הפיל השישה עשר

כמו שכבר כתבתי בעבר בבלוג, אלבומי ילדים עבריים הפכו למצרך מאוד נדיר בימינו. אם בעבר קאליברים כמו אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, מתי כספי ורבים אחרים הקדישו אלבומים שלמים לילדים, אלבומים מאוד מושקעים מבחינת ליריקה עיבוד והפקה, היום נראה שהתחום הופקר למוסיקה שנעה על ציר פסטיגלים-הפקות חנוכה-קלטות וידאו וכו'. ממש החודש יצא אלבום חדש שאולי יניע מחדש את התחום, "אף על פיל" שמו. "אף על פיל" הוא פרויקט ייחודי בעולם שירי הילדים משום שכולו על טהרת שירים מתורגמים משפת היידיש. המוזיקאי שחר ברבש, איש ההרכב "מורה" שפעל בתחילת העשור הקודם וזכה לשבחים רבים, לקח על עצמו להלחין את שירי היידיש שתרגם בני מר. שחר איגד סביבו חברים קרובים ומוזיקאים- חבריו הוותיקים ל"מורה", עומר קליין ואלון לוטרינגר, וכן את הוד מעלתה רונה קינן- להתארח באלבום ולשיר אתו את השירים המתורגמים האלה.

שחר הוא מקרה מיוחד;  נצר למשפחת ברבש, תלמיד "תלמה ילין", מתופף מוערך- מי שהיה מוברג ומכוון למסלול של מוזיקאי מקצועי, החליט לנטוש את המוזיקה ולהקדיש את חייו למחקר במסלול לחקר מדעי המח באוניברסיטה העברית בירושלים. שחר הוא גם מקרה מיוחד משום שאנחנו מכירים באופן אישי- היינו קולגות באותה מעבדת מחקר, ואני חולק איתו את הזיקה המשותפת למדע ולמוזיקה ואמנות. על כן שמחתי כששחר יצר איתי קשר, אחרי כמה שנים של נתק, דרך הפייסבוק ויידע אותי על "אף על פיל"; מיד הצעתי שנערוך ראיון, או יותר נכון שיחה על "אף על פיל", על שירי ילדים ועל אמנות בכלל.

 שחר ברבש. צילום: אביתר הרשטיק

מה קורה שחר? נפתח ברשותך בשאלה שהעסיקה אותי לא מעט- אתה כאמור היית בעצם במסלול מאוד ברור לקראת קריירה מוזיקלית, ובעצם עשית ברייק מאוד חזק לכיוון אקדמאי, מדעי. מתי ואיך זה קרה?

-הברייק בא בעצם כבר בתיכון, "מורה" זה בעצם פוסט הברייק. בתור תלמיד ב"תלמה ילין" באמת הייתי רק בתוך המוזיקה וקיבלתי נכשל בכל שאר המקצועות. ואז בערך בי"ב, אני לא זוכר איך אבל פשוט התחלתי בוקר אחד להתעניין במתמטיקה ופיזיקה. עזבתי את התופים, מכרתי את כל האלבומים שלי והתחלתי ללמוד את זה כי זה מה שרציתי לעשות. לא הלכתי לצבא להיות מוזיקאי מצטיין כמו כל מי שהיה במגמה בתלמה ילין. אחרי הצבא חזרתי איכשהו לעבוד עם אלון ועומר על "מורה". "מורה" נגמרה כי עומר עבר לניו יורק לפתח קריירת ג'אז. יש לנו עכשיו גישושים שאנחנו עושים בין שלושתנו להרים משהו חדש.

אז אתה למעשה עשר שנים מחוץ לעסקי המוזיקה. למה לחזור ולמה דווקא לחזור עם אלבום ילדים?

-בעשר השנים האחרונות אני באמת בחוץ.  בארבע השנים האחרונות אני טיפה בפנים, בעיקר על אש קטנה, כסיידמן של הפקות של אלון לוטרניגר, קצת הופעות, קצת הקלטות, דברים כאלה. האלבום קרה ממש מעצמו. הספר "אף על פיל" הגיע אלינו הביתה, ספר שירים ביידיש שתרגם בני מר, שהוא איש מגניב עד בלי די ויקר, שמתרגם מיידיש בעיקר שירים, לא רק שירי ילדים, והוא עוסק בתרבות יידיש על כל גווניה. אז היו לנו בבית כבר כמה ספרים ואלבומי שירי ילדים, למשל "ילדת טבע" של חווה אלברשטיין שיצא בשנה שעברה. אבל "אף על פיל" תפס אותי ואת תמר, בתי בת החמש, בגלל שזה ספר לילדים בוגרים. זה ספר של שירים כנים, ולא תמיד מאלץ באופן מלאכותי את הילד לשמוח על העולם המדהים שבחוץ, שזה 90% משירי הילדים שמיוצרים. הדוגמא הכי קלאסית לעניין הזה היא "פו הדב": הספר עצמו הוא ספר נונסנס ושנינות מדהים שגם מבוגרים אוהבים, ותראה מה וולט דיסני עשה ממנו- כמה נחמד לפגוש חבר חדש, כמה נעים לשתף, וכל מיני קשקושי עגבניות כאלו...וזה גם כמעט תמיד המסר של שירי ילדים הממסוחרים של היום. אבל ילדים הם יותר אינטיליגנטיים מזה, והם שמחים לקבל משהו שהוא יותר עשיר משירי שמחה וליצנות. למשל שירים על התסכול על זה שלא מבינים אותם לפעמים. בספר "אף על פיל" יש גם שירים כאלה וזה ממש הגניב אותי. רציתי להשיג תקציב כדי להרים את הפרויקט בראש שקט. דרך בני פניתי לבית שלום עליכם בת"א, והבוס שם, פרופ' אברהם נוברשטרן, שהוא גם ראש החוג ללימודי יידיש באוניברסיטה העברית, נדלק די מהר ותמך בפרויקט ושם את הכסף כדי ליצור את האלבום.

אתה מזהה הבדל בין כתיבה יידישאית לבין כתיבה יותר עכשיווית?

-זו שאלה טובה, אני לא מספיק צרכן ולא מספיק מכיר את תרבות היידיש כדי לענות על זה בצורה גורפת, אבל ממה שאני מכיר נראה שהכותבים היידישאיים יותר פסיכים...במובן הטוב של המילה. יש בשירים תמיד משהו יותר חתרני, ובני מר מסכים עם המילה הזו ולכן אני מרשה לעצמי להשתמש בה. גם יידיש זה לא רק עולם אחד: יש את הישיבות, יש את הצעירים הסוציאליסטים הקומוניסטים, ויש את הזרמים שמנסים לשמור את המסורת. אבל יש משהו נורא ערכי שם, ולדעתי התשובה היא כן, אולי בגלל שהתרבות הזו לא חוותה מסחור, כמו היום, שהילד נחשב לקוח והשיר נחשב מוצר ואתה מנסה לחשוב מה נכון ללקוח ומה הוא ירצה. לא, אתה מנסה ליצור אומנות מתוך משהו שמניע אותך.

משהו שמאוד הרשים אותי הוא היכולת שלך, כמישהו שבחר בקריירה לא מוזיקלית וזה לא הדיי ג'וב שלו, להרים פרויקט כזה. איך בעצם הצלחת לשלב את הפרויקט בחיים המקצועיים שלך?

-בכנות, אין פה הרבה שילוב....העובדה על הלחנים הייתה עם כוס תה בלילה, בשבילי זו לא הייתה עבודה אלא ניקוי ראש. זה היה הכרח, הידיים היו צריכות להחזיק את הגיטרה והרגשתי שאני חייב לעשות את זה כמה חודשים כי זה עשה לי טוב, זו הייתה התמכרות והרגשתי שאני צריך את זה. מבחינת העיבודים, שכשאני אומר שהם שלי זה חצי אמת, המוזיקאים שעבדתי איתם כאלה אדירים שהם ישר הבינו את השירים ומה צריך לעשות. למשל אבישי כהן החצוצרן, הזמנו אותו לאולפן והוא ניגן בצורה כל כך טבעית ומהירה וטובה, שבעריכות לא יכולנו להחליט איזו פראזות שלו להוריד! העבודה על העיבודים לא לקחה הרבה זמן. את הרית'ם סקשן לקח להקליט יומיים, עם השירה עבדנו איזה יום וחצי ועם רונה עוד איזה סשן ועוד סשן תיקונים. כשאתה פורס את זה על פני עשרה חודשי עבודה זה באמת לא הרבה. מה שבאמת הצריך ממני משאבים, גם זמן ממש לא מבוטל וגם משאבים כלכליים למרות התמיכה משלום עליכם, היו כל הצדדים ההפקתיים יותר שלא כל כך הייתי חשוף אליהם. ברמה היותר עמוקה של העניין, אני חושב זה סוג של אידאל, לא משנה אם אתה עושה מוזיקה ומדע ספציפית. כל העניין הזה של ההתמרכזות של העולם המערבי, אני לא מתחבר לדבר הזה. מבחינתי כל התפרסות היא טובה, ליפול בין הכסאות זה בעיניי קשקוש, הדברים תורמים אחד לשני. אם אתה קצת שם את המחקר על אש קטנה, עושה כזה פרויקט ואז חוזר למחקר בכוחות מחודשים, אפשר לראות את זה כרווח.

 מימין לשמאל- עומר קליין, רונה קינן, שחר ברבש, אלון לוטרינגר

בוא נדבר על האלבום עצמו, שאפשר לקרוא לו איחוד של "מורה"....

-הוא לא ממש. כשאתה מסכל על השמות בעטיפה אז זה יצא ככה, אבל העבודה הייתה שונה. זו לא מפלצת של שלושה ראשים כמו שהיינו פעם, העבודה באלבום היא שלי. הלחנים יצאו על הגיטרה שיש לי בבית, ואז חשבנו מי יהיו הזמרים והמבצעים המגניבים. הקול שלי לא מגניב בשביל שירי ילדים, זה לא עובד. תמיד אהבתי את איך שעומר שר, וחשבנו שזה מאוד מתאים לילדים. הוא שר לא דרמטי ובלי ויברטו, מאוד שטוח וזה נשמע כאילו חבר שלך שר לך את השיר, הפשטות שבקול שלו זה מה שחשבנו שיתאים. אלון לעומתו מאוד התאים בדמות המספר ב"חתול שהתחלה" למשל, בתור קונטרה לעומר.  לרונה פניתי דרך עומר. למדנו עם רונה בתלמה ילין, שם לא ממש הייתה לנו אינטראקציה אבל ב"מורה" קצת התרועענו. עומר עשה איתה את גרסאת הפסנתר של "שירים ליואל" והוא עשה את ההיכרות ביננו. הקלטנו רית'ם סקשן שזה אני, אלון ויונתן אלבלק, שהוא גיטריסט אדיר שמנגן אצל מרינה מקסימיליאן בלומין וחבר ההרכב leyers, מין ביל פריזל כזה, הוא מין גיטריסט זיקית כזה שמאוד מתאים לעבוד איתו, והוא מאוד דומיננטי באלבום. אחרי הרית'ם סקשן עבדתי בנפרד עם הזמרים וזה באמת יצא בסוף "מורה" כי זה החבר'ה שלי שאני רגיל לעבוד איתם ורגיל למה שהם עושים.

רציתי לשאול איך ניגשת להלחין את השירים. מה שמצא חן בעיניי באלבום הוא שדווקא לא הלכת לכיוון הכביכול מתבקש של הלחנה בסגנון כלייזמרי, מסורתי.

-אז זה היה ממש לא רציונלי. אלון ועומר למשל יודעים להלחין לא רציונלית, ממש כאילו הם חלמו איזה לחן בלילה ואז מנגנים אותו בבוקר. אבל עומר למשל מספר לי שהוא קם בבוקר והולך לעבוד לצורך העניין- הולך מהמטבח לפסנתר וצריך לשבת ולהלחין מוזיקה להצגה, זו הלחנה רציונלית. אז אצלי זה ממש לא היה ככה, זה היה אמוציונלי וזה קלח מעצמו. נכון שהשירים תורגמו מיידיש אבל התחברתי אליהם בתור ישראלי שחי עכשיו. למשל בשיר "אתל" של י"ל פרץ, אני ראיתי את הבת שלי תמר בתור אתל, וגם היא הזדהתה עם הדמות בלי לדעת מה זה יידיש. אז לא היה איזה רצון לשחזר איזו תרבות או משהו כזה, לא היה כאן משהו מכוון, זה היה מאוד בטבעיות.

משהו נוסף שתופס את האוזן בלחנים שלך לאלבום, זה שהם לא ילדותיים.

-כאמור הלחנים יצאו בצורה מאוד טבעית כך שקשה לי לומר שהייתה מחשבה מודעת לגביהם. זה לא שכשהלחנתי את השירים חשבתי שהם צריכים להיות שירי ילדים. יותר מאוחר, בשלב העבודה עם הנגנים, הייתה יותר עבודה על איך השירים צריכים להישמע. אבל זה לא היה כדי לעשות את הדברים בצורה מתיילדת. חד משמעית אני חושב שלא צריכה להיות הנמכה של הזמר או הזמרת למה שאנחנו חושבים שיהיה "גובה נכון" בשביל הילד, כמו לשיר בקול מצחיק . אני חושב שילדים הכי מעריכים שמדברים אליהם בצורה כנה. מצד שני היה רצון מודע לשמור את העיבודים מספיק פשוטים, וגם לא להיכנס למקומות אפלים מדי. כשהיו מקרים כאלה אז העירו לי הנגנים, או אשתי, שיחסית ללא-מוזיקאית היא מאוד מוזיקלית ברמת החוויה. יש למשל שיר אחד בספר שלא נכנס, שנקרא "הסוד", שמספר על ילד שאוסף סולמות ויוצר מהם סולם ארוך גדול, מגיע איתו עד הירח ומצייר לו פנים בלי שמישהו יודע. לי יצא לחן קצת הזוי, מין פנטזיה, אבל כשעומר התחיל לנגן את זה השיר הפך לטראגי ולא הצלחנו להשתחרר מזה בעיבודים אז ויתרנו. יש את השיר "מה עושים", שאמור היה להיות הרבה יותר כאסח עם יותר דיסטורשן.  ובסוף עידנו אותו קצת, זה העיבוד ה"מצונזר". הבת שלי תמר הייתה לגמרי שותפה להלחנה, כשישבתי בבית עם הגיטרה אז יכולתי לראות אותה מגיבה ללחנים, וזה היה משמעותי מאוד כי ידעתי שאני בכיוון הנכון. היו כמה ביקורות על הכיוון הזה, אבל אני חושב שכל דבר שפותח דיון אינטיליגנטי על מה זה בעצם מוזיקה לילדים זה דיון מעניין. האלבום הזה באמת נוטה לבוגר, ואם מישהו חושב שזה נוטה מדי אז אחלה.

משהו שמיוחד באלבום הוא הקונטקסט העכשווי שלו. למשל השיר הפותח, "אני ועצמי" ששרה רונה. בתור מאזין נאיבי, אין כמעט שום דרך להבחין שהשיר נכתב במקור ביידיש- הלחן, העיבוד, ההגשה והתרגום נשמעים לגמרי מכאן ועכשיו.

-זה לא בא מאיזה רצון להחביא את היידיש מתחת לשירים. זה כן מרגש לחשוב שעולם התוכן עצמו זהה, מה שהעסיק ילדים לפני 120 ילדים בוורשה ומה שמעסיק אותם היום זה אותם דברים. מה אני אוהב, מה אני שונא, לשחק עד אבדן חושים, זה אותם דברים וזה אותם ילדים. מתחת לפני השטח זה פשוט לא משתנה. כמו שאמרת בעצמך, השירים כבר לא נשמעים יידישאיים ובאיזה שלב זה כבר היה לי קצת חבל, שהיידיש כל כך נדחק. רצינו להשאיר משהו, איזה שיר או אלמנט שיגיד למאזינים, אפילו בצורה חבויה, שזה עדיין שירים ביידיש. רצינו להכניס את היידישיות דווקא בשיר "הפרפר והזחל" שעומר שר לבד עם הפסנתר. בני לימד איתנו את הפזמון ביידיש ורצינו לשלב בשיר פזמון בעברית ופזמון ביידיש. אבל נכנסנו לאולפן ועומר ניגן את השיר בלייב, בלי טמפו ובלי ערוצים, והוא ניגן ושר את השיר בצורה כל כך עגולה ושלמה, שלא רצינו לסטות מזה. ואז החלטתי לעשות את השיר "אף על פיל", שאני בעצם מקריא, בשתי גרסאות- הגרסה העברית שלי, וגרסאת יידיש שמדקלם בני מר ומיקמתי אותו בסוף האלבום כבונוס טרק, ככה שמי שיחזיק את הדיסק יידע שזה בעצם אלבום של שירי יידיש במקור.

עד כמה אתה מרוצה מהתוצאה הסופית?

מרוצה...התשובה היא מרוצה. אלבום, בניגוד להופעה, זה משהו שמהקצעים אותו ועובדים עליו עד לשלמות כי זה מתועד וזה לנצח. מצד אחד זה נורא מקרין על העבודה המאוד פדנטית באולפן. מצד שני לא רציתי להרוס את הלייביות, וכשיוצאים דברים לא מדויקים באולפן אני מת על זה, זה מזכיר לי שיש מישהו שמנגן את זה בכלל. יש תמיד את המתח בין לדייק בדברים לבין להשאיר אותם כמו שהם. למשל בשריקה בסוף הדואט של עומר ורונה "היער בסתיו", שנורא מזייפת בסוף, כולם אמרו לי "תיישר את זה" ובאמת שזה נורא קל לעשות טכנית, אבל השארתי את זה כי זה עושה לך איזו צביטה בלב. אז חלק מהמקומות האלה השארתי במודע, ואחרי שמיעה מי יודע כמה של האלבום אולי הם לא עובדים.

מכאן עולה לי השאלה לסיום, בעצם מי קהל היעד של האלבום בעינייך.

-התשובה הראשונה היא ילדים. אבל לא ילדים בני שלוש, אלא גן חובה ומעלה. ילדים שכבר מבינים תכנים שהם טיפה מורכבים, או נחשפו לקאנון מוזיקלי. לפי הניסיון המועט שלי עד כה הם מגיבים הכי טוב. התשובה השנייה היא ההורים. ה"כבש השישה עשר" למשל, לא שאני מעז להשוות, הוא כזה אלבום מדהים, אני שומע אותו היום עם תמר או בלעדיה ואני נורא נהנה. מוזיקאים נהדרים, לחנים וטקסטים נהדרים, מה יש לא לאהוב? אין פה התיילדות, יש פה דיבור על ילדים ושל ילדים ובכל זאת השירה היא בצורה בוגרת. וכשגם מבוגרים נהנים מזה, נוצר דבר חדש שהיום כבר לא קיים, שמבוגר וילד צורכים אמנות ביחד, זה לא שהמבוגר שם את זה לילד והולך לשטוף כלים. הלו"ז שלנו כל כך צפוף ובאמת אתה צריך כל הזמן לשטוף כלים ולהחזיק את הילד שיירגע וכו', אז הרגעים המשותפים האלה באמת נדירים ואני חושב שזה חשוב לעודד את זה שהם יקרו.

קרוזנשטרן ופארוחוד מחכים לאוטובוס

אחד ההרכבים הכי וותיקים במרחב המוזיקלי שמחוץ לרדיו הישראלי, קרוזנשטרן ופארוחוד, מציינים השנה עשור לתחילת פעילותם. במציאות שבה הרכבים נולדים ומתים בקצב מהיר יותר מקצב תחלופת הפאבים בתל אביב, זה בהחלט לא דבר של מה בכך, בעיקר כשקרוזנשטרן לא נשמעת כמו אף להקה באזור. התמהיל הביזארי של Pאנק, הארדקור, כלזמר, מטאל, ג'אז, פרי ג'אז ומוסיקה קלאסית נשמע בלתי סביר היום בדיוק כמו לפני עשר שנים, והתחושה הזו שאין למאזין מושג מה הולך לקרות בקטע של קרוזנשטרן בעשר שניות הבאות היא תמיד משמחת. קרוזנשטרן עושים לאחרונה צעד שהולך ונהיה פופלארי יותר ויותר- הקמת פרויקט מימון ישיר, דרך האתר (הקישו על הקישור) indiegogo שבו המעריצים תורמים כסף הקלטת אלבום ישירות לאמן (אמנדה פאלמר הקליטה לאחרונה אלבום בשיטה זו). קרוזנשטרן רוצים להקליט אי. פי. עם סולן להקת Oxbow יוג'ין רובינסון, ופונים אל המעריצים לעזרה במימון. לכבוד חגיגות העשור ולכבוד עליית פרויקט המימון, שוחחתי עם איגור קרוטוגולוב, סולן ומנהיג הלהקה, על החיים, היקום וכל השאר.

כשהתחלתם לנגן ב-2002 לא היה שום דבר באזור שנשמע כמוכם. איך הגעת בעצם לנגן ולהלחין דברים כאלה? איך אתה בעצם ניגש להלחין קטע?

באזור לא היו דברים כמונו, אבל תמיד התעניינתי בדברים שקורים בחו"ל. כשהתחלנו הקשבתי למלא מוזיקה, למרות שבשלוש שנים האחרונות אני שומע רק מוזיקה קלאסית. אני מלחין את המוזיקה לקרוזנשטרן באופן דומה למוסיקה קלאסית, בעצם כל קטע של קרוזנשטרן הוא מין סימפוניה קטנה. אני אוהב את הגישה הזו, זה לא בדיוק כמו לשבת ולהלחין שיר. כשאתה מלחין שיר הכל פחות או יותר מובן, כשיש לך מנגינה ואתה יודע איך הפזמון נשמע , בעצם כל שאר העבודה אלו העיבודים. בהלחנה קלאסית זה משהו אחר.

מאיפה באה הקופצנות של המוזיקה של הלהקה? אתה מלחין קטע של כמה שניות ומשתעמם ועובר הלאה, כמו ADHD? או שאתה מדביק כל מיני קטעים קטנים יחד?

אני לא מדביק שום דבר, אלו דברים שבאים בטבעיות. בעצם אם תקשיב למוסיקה קלאסית, לאיזו סימפוניה, אתה בעצם מבין שקורים שם המון שינויים כמו החלפות קצב ושינויי סולמות, קורים שם לא פחות דברים מבקטע של קרוזנשטרן, יש שם המון התרחשות. אני בעצם לא המצאתי שום דבר. אני חושב שאנחנו מנגנים מוסיקה קלאסית, פשוט עם כלים חשמליים.

אז למה בעצם בחרת בפורמט של להקת רוק ולא הלכת על קריירה של מלחין קלאסי?

פשוט כי זה הרבה יותר קל. לעבוד עם תזמורת זו עבודה מאוד קשה, אני לא יודע איך המלחינים הקלאסיים מסתדרים עם זה. לדעתי מצאתי את המוזיקאים הכי טובים בארץ שיודעים לנגן את זה, רוצים לנגן את זה וגם מביאים מעצמם ולא סתם רוצים שאשלם להם. צריך לזכור שבעיניי קרוזטנשרן זה פרויקט, לא להקה.

למה?

כי כל אחד מאיתנו עושה גם דברים אחרים, בוריס (מרצינובסקי, נגן האקורדיון) למשל עושה המון דברים אחרים, וגם אני והשאר. זה פשוט פרויקט שקם והוא גם יכול באיזשהו שלב להפסיק ואנחנו יכולים להגיד: טוב, בוא נעזוב את זה בינתיים ונעשה כל אחד דברים אחרים. זה פרויקט שהוא בנוי סביב אנשים שעושים גם דברים אחרים.

עד כמה זה פרויקט שלך ועד כמה יש סיי לנגנים האחרים?

במקור הרעיון היה שלי. אני אמנם מלחין את הקטעים של קרוזנשטרן אבל ברור שאם במקום רוסלן (גרוס, קלרינטיסט הלהקה)  היה מנגן מישהו אחר זה היה נשמע אחרת לגמרי. גיא (שכטר, המתופף) למשל, בנאדם שאוהב מטאל וגראנג' ונויז, אז זה גורם לו לנגן בצורה מסוימת וגם אני מתחבר לזה ובהופעות יכולים להיות רגעים שבהם אנחנו נשמעים כמו ללהקת מטאל. אם הייתי מנגן אם מישהו אחר במקום גיא זה היה אחרת לגמרי, ויש לי מזל כי אני מאוד אוהב לנגן עם גיא. צריך להבין שיש בקרוזנשטרן קטעים מוסיקליים שהם מאוד לא פשוטים, והרבה פעמים אנשים שמנגנים איתם מגיעים בלהקה לחזרה ואומרים- בוא ננסה לנגן את זה, עד שהם מתייאשים. בקרוזנשטרן זה לא קורה כי אנחנו טוחנים אתה הקטעים עד שהם עובדים.

איך פיתחת את הסגנון המיוחד שלך על באס?

אני בכלל הגעתי מרקע של תופים, עוד בבריה"מ לשעבר. התחלתי פשוט להתאמן על באס ועניין אותי לנגן בבאס לא כמו גיטרת באס אלא כמו גיטרה חשמלית, פשוט עם מיתרים של באס. אני רואה את עצמי כגיטריסט חשמלי שבמקרה מנגן על באס.

ואיך התחלת לשיר כמו שאתה שר? אני הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה עובר לך בראש כשאתה שר.

שאלה טובה, אלו השאלות הכי קשות. פשוט ככה אני שר...אני חושב שלהופיע ולשיר ולנגן זה דברים נורא קשה להבין אותם, זה סוג של אנרגיה שבאה מאיפשהו, אני לא יודע מאיפה, זה לא שאני יכול להגיד לך- אוקיי, השירה הזו באה מהמקום הזה והזה ואם אתה רוצה ללמוד ולהבין את זה אז פשוט תיגש לשם. אין לי מושג.

עד כמה אתה תופס את המוסיקה שלך בצורה רצינית? הרבה פעמים יש תחושה של קרקס כשאתם מנגנים, ויש לך גם פרויקטים כמו הקארטה בנד שמנגנים בצעצועים.

אני לוקח את זה נורא ברצינות. אבל אני חושב שבכל דבר הכי רציני בעולם צריך להיות קצת הומור. יש הרבה דברים כמו למשל רוק מתקדם שהוא נורא רציני, וזה פחות מעניין אותי. יכול להיות שבגלל זה אני מנגן בלהקת רוק ולא בתזמורת. אבל המוזיקה מאוד רצינית, זה לא שחיפשנו לעשות צחוקים. גם במקרה של הקארטה באנד, זה יותר פשוט עניין אותי להקליט מוזיקה עם סאונד של צעצועים. אני אגב רוצה להקליט עוד אלבום עם הקארטה באנד אבל כרגע זה לא מתחיל כי אני מחפש קלרינט צעצוע מסוים ולא מוצא אותו אז עוד לא התחלנו חזרות.

בוא נדבר רגע על הדבר שלשמו התכנסו לכאן- האי.פי. שלכם עם יוג'ין. איך הגעתם לעבוד איתו?

במקור רצינו לחלוק דיסק עם הלהקה של יוג'ין, Oxbow, שזו להקה שאני נורא אוהב. אבל אז יוג'ין אמר שלוגיסטית זה לא כל כך אפשרי אבל אם לא אכפת לנו הוא מאוד ישמח להעלות שירה וטקסטים שלו על גבי מוזיקה שלנו. אז אמרנו שזה נשמע מעניין, יש לנו שלושה קטעים שיצרנו עבור האלבום Hidden Album שלא הקלטנו לבסוף וחשבנו להקליט אותם ולשלוח לו שיעלה עליהם שירה ולהוציא אי.פי. כזה. אנחנו נשלח לו את הקטעים הוא יקליט עליהם שירה, אני מקווה שזה ייקח עד חצי שנה, ואם זה יילך אז גם נביא אותו לפה.

ולמה פניתם לאינדיגוגו?

מסיבה מאוד פשוטה, שאין לנו כסף. הרבה פעמים אמרו לנו שאנחנו דורשים יותר מדי כסף על הפרויקטים שלנו וזה בעצם לא עולה כל כך הרבה אבל האמת היא שהתהליך של הקלטת אלבום הוא מאוד יקר. חוץ מזה, אנחנו רוצים להוציא את האי.פי. בפורמט של תקליט ויניל, שזה דבר מאוד יקר. 

אז לא עדיף להעלות פשוט את המוזיקה לאינטרנט, לבאנדקאמפ? לא יותר שפוי?

זה עדיף אבל אני קצת אולד סקול במובן שאני מאוד אוהב שיש מוצר מוכן כמו דיסק או תקליט. זה כמו לשים נקודה על משפט שסיימת להגיד. אנחנו נעלה את זה גם לבאנדקאמפ אבל זה פחות מגניב, באמת. חוץ מזה, חצי מהדפסות של התקליטים בכלל ילכו ללייבלים וסוכנויות בוקינג שעדיין היום מעדיפות דיסק.

בתור הרכב אחד מהוותיקים בסצנה הזאת שנוצרה של אינדי ישראלי, בפרספקטיבה של עשר שנים, איך אתה רואה את מה שקורה היום במוזיקה העצמאית בארץ? יש לה עתיד, או שזו מין ביצה מבעבעת שנשארת במקום?

אני מרגיש שבעיקר אין סצנה. יש מלא אנשים שמנגנים, אבל אין למשל סצנת אוונגרד או סצנת נויז או סצנת רוק. אם אני רוצה להקים הרכב אוונגרד נויז אין לי באמת למי להתקשר כדי להקים הרכב כזה. אני עובד בלבונטין ואני רואה הרבה פעמים למשל הופעות נויז שבאים אליהם שישה-שבעה אנשים. מאתיים איש זו כבר סצנה, קטנה אבל בכל זאת, אז אם מתוך מדינה של שבעה מיליון איש מגיעים רק שישה-שבעה אנשים אז זו לא סצנה, אני מצטער. 

אז למה לא באים יותר אנשים?

אני חושב שזה עניין של תרבות. תחשוב שלמשל היית פותח בית-ספר למוזיקה חדשה, שזה גם נויז, אוונגרד, מוסיקה קלאסית מודרנית, ולאט לאט אנשים היו מגיעים לבית ספר שלך ובאמת היו מתעניינים בכל מה שאתה מספר להם, ואז לאט לאט אתה בונה סצנה. יש המון אנשים בארץ שלא יודעים שחוץ מגלגל"צ יש דברים אחרים, זה לא כי הם מטומטמים אלא פשוט כי הם לא יודעים שיש דברים אחרים. בתרבות אין כסף, תמיד היו אנשים שעוזרים ותומכים באמנות כדי שהיא תתקיים. אני מרגיש שדברים קורים, אבל זה היום הרבה יותר קשה כי יש אוברדוז מטורף של להקות ואמנים. הכל בעצם התערבב היום, וכל מה שנקרא היום אינדי אני בגדול לא כל כך מבין מה זה. אינדי זה הרי קיצור לאינדיפנדנט, והרי הכל היום זה אינדיפנדנט, כל אחד היום יכול לשלוח מייל לאיזה סוכנות בוקינג או להעלות מוזיקה אז בעצם כולם היום אינדיפנדנט. 

זה בעייניך דבר מבורך?

תראה, כשהתחלנו ב-2002 היה לנו למשל מאוד קשה למצוא מקומות להופיע, בזמנו בקושי הצלחנו לקבוע הופעה בג'ה פאן.

מצד שני אז הייתם כמעט לבד.

אני לא יודע אם היינו לבד או שהיו עוד להקות שניגנו דברים דומים ופשוט לא הופיעו. אבל בעצם היום, בגלל שכל כך קל להופיע וכל כך קל לקבוע הופעה, אנשים כבר לא יודעים לאיזו הופעה ללכת ולמה. יש מלא הרכבים שקמים לחודש-חודשיים ונעלמים. 

אז אנשים נשרפים מהר? בנאדם שמקים היום להקה בעצם מופיע באוזןבר, מופיע בלבונטין, מופיע באיזה אינדינגב ואז אין לו לאן ללכת יותר?

אני חושב שכן. הדרך של מוזיקאי היא מאוד ארוכה וקשה, עושים מיליון מיילים ומיליון שיחות טלפון וקבצים ורק מזה אפשר לעשות איזו תערוכת אומנות, זה לא נגמר. אתה חושב שאוטוטו זה קורה וזה לא, זה פשוט לא קורה.

אתם לעומת זאת מצליחים לשרוד כבר עשור.

אנחנו מצליחים להמשיך בעיקר כי אנחנו לא מופיעים הרבה בארץ, ומעדיפים להופיע בחו"ל. בארופה יש הרבה יותר מקום, אפשר להופיע היום בברלין ומחר להופיע בפאריז. אני מאוד רוצה להופיע בארץ אבל הרבה פעמים אתה מבין שאתה מבזבז יותר זמן וכסף כדי להכין את עצמך להופעה. אתה מבזבז כסף על חדר חזרות, פלאיירים וכו' ואז אף אחד לא בא להופעה. לא שמישהו חייב לבוא כמובן, אבל אני החלטתי שיותר נכון להופיע בארץ מעט, ואז מגיע מספיק קהל שאנחנו אוהבים. לא אכפת לי להופיע גם מול עשרים איש אבל זה נהיה לא הגיוני שאני צריך לשלם כסף כדי להופיע. בגלל זה אני לא מבין למשל את אינדינגב, כי באינדינגב יש הרכבים שמקבלים כסף וכאלו שלא, למרות שהם הרכבים כבר די ותיקים, כי האמרגנים חושבים שהם לא מביאים מספיק קהל. אז אם אתם חושבים שהם לא מביאים מספיק קהל אז אל תביאו אותם לסיטואציה הזו.

היית רוצה להצליח יותר?

אני חייב לומר שאני מאושר, כי אני לא מנגן בלהקות שאני לא אוהב ולא עושה דברים שאני לא אוהב, במקביל אני עושה עבודה יותר סטנדרטית כדי להתפרנס וזה לא נורא, ואני עושה את מה שבא לי. אתה יודע, כל העניין הזה זה כמו לעמוד בתחנה לחכות לאוטובוס. מוצאי שבת, השעה שבע ברגל, אתה מחכה, האוטובוס לא מגיע, אתה אומר אולי אני כבר אלך ברגל, אתה מתלבט, מתחיל ללכת- ואז האוטובוס עובר ואתה מפספס אותו. אני כמעט בטוח שאם אני אעזוב את כל מה שאני עושה עכשיו, דברים יתחילו לקרות. אם אני אמות היום, פתאום יתחילו לכתוב עליו וישלחו מיילים ויהיו הופעות...אבל אני לא אמות היום, אני לא אעשה להם את זה. אני חושב שאני פשוט אגיע בסוף.