בין המבריק למטומטם

ממש לאחרונה הסתיימה (?) אחת האודיסיאות היותר יצירתיות, מקוריות, מתישות, מפרכות, משונות, מדהימות, מפוצצות מח, מטופשות, מגוחכות, הכל נכון וגם הרבה יותר מזה- הלא היא העונה השלישית של "טווין פיקס". בעקבותיה מצאתי את עצמי צולל בתוך האוקיאנוס הייחודי שנקרא המח של דיוויד לינץ'- כלומר היצירה שלו שהיא שיקוף MRI של המתחולל שם בפנים. אחד הדברים המפתיעים שגיליתי לגבי האיש, דבר שלא אמור להפתיע אף אחד שבאמת נבר ביצירה שלו: הוא גם מוזיקאי של ממש, אבל בעת ובעונה אחת כפי שהגדיר זאת בעצמו גם “Non Musician”.

לפני שניגש לעניין, אני רוצה לתת את שני הסנט שלי בנוגע ליוצר הייחודי הזה באופן כללי. אני חושב שהמוטיב הכי מרכזי בעבודה של לינץ', מה שמאפיין יותר מכל את הסגנון האישי שלו, מה שהביא לו מעריצים רבים שסוגדים לכל דבר שהוא מוציא וגם משמיצים רבים שרואים בו שרלטן בלתי נלאה, הוא התנועה על הציר בין המבריק למטומטם. סצנה של לינץ' יכולה להיות מבריקה ברמה מעוררת השתאות, אבל יכולה גם להיות מטופשת בצורה בלתי נסבלת, והיא יכולה להיות גם דבילית וגם גאונית בו-זמנית, שזה הכי מבלבל ואולי גם הכי מתגמל.

אם ניקח את הדוגמא הכי טרייה- טווין פיקס בעונתה השלישית, אולי הבייבי הכי גדול של לינץ' שביים את כל 18 הפרקים שלה, אפשר למצוא בה המון הברקות והמון טמטום והמון שילובים שלהם. כשקופר מדבר בחדר האדום עם עץ שמולבש עליו מעין איבר אנושי רוטט- ולעץ הזה, כמו לקופר עצמו, יש כפיל מרושע- זה גם מבריק אבל גם, הי, די מטומטם. זה בבת אחת עץ מדבר, ו....עץ מדבר. תחליטו אתם אם זה יותר מבריק או יותר מטומטם. ויש עוד המון דוגמאות כאלה: כשגורדון קול, הלוא הוא לינץ' עצמו (שאולי החזיר את כל הסדרה רק כדי לשחק את התפקיד הנהדר הזה שוב), מספר על "עוד אחד מחלומות מוניקה בלוצ'י" שלו בכיכובה של בלוצ'י בתפקיד עצמה- זה ממש מבריק, וגם קצת מטומטם. כשאודרי הורן ובעלה הגמד רבים במשך כמה סצנות שנמשכות מינימום עשר דקות ומתווכחים האם לצאת לחפש או לא לחפש איזו דמות בשם בילי שאודרי שוכבת איתה וכלל לא מופיעה בסדרה (אלו היו סצנות שממש סבלתי לצפות בהן)- זה ממש מטומטם, וגם קצת מבריק. מעריצי לינץ' מדגישים את ההברקות, שונאי לינץ' את הטמטום, אבל היופי הוא שאי אפשר באמת להפריד בין השניים.   

עכשיו נתמקד במה שלכבודו התכנסנו כאן- וזה, היצירה המוזיקלית של לינץ', כשהמוקד שלי הוא האלבום המצוין The Big Dream. אחד המאפיינים הסגנוניים המזוהים עם לינץ' הוא האספקט האודיטורי של הסרטים, מה שמתאפיין הן בבחירת המוזיקה שנלווית לסרטים, ולא פחות  מכך- בעיצוב הסאונד, תפקיד שבדרך כלל לינץ' עושה בעצמו. אם נחזור לטווין פיקס עונה 3, היא מאוד עשירה בסאונד- למשל, הצליל הזה של החשמל שיוצא משקעים, כמו אותו שקע שקופר יצא ממנו מהחדר האדום אל העולם האמיתי (עוד רגע מבריק ומטומטם בעת ובעונה אחת). בזמן שהעונה השלישית שודרה ביליתי כמה ימים במלון בפירנצה ואני מוכן להישבע שבחדר היה בדיוק רעש כזה משקעי החשמל!

במילים אחרות, ללינץ' יש אוזן וחוש לסאונד מרהיבים, ובכל מה שקשור לחוויה האודיטורית ביצירה שלו- הן פסקול והן סאונד- הוא שם דגש חשוב מאוד. אי אפשר היה למשל לפספס בעונה השלישית שבסוף כמעט כל פרק התארחו מוזיקאים מפורסמים יותר ופחות, כשהשיא היה בפרק אחד של הסדרה שכבר הפך לדעתי מיתולוגי- פרק 8- שבו, באמצע שום מקום, מבליחים ניין אינץ' ניילס ושרים באמצע הפרק שיר שלם. זה היה רגע אדיר, לא בגלל שאני מעריץ את הלהקה (אני לא), אלא בגלל שאני מעריץ את לינץ' שפשוט עושה מה שבא לו, ואם הוא רוצה לעצור את כל הסדרה בשביל לשים שיר של הרכב שהוא אוהב הוא פשוט יעשה את זה. ככה נראה חופש יצירתי ואומנותי מלא וזה ההישג הכי גדול של העונה השלישית ושל לינץ', לטוב ולרע.

וכאן סופסוף אני מגיע לאלבום הנהדר The Big Dream. זהו האלבום השלישי שלינץ' עשה- קדמו לו Crazy clown time ועוד כמה פרויקטים מוזיקליים שיתופיים. אף שהאלבום נחשב כאלבום סולו, לינץ' עשה את האלבום יחד עם מוזיקאי בשם דין הארלי. שניהם כתבו את כל השירים- למעט שיר אחד בולט של לא אחר מבוב דילן, ושניהם מנגנים בכל הכלים. כל מי שמכיר ולו בקצת את היצירה של לינץ' יודע עד כמה לחלומות יש בה מקום מרכזי. בין אם זה קופר וגורדון קול, או הסקסופוניסט מ-Lost Highway, או חלקים חשובים ביותר מ"מלהולנד דרייב" ואולי בעצם כל הסרט עצמו, אינספור דוגמאות אחרות- לינץ' שואב השראה עצומה מחלומות. למרות זאת, The Big Dream הוא דווקא אלבום שבאופן די מפתיע נעוץ חזק דווקא במוזיקה מאוד ארצית- בלוז. אבל כמו הטייק של ניק קייב והבאד סידס על בלוז ואמריקאנה באלבום המופת The Firstborn is dead,  אל תצפו פה לחיקויי בליינד למון ג'פרסון- זו בלוז כמו שלינץ' מבין ועושה אותו.

לינץ' והארלי יצרו כאן מין מיקס מאוד מעניין בין בלוז וסגנונות אמריקאנה וינטג'יים אחרים- רוקאבילי, בלאדות טיפשעשרה בסגנון שנות החמישים- עם אלקטרוניקה והפקה מאוד מודרנית. זה יוצר משהו שנע בין המאוד חדש למאוד ישן, רעיון שאני מאוד אוהב- למשל, העיצוב של גות'הם סיטי בקומיקס ובסרטי באטמן למשל, וגם מאוד מתאים ליצירה של לינץ', וגם לקונספט של מבריק מול מטומטם. מעבר לחומרים עצמם, יש אלמנט נוסף והוא השירה של לינץ', שמאוד מפתיעה לטובה: הקול המאנפף שלו איכשהו מתאים לערפל הבלוזי שהוא והארלי רקחו כאן.

מהפתיחה המהוססת של שיר הנושא, דרך הרוקאבילי המוחץ של שירים כמו “Star Dream Girl” ו-“Sun can’t be seen no more” שבו מתארח גם בנו של לינץ', ריילי, על גיטרה (ריילי גם מבליח באחת הלהקות שמנגנות בעונה השלישית של טווין פיקס), דרך בלאדות כמו “Cold wind blowin’” ו-“The line it curves” שממש מצמררות, והרוק העירוני הנוקשה של שירים כמו "Say it" ו-“We rolled Together”, לינץ' והארלי יוצרים אלבום דחוס מאוד, עמוס בדימויים, עם טאץ' אפל ומהפנט. אני מצאתי את עצמי נמשך ומתמכר אליו מאוד מהר, אל סאונד הגיטרות המשובח במיוחד, ובעיקר נמשך אל קול הסבתא המשוגעת של לינץ'.

ויש גם את הקאבר לדילן, לשיר “The ballad of Hollis Brown”, לא פחות. זה אחד השירים האהובים עלי ביותר של דילן ואפילו הקדשתי לו פעם פוסט שלם. באופן מעניין, לינץ' טען כי הקאבר אינו לביצוע של דילן, אלא דווקא לביצוע של נינה סימון לשיר. אני פחות ראיתי את הקשר, אבל גדול עלי להבין את המח של לינץ'. בכל מקרה מדובר בקאבר מצוין, כשהביצוע האוטיסטי משהו של לינץ' תפור על הטקסט המדמם והכואב של דילן.

לינץ' עשה את האלבום ב-2013, בגיל 67. אחרי כמעט 40 שנות קריירה, היום הוא הגיע למצב שבו הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו. כבר אמרנו- חופש אומנותי ויצירתי מלא. אם נחזור לציר המבריק\מטומטם, האלבום The Big Dream בהחלט יושב יותר על קצה ה"מבריק" בסקאלה הזו, עם מעט מאוד רגעים מטומטמים. מרשים מאוד שיוצר כלשהו, כל שכן לא מוזיקאי של ממש, עושה אלבום רענן כל כך בגיל 67, אבל זה הרי לינץ'. מה שהכי יפה בו הוא, שזה אלבום עם חזון ממש מגובש של סאונד כוונה אומנותית, ולא סתם אלבום של במאי שמנסה את כוחו במוזיקה. ואת האלבום הזה גם שונאי לינץ', אלה שאוהבים לשנוא אותו בגלל הטמטום, יוכלו לאהוב- בשל ה"מבריקות".

ואני חייב לסיים את הפוסט מאנקדוטה לינצ'יאנית שלא קשורה לאלבום בשום צורה ישירה. אני לא יודע למה זה קשור אבל משהו חזק ממני בכל זאת רוצה לספר את זה. בשנת 2006 סינמטק ירושלים ערך רטרוספקטיבה ללינץ', לרגל צאת סרטו Inland Empire. אתם יודעים, ארנבים מדברים וכל הג'אז הזה. היה לי את הכבוד לשהות עם לינץ' באותו חדר- הוא הוזמן לשאת דברים לפני הקרנת Wild at heart. הוא דיבר מוזר כהרגלו, עשה תנועות של קסם באצבעות הידיים והיה לא מובן. אני זוכר שהוא אמר שהמוטיבציה של הדמות של ניקולאס קייג' היא אלביס, והמוטיבציה של הדמות של לורה דרן היא מסטיק. ממש בסוף ההרצאה, מתרוממת מישהי מהקהל ואומרת לו את המשפט הבא: Mister Lynch, I want to suffer for you. התגובה הראשונה שלו הייתה What? היא חזרה על המשפט והוסיפה גם את המילה הצרפתית souffrir. מיותר לציין שכל הקהל כולל לינץ' היו בהלם. הוא שאל אותה You want to suffer for me? והיא חזרה על המשפט והמילה בצרפתית לפחות עוד כמה פעמים, כאילו כולנו נלכדנו באיזו סצנת לינץ' קלאסית. לבסוף היא ניגשה לפודיום שעליו הוא עמד, ונתנה לו איזה דיסק שכנראה היא הכינה, ובזה זה נגמר. ואז התחיל הסרט, וניקולאס קייג' כמו תמיד היה גרוע. מסך.

מכתב פתוח לפורטיס

פורטיס היקר.

את הפוסט הזה החלטתי לכתוב כסוג של מכתב פתוח אלייך. אתה לא יודע את זה כמובן אבל אני ואתה הולכים הרבה אחורה, לפחות עד גיל 14, כשקניתי (בקסטה!) את "שוטר פושע והענק הלוחש", עד היום אחד מאלבומי הרוק הגדולים שנכתבו. אני עוקב אחרי כל צעד שאתה עושה כבר המון זמן, וגם כשלא תמיד הברקת, גם בשנים הקשות שלך, המשכתי לעקוב אחרייך. ידעתי שאתה אחד מהאנשים האמיתיים, ידעתי שהלב שלך במקום הנכון. אבל היום, אני כבר לא בטוח. ולכן אני כותב את המכתב הזה, כי אני חושב שאתה צריך להתעורר. יותר נכון, אתה צריך להתפטר. להתפטר מ"אקס פקטור". כן, ממש ככה. אתה צריך לקום, להפר חוזה ופשוט ללכת.

עבור רוב מעריצייך, הצטרפותך ל"אקס פקטור" לוותה בהרמת גבה במקרה הטוב, תדהמה ברוב המקרים וגנאי והוקעה במקרה הרע. אני חייב לומר, שלא הייתי שותף לאף אחד מאלה. לא חשבתי שיש משהו פסול בהצטרפותך לתוכנית, להיפך; את קריאות הגנאי והתדהמה פירשתי כצרות אופקים, כתגובה אוטומטית כנגד Sell Out, כחלק מדיכוטומיה רבת שנים בקרב חובבי מוזיקה לפיה מיינסטרים=רע, ואינדי=טוב. זה לא באמת עובד ככה, ונתתי לך קרדיט. תן לזה צ'אנס, אמרתי לחבר קרוב שדיבר איתי על אכזבתו. חשבתי שזה אפילו טוב שאתה מופיע בתוכנית, שסופסוף יהיה בתוכנית בז'אנר הזה, שמעולם לא היה כוס התה שלי, מישהו שהוא כאמור אמיתי, מישהו שהלב שלו במקום הנכון, מישהו שמכיר מוזיקה קצת יותר מגוונת ושיש לו פרספקטיבה יותר נרחבת על הדברים, מישהו שגם מכיר את פיטר האמיל ואת רוברט וויאט ואת הסקס פיסטולס ולא חושב שהעולם נוצר עם עליית ערוץ 2 לשידורים, לפני עשרים שנה בדיוק.

כל זה היה נכון, במידה ו"אקס פקטור" הייתה באמת תוכנית מוזיקלית. אבל היא לא. "אקס פקטור" היא קרקס, היא פריק שואו. היא מייצגת את השלב הבא באבולוציה של תוכניות זמרה-ריאליטי, שבו המוזיקה והמשתתפים עצמם כבר בכלל לא חשובה. מה שחשוב הוא הסיפור האנושי. בתוכנית הזו (ובתוכניות רבות אחרות) זה ממש לא חשוב איזה מין קול יש לך או מה אתה שר, אלא מי אתה ומה אתה. לא שזה לא חשוב, אבל זה הפך לכל העניין כולו. אם יש לך תסמונת דאון, או אספרגר, או שאתה חרדי לשעבר או בהווה או בעתיד וכו', רק אז שווה לשמוע אותך בכלל. בנוסף, יש כאן מצב אבסורדי שבו השופטים חשובים יותר, מעניינים יותר ונזכרים יותר מהמשתתפים עצמם.

אבל כל זה עוד מילא. כל זה עוד נסבל. זה לא חריג. מה שבאמת גורם לי לבקש ממך להתפטר מהתוכנית, הוא ההקצנה בפן שקיים תמיד בתוכניות האלה, והגיע בתוכנית הזו לרמה של גועל נפש טוטאלי, שאתה, פורטיס ידידי, האיש שהלב שלו במקום הנכון, חלק ממנו. וזה- פן ההשפלה.

זה טריק ידוע בתוכניות האלה: מעלים בשלב האודישן מתמודדים שאינם מוכשרים, בלשון המעטה. אלו יעשו מה שמצופה מהם בתוכנית- ישמשו אתנחתא קומית, ייצלו על הגריל עד שייצאו רכים מכל הצדדים, ויושפלו קבל עם ועדה מול מאות אלפי צופים לועגים, וחבר השופטים כמובן. ובסוף עוד יגידו להם שזה "מגיע להם", שהם "הביאו את זה על עצמם". זה סוג חדש של לחימת גלדיאטור מול חיית טרף לטובת שעשוע השליט והנתינים- כשחיית הטרף הם השופטים ובהם פורטיס, מהמנטורים האישיים שלי בחיי הבוגרים עד לנקודה זו.

והרי ברור לכולם שאותם מתמודדים שבאים ועושים מעצמם צחוק, לא באמת מודעים למה שמתרחש סביבם. הרי ברור שיש שלב מקדים של סינון מתמודדים, ואותם מתמודדים גרועים כלל לא אמורים לעבור את המסננת הזאת. אלא מה? מערכת התוכנית, באקט שהוא שפל, ציני, דוחה, אכזרי ומרושע מאין כמוהו, נותנת לאנשים האלה לעבור בכוונה, נוטעת בהם תקוות שווא שהם שווים משהו, ומשקרת להם במצח נחושה. כל חטאם של האנשים האלו הוא חוסר המודעות של עצמם, ואולי קצת נרקיסיזם לא הכי בריא. ואז כמובן הם מועלים למוקד, ומבתרים אותם חיים. חי חי חי, ממש מצחיק. מישהו עוצר רגע וחושב מה זה עושה לבנאדם להיות מושפל ככה? אחרי שגרמו לו להאמין בעצמו, אחרי שהערימו עליו?

מהמעט מאוד שיצא לי לראות מ"אקס פקטור", ראיתי את זה קורה יותר מדי פעמים. איך מישהו שכל בר דעת יכול לראות שמקומו אינו בתוכנית או בכלל בעולם המוזיקה מתחיל לשיר וחבר השופטים, ובתוכם פורטיס, מתחילים להיפקע מצחוק ואז פושטים ממנו את עורו. מקרים בולטים היו הרקדן והכוריוגרף חיליק כהן, שפורטיס נכנס בו במיוחד (ואפילו קיבל על כך מחמאות מהחברים החדשים שלו בחבר השופטים), ובחורה חרדית לשעבר וקרובת משפחה של הרב איפרגן, שהתוכנית כולה התגייסה ללעוג לה כאשר החשמל באולם "נפל" באורח מסתורי לאחר ששרה. ממש שנון.

המקרה של כהן, שצירפתי אותו כאן בוידאו, מחליא במיוחד, כאשר בר רפאלי, אותו תוצר מובהק כל כך של ערוץ 2, מי שגם מנחה תוכנית ואחר כך גם תופיע בפרסומת בהפסקה, מפלבלת בעינייה בצדקנות כאשר חיליק מפשל (כי זה היה כל כך מפתיע, נכון?), וכאשר חיליק הזועם (ומי לא היה זועם במקומו? מי לא היה מקלל את השופטים במקומו? זה היה הרגע הכי אמיתי שראיתי בטלוויזיה המסחרית הרבה זמן) מבקש שלא יצלמו אותו, מה שכמובן עושים בלי להתחשב בבקשתו. אני מבקש מ"רשת" לצייד אותי בפעם הבאה בשקית הקאה.

אבל יותר מכל, יותר מכל הכל, כואב לי, כואב לי אישית לראות את פורטיס משתתף בקרקס הזה, לראות אותו יושב במרומי הקולוסיאום ומבתר בהנאה גלדיאטורים חסרי מודעות עצמית כמו חיליק, ועוד מטיף לחיליק תוך שהוא מספר על ההשפלות שעבר בעצמו. פורטיס, מה ששנוא עלייך אל תעשה לחבריך, ובתור מי שבלי ספק לא היה עובר את האודישנים לתוכנית בעצמו, בתור מי שאינו זמר סטנדרטי, בתור מי שעבר כל כך הרבה עליות ומורדות וספג כל כך הרבה מכות בקריירה כל כך מגוונת, אני מצפה ממך אמפתיה. אני מצפה ממך נדיבות. אני מצפה ממך אצילות. אני מצפה ממך חמלה. אני בטח ובטח לא מצפה ממך לקחת חלק במכונה צינית ואכזרית שבולעת ויורקת אנשים עבור בצע כסף ורייטינג. ממך, הנער שתמיד היה צועק שהמלך הוא עירום, אני מצפה לעמוד ולזעוק זאת גם עכשיו, שזה לא בסדר.

ערוץ 2 תמיד התפרנס מלהיות חזק על חלשים. מימיי דודו טופז המשליך כדורי שוקולד לפה של אשה חסרת מודעות וכבדת משקל, דרך חיים הכט ורני רהב שמטיפים לאזרחי ישראל איך עליהם לחיות ולהתנהג, ועד תוכניות כמו "אקס פקטור" שמתעמרות ומתאכזרות לאנשים תמימים (ולא, זה שמישהו חתם על איזה חוזה בלי לחשוב מספיק על התוצאות, כי הוא חלש אופי ורוצה להתפרסם, זה לא אומר שזה "מגיע לו"). אבל ממך, פורטיס, האנדרדוג והאנטי גיבור הישראלי האולטימטיבי שלי, לא ציפיתי להיות חזק על חלשים. כשמשקרים לאדם וגורמים לו לחשוב שהוא מוכשר רק כדי לרמוס אותו, בלי לחשוב על מה זה עושה לו, כדי להתפרנס, זה לא פחות מפשע. ולכן, רמי פורטיס, אני מצפה ממך להפסיק לקחת בזה חלק. זה לא פשע להריע (פיקטיבית או בכוונה שלמה) למוזיקה בינונית. זה לא פשע להרוויח כסף. זה לא פשע להיות מפורסם, וזה גם לא פשע להנות מזה. אבל זה כן פשע לגזור קופון על חשבון אותם אומללים שאתה שותף להשפלתם. אני מבין שאתה צריך להתפרנס, אבל לא כך. אני כותב את המכתב הזה מרוב אהבה אלייך, שבגללה כל כך חורה לי מה שאתה עושה עכשיו. ולכן, אני חושב שאתה צריך לעשות לזה סוף, לפני שאאבד  כל טיפה של כבוד שעוד נותרה לי כלפייך.

שלך,

יוחאי

וולטר ווייט והחיפוש אחר הכסף הקדוש

קודם כל- זהירות, ספוילרים.

ממש לאחרונה הגיעה לסיומה סדרת הטלוויזיה המופתית Breaking Bad (אני מעדיף להימנע מהשם העברי המתורגם, הוא לא באמת קשור). העונה החמישית כולה, החצי השני שלה, ובעיקר שני פרקי הסיום הפיוטיים מסרבים לצאת לי מהראש. דובר רבות על התמה המרכזית של הסדרה, שהיא הפיכת הגיבור הראשי, וולטר ווייט, מדמות שנח להזדהות איתה, גם כשהיא מסתבכת ומבצעת פשעים קשים, לדמות בלתי נסבלת, נתעבת ושנואה שאתה רק מחכה שתיענש כבר על חטאיה. והנה, בשני פרקי הסיום ביצע יוצר הסדרה וינס גיליגן פניית פרסה נוספת והפך את וולטר וויט, שוב , לדמות פגיעה ומרגשת. פרק הסיום מרגש במיוחד משום שהוא מכיל את אחד הוידויים הגדולים ביותר שראיתי בטלוויזיה, וידוי שהוא המפתח להבנת הסדרה כולה וכן לפוסט הזה, והוא הוידוי הקצר של וולט בפני אשתו סקיילר בשיחתם האחרונה בהחלט. לכל אורך הסדרה התעקש וולט כי מעשיו, נוראים ככל שיהיו, היו למען משפחתו. ובפרק הסיום וולט מודה לראשונה, אפילו באוזני עצמו, שבעצם הוא עשה הכל למען עצמו. כדי להרגיש חי. וולט שיקר בתוכנית על ימין ועל שמאל, אבל את השקר הכי גדול הוא שיקר לעצמו. הסיפור כולו היה, מתחילתו ועד סופו, סיפור של הגשמה עצמית. אבל זו הגשמה עצמית שקשורה בד בבד הסם האמיתי של העידן שלנו, הכסף. וכאן מתקשרת להקת סוואנס של מייקל ג'ירה, ושירה “A Screw (Holy Money)” ש- Breaking Bad  משתקפת בו היטב בעיניי.

יש לי וידוי קטן בעצמי- אני הולך לכתוב קצת על הסוואנס אבל אני לא באמת מכיר את הלהקה לעומק. למעשה כמעט ולא. במובן הזה הפוסט הזה יהיה קצת פגום, אבל אני מתכוון להתייחס לשיר “Holy Money” באופן ישיר ונקי מכל רושם קודם. יותר מזה- אני בעצם הולך להתייחס לליריקה של השיר, שבגרסאת אולפן שלו למעשה כלל לא מושרת. את השיר הזה הכיר לי חברי ל"חונקי כמרים", דורון אור, שאף תרגם אותו ויצר גרסה עברית שמופיעה באלבומינו השני (כאן אסיים את הפרסום העצמי, כנסו ללינק הזה אם בא לכם לשמוע). הליריקה של מייקל ג'ירה אמנם בת כמעט שלושה עשורים, אבל היא פוגעת במשהו מאוד מדויק שזרוע לכל אורך Breaking Bad. משהו שמאמרים רבים שנכתבו על התוכנית נגעו בו, והוא הביקורת החברתית המדויקת שמשתקפת ממנה, ביקורת על מעמד הביניים הכלל-עולמי שנוגע כמובן גם אלינו כאן.

כדי שלא לצאת לא מקצועי, פניתי למכר ומעריץ סוואנס מושבע, ליאור אשכנזי, לא השחקן אלא מוזיקאי ירושלמו-גבעתיימי עצמאי ושם דבר בסצנת הנויז המקומית. כשדורון הפגיש אותי עם הטקסט של Holy Money מאוד התרשמתי, אבל גם הייתי מאוד מבולבל, משום שגרסאת האולפן של השיר לא מכילה למעשה את כל הליריקה, וגרסאות לייב מסוימות כן מכילות. ליאור אשכנזי שופך אור:

מה שקורה, זה שהולי מאני זה אלבום שנמצא בנקודת תפר אצל הסוואנס - גם סגנונית וגם מבחינת ליריקה... מצד אחד הליריקה של ג'ירה השתנתה, מצד שני הוא נשאר על בסיס מנטרות במוזיקה - כך שמילות השיר מופיעות באלבום , אבל באלבום עצמו הוא לא שר אותן (זה היה כך בעוד כמה שירים בשני האלבומים הקודמים)

מכיוון שסוואנס תמיד היתה להקה שהתפתחה, והשינויים בה קרו מתוך הכרה בעבר, הרבה שירים "נגררו" לתוך מקומות חדשים שהלהקה הגיעה אליהם, והשתנו יחד עם הלהקה - זו הסיבה לגרסאת הלייב שמצאת שהיא שונה (גם כשהסוואנס מבצעים היום שירים משנות השמונים הם נשמעים כאילו יצאו מהאלבומים האחרונים מאשר כמו שנשמעו אז...)

ועכשיו, השיר עצמו:

Keep your head on the ground

Push your ass up

Move around

Shake it

Cry

Cry

Cry

Cry

Open your mouth

Here’s you money

Open your mouth

This feels good

Here’s your money

This is love

Open your mouth

Here is your money

Holy money

Holy love

Holy money

Holy love

גרסאת אולפן:

גרסאת לייב- שונה לחלוטין, עם המילים המלאות (למרות שקצת קשה להבין):

השיר מתאר אימאג' מבריק במיוחד, וקל מאוד להבנה, שלדעתי מגדיר היטב קפיטליזם מהו: אדם שלמעשה עושה את צרכיו וגם אוכל אותם. הצרכים הם כמובן הכסף שלו (שימו לב כמה יפה מתאימה המילה העברית "צרכים" לאימאג' הזה), שהוא עצמו מייצר- כי כסף לא קיים חומרית בעולם, הוא למעשה קיים רק בתודעתם של בני אדם. הכסף הזה למעשה עובר כל הזמן בין שני הפתחים בגוף האדם- הפה שצורך והרקטום שפולט, כשבתווך יש יצירה של עוד ועוד כסף. אותו אדם אמור לייצר את הכסף הזה עבור החברה כולה- על כך בנויה הכלכלה הקפיטליסטית, על צריכה של האדם הקטן שדחפת את הכלכלה לכיוון של צמיחה, שאמורה לשרת את אותו אדם קטן. ג'ירה מספק סדרה של הוראות לאותו אדם קטן- "הצמד את הראש לרצפה, דחוף את התחת מעלה"- כאילו מדובר בקורבן אונס שלמעשה מקבל הוראות מהאנס, מה שמשתקף גם מכותרת השיר- A screw. החרא הוא הכסף, והמחרבן למעשה מוכרח להנות מהחרא הזה. ולא רק שהוא יהנה ממנו, הוא גם יאהב אותו, אהבה קדושה. כמו דת. ג'ירה דורש מהמחרבן לבכות, אבל הוא אמור לבכות מאושר, ולא מכאב. הוא למעשה עובר אונס שהוא לא יודע שהוא אונס, הוא נהנה מהארוחה שלו בלי לדעת שהוא למעשה יצר אותה מפעולת המעיים של עצמו. והוא עושה את זה כי מישהו למעשה מכריח אותו. וזה המסר שטוחנים לנו שוב ושוב, שאנחנו צריכים ליהנות מהכסף שלנו. "זה מרגיש טוב" אומר ג'ירה ונשמע שהוא בעצם פוקד על הקורבן שלו להרגיש טוב.

אנחנו חיים בעולם שג'ירה שיקף יפה מאוד בשיר, ושוולטר וויט הוא תוצר מובהק שלו: עולם שמזהה הצלחה והגשמה עצמית אך ורק עם כסף, לא עם אף מדד אחר. למחייתי אני סטודנט לדוקטורט בביולוגיה. אני עובד במקצוע שלא מכניס לי הרבה כסף, ועתידי הכלכלי לוטה בערפל. השכר שלי נמוך מהשכר הממוצע בשוק (אולי הוא עומד על החציוני) ולא נראה שזה ישתפר במהרה. לעולם לא יהיה לי רכב חברה, את חסכון הפנסיה שלי אני חייב להפריש מהמשכורת הקטנה הזו, על תנאים כמו ביטוח מנהלים וכו' אין הרבה על מה לדבר. בסביבה החברתית הקרובה אליי יש לי מכרים רבים שמצבם דומה. אני לא הולך להתלונן על כך כי בחרתי את רוב הבחירות האלה ביודעין, ואני משלים עם כך שלא אגמור ברחוב אבל לא יהיה לי הרבה מאוד כסף. עם הכסף שארוויח בעצמי, אחיה רק "בסדר". אבל מדי פעם אני מוצא את עצמי בסביבה חברתית שבה מסתכלים עליי בעין עקומה: יש ששואלים אותי "מה עושים עם זה". יש שמספרים לי על השכר שלהם כמתכנתים בחברה הזו או כמהנדסים בחברה אחרת. וכשזה קורה, אני לא יכול שלא להרגיש שהבחירה שלי לא להרוויח הרבה כסף נתפסת בחברה כלא פחות מתמוהה. מי שיותר נועז ממני והולך ללמוד אמנות או מדעי הרוח נפס כתמהוני הרבה יותר; מספיק לראות את השחיקה הגוברת במספר התלמידים שנרשמים לפקולטותלמדעי הרוח, או לקרוא טוקבקים בסדרת הכתבות שפורסמה ב-YNET בנושא "הדור האבוד",ולקלוט את כמויות השטנה וחוסר הפרגון כנגד אמנים ותלמידי מדעי הרוח, כדי להבין את הלך הרוח. בישראל 2013 ובעולם המערבי כולו, יותר מתמיד, אם אתה לא עושה כסף אתה חשוב לאדם מת. נכשלת בחיים, נקודה.

וולטר ווייט הבין זאת היטב. הבחירות שלו, האופי שלו, הובילו אותו לעבוד בעבודה לא מתוגמלת כמורה ובעבודה מבזה כשוטף מכוניות, ובנוסף נפל בחלקו ביטוח בריאות עלוב. הוא נכשל;  זאת הייתה המוטיבציה העיקרית שלו בהקמת אימפריית הסמים שלו. הוא היה אדם מתוסכל שבכמה החלטות שגויות בעברו פספס את ההגשמה העצמית שלו ואת הכסף הגדול- הוא הודה שהוא בודק כל שבוע מה שוויה של החברה “Grey Matter” אותה הקים עם אליוט וגרטשן שוורץ, ומכאן שהוא עוסק באובססיביות בחיים שיכלו להיות לו. וכשניכרה בידו ההזדמנות להצליח ולהרוויח כסף קל יחסית הוא קפץ עליה. זה היה הרבה יותר חשוב לו מלהיות בן משפחה מתפקד בחודשים האחרונים שנותרו לו עם משפחתו, למשל. זה המסר שפלין\ וולטר ג'וניור, בנו הזועם, ניסה להעביר לו בשיחתם האחרונה בפרק הלפני אחרון של התוכנית- לא היינו צריכים את הכסף שלך, היינו צריכים אותך. אבל וולט, כל מה שיש לו לתת זה כסף, והטרגדיה היא שבעקבות השתלשלות הארועים יש לו המון כסף שהוא לא יכול לתת.

לכל אורך הדרך ב-Breaking Bad מראים לנו עד כמה וולט אובססיבי לגבי הכסף שלו: בגלל הכסף ג'סי והאנק הצליחו להערים עליו במדבר, בגלל הכסף הוא חוזר לנקום בג'ק וטוד וחבורת הניאו-נאצים, בגלל הכסף הוא מעדיף לבצע עסקה עם גאס פרינג על חשבון נוכחות בלידה של בתו, בגלל הכסף הוא מוכן לפרק את משפחתו לגורמים עד כדי כך שילדיו לא גרים איתו בבית ואשתו מנסה להתאבד, וקיימות דוגמאות רבות. ההסבר הקל הוא, שוולט הוא חמדן ותאב בצע. אבל זה לא זה, זה שטחי מאוד: הוא הרי לא קונה בעצם כמעט שום דבר עם הכסף הרב שהוא צובר בתוכנית (בניגוד למשל לטוני סופרנו). המפתח להבנת המוטיבציה של וולט הוא בסצנה שלו בפרק האחרון, בביתם של הזוג שוורץ (אגב, המעורבות של וולט עם השוורצים הייתה קו עלילתי חשוב מאוד לתוכנית שבעיניי לא פותח כראוי; בעצם אין לנו מושג מה באמת קרה שם). בעבר, וולט סירב לקבל את עזרתם הכספית של השוורצים לטיפול בסרטן שלו. עבורו, קבלת הסיוע התפרשה כהודאה בכשלון. בסצנה זו, כשהוא מסתובב כמו טווס בביתם המפואר שנקנה בכסף רב (ואגב, אין לשוורצים ילדים, אבל עבור וולטר ילד אינו  נחשב "הישג"), הוא מכריח אותם להעביר כסף שלו לילדיו ומזהיר אותם שלא יעזו להוסיף אפילו אגורה אחת מכספם- אפילו את המסים והעמלות הוא רוצה לשלם מכספו. זה לב העניין- הכסף הוא ההצלחה; הכסף הוא ההגשמה העצמית, הוא ערך נעלה הרבה יותר ממשפחה או תרבות. הכסף עצמו לא באמת חשוב, אבל הוא ההישג. לא סתם וולט אומר כמה פעמים בפרקים האחרונים של התוכנית, כשנבצר ממנו שוב ושוב להעביר למשפחתו את הכסף- "רק שכל זה לא היה לשווא". הוא לא באמת דואג לרווחתם העתידית של בני משפחתו; הוא רוצה שההישג שלו, הרווחת כספו בזכות עצמו, "עבודת חייו" כפי שהוא קורא לממון הרב שאגר, לא יימחק. הכסף אינו אמצעי, הכסף הוא מטרה.

ג'ירה ויוצר Breaking Bad גיליגן מראים לנו שכסף הוא כבר מזמן לא רק כסף. למעשה הוא כבר בכלל לא משמש ככסף. כסף הוא הצלחה, כסף הוא אהבה, כסף הוא הישגיות, כסף הוא דת, כסף הוא מיניות, כסף הוא הגשמה עצמית. אנחנו מכונות ליצירת כסף ומכונות לבזבוז כסף, והחברה לא מפרגנת ולא מתגמלת שום ניסיון אחר להגשמה עצמית. אני חושב שזה מה שעשה את וולטר וויט לדמות כל כך כובשת- אדם אכול תסכולים שפשוט נכשל במטרתו העיקרית בחיים, המטרה של כולנו- יצירת כסף, בין אם עבורו או עבור משפחתו. והעולם מלא בוולטר ווייטים כושלים כאלה, תבוסתנים ומתוסכלים, שנאלצים לאכול את הצרכים של עצמם. ועוד לאהוב את זה. 

תודה לדורון אור וליאור אשכנזי על תרומתם לפוסט זה