוות יפריד ביננו, ובמקרה של תרצה ומאיר אריאל אולי אפילו גם אחר כך.

הפזמון החוזר, בשינויים קטנים, הוא שוב אלן ההומניסט, אוהב האדם והטבע ששואף לתקן את עצמו- ומשם את העולם כולו:

For a soul is so real so whole and so free

And a body is so frail and so human are we

Are we dreaming?

Is this the earth dreaming too?

Will we live till we die

Wondering why

Or will we learn to grow

Day by day by day by day by day

אלן מדבר בו זמנית גם אל עצמו, גם אל בת זוגו, וגם אל האנושות כולה כנראה. יש בשיר שלו מסר שהוא גם אישי וגם אוניברסלי. אלן מזכיר לנו שהגוף הוא בן חלוף, שברירי, רק כלי ריק. הנפש היא מה שחשוב, ועלינו כזוג לגדול יחד, יום אחר יום, עד הסוף המשותף. סוף שהוא השלמה עם האהבה ועם החיים עצמם.

אלן סוגר מעגל עם חייו (מיותר לציין שאלן עדיין חי ובועט, גם בעשור השמיני לחייו. אין לי מושג מה שלום חיי הנישואין שלו), ואיתו אני גם מסיים את הסדרה הזו, שבה ניסיתי בעיקר להאיר את נושא הכתיבה השחוק והטחון ביותר בעולם באור חדש יחסית. תודה שקראתם!