להתפורר מרוב אהבה, חלק א': האור על דלתך שמראה שאתה בבית

בעולם שבו כל הספרים דיגיטליים, המושג "ספר יד שנייה" מאבד מיופיו. הכל יהיה חדש, לנצח. אבל אני מבטיח לך: אנחנו נמשיך להתפורר מרוב אהבה.

-אלכס אפשטיין, "הקדשה", מתוך "לקסם הבא אזדקק לכנפיים"

אחרי חודש סוער למדי של כתיבה על שירים פוליטיים, החלטתי לשנות את הטון ולהמשיך החודש עם קונספט אחר לגמרי, ואלו שירים הקשורים לאהבה. אהבה היא כמובן נושא הכתיבה מספר אחד בעולם, כששאר הבלי היומיום והשעה מפגרים אחריו בפער ניכר. החלטתי החודש לדבר על אהבה ורגשות אחרים; במתכונת של החודש הקודם, בחרתי לכתוב על ארבעה שירים שקרובים מאוד מאוד לליבי. אלו לא בהכרח שירי אהבה כמו שאתם מדמיינים אותם, לא תשמעו כאן כינורות זכים והלמות תופים בומבסטיים וגם לא תראו זיקוקים באוויר (למרות שאם הכרתם כבר את נושאי הכתיבה שלי בבלוג, ספק אם אתם באמת מדמיינים שאכתוב על דברים שכאלה...). אם בחודש שעבר ניסיתי לתאר נקודות מבט שונות של כתיבה פוליטית, כאן אנסה לגעת בגוונים שונים של רגשות על סקלת האהבה, סקאלה שאינה בהכרח ליניארית. בניגוד לסדרת "אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה" לא אכתוב כאן בפורמט כרונולוגי נוקשה, וגם לא אתמקד בתרבות ישראלית, אלא יותר אשייט בחופשיות במרחבי זמן-חלל-טקסט-מוזיקה מרובי מימדים. השיר הראשון, הכלי הראשון לשיוטים שלי, יהיה “I’ll be your mirror”, אחד משירי האהבה הנשגבים ביותר שנכתבו, שכתב לו ריד וביצעה ניקו במסגרת השתתפותה בוולווט אנדרגראונד. לפני הכל, אני חייב לומר משהו- אני יודע שכתבתי כבר על ריד, על ניקו, גם על הוולווט אנדרגראונד וגם על ג'ון קייל, וכפי שתגלו בהמשך הפוסטים, גם על האמנים ששרים את השירים האחרים עליהם אדבר החודש- כבר כתבתי. אבל זה לא ממש אכפת לי, אני לא מרגיש שאני ממחזר חומרים או לא מחדש משהו למישהו,האמנים האלו והשירים האלו הם חלק גדול מאוד מחיי ועל כן אני לא רואה בעייה לחזור אליהם פעם בכמה זמן.

השיר הזה הוא, מעל לכל ולפני הכל, תוצר של מערכת היחסים בין לו ריד וניקו, סוג של היפה והחיה (אם כי ניקו אמרה על ריד שהוא היה יפה כל כך בזמנו). לניקו היו הרבה מאוד מערכות יחסים, שלא לומר סטוצים, שלא לומר השתרללויות, עם כוכבי הרוק של שנות השישים והשבעים, עד כדי כך שקשה לספור או לדעת זאת בוודאיות מוחלטת. בוודאות היה שם ג'ים מוריסון, אבל היה שם גם ריד, ככל הנראה גם ג'ון קייל וסטרלינג מוריסון מהוולווט אנדרגראונד, איגי פופ, ג'קסון בראון, שחקן הקולנוע אלן דלון שממנו היה לניקו גם ילד, והיו עוד- אם כי אנא קחו את דבריי בערבון מוגבל משום שלהבנתי התיעוד של מערכות היחסים האלו נזיל. מערכת היחסים הזו יצרה את “I’ll be your mirror” שלמעשה נבנה על גבי משפט אמיתי שניקו אמרה לריד- "אני אהיה המראה שלך". כיאה למערכת יחסים מפרה הדדית, השיר הוא שילוב מנצח בין הכשרון הנפלא של ריד לכתוב שירים מנצחים, ויכולת השירה\הבעה\הגשה המאוד לא שגרתית של ניקו, הזמרת האהובה עליי.

ריד מאוד מפורסם בחדווה ובתשוקה שלו לכתוב שירים על נושאים שנויים במחלוקת ובלתי שגרתיים, כאלו שמתארים את הצד הפראי של החיים: סמים, זנות, סטיות מיניות, לבישת בגדי נשים, הומוסקסואליות, גילויי עריות, הורות גרועה, אלימות וכהנה וכהנה. אבל בעיניי הוא יוצא עוד יותר גדול ועוד יותר מרגש דווקא כשהוא כותב שירים עדינים כמו “I’ll be your mirror”. אלו היהלומים הקטנים האלו, הפנינים הנדירות האלו, שנוצצים ובולטים בתוך ערימה גדולה של חרא, שעושים את ריד לאמן גדול; כמו “Perfect day” (שיר אהבה לאישה, או לגבר , או לסם, או בדיחה מעוותת, או פרודיה על שיר אהבה,תחליטו בעצמכם) שנוצץ בלב Transformer, כמו האלבום השלישי של הוולווט אנדרגראונד שכמעט כולו עשוי שירים רכים ועדינים ביחס לזעם ולזוהמה שאפיינו את אלבומיהם הראשונים, גם “I’ll be your mirror” הוא פשוט אי קטן של יופי בתוך האלבום הראשון של הוולווטים, תהום של ביבים, סחי וריקבון, שיר הלל לדקדנס אורבני מודרני דוחה. ריד בעצם עוצר הכל ומפנה את כל ערימות הזבל האנושי שגודשות את האלבום הזה לטובת מה שבתוכנית "היום שהיה" בערוץ 10 קוראים- "רגע של נחת". והנחת הזו היא שיר כל כך קטן, וכל כך ענק.

הצד השני של המראה של “I’ll be your mirror” הוא כמובן ניקו, ההשראה החיה לשיר שגם שרה אותו בעצמה. התפקיד של ניקו בוולווט אנדרגראונד היה מאוד מינורי- היא לא השתתפה בכתיבת אף קטע (למעט קטע בשם “It was a pleasure then” שהופיע באלבומה הראשון Chelsea Girls, שאמנם מוגדר כשיר שלה אבל מבחינת סאונד וצליל הוא שיר וולווטי לגמרי, על אף שרק קייל וריד משתתפים בו ולא שאר חברי הלהקה), והמעורבות שלה מצומצמת לשירה מובילה בשלושה שירים וקולות רקע בשיר נוסף אחד. אבל, כמו שכל אחד מעשרות הבודדים שקנו את אלבום הבכורה של הוולווטים הקים להקה, כל אחד מהשירים האלו הוא אבן דרך במוזיקה הפופולרית של המאה העשרים ושמור לו מקום של נצח בהיכל התהילה של הרוק. ניקו תפקדה בלהקה כאנדרדוג, כקוריוז שאיש לא חשב שיש לו תוכן אומנותי אמיתי; “I’ll be your mirror” הוא אחת הפסגות בקריירה שלה. סטרלינג מוריסון סיפר כי היא התקשתה מאוד לשיר את השיר בקול עדין, הלהקה ניסתה איתה טייק ועוד טייק ובכל פעם היא הגישה את השיר בצורה יותר ויותר אגרסיבית, עד שהגיעה לסף דמעות; הלהקה כבר כמעט ויתרה על השיר, עד שהוצע לנסות עוד טייק אחד- וזה הטייק המנצח שאנו שומעים היום.

I'll be your mirror

reflect what you are

in case you don't know

I'll be the wind, the rain and the sunset

The light on your door to show that you're home

When you think the night has seen your mind

That’s inside you’re twisted and unkind

Let me stand to show that you are blind

Please put down your hand

‘cause I see you

“I’ll be your mirror” מזכיר מאוד את "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, אבל בהיפוך תפקידים. אם בשיר של ביאליק, דובר השיר רוצה בת זוג שתהיה לא רק שותפה לחיים אלא גם "אם ואחות", מעין דמות אם מחבקת ומגוננת ומכילה, ב-“I’ll be your mirror”, דוברת השיר מציעה לאהובה להיות דמות האם הזו. איך היא מציעה לעשות זאת? ע"י שיקוף, או Mirroring  בעגת הפסיכולוגיה הקלינית, מושג שטבע הפסיכולוג דונלד ויניקוט. ויניקוט דיבר על האם הטובה דיו, שאינה אמורה להיות האם המושלמת המותאמת במאה האחוזים לצרכי הילד, אלא כל שעליה לעשות הוא לענות על צרכיו באופן אמפטי. ואחת הדרכים לאמפטיה היא להיות מעין מראה שמשקפת את חוויותיו,מחשבותיו, תודעתו ותדמיתו של הילד. ניקו מוכנה להיות הדמות הזו עבור ריד, להיות המראה האמפטית שלו שתראה לו כמה הוא יפה וכמה הוא חיובי. ניקו מוכנה להיות גם האם שחסרה לריד וגם להיות האהובה שלו. היא גם מתנדבת להיות זו שתציל אותו מסיוטי הנפש האפלים שלו, כשהוא תופס את עצמו כרע ומזיק לעולם, כשבעצם זו היא שרואה אותו כמו שהוא באמת.  “A hand in your darkness, so you won’t feel afraid”- איזו שורה מופלאה.

בעיניי, היופי האמיתי של השיר נעוץ ברבדים הרבים בהם הוא פועל. קודם כל, זו לא סתם זמרת ששרה שיר לאיזה אהוב אנונימי- זו זמרת ששרה לאהובה, כותב השיר עצמו.אי אפשר להתעלם מזה- זה שיר שניקו שרה לריד, שריד עצמו כתב. ריד קודם כל מזדהה עם ניקו, כותב את מילותיה בצורה אמפטית, כותב את מה שהוא חושב שהיא חושבת על מערכת היחסים שלהם, איך הוא רואה אותה רואה אותם. ויותר מזה: כשריד כותב את ניקו, כשהיא אומרת שהיא רוצה לשקף אותו ולגונן עליו ולהראות לו כמה הוא יפה, ריד בעצם מאותת לניקו- ולנו המאזינים לשיר- שזו סוג האהבה שהוא צריך, אהבה שהיא יותר מאהבה פיזית, מינית, אלא אהבה שהיא גם אימהית, תחליף אם. היסטורית, ניקו לא התמסרה לדרישות של ריד והקשר בינהם הסתיים וגם זה טוען את השיר במשמעות נוספת. אפשר גם להוסיף נדבך נוסף ולומר ששנים מאוחר יותר, מישהי אחרת נענתה לקריאה של ריד, וזוהי אהובתו בעשורים האחרונים, לורי אנדרסון. הנה גרסה של השיר מהשנים האחרונות, שריד ואנדרסון שרים יחד(אזהרה: כל קשר בין מה שריד שר למלודיה המקורית של השיר מקרי בהחלט. קוריוז קטן- האיש עם החולצה הצהובה והסקסופון הוא לא אחר מג'ון זורן!).

מילה לסיום- על המוסיקה בשיר. השיר הוא כאמור אי של יופי, של עדינות, של חן, של אופטימיות בלב האוקיאנוס הוולווט אנדרגראונדי האפל, וככזה הוא בהתאמה גם הרגע המוזיקלי הכי עדין באלבום, שנייה לפני השירים אולי הכי מכוסחים באלבום, “The black angel’s death song” ו-“the European son”. לא יודע איך ריד וסטרלינג מוריסון הצליחו להפיק מהגיטרות שלהם את הסאונד הזה, הכי קלין שיש. וההרמוניות הקוליות הקטנות האלו בסוף...איזו להקה גדולה זו הייתה, כזו שיכולה בלב אלבום נורא רועש להפיק שיר כל כך עדין.

האהבה הגדולה שמתוארת בשיר היא מעין אידיליה, אוטופיה. אוטופיות ואידיליות, כפי שזה קורה פעמים רבות, נגוזות ומתפוגגות במקרה הטוב, ומתרסקות במקרה הבא. בפוסט הבא נעסוק באהבה שהשתבשה, אהבה חולנית, תלותית, פגומה.

Beneath the underdog, part 1: לא רק בלונדינית

במקור, הבלוג הזה היה אמור להיקרא Beneath the Underdog, כשם האוטוביוגרפיה של צ'ארלס מינגוס (ספר מאוד מומלץ, אם כי קשה לי להאמין שמינגוס אכן כתב אותו בעצמו). לרוע המזל יש כבר בלוג כזה, כך שהשם נזנח. אבל באופן כללי, המוטיבציה שלי לכתוב על מוזיקה היא להציג ולתת פוקוס ובמה לאנדרדוגים למינהם. תנו לי את הנשכחים, את הזנוחים, את האנדרייטד שלכם. והחודש, ואולי קצת אחריו גם, אני רוצה לכתוב סדרה של פוסטים שעוסקים באנדרדוגים מובהקים, מסגנונות שונים ומזמנים שונים. כי יש בעיניי משהו נורא מרגש באמן נחבא אל הכלים שפתאום יוצא לאור. מעבר לזה שהנושא מעניין אותי, ההשראה העיקרית לכתיבת הסדרה הוא הסרט הדוקומנטרי של מרטין סקורסזה על ג'ורג' האריסון, “Living in a material world”. האריסון הוא כמובן האנדרדוג האולטימטיבי, האיש הסופר מוכשר וסופר ביישן שלרוע מזלו נפל לתוך להקה שחולקת שניים מהכשרונות המוזיקליים הגדולים ביותר אי פעם. האריסון הוא גם דוגמא לאנדרדוג שיצא לאור ובגדול, ואלבומו האלוהי All Things Must Pass הוא בעיניי, ובעיני רבים, האלבום הטוב ביותר של פליט ביטלס אי פעם. במובן מסוים האריסון כבר לא אנדרדוג ולכן לא אכתוב עליו, יש עוד מספיק אנדרדוגים.

האנדרדוג הראשון הוא בעצם אנדרדוגית, ובעיניי אחת הדוגמאות הכי קלאסיות לאנדרדוגיות, וזו ניקו. אפשר להגיד שגם במקרה של ניקו היא כבר זוכה היום להכרה כאמנית מוערכת, אבל הפער האדיר בין האימאג' שלה בתחילת דרכה לאמנות הגדולה שלה עדיין מזכה אותה בתואר אבירות במסדר האנדרדוגים. בשנות השישים ניקו נחשבה כעוד דוגמנית בלונדינית לוהטת ולא יותר מסלב. אנדי וורהול הצניח אותה לתוך הוולווט אנדרגראונד כאקט שיווקי, התרומה שלה ללהקה הייתה צנועה ביותר (בכל זאת, שירה בשלושה שירים זה לא ממש קאנון, למרות שאפשר תמיד להגיד- איזה שלושה שירים!!), יכולת השירה שלה עם המבטא הגרמני העצום נחשבה כקוריוז בלבד ואף אחד לא חשב שיש לה משהו חשוב או מהותי לומר. אלבום הבכורה שלה, Chelsea Girls (כשם סרט של וורהול בו היא משתתפת), גם הוא נעשה למעשה תוך התעלמות ממנה- היא לא תרמה לו כמעט שום חומרים, והמפיק האגדי טום וילסון (איש מרתק שאולי בעתיד אקדיש לו פוסט) התערב בעיבודים נגד דעתה. בקיצור, אם היה עליכם להמר ב-1968 מי מהמוזיקאים של התקופה הולך לספק הצהרה אמנותית חשובה ושוברת מוסכמת, ניקו ממש לא הייתה בראש הרשימה.

 את אחלה חמודה. ניקו

אבל ניקו הייתה האדם האחרון שכדאי לזלזל בו, מסתבר. בלי שאף אחד שם לב, היא החלה לעבור שינוי אישיות מאוד חד. זה התחיל מהמראה החיצוני: ניקו הייתה בלונדינית טבעית אבל בחרה לצבוע את שיערה לשחור פחם, צעד לא פחות ממזעזע באותה תקופה, וכמו כן היא חדלה להתאפר והחלה להזניח את עצמה מה שכמובן חיסל את קריירת הדוגמנות שלה. צעד נוסף במטמורפוזה היה התנהגות חברתית שונה, ניקו שהייתה מהדמויות הבולטות בבוהמה הניו יורקית של התקופה הפסיקה לתקשר ולהתחכך. אבל השינוי הגדול ביותר היה השינוי המוזיקלי. ניקו לא ממש הייתה מוזיקאית מיומנת אבל היא הצליחה לשלוט בכלי בלתי שגרתי אחד- ההארמוניום. מה זה הארמוניום? זה למעשה עוגב קטן ונייד, מין כלי מקלדת שהנגן צריך להפעיל ע"י דוושה שמזרימה אוויר לצינורות, והצליל הוא drone מהדהד שנשמע קצת כמו מלודיקה. היכולת של ניקו על הכלי, שהתמצתה בעיקר בפירוקי אקורדים מינוריים רפטטיביים, הכתיבה למעשה את כל המוזיקה שלה ושל סגנון הנגינה הייחודי. השירים שניקו כתבה היו Unheard of באותה תקופה- הם נשמעו כמו הכלאה בין מוזיקה קאמרית, ארופאית מאוד, אפילו בארוקית, לאוונגרד בלתי מובן. ניקו גם החלה לכתוב טקסטים, שהציגו אישיות אינטיליגנטית אך מבולבלת ולא ברורה, עם תחושה חזקה של ניתוק.  

ב-1969 ניקו נכנסה לאולפן להקליט את אלבומה השני, The Marble Index. הפעם היא הייתה הנחושה להציג את הפרסונה האמיתית שלה, של האמנית העצמאית, ולא הבובה על חוט מ-Chelsea Girls. למטרה זו היא גייסה אנדרדוג נוסף, אולי אנדרדוג נצחי, ג'ון קייל. קייל היה חבר מאוד משמעותי בוולווט אנדרגראונד, אבל הוא עמד בצילו של לו ריד. שנה קודם הקליטו הוולווטים את האלבום הכי כסאחיסטי (וגם הכי טוב) שלהם, White Light/White Heat שהוא בעיניי אחת מיצירות הפאר של מוזיקת הרוק אי פעם, וזה גם האלבום הכי שלהם שקייל הכי השפיע בו והכי השתתף בו. אבל קייל וריד הסתכסכו, וקייל נפלט\פלט את עצמו מהוולווטים, כך שגם הוא רצה להתחיל למצוא את עצמו כאמן עצמאי. שני אלו, ניקו וקייל, התאימו זה לזה כמו כפפה ויצרו מין ברית אנדרדוגים; קייל כנראה נרעש מהחומרים של ניקו ומיהר לעבד ולהפיק לה בפועל את האלבום. מכיוון שניקו לא ידעה לנגן כלום חוץ מהארמוניום, קייל לקח על עצמו, בהתלהבות, לנגן את כל שאר הכלים באלבום- ויולה, גיטרה, באס, פסנתר, סינטיסייזר ועוד. המעורבות של קייל באלבום כל כך גדולה, שלדעתי מגיע לו קרדיט משותף איתה על האלבום, ומבחינתי זה גם אלבום שלו.

 ניקו וקייל

האלבום הזה הוא אחד האלבומים האהובים עליי ביותר. מה שכל כך מפעים בו הוא הניתוק הכמעט אוטיסטי שבו: ניקו ממש בנתה יקום מוזיקלי משל עצמה, תחת התנאים שלה. כששומעים לראשונה את השיר הראשון, “Lawns of Dawns”, התחושה היא שאנחנו שומעים מין גרסה נשית עתיקה של ביהפארט- יש פה גיטרה חשמלית עם סאונד ג'אז, ההארמוניום הזוחל הזה של ניקו, גלוקנשפיל והקול העמוק והאדיש של ניקו עצמה- ושם דבר לא מתחבר זה לזה, כל הכלים מנגנים במנותק ובמקביל והאפקט המצטבר הוא אדיר. לפי הסברה השיר מושפע מחוויות פיוטי שניקו לקחה עם ג'ים מוריסון במדבר- נשמע הגיוני. ב-“No One is there” יש תחושה אחרת לגמרי- השיר קיבל עיבוד מלא של כלי מיתר והתחושה היא שנזרקנו 400 שנה אחורה. “Across from behind my window screen, demon is dancing down the scene” שרה ניקו ומצמררת במין מנגניה מקפצת, וזה נשמע כאילו אין עוד אף אחד בעולם חוץ ממנה ומהויולות של קייל. ולא רק שדים מאכלסים את שירי האלבום- אמזונות, נזירים ואפילו יוליוס קיסר בשיר על שמו מרכיבים את השירים הקודרים האלה. קשה אפילו לומר אם האלבום מלנכולי, הסאונד שלו הוא סאונד של חלום הזוי. מלבד שירת ימי הביניים והמון הזייה יש גם כמות נכבדה של ביזאריות ואוונגרד, כמו ה"שיר" הבלתי סביר “Facing the Wind” שלוקח את חוסר החיבור בין הכלים בשיר לקיצוניות, ו-"Evening of Light" המאיים שמסיים את האלבום המקורי (שאורך רק 30 דקות), נשמע כמו חלום בלהות, ואפילו היה לו קליפ סרוט במיוחד עם איגי פופ, ובו קייל מפציץ בויולה הכי חורקנית שהוא יכול.

שני שירים כאן בולטים ביופיים הבוהק והמרגש עד דמעות מעל לכל השאר. הראשון הוא “Ari’s song” שמוקדש לבנה של ניקו, ששמו כמובן ארי. לארי וניקו הייתה מערכת יחסים הזויה ופרוורטית: היא הרתה אותו מהשחקן הצרפתי השרמנטי אלן דלון, שלא הכיר בילד, וניקו הסרוטה, שכבר בשלב זה הייתה חזק בהרואין (ולפי מה שקראתי פעם, גם נתנה קצת לארי) לא יכלה לתפקד כאם ולמעשה הילד גדל אצל סבתו, אמו של דלון. צריך להבין שניקו הייתה דפוקה, דפוקה, דפוקה. אולי ככה זה שכאתה גדל כילד בגרמניה הנאצית וכשאבא שלך מת במחנה ריכוז לאחר ניסויים רפואיים. למרות חוסר יכולתה להיות אם אמיתית, ניקו חשה חיבור חזק לארי, במין שותפות גורל של דפוקים. וכשהיא שרה לו “Sail away, sail away my little boy, let the wind fill your heart with love and joy” על רקע הסינטיסייזרים המשונים של קייל, התחושה היא, בהעדר מילה מתאימה יותר בעברית, otherwordly.

אבל השיא, ובעיניי אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם, הוא “Frozen Warnings”. כשמו, התחושה של השיר הזה היא קיפאון - הליווי המוזיקלי מאחורי ניקו נדמה תקוע וקפוא בזמן, ומעליו, הרבה מעליו, היא שרה את המלודיה הקופצנית שלה. לשיר יש לחן פשוט ביותר, אולי ארבעה תווים, אבל כאן הניכור המוזר של האלבום יוצר תחושה אחרת עם המאזין, ניקו לא סתם יצרה עולם משלה אלא בפעם הראשונה היא ממש מכניסה אותך פנימה, וזה יפהפה שאין לתאר. ובשלב מסוים מגיעות המילים, שהן לדעתי שירה צרופה:

Over railroad station tracks

Faintly flickers a modest cry

From without a thousand cycles

A thousand cycles to come

A thousand times to win

A thousand ways to run the world

In a similar reply

והנה ביצוע מהופעה מ-1983:

ניקו וקייל המשיכו לשתף פעולה ויצרו עוד שני אלבומים בסגנון דומה, Dessertshore ו-The end וגם הופיעו ביחד עם בריאן אינו וקווין איירז באלבום ההופעה המפורסם\מושמץ June 1^st 1974, עוד ארוע ששווה פוסט. כולם מעולים, אבל The Marble Index  היה הרגע המהמם הזה שבו ניקו שברה את האנדרדוגיות שלה והפעה לאמן דגול ומיוחד. ומילה לסיום על ג'ון קייל. אני נורא אוהב את ג'ון והקריירה שלו מדהימה, אבל בעיניי העבודה שלו כאן- ובאלבומים האחרים עם ניקו- היא השיא שלו, היכולת שלו גם להבין את החזון של ניקו וגם לשרת אותו בצורה הכי טובה שאפשר, תוך שליטה וירטואוזית בכמות אדירה של כלים, היא פשוט נפלאה. ולסיום הפוסט, הנה הגרסא שלו ל-“Frozen Warnings” מתוך הדוקומנטרי Nico Icon מ-1995. לא סתם הוא הבין אותה יותר טוב מכולם.