בין המבריק למטומטם

ממש לאחרונה הסתיימה (?) אחת האודיסיאות היותר יצירתיות, מקוריות, מתישות, מפרכות, משונות, מדהימות, מפוצצות מח, מטופשות, מגוחכות, הכל נכון וגם הרבה יותר מזה- הלא היא העונה השלישית של "טווין פיקס". בעקבותיה מצאתי את עצמי צולל בתוך האוקיאנוס הייחודי שנקרא המח של דיוויד לינץ'- כלומר היצירה שלו שהיא שיקוף MRI של המתחולל שם בפנים. אחד הדברים המפתיעים שגיליתי לגבי האיש, דבר שלא אמור להפתיע אף אחד שבאמת נבר ביצירה שלו: הוא גם מוזיקאי של ממש, אבל בעת ובעונה אחת כפי שהגדיר זאת בעצמו גם “Non Musician”.

לפני שניגש לעניין, אני רוצה לתת את שני הסנט שלי בנוגע ליוצר הייחודי הזה באופן כללי. אני חושב שהמוטיב הכי מרכזי בעבודה של לינץ', מה שמאפיין יותר מכל את הסגנון האישי שלו, מה שהביא לו מעריצים רבים שסוגדים לכל דבר שהוא מוציא וגם משמיצים רבים שרואים בו שרלטן בלתי נלאה, הוא התנועה על הציר בין המבריק למטומטם. סצנה של לינץ' יכולה להיות מבריקה ברמה מעוררת השתאות, אבל יכולה גם להיות מטופשת בצורה בלתי נסבלת, והיא יכולה להיות גם דבילית וגם גאונית בו-זמנית, שזה הכי מבלבל ואולי גם הכי מתגמל.

אם ניקח את הדוגמא הכי טרייה- טווין פיקס בעונתה השלישית, אולי הבייבי הכי גדול של לינץ' שביים את כל 18 הפרקים שלה, אפשר למצוא בה המון הברקות והמון טמטום והמון שילובים שלהם. כשקופר מדבר בחדר האדום עם עץ שמולבש עליו מעין איבר אנושי רוטט- ולעץ הזה, כמו לקופר עצמו, יש כפיל מרושע- זה גם מבריק אבל גם, הי, די מטומטם. זה בבת אחת עץ מדבר, ו....עץ מדבר. תחליטו אתם אם זה יותר מבריק או יותר מטומטם. ויש עוד המון דוגמאות כאלה: כשגורדון קול, הלוא הוא לינץ' עצמו (שאולי החזיר את כל הסדרה רק כדי לשחק את התפקיד הנהדר הזה שוב), מספר על "עוד אחד מחלומות מוניקה בלוצ'י" שלו בכיכובה של בלוצ'י בתפקיד עצמה- זה ממש מבריק, וגם קצת מטומטם. כשאודרי הורן ובעלה הגמד רבים במשך כמה סצנות שנמשכות מינימום עשר דקות ומתווכחים האם לצאת לחפש או לא לחפש איזו דמות בשם בילי שאודרי שוכבת איתה וכלל לא מופיעה בסדרה (אלו היו סצנות שממש סבלתי לצפות בהן)- זה ממש מטומטם, וגם קצת מבריק. מעריצי לינץ' מדגישים את ההברקות, שונאי לינץ' את הטמטום, אבל היופי הוא שאי אפשר באמת להפריד בין השניים.   

עכשיו נתמקד במה שלכבודו התכנסנו כאן- וזה, היצירה המוזיקלית של לינץ', כשהמוקד שלי הוא האלבום המצוין The Big Dream. אחד המאפיינים הסגנוניים המזוהים עם לינץ' הוא האספקט האודיטורי של הסרטים, מה שמתאפיין הן בבחירת המוזיקה שנלווית לסרטים, ולא פחות  מכך- בעיצוב הסאונד, תפקיד שבדרך כלל לינץ' עושה בעצמו. אם נחזור לטווין פיקס עונה 3, היא מאוד עשירה בסאונד- למשל, הצליל הזה של החשמל שיוצא משקעים, כמו אותו שקע שקופר יצא ממנו מהחדר האדום אל העולם האמיתי (עוד רגע מבריק ומטומטם בעת ובעונה אחת). בזמן שהעונה השלישית שודרה ביליתי כמה ימים במלון בפירנצה ואני מוכן להישבע שבחדר היה בדיוק רעש כזה משקעי החשמל!

במילים אחרות, ללינץ' יש אוזן וחוש לסאונד מרהיבים, ובכל מה שקשור לחוויה האודיטורית ביצירה שלו- הן פסקול והן סאונד- הוא שם דגש חשוב מאוד. אי אפשר היה למשל לפספס בעונה השלישית שבסוף כמעט כל פרק התארחו מוזיקאים מפורסמים יותר ופחות, כשהשיא היה בפרק אחד של הסדרה שכבר הפך לדעתי מיתולוגי- פרק 8- שבו, באמצע שום מקום, מבליחים ניין אינץ' ניילס ושרים באמצע הפרק שיר שלם. זה היה רגע אדיר, לא בגלל שאני מעריץ את הלהקה (אני לא), אלא בגלל שאני מעריץ את לינץ' שפשוט עושה מה שבא לו, ואם הוא רוצה לעצור את כל הסדרה בשביל לשים שיר של הרכב שהוא אוהב הוא פשוט יעשה את זה. ככה נראה חופש יצירתי ואומנותי מלא וזה ההישג הכי גדול של העונה השלישית ושל לינץ', לטוב ולרע.

וכאן סופסוף אני מגיע לאלבום הנהדר The Big Dream. זהו האלבום השלישי שלינץ' עשה- קדמו לו Crazy clown time ועוד כמה פרויקטים מוזיקליים שיתופיים. אף שהאלבום נחשב כאלבום סולו, לינץ' עשה את האלבום יחד עם מוזיקאי בשם דין הארלי. שניהם כתבו את כל השירים- למעט שיר אחד בולט של לא אחר מבוב דילן, ושניהם מנגנים בכל הכלים. כל מי שמכיר ולו בקצת את היצירה של לינץ' יודע עד כמה לחלומות יש בה מקום מרכזי. בין אם זה קופר וגורדון קול, או הסקסופוניסט מ-Lost Highway, או חלקים חשובים ביותר מ"מלהולנד דרייב" ואולי בעצם כל הסרט עצמו, אינספור דוגמאות אחרות- לינץ' שואב השראה עצומה מחלומות. למרות זאת, The Big Dream הוא דווקא אלבום שבאופן די מפתיע נעוץ חזק דווקא במוזיקה מאוד ארצית- בלוז. אבל כמו הטייק של ניק קייב והבאד סידס על בלוז ואמריקאנה באלבום המופת The Firstborn is dead,  אל תצפו פה לחיקויי בליינד למון ג'פרסון- זו בלוז כמו שלינץ' מבין ועושה אותו.

לינץ' והארלי יצרו כאן מין מיקס מאוד מעניין בין בלוז וסגנונות אמריקאנה וינטג'יים אחרים- רוקאבילי, בלאדות טיפשעשרה בסגנון שנות החמישים- עם אלקטרוניקה והפקה מאוד מודרנית. זה יוצר משהו שנע בין המאוד חדש למאוד ישן, רעיון שאני מאוד אוהב- למשל, העיצוב של גות'הם סיטי בקומיקס ובסרטי באטמן למשל, וגם מאוד מתאים ליצירה של לינץ', וגם לקונספט של מבריק מול מטומטם. מעבר לחומרים עצמם, יש אלמנט נוסף והוא השירה של לינץ', שמאוד מפתיעה לטובה: הקול המאנפף שלו איכשהו מתאים לערפל הבלוזי שהוא והארלי רקחו כאן.

מהפתיחה המהוססת של שיר הנושא, דרך הרוקאבילי המוחץ של שירים כמו “Star Dream Girl” ו-“Sun can’t be seen no more” שבו מתארח גם בנו של לינץ', ריילי, על גיטרה (ריילי גם מבליח באחת הלהקות שמנגנות בעונה השלישית של טווין פיקס), דרך בלאדות כמו “Cold wind blowin’” ו-“The line it curves” שממש מצמררות, והרוק העירוני הנוקשה של שירים כמו "Say it" ו-“We rolled Together”, לינץ' והארלי יוצרים אלבום דחוס מאוד, עמוס בדימויים, עם טאץ' אפל ומהפנט. אני מצאתי את עצמי נמשך ומתמכר אליו מאוד מהר, אל סאונד הגיטרות המשובח במיוחד, ובעיקר נמשך אל קול הסבתא המשוגעת של לינץ'.

ויש גם את הקאבר לדילן, לשיר “The ballad of Hollis Brown”, לא פחות. זה אחד השירים האהובים עלי ביותר של דילן ואפילו הקדשתי לו פעם פוסט שלם. באופן מעניין, לינץ' טען כי הקאבר אינו לביצוע של דילן, אלא דווקא לביצוע של נינה סימון לשיר. אני פחות ראיתי את הקשר, אבל גדול עלי להבין את המח של לינץ'. בכל מקרה מדובר בקאבר מצוין, כשהביצוע האוטיסטי משהו של לינץ' תפור על הטקסט המדמם והכואב של דילן.

לינץ' עשה את האלבום ב-2013, בגיל 67. אחרי כמעט 40 שנות קריירה, היום הוא הגיע למצב שבו הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו. כבר אמרנו- חופש אומנותי ויצירתי מלא. אם נחזור לציר המבריק\מטומטם, האלבום The Big Dream בהחלט יושב יותר על קצה ה"מבריק" בסקאלה הזו, עם מעט מאוד רגעים מטומטמים. מרשים מאוד שיוצר כלשהו, כל שכן לא מוזיקאי של ממש, עושה אלבום רענן כל כך בגיל 67, אבל זה הרי לינץ'. מה שהכי יפה בו הוא, שזה אלבום עם חזון ממש מגובש של סאונד כוונה אומנותית, ולא סתם אלבום של במאי שמנסה את כוחו במוזיקה. ואת האלבום הזה גם שונאי לינץ', אלה שאוהבים לשנוא אותו בגלל הטמטום, יוכלו לאהוב- בשל ה"מבריקות".

ואני חייב לסיים את הפוסט מאנקדוטה לינצ'יאנית שלא קשורה לאלבום בשום צורה ישירה. אני לא יודע למה זה קשור אבל משהו חזק ממני בכל זאת רוצה לספר את זה. בשנת 2006 סינמטק ירושלים ערך רטרוספקטיבה ללינץ', לרגל צאת סרטו Inland Empire. אתם יודעים, ארנבים מדברים וכל הג'אז הזה. היה לי את הכבוד לשהות עם לינץ' באותו חדר- הוא הוזמן לשאת דברים לפני הקרנת Wild at heart. הוא דיבר מוזר כהרגלו, עשה תנועות של קסם באצבעות הידיים והיה לא מובן. אני זוכר שהוא אמר שהמוטיבציה של הדמות של ניקולאס קייג' היא אלביס, והמוטיבציה של הדמות של לורה דרן היא מסטיק. ממש בסוף ההרצאה, מתרוממת מישהי מהקהל ואומרת לו את המשפט הבא: Mister Lynch, I want to suffer for you. התגובה הראשונה שלו הייתה What? היא חזרה על המשפט והוסיפה גם את המילה הצרפתית souffrir. מיותר לציין שכל הקהל כולל לינץ' היו בהלם. הוא שאל אותה You want to suffer for me? והיא חזרה על המשפט והמילה בצרפתית לפחות עוד כמה פעמים, כאילו כולנו נלכדנו באיזו סצנת לינץ' קלאסית. לבסוף היא ניגשה לפודיום שעליו הוא עמד, ונתנה לו איזה דיסק שכנראה היא הכינה, ובזה זה נגמר. ואז התחיל הסרט, וניקולאס קייג' כמו תמיד היה גרוע. מסך.

דילנובל

בשבוע שעבר העולם התעורר בבוקר וגילה שבוב דילן הולך לקבל פרס נובל לספרות. מאז, דילן עשה לפרס נובל מה שבעצם הוא עשה הכי טוב לכל אורך הקריירה שלו- להפתיע אנשים, לגרום להם לתמוה, לגרום להם לחשוב, לגרום להם להתדיין ולחלק אותם לשני מחנות ברורים של 'בעד' ו'נגד'. מרגע שעלה דילן על במת ההיסטוריה, לפני כ-55 שנים, הוא עשה בדיוק את הדבר הזה- לנוע בין אהבה והערכה לבוז ושנאה, בין אלו שמהללים אותו כאחד האמנים הבולטים של החצי השני של המאה העשרים לאלו שטוענים בוקר צהריים וערב שהמלך הוא עירום.

פרס נובל לספרות כבר לעולם לא יהיה מה שהיה אחרי שבוב דילן יקבל אותו. עד כדי כך ההשפעה של האיש הזה אדירה. במהלך קצת פחות משבוע אחרי מתן הפרס נשפכו אלפי מילים בנוגע לשאלה האם דילן ראוי לפרס, האם ראוי לתת את הפרס למישהו שאינו סופר או משורר אלא 'מוזיקאי', מהי המשמעות של פרס נובל לספרות, פרס נובל בכלל, ופרסים בכלל בכלל. בעיניי, הדבר הזה בלבד מספיק כדי לתת לדילן את הנובל. וכל זה כשדילן, בהתנהגות דילנית אופיינית, אפילו עוד לא הגיב לפרס ואפילו עוד לא טרח להודיע למארגני הפרס אם הוא הולך לבוא לטקס.

אם למישהו יש ספק, דעתי נחרצת בעניין- דילן ראוי לפרס לחלוטין. מדובר בלא פחות מאחד מאבני הפינה של התרבות המערבית בחמישים ומשהו השנים האחרונות. כשבואי נפטר, הרגשתי שנעלם מעולם המוזיקה אחד מצבעי היסוד שלה, כמו להפסיק לראות צבע כחול פתאום. דילן הוא צבע כזה בדיוק, והוא "בסיסי" יותר וחורג גם לתחומים מחוץ למוזיקה. אפשר להשוות את דילן לאבות המזון שלו- טי.אס. אליוט, עזרא פאונד, אלן גינסברג ואחרים- ולטעון שהוא מנייריסט, מעתיקן, מתמרחן, ממללן ועוד מילים מבית היוצר של אחד מבניו הרוחניים הבולטים, מאיר אריאל. אבל איש לא יערער שההשפעה של האיש עמוקה ומקיפה.

זה האיש האחד שהוציא את השירה מהגטו האינטלקטואלי שלה, הכניס אותה לכל בית והנגיש אותה לכל ילד ולכל פועל, וזה דבר ענק (לדוגמא, דבר דומה, בקנה מידה קטן בהרבה, קורה עכשיו בארץ- תנועת ערספואטיקה הוציאה את השירה מהגטו הקטנטן של חובבי השירה בארץ, ועל כך מגיעה להם כל ההערכה האפשרית). קצת כמו לו ריד- עוד אמן מפתיע וחובב התנגשויות חזיתיות ושערוריות- דילן היה הראשון להישכב על הגדר עבור כל המשוררים המזמרים שבאו אחריו. כהן, יאנג, ביטלס, אריאל ועוד אלפי אחרים.

לכן, הפרס הזה הוא ניצחון. לא רק ניצחון פרטי של דילן, אלא ניצחון גדול וכללי של התרבות המערבית של המאה העשרים. אני לא מתיימר להיות מבקר תרבות גדול אבל נדמה לי שאחד מ"שדות הקרב" של התרבות של המאה העשרים הוא המאבק בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה". טי.אס אליוט ועזרא פאונד הם בלי ספק תרבות "גבוהה". משוררים-מזמרים כמו דילן תמיד נחשבו לתרבות "נמוכה" יותר. האמנות של המאה העשרים, ספוגה במודרניזם שהפך לפוסט-מודרניזם, אמנם יצרה דברים מגוכחים ואבסורדיים לפעמים שגובלים בגרוטסקות, אבל דבר אחד ברור שהיא עשתה- ואני חושב שהוא נפלא- הוא שבירת הגבולות האלה בין תרבות "גבוהה" ו"נמוכה". זה קרה בספרות (כג'יימס ג'ויס והנרי מילר שילבו "פורנוגרפיה" בספריהם), בשירה (גינסברג ושות'),  בקולנוע שהפך לאמנות רלוונטית לחלוטין, וגם במוזיקה (זאפה הוא הדוגמא המושלמת- האיש שמחבר מוזיקה קלאסית אולטרה מתקדמת עם הפופ הנחות ביותר; או ג'אז, שנתפס כאמנות נחותה והיום נלמד בצורה כמעט מתמטית באקדמיות מכובדות). דילן הוא אחד הדוגמאות המובהקות לזה- משורר שבוחר את המדיום ה"זול" של עמידה עם גיטרה אקוסטית ושירה לתוך מיקרופון, במקום להיות מודפס במהדורות מצומצמות שקוראים בעיקר משוררים אחרים.

ואם למישהו יש עוד ספק עד כמה דילן ראוי- נסו להיזכר מי בדיוק זכה בנובל לספרות בעשור האחרון. אני אודה שלמעט הארולד פינטר (שזכה ב-2005) ואליס מונרו (שזכתה ב-2013)  אני לא מכיר אף שם וקשה לי לחשוב איזה אימפקט יש לזוכים. גם הטיעון ש"נובל לספרות צריך ללכת לאדם העוסק בעיקר בספרות" לא תופס ויש לו תקדימים (ברטרנד ראסל, מגדולי המתמטיקאים והפילוסופי של המאה העשרים אך בטח לא סופר בעיקרו, 1950, ו-ווינסטון צ'רצ'יל שזכה ב-1953). אפשר להתווכח עם איכות השירה, אי אפשר להתווכח על מה שהאיש עשה לשירה במאה העשרים (וקצת).

תודה לאחי לוין ונועם זרח על דיון הפייסבוק הפורה שהוביל לכתיבת הפוסט

האיש שתמיד היה שם

לרוב האנשים, וגם לא לי למען האמת, לא ברור בדיוק מה מפיק מוזיקלי "עושה". מבחינה טכנית, מפיק מוזיקלי הוא סוג של במאי (שגם זו שאלה בפני עצמה, מה במאי עושה). לפעמים זה באמת מי שמכתיב במו ידיו, בדיקטטוריות אפילו, את הסאונד של האלבום; לפעמים זה האדם שמארגן את נגני האולפן ואומר להם מה לעשות; לפעמים זה רק בנאדם שיש לו השראה מסוימת על האמנים באולפן, ויודע לצרף את האנשים הנכונים ולחבר בינהם; ולפעמים זה פשוט מי שהחזיק את היד לאמן באותו הזמן. לפעמים זה כל אלה ביחד. ויש את המקרה של טום וילסון (Tom Wilson), עליו אני רוצה לדבר בפוסט הנוכחי.

טום וילסון הוא לא סתם מפיק; מדובר באדם שאיכשהו, בצירוף נסיבות לא ברור, מצא את עצמו מאחורי הקלעים של כמה מהאלבומים הכי מכריעים, חשובים ומשפיעים שיצאו בשנות השישים, והוא אפילו לא ממש התכוון לכך. כמו פורסט גאמפ, וילסון תמיד היה שם, ברשימה לא ארוכה אבל מאוד מאוד איכותית של הקלטות, כפי שנראה עוד מעט, ולמען האמת, לא כל כך ברור מה וילסון עשה שם: האם היה לו חזון מוזיקלי, או סאונד משלו? האם היה לו את הטאץ' הייחודי? או האם היה יותר מן אמרגן או מה שנקרא אימפרסריו? עוד מעט תראו שהתשובה לא ממש ברורה.

טום וילסון נולד בטקסס ב-1931. עובדה זו, והיותו אפרו-אמריקאי, לא מנעה ממנו להגיע ללמוד בהארוורד בשנות החמישים, בהחלט לא דבר של מה בכך בארה"ב של אותה תקופה. וילסון היה חובב מוזיקה, אך יותר עניין אותו לעשות ביזנס, ובסוף לימודיו הוא לווה 900 דולאר ומקים לייבל עצמאי משלו משם Transition. וילסון היה אז בעניין של ג'אז, והלייבל שלו אמנם היה קטן וקצר חיים, אבל- במה שיהפוך לדפוס פעילות עבור ווילסון- רב השפעה; ווילסון הצליח להקליט ולהפיק שני אמנים משפיעים וחשובים מאוד בתחילת דרכם- החייזר האוונגרדי סאן רא (Sun Ra) והתזמורת שלו, והפסנתרן הלוהט ססיל טיילור (Cecil Taylor), שאלבום הבכורה שלו, Jazz Advance מ-1956, הוא אולי אלבום הפרי ג'אז הראשון, אלבום פורץ דרך ומדהים מאין כמוהו. רוצה לומר: כבר בתחילת דרכו, ווילסון היה בחוד החנית.

וילסון המשיך להסתובב בביזנס, הלייבל שלו הפסיק לפעול בנקודה מסוימת, וב-1963 הוא קיבל הצעת עבודה שתשנה את חייו  וכנראה גם את המוזיקה של המאה ה-20 כפי שאנחנו מכירים אותה: לעבוד כמפיק בחברת קולומביה האגדית, אחת מחברות המוזיקה הגדולות של התקופה. באותה שנה, זמר אלמוני אך מבטיח בשם בוב דילן מקליט את אלבומו השני, The Freewheelin’ Bob Dylan, תחת שרביטו של המפיק שגילה אותו, ג'ון האמונד. במהלך ההקלטות, ג'ון האמונד רב עם האמרגן של דילן, אלברט גרוסמן, ו-ווילסון נקרא כדי להציל את המצב ולהקליט את ארבעת השירים שחסרו כדי לסיים את ההקלטות, בינהם “Girl from North country ו-“Masters of war” המפורסמים. לפי עדותו של ווילסון עצמו,  הוא בכלל לא אהב מוסיקת פולק, הוא בא מג'אז ובהתחלה הוא חשב שזו מוזיקה למטומטמים, ושדילן הוא עוד מטומטם שכזה. כאן מתחילה השותפות בין דילן ו-ווילסון. השניים מקליטים עוד שני אלבומי פולק אקוסטיים בהשתתפות דילן בלבד- The times they are a-changin’  ו-Another side of Bob Dylan. עכשיו, הנה חידה: באלבומים האלה דילן מנגן לבד ושר לבד, כשהתיזמור הוא רק גיטרה אקוסטית, מפוחית, ולפעמים פסנתר פה ושם. על פניו, ההקלטה הכי מינימליסטית ופשוטה בעולם. אז מה בכלל מדברים פה על "הפקה"? מה יש כבר להפיק פה? וכאן מתחילה החידה הגדולה של ווילסון- מה הוא עשה, בעצם? כיוון את המיקרופון? שיחק עם הווליום? או שהטייפים פשוט רצו והוא ישב והנהן לו בחדר?

ווילסון ודילן

דבר אחד בטוח- ווילסון היה מהתמריצים של דילן לעבור למוזיקה חשמלית.  ווילסון רצה להוציא לדילן סינגל "מודרני". דילן לא ניגן עדיין בגיטרה חשמלית, אז ווילסון הממזר עשה טריק: הוא לקח הקלטה מוקדמת של דילן מבצע את “House of the rising sun” והקליט עליה, בלי לשאול את דילן, להקת נגני אולפן שניגנו בכלים חשמליים. ההקלטה הזו בסופו של דבר לא יצאה כסינגל אבל דילן התלהב מהתוצאה: הוא הבין, בזכות ווילסון, שיש פוטנציאל למוזיקה שלו בלבוש חשמלי. באלבום הבא של דילן, Bringin’ it all back home, אחד מאבני הדרך של הרוק, דילן הקליט צד אחד אקוסטי לפי המסורת, אבל הצד הראשון של האלבום היה כולו מלווה בכלים חשמליים (באלבום הזה אפשר אפילו לשמוע את קולו של ווילסון עצמו, מתפקע מצחוק עם דילן בטייק כושל של השיר “Bob Dylan’s 115^th dream” ). מכאן שלווילסון היה חלק באחד התהליכים הכי דרמטיים בתולדות הרוק- המעבר של דילן מפולק לרוק. שיא השיאים של העבודה המשותפת של דילן ו-ווילסון, וגם אקורד הסיום שלה, היה הקלטת הסינגל הכי מפורסם של דילן, הלוא הוא “Like a rolling stone” (וכבר סופר אלף פעם איך אל קופר, חברו של ווילסון, השתחל להקלטה, וניגן לגמרי בטעות את האורגן הזה שכל כך אופייני לשיר). משום מה, אחרי השיא הזה ווילסון ודילן הפסיקה לעבוד יחד, ואת שאר האלבום שבו מופיע השיר, Highway 61 revisited האייקוני, מפיק בוב ג'ונסטון, עוד מפיק על שעשה למשל את האלבומים הראשונים של לאונרד כהן. חשוב לומר שמקרה של דילן ה"מחושמל", נראה היה שלווילסון יש קצת יותר יד בהפקה, ודילן סיפר בראיון, בהסתייגות מסוימת, כי "היה לו סאונד ספציפי שהוא כיוון אליו"- במילים אחרות, הייתה לו יותר עבודה; אבל, הסאונד של ההקלטות האלו של דילן אינו דומה בשום צורה לאלבומים העתידיים, של אמנים אחרים, שווילסון יפיק, כך שלא ניתן להצביע על מאפיין מסוים כ"הסאונד של טום ווילסון".

ווילסון מאחור, עם משקפיים וכובע, בצילומים המקוריים לקליפ של דילן Subterrenian homesick blues

אבל כאן לא נגמרה התרומה של ווילסון לקולומביה. מיד לאחר סשן ההקלטות של “Like a rolling stone” ניגש ווילסון "לטפל" בשיר אחר של הרכב אחר, סיימון וגרפונקל. כאן, המעורבות של ווילסון בקריירה של המוקלטים שלו מדהימה לגמרי: סיימון וגרפונקל הקליטו את אלבומם הראשון, Wednesday night, 3 AM, אלבום אקוסטי שכשל מסחרית וגרם למעשה לפירוק הצמד. למרות הפירוק, השיר האקוסטי “The sound of silence”, כמובן אחד מהשירים הכי מפורסמים ואהובים ברוק, צבר פופולריות מסוימת, ו-ווילסון שם לב לכך ורצה להפוך אותו ללהיט גדול יותר. וכאן באה ההברקה של ווילסון- להפוך את השיר לשיר רוק; לעשות לו את אותו טיפול שעשה ל-“House of the risin’ sun”- להקליט על גבי ההקלטה המקורית גיטרות חשמליות, באס ותופים, וכל זאת- מבלי להתייעץ כלל ביוצרי השיר, סיימון וגרפונקל (פול סיימון נמצא בכלל באנגליה כשזה קורה). באופן מדהים, השיר הופך ללהיט אדיר (סיימון מגלה זאת, לתדהמתו, באירופה) ולמעשה גורם לאיחוד של הצמד, מה שכמובן הוביל לקריירה משגשגת. בלי הטריק הקטן והחצוף הזה של ווילסון- זה לא היה קורה.

הקסם של ווילסון מתחיל ב-0:40

בשלב הזה, משום מה, עובר ווילסון מחברת קולומביה לחברת Verve. בשנת 1966 הוא מסייע ללהקת בלוז-רוק לבנה ולא מבטיחה במיוחד בשם The Mothers of invention, שמנהיג אותה גיטריסט וזמר לא מרשים בשם פראנק זאפה. ווילסון מתערב כדי להחתים את הלהקה בחברה, ולהפיק את אלבומם הראשון, Freak Out!. לתדהמתו של ווילסון, זו אינה להקת בלוז לבנה רגילה אלא הרכב חתרני ואוונגרדי שמנגן משהו שונה לגמרי. למרות שכסף רב בוזבז על האלבום החריג והבלתי מסחרי בעליל, ווילסון פורש על הלהקה את חסותו, מסכן את משרתו- לפי דיווחו של זאפה- ומפיק את האלבום, כולל ג'אם הסיום, 12 דקות מסויטות שווילסון איכשהו הצליח להקליט תחת טריפ LSD. ווילסון שוב מוצא את עצמו בחברת אמן ייחודי ומוביל, והשותפות עם זאפה מובילה לעוד שני אלבומים מהפכניים לא פחות. אבל שוב, די קשה להצביע מה ווילסון עשה בשלושת האלבומים האלה, משום שכל אחד יודע שזאפה היה גם איש חזון מאוד מבוסס וגם קונטרול פריק ודיקטטור מוחלט, כך שסביר להניח כי הוא בעצם היה המפיק בפועל של האלבומים, ושלווילסון היה מעט מאוד Say בעניין הסאונד וההפקה.

ווילסון (מימין) עם זאפה

וזה עוד לא הכל, כי מהר מאד מוצא את עצמו ווילסון מעורב בהקלטת להקה אחרת, חתרנית לא פחות מזו של זאפה (למעשה הלהקות היו יריבות מרות, נושא מרתק לפוסט נפרד), וזו כנופייה של ניו יורקים מיזנטרופיים לובשי שחורים ועוטי משקפי שמש עם גיטרות חורקות ורועשות בצורה שאף אחד לא הרעיש כמוה בסביבה, שמשום מה אנדי וורהול לוקח תחת חסותו. אלו כמובן הוולווט אנדרגראונד. ווילסון מעורב בהפקת שני האלבומים הראשונים של הלהקה היחידה שיכלה לתת פייט לזאפה מבחינת אוונגרד וחריגות- Velvet underground and Nico ו-White light/ white heat. מיותר לציין ששוב, אלו שניים מאלבומי הרוק הכי חשובים אי פעם- פעם אחר פעם, ווילסון מעורב בהפקת אלבומי מפתח. אבל מה עשה ווילסון באלבומים אלו? זו שאלה טובה. מי שמסתכל על הקרדיטים של Velvet underground and Nico רואה שמי שכתוב שם כמפיק הוא אנדי וורהול עצמו. עם זאת, וורהול לא היה מוזיקאי ולא ידע כלום במוזיקה, כך שרוב הסיכויים מדובר בקרדיט קש- מישהו אחר הפיק את האלבום; ווילסון עצמו מקבל קרדיט כמפיק רק על השיר הראשון, “Sunday Morning”. ג'ון קייל, שבעצמו תואר ע"י חלק מהמעורבים הפרויקט כמפיק האמיתי של האלבום, טוען כי ווילסון הוא-הוא המפיק של כמעט כל האלבום. זו ככל הנראה האמת, ו-ווילסון גם היה מעורב כנראה בעריכות ומה שהוגדר כ-post production. באלבום White light/ white heat ווילסון קיבל קרדיט מלא כמפיק, אולם לאלבום יש סאונד לו-פיי מחורע במיוחד, ולפי האגדות חלקים גדולים ממנו הוקלטו ללא נוכחות מפיק או טכנאי באולפן- פשוט כי הם לא יכלו לסבול את הרעש שהוולווטים עשו. אז מה ווילסון באמת עשה בשביל וולווט אנדרגראונד? בדיוק כמו המקרים הקודמים, זה לא ברור ולא נדע לעולם. ווילסון המשיך להפיק עוד כמה אלבומים מפורסמים עד סוף שנות השישים, כמו אלבום הבכורה של ניקו, אלבום הבכורה של סופט משין, אלבומים של האנימלז, ועוד. לקראת סוף שנות השישים, המפיק האגדי הזה פורש מהביזנס משום מה- ומתאדה. לא מפיק ולא מקליט, וב-1978 מת מהתקף לב.

תן כיף! ווילסון עם לו ריד וג'ון קייל

אז מה היה סוד הקסם שלו? לפי העדויות, ווילסון לא היה מפיק פעיל במיוחד. הוא לא כפה את הסאונד שלו על המוקלטים שלו כמו פיל ספקטור לדוגמא; חברי סופט משין טענו כי ווילסון למעשה לא עשה כמעט כלום, ועיקר הפעילות שלו באולפן הייתה בעיקר...מינית. ועם זאת, אי אפשר להכחיש את הרקורד המדהים שלו- הוא היה שם בכמה מהרגעים הכי מהותיים, חשובים, משפיעים ומשמעותיים בתולדות הרוק. נראה שלווילסון היה חוש מאוד חד וחכם למה האמנים שלו צריכים ממנו, בין אם זה הכוונה (כמו דילן וסיימון וגרפונקל), סיוע והגנה מפני האקזקיוטיבז חברת התקליטים (כמו במקרה של זאפה) או פשוט לשבת קצת בצד ולתת לאמנים את הספייס שהם צריכים (כמו במקרה של הוולווטס). נראה גם שווילסון ידע לחבר בין האנשים הנכונים, וידע גם להכיר את האנשים הנכונים. ואולי הכי חשוב- הוא ידע לזהות כשרונות, ולא סתם כשרונות אלא את אלו שהולכים להביא את ה"דבר הבא" במוזיקה. אבל מה שבטוח, ווילסון היה שם באוויר כשכמה מהאמנים הגדולים ביותר של שנות השישים עשו את הצעדים הכי משמעותיים שלהם, וגם אם לעולם לא נבין בדיוק מה זה אומר או מה היה תפקידו- אם בכלל- באלבומים האלה, את העובדה הזו- הוא היה שם- אף אחד לא ייקח לו. 

ערב טוב, תל אביב! או: פול נגד בוב

יש לי וידוי: אני לא מכיר את פול סיימון. מה זה לא מכיר? זה אומר שאף פעם לא שמעתי אשכרה דיסק שלו כאמן סולו או כסיימון וגרפונקל. קלאסיקה קלאסיקה, אבל לא יצא, איכשהו. קורה, יכול לקרות, קרה. אני לא באמת מכיר את עבודתו, חוץ מהשירים הבאמת מאוד מוכרים-סאונד אף סיילנס, מי אנד חוליו ביי דה סקוליארד, איף יו וונה בי מיי באדיגארד, וכולי. מטבע הדברים, לא הלכתי להופעה של פול. אבל כן מאוד עניין אותי הכיסוי התקשורתי וההייפ סביב ההופעה הזו, בעיקר כשמשווים אותה להופעה שהייתה רק לפני חודש באותו מקום בדיוק, אז הופיע כאמור רוברט זימרמן.

על אותה הופעה כבר כתבתי את רשמיי. מפרספקטיבה של חודש אפשר לומר שעבור לפחות תשעים אחוז ממי שהיה שם, ההופעה הייתה פלופ גדול. אכזבה אדירה. מה בעצם הלך שם, שכל כך אכזב אנשים? בא אמן שמקליט ושר שירים כבר כמעט חמישים שנה. הוא כבר עבר את השבעים, עשה כמה וכמה דברים בחיים, היה בכל מיני פאזות- הספיק לנגן פולק, למרוד בקהל שלו ולהתחשמל, עשה סמים ואלכוהול (וגם הרואין, כפי שהתברר לא מזמן), התרסק עם אופנוע, התגרש, התנצר,חזר ליהדות, עשה המון אלבומים גרועים באייטיז כמו כולם, עשה קאמבק מהסרטים בנייטיז, ועדיין עושה אלבומים מצוינים ורלוונטיים. וכן, יש לו אופי מחורבן למדי- לא מתראיין, לא מתראה בפומבי, והחטא הנורא מכל- לא אומר "ערב טוב, תל אביב". לא אומר ערב טוב!!!

עכשיו, אנשים שילמו כסף למופע ההוא, המון כסף. ומה שהם בעצם רצו לראות זה את בוב דילן הישן והטוב, אם יש כזה דבר. אחד שיעשה גוד טיים. אחד שיגיד "ערב טוב תל אביב, הרי כידוע לכם אני יהודי, ממש כמוכם, ועכשיו כשאני עומד על הבמה הזו ממרומי גילי בעצם בא לי לעשות עלייה, שמעתי שנורא קל לקנות פה דירה. פשוט קראו לי בוב." שיעשה לכולםםםם שמח וכיף חיים. והכי הכי חשוב- שישיר רק שירים מוכרים. אך ורק מוכרים. לא את הזבל'ה של האלבומים החדשים האלה. ואם אפשר שישיר אותם רק עם הקול של פעם, לא עם הקרפדה הזו שגרה לו בגרון. ושינגן גיטרה אקוסטית כזו עם מחזיק מפוחית מאגניב. ושיעשה איזה ניתוח קוסמטי וייראה כמו פעם, צעיר ורענן וקופצני, בלי הקמטים האלה, מה זה, הוא חטיאר או מה?

אבל כל מה שאמור היה להשתבש בהופעה השתבש. בוב פשוט לא נתן את הסחורה. הוא העז לשיר שירים לא מוכרים. הוא העז לשיר קלאסיקות שלו (שהרכיבו בערך חצי מהפלייליסט) בצורה שונה, בעיבוד שונה. הוא שר בקול צרוד וצורמני. הוא לא ניגן גיטרה אקוסטית עם מחזיק מפוחית מאגניב, למעשה ברוב הערב הוא ניגן בכלל קלידים. הוא לא עשה גוד טיים. והוא עשה את המעשה שלא ייעשה- הוא לא אמר "ערב טוב, תל אביב". איך הוא העז לעשות לנו את זה? איך הוא העז לעשות מה שבא לו, ולא מה שבא לנו??????

עכשיו מגיע פול סיימון. סיימון הוא בלי ספק אגדה מהלכת והאהבה והערצה וההערכה אליו חוצות גבולות, קהלים, גילים ומינים. סחטיין עליו, באמת. ופול הוא כל מה שבוב לא- הוא נעים מזג, הוא חמים, הוא הסכים להתראיין. ראיתי ראיון טלוויזיוני עם סיימון, אני לא זוכר באיזו תוכנית, אולי "אולפן שישי". בכל מקרה, לפחות 80 אחוז מהראיון נסב על העבר המפואר של סיימון- על תחילת הקריירה עם גרפונקל, על העבודה עם גרפונקל, על הפרידה מגרפונקל, קצת קצת על עבודות סולו, על האיחוד עם גרפונקל בסנטראל פארק. נאמר שם איזה משפט על אלבום חדש שסיימון הוציא, לא חשוב. והשאלה האחרונה הייתה- האם תתאחדו שוב? היה ניכר שהשאלה לא נוחה לפול, אבל בהיותו הפליזר והגוד גאיי שהוא הוא אמר שהוא היה שמח אם זה יקרה. בקיצור- ניכר היה שלמעשה אין שום עניין בפול סיימון כאמן עכשווי. למעשה, לפי הכתבה הזו ועוד רבות אחרות שסיקרו את בואו של סיימון, אין דבר כזה בכלל, פול סיימון עכשווי; פול סיימון הוא רק נוסטלגיה. רק גשר על מים סוערים, רק צלילי השקט, רק המתאגרף. על האלבום שסיימון הוציא למשל לפני חמש שנים, בהפקתו של לא אחר מבריאן אינו (לא שמעתי אבל זה בהחלט נשמע מעניין), לא שמענו שם. גם אף אחד לא שאל את סיימון מה הוא הולך לעשות הלאה בקריירה שלו.

היום קראתי בגרסת הרכבת של ידיעות אחרונות אייטם שסיפר על פגישה של פול עם שלמה ארצי. דווקא נחמד, סחטיין על שלמה. שם הופיע מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה. בריבוע לבן, תחת הכותרת "תקדים דילן לא יחזור" (כאילו זה מקרה שלומדים בחוג למשפטנות), נאמר באותיות גדולות- "סיימון מבטיח- אשיר להיטים". מי שחתום על האייטם, רז שכניק, כתב כי "הקהל הישראלי נחל אכזבה עצומה במהלך הופעתו של בוב דילן, ששר רק שירים לא מוכרים- אך הערב צפוי לו מופע עתיר להיטים".  בהמשך האייטם מצוין כי לפני שבועיים בחרו קוראי ידיעות אחרונות את השירים שהם היו רוצים לשמוע בהופעה, והרשימה הזו הועברה לסיימון. והשיא, כותב רז שכניק, הוא כי סיימון "הבטיח כי ישיר לפחות 13 שירים מתוך אלו שנבחרו ע"י הקהל הישראלי,אם לא יותר".

קודם כל- רז שכניק, אני לא ממש מכיר את פועלך אבל לא יצאת מי יודע חכם מהאייטם המיותר הזה, כי אם היית נוכח בהופעה של דילן היית מגלה כי הוא שר שירים מאוד אלמוניים ולא מוכרים, למשל שיר זניח לחלוטין שנקרא “Like a rolling stone”, שיר עלום שם בשם “Blowing in the wind” ועוד כמה כאלה, שירים ממש נשכחים שאיש אינו מכיר. אז בחייאת דינאק, תדייק בעובדות לפני שאתה מביא את דורית בייניש שתשפוט אל דילן למאסר כי החרים את ישראל ושר רק שירים "לא מוכרים".

אבל לא על רז שכניק רציתי לדבר, אלא על הקהל הישראלי, שהסיקור התקשורתי האווילי הזה הוא רק סימפטום שלו. לבוא להופעה של דילן ולהתאכזב כי הוא לא מספק את הסחורה זה דבר אחד, אבל לדרוש, אשכרה לדרוש, מפול סיימון לספק את הסחורה- זו כבר ממש התנהגות פרובנציאלית מדרגה ראשונה. תקדים דילן לא יחזור- פול ישיר לנו סולו, רק להיטים, רק להיטים ישנים, רק שירים שאנחנו כבר מכירים ושמענו אלף פעם וחס וחלילה לא שירים חדשים שאשכרה יאתגרו אותנו ונאלץ ממש להקשיב להם ולא רק לשיר אותם בשירה בציבור. והוא גם ידבר איתנו, יגיד שלום עליכם (מה שהוא באמת עשה, האמת- יפה מצידו). לא כמו בוב הכולרה שמשתין עלינו מקשת.

אין לי שום ביקורת על פול סיימון- הוא בא לעשות כיף בסך הכל, הוא מודע למצבו, הוא יודע מה הקהל רוצה והוא רוצה לספק אותו. יש לי ביקורת רצינית על הקהל הישראלי. אחת הטענות שחוזרות שוב ושוב היא ש"רק חטיארים מגיעים לפה, אף אמן רלוונטי וצעיר לא רוצה לבוא לפה בזמן אמת". ולמה שירצה? הקהל הישראלי, רוב הקהל הישראלי, רוצה רק נוסטלגיה. הוא מקובע ושמרני ומרובע. הוא לא רוצה שיאתגרו אותו, הוא לא רוצה שיבלבלו לו את הראש עם שירים שהוא לא מכיר, למה זה טוב? בוב דילן לא רצה לתת לקהל את "מיטב הלהיטים"- הוא רצה לשיר או שירים חדשים, כי זה מה שבאמת מעניין אותו כאמן כרגע, או שירים ישנים בלבוש חדש- כי זה קצת יותר מעניין אותו, ודילן חטף על הראש מהקהל הישראלי בגלל זה. ועכשיו יבוא פול ו"יתקן" את ה"עוול" שנעשה לנו. נו, אז אם כל מי שחורג מהמצופה ממנו עושה "עוול" וכל מי שמתיישר עם הקו האולטרה-שמרני "מתקן" אז פלא שבאים רק "סוסים מתים" ולא "אמנים רלוונטיים"? הקהל הישראלי לא רוצה "אמנים רלוונטיים". הם לא אומרים "ערב טוב, תל אביב".

ותודה לרז שכניק על עזרתו בכתיבת הפוסט.

הג'וקר והגנב (בוב דילן בישראל, חלק ב')

ככה דילן נראה לצלם עיתונאות עם זום מספיק טוב

אז הייתי בהופעה של רוברט אלן צימרמן. כן כן. שאלת השאלות היא- "איך היה"? זו שאלה מורכבת למדי, ובשביל לענות עליה אצטרך להתייחס לשני שחקנים שהרימו את הערב הזה- דילן עצמו, וההפקה, שחלקה בערב היה כל כך דומיננטי (וזה לא דבר טוב) עד שהיא הייתה משמעותית לפחות כמו דילן עצמו.

בשעה 20:00 הגעתי לאצטדיון רמת גן. בתור אוהד כדורגל ארבע- שנתי (כלומר, פעם במונדיאל אני רואה כמה משחקים בטלוויזיה באורך מלא) מעולם לא הייתי באצטדיון רמת גן. בואו נאמר, בעדינות, שגם לעולם לא אהיה שם שוב. המקום הזה לא מתאים, לא להופעה של דילן או כל אחד אחר וככל הנראה גם לשום דבר אחר. השירותים הציבוריים, למשל, נראים ומריחים כמו הצינוק בשבי הסורי, והכיסאות לפשוטי העם ביציע הם גושי פלסטיק תכלכל מאובן, מטונף ומעופש, קטנים ומאוד קשיחים ומשום מה מוטים בזווית בלתי סבירה. בקיצור- לראשונה הזדהיתי עם ציבור אוהדי הכדורגל בארץ שכבר שנים בוכים שמדובר במיזבלה. מזל שלא היה שם איזה גשר לחצות. כאן המקום לציין, כי בהיותי איש שאוהב ומשקיע במוזיקה אבל גם צריך לדאוג לזוטות הקטנות של החיים כמו אוכל ושכר דירה, קניתי את הכרטיסים לפשוטי העם, 250 שקל, שזה יוצא משהו כמו 30 גביעי קוטג' או קצת פחות מטנק דלק מלא. אבל בזכות ידידי היקר ע' שהגדיל ראש והזמין לכולנו כרטיסים לא רעים, שורה 8 שער 18, בערך 30 מ' מהגדר שמקיפה את הדשא, התאגדנו- שבעה חברים- להופעה. אבל כבר כשנכנסנו הבנתי שבהופעה כזו עוד לא הייתי- הבמה נראתה כאילו היא המרחק 10 ק"מ. בדיוק רב יחסית, אזור שמונה ורבע, עלה אסף אבידן. אינני ממעריציו אבל אני חושב שהוא נתן הופעה מכובדת למדי ואף הרשים אותי בקולו (שבימים כתיקונם אני מחשיב אותו כגימיק ולא יותר). אחרי אבידן שהצליח להלהיב יחסית את הקהל המדולדל (כבר אז היה ברור שמבחינה כלכלית ההופעה היא פלופ, לא מכרו את כל הכרטיסים והתחושה שההופעה לא מוכרת שהרגשתי בשבועות האחרונים הוכחה כנכונה), עלתה ריקי לי ג'ונס, סוג של ג'וני מיטשל לעניים, שרה כמה שירים מאוד משעממים וקצת הרסה את מה שאבידן הצליח לבנות. אבל כל זה לא חשוב כי בשעה 21:20, זה קרה-  האיש עלה עם הלהקה, והם פרצו בשיר בלוז מתגלגל שבעוונותיי לא הכרתי, “Gonna change my way of thinking”.

כבר מהשיר הראשון אפשר היה להבין מה מחכה לנו- קודם כל, האיש לא אמר מילה, מה שהסתבר כרוטינה לכל אורך הערב. רבים חשבו שזה מפתיע, מאכזב ואף חצוף. אני לא הייתי מופתע. דילן הוא האנטי-פליזר האולטימטיבי, האיש שהמציא את המונח "משחק אותה קשה להשגה", האיש שאוהב להופיע אבל לא אוהב את הקהל, ונוכחות במדינת היהודים לא הייתה יוצא מן הכלל. מי שציפה ל"גוד איבנינג תל אביב!!!" פשוט לא מכיר או מבין את האיש, אבל זה בסדר כי אף אחד לא באמת מבין ומכיר אותו. דבר שני, למרבה השמחה הגדולה- בוב שר מצוין וחיוני. הקול אמנם סדוק למדי אבל חבר'ה, זה הקול האולטימטיבי לבלוז-רוקנרול מתגלגל. הלהקה נשמעת מאוד משופשפת ומהוקצעת, והסאונד מצוין. עד כאן- סחטיין להפקה. אבללללללל.....כאן התגלה הפלופ הגדול של הערב- מסכי הוידאו. ברור לכל שהדרך היחידה לתקשר עם דילן ויזואלית בערב כזה לא אינטימי היא מסכי וידאו גדולים וחדים במיטב מסורת ה-HD, כפי שידידי ר' ציין שהיו במופע של רוג'ר ווטרס לפני כמה שנים. אבל ההפקה, בהחלטה שהיא פשוט אומללה, החליטה לפנק אותנו בארבעה מסכי דרדלה קטנים ולא חדים, ושימו לב לנקודה הקריטית הבאה- ללא זום אין על דילן. אדגיש שוב: ללא זום אין על דילן. המצלמה נשארה סטטית בשיר הראשון, וגם בבא אחריו (“it’s all over now baby blue” בביצוע מעולה ומאתגר, כמו רוב השירים הישנים שבהופעה זכו ללבוש חדש וברוב המקרים מאוד מהודר), וגם בבא אחריו (“tangled up in blue”, שבו כבר התחלתי לחוש התרגשות אמיתית, וגם הבירות והעראק שר' וז' הבריחו פנימה התחילו לעשות את שלהם), וכן הלאה. מה שראינו על המסכים היה תמונה של דילן בתוך להקתו, כאשר הדרך היחידה להבחין בדילן הייתה הכובע המטופש שלו. למעשה, התמונה על המסכים הייתה זהה כמעט למה שראינו בעיניים על הבמה, רק בהגדלה קטנה. וזה היה מעצבן. נורא נורא מעצבן. דרך אגב, על אסף אבידן ולי ג'ונס דווקא כן היה זום. קראתי שחוסר הזום היה למעשה דרישה של דילן. אם כך- אז הוא פשוט מניאק אמיתי, אין דרך עדינה להגיד את זה. אבל עדיין- באמת אי אפשר היה לפחות לרכז את המצלמה בו, או לעשות זום עדין כלשהו? פשוט לא היה שום אפקט למסכים האלה, חוץ מעצבים ותחושה של זלזול בצופים.

ככה אני ראיתי את דילן. למתקשים- הוא מסומן בחץ אדום דק

בינתיים ההופעה המשיכה להתגלגל ובוב, תגידו מה שתגידו, דפק הופעה. הוא ליהטט בין גיטרה, מפוחית (שנשמעה מעולה) ואורגן (שבהחלט הוא ידע לנגן בו) ושירה. הוא שר בקול טוב ויציב- אלו לא היו נביחות חסרות פשר אלא שירה מהודקת. הוא זז, הסתובב על הבמה, ומהמרחק הרב שראיתי אותו היה נראה שהוא והחבר'ה שלו טיפה משועממים אבל נהנים מעצמם. הוא לא עשה טובה- הוא עשה עבודה. הוא אמנם לא תיקשר ולא עשה רושם שאנחנו מאוד מעניינים אותו אבל הוא בהחלט נתן בראש. או כמו שאמר ז'- "בוב רציני".

כשהגיע “hard rain”, אולי השיר הכי אדיר של דילן בכלל, כבר התחלתי לצרוח ולעמוד על הרגליים. הסט ליסט היה די מתחשב, מתוך 15 שירים שבעה היו מתקופת הזהב של דילן בסיקסטיז, עוד שלושה מהסבנטיז ו-5 שירים מה-15 שנה האחרונות (שבעיניי הם מעולות, אני מאוד אוהב את אלבומיו של דילן מ-time out of mind  והלאה), והם הוגשו בעיבודים שלרבים בקהל היה קשה לעכל. כאן אני חייב לומר- מה ציפיתם? שדילן ייקח גיטרה אקוסטית וינגן את אותם שירים כמו שהוא ניגן אותם לפני חמישים שנה? אולי גם ג'ואן באאז תקפוץ להופעת אורח? שוב- מי שציפה לזאת לא מכיר ולא מבין את האיש. לדעתי העיבודים החדשים, על אף שהיו די רדיקליים, הכניסו הרבה עניין, ומי שרוצה לשמוע את דילן הישן שפשוט יישאר בבית וישים דיסק. גם אי אפשר להגיד שלא הזהירו אתכם- ראה ערך ההייפ השלילי שליווה את ההופעה.

שיא ההופעה הגיע עם השיר ה-12 שדילן שר, “ballad of a thin man”, אותה בלדה סוריאליסטית מדהימה והפזמון החוזר הכובש על מיסטר ג'ונס. משהו קורה פה, ואתה לא יודע מה, שר דילן- ולמרות ההנאה וההתרגשות שדילן עשה לי, לא יכולתי להתכחש לתסכול שלמעשה אני לא באמת רואה הופעה של דילן, בגלל ביזיון המסכים. משהו קורה פה, אבל אני יכול רק לשמוע את זה, לא לראות. זו לא חוויה אורקולית, רק קולית, כמו לשמוע דיסק הופעה ולא לראות הופעה. בשלב כלשהו החלטנו אני ור' לנסות לסחוף את ההמונים במסורת מהפכת הקוטג' ולצעוק "זום אין! זום אין!" אך ההמונים לא הצטרפו אלינו- רוב הקהל כנראה היה או בהלם, או בדיכאון. אבל לי לא היה אכפת.

אחרי השיא הזה הייתה הפסקה של דקה שתיים, אורות מסוימים נכבו, ואז הגיע השיר הבא שהיה לא פחות מ-“like a rolling stone” הנצחי בביצוע מעולה ומרגש. זה היה הרגע היחיד בהופעה שתכל'ס הורגש בו שדילן סוחף את ההמונים עם שירה בציבור ועם אותו פזמון נצחי. לקח גם כמה דקות להבין שבעצם אנחנו עכשיו בהדרן- דילן לא ציין שום דבר בנושא, והנתק הויזואלי-ורבלי ביני לבינו מנע ממני להבין זאת. וכדי להוסיף חטא על פשע, בנקודה זו המסכים כבו לגמרי, למרות שנותרו עוד שלושה שירים בקנה. ווט דה פאק?!?! אז נניח שהוא לא רצה זום אין עצבני על הקמטים מסביב לעיניים- אבל זה כבר מוגזם בטירוף. ואז דילן שר את “Blowing in the wind”, והיה פשוט לא להאמין שאני ודילן חולקים את אותם מאה מטר, אני, הוא והשיר הזה. וזין על כל הבכיינים בקהל שלא נהנים. כאן האורות הוחשכו, היה ברור שהלהקה יורדת, ואחרי כמה דקות של תשואות מהקהל- האורות דלקו, אני וששת ידידיי צרחנו "לא!!!!" וככה זה נגמר.

אז מה נשאר לומר? קודם כל, הפקה פשוט ביזיונית. או כמו שאמר ר'- ההופעה הזו הייתה פשוט הופעת חינוך. חינוך לכך שאם אתה כבר פראייר ובאת לאצטדיון רמת גן, אז אם אתה רוצה לראות הופעה במשהו שמזכיר תנאים אנושיים- שלם אלף שקל כמו גבר. לא רוצה לשלם? אין בעיה- שב בגולאג של שער 18 עם שאר החלכאים ועלובי הנפש ותראה כתם כתום מרוחק שיכול להיות שהוא דילן ויכול להיות שזה בכלל כפיל של סדאם חוסיין. וכן, גם אם דילן אכן היה זה שהחליט על הלונג שוט הסטטי על המסכים- ההפקה יכלה להיות הוגנת ולפחות ליידע את הציבור על כך. כך לפחות אנשים לא היו מרגישים שעבדו עליהם וזילזלו בהם, כי אני בטוח שרבים לא היו מטריחים עצמם אם היו יודעים שכך יהיה, וזכרו- אני ישבתי אמנם ביציע אבל יחסית קרוב. 

דבר שני, בוב עצמו, שממשיך כבר 50 שנה להיות החידה הכי גדולה אי פעם של עולם הרוק. איך אפשר להסביר את האופן בו הוא מתנהל? האם הוא שונא להופיע? שונא את הקהל? ואם הוא שונא את הקהל ושונא להופיע, אז למה הוא טורח להופיע 100 פעם בשנה, למה הוא לא פשוט נשאר בבית? בדרך כלל, אמנים מופיעים הם מה שבוב דילן הישראלי- מ. אריאל הנדגל- קרא לו "נרקומן ציבור": הם ניזונים מאהבת הקהל. אבל דילן לא כזה- הוא רוצה שיבואו לראות אותו אבל לא מתכוון לרצות אותם. הוא מעדיף לאכזב, מעדיף בדרך הקשה, מעדיף לעשות חיים קשים. זה פשוט מוזר, זה קשה לעיכול, זה נוגד את חוקי הטבע והשואו ביז. דילן מוכן וכנראה גם נהנה להופיע, אבל אך ורק בתנאים שלו. בלי לתקשר, בלי לדבר, בלי לשיר כמו פעם, ובעיקר- בלי זום אין. זה כנראה מה שעושה אותו כל כך מעניין ורלוונטי כל כך הרבה שנים- היכולת שלו לעורר המון הערכה ואהבה בצד הרבה בוז ושטנה, עוד מניופורט 1965. אני אמנם נהניתי בהופעה אבל הייתי לגמרי במיעוט, נראה שרוב ידידיי והקהל עברו סוג של חוויה מאזוכיסטית משונה, ולא מעטים- כמו ש' ובן זוגה- כבר דיברו על תביעה ייצוגית.

אז כן- היה מרגש, היה כיף, בקטעים מסוימים היה אפילו מדהים, אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה שהיה יכול להיות- וצריך להיות- יותר כיף. זו לא הייתה הופעה סוחפת והקהל לא קפץ על רגליו- גם המופיע, גם המופע, ובאופן מפתיע- גם מזג האוויר- היו קרירים. ועדיין, לא הייתי מוותר על ההופעה הזו בחיים, למרות הכל. ר' אמר שהיה עדיף להישאר בבית עם הבירה והעראק ולשמוע דיסק. אבל אני הלכתי לישון בידיעה שראיתי את דילן. לפעמים, זה מספיק.

דוגמית מההופעה: דילן עושה את "Summer days". כדי לצלם את זה בעצם עשיתי זום אין הכי גדול שיכולתי על המסך ששידר את ההופעה:

וככה דילן הזקן מופיע מקרוב:

קישור- קבוצת פייסבוק שהקמנו תוך כדי ההופעה