יום חמישי, 7 במאי 2015

לקראת סוואנס בישראל, חלק א': אני פחדן, תקע בי את הסכין שלך




  
כל אחד מחפש משהו גדול יותר ממנו. בהדרגה מצאתי את זה במוזיקה שלי, וזה הכי קרוב שהגעתי לאלוהים.
-מייקל ג'ירה, מאי 2015

לפני הכל- אני רוצה להגיד המון המון תודה לכל מי שברך על חזרת הבלוג לפעילות. קיבלתי חיבוק חם והמון תגובות חיוביות, וזה מאוד מחמם את הלב. המון תודה לכם חברים. האמת היא שאחת הסיבות שהתחשק לי לחזור לכתוב על מוזיקה היא ההופעה הממשמשת ובאה של אחת הלהקות האהובות עליי- סוואנס (Swans) של מייקל ג'ירה האגדי, שהולכים לפוצץ לי את העור התוף ולחדור לי אל נבכי הגולגולת ב-7 ליולי הבא עלינו לטובה. זה מצחיק אבל את סוואנס אני מכיר רק שנה בערך, ואפילו פעם כתבתי על שיר אחד של סוואנס פוסט בבלוג בלי להכיר אותם בכלל. בכל מקרה זו להקה שאני מאוהב בה לגמרי; יש בסאונד שלה משהו שאני מרגיש שחיפשתי שנים במוזיקה שאני שומע ואוהב. המקרה של סוואנס מאוד מרגש ומיוחד- להקה שחזרה לפעילות אחרי 14 שנות שתיקה , והחזרה שלה היא לא סתם קאמבק אלא אולי אם תרצו שיא מימוש הפוטנציאל שלה ושיא ההתפתחות שלה; היום היא מוציאה אולי את אלבומיה הטובים ביותר, וזה מתבטא גם בהערכה העצומה מקיר לקיר שהם זוכים מהמבקרים וגם מהחיבוק החם שהם מקבלים ממעריציהם (שלמעשה מממנים פיזית את הקלטות אלבומי הלהקה). לראייה, To be Kind, אלבומם האחרון והמעולה, הוא אלבומם הנמכר ביותר אי פעם.


סוואנס היא להקה באמת מרתקת, שעברה המון תהפוכות והתפתחויות עם השנים. אפשר לדבר בגדול על שלוש פאזות עיקריות (להקה תלת-פאזית, אם תרצו): הפאזה הראשונה, בין 1983 ל-1988, שבה קנתה הלהקה מוניטין כאחת הלהקות הרועשות והמאיימות ביותר בהיסטוריה; הפאזה השנייה, בין 1989 ועד להפסקת פעילות הלהקה ב-1996, שהתבטאה בסגנון שונה לחלוטין של ממש שירים שמצייתים לחוקי המלודיה וההרמוניה, תקופה הרבה יותר שקטה ומלודית שאני גם לא מכיר היטב וגם לא התחברתי אליה כלל (קול קורא למומחי סוואנס: אם מישהו מכם רוצה לכתוב על האלבומים של הפאזה הזו, צרו איתי קשר וכתבו פוסט אורח); וחידוש פעילות הלהקה ע"י ג'ירה, 2010 ועד היום, תקופה שכמובן אנו עדיין בשיאה משום שג'ירה הודיע שסוואנס הולכים להקליט אלבום חדש בספטמבר הקרוב. סוואנס המודרניים לוקחים את האלמנטים של התקופות הקודמות ולוקחים אותם לדרגה חדשה לגמרי, ואני נוטה להסכים עם הבלוגר משה לוי כשהוא כותב שההרכב הנוכחי של סוואנס הוא בין הטובים בהיסטוריה המוקלטת ושל ההופעות החיות. אני מאוהב לחלוטין בפאזה הראשונה והאחרונה; הן כמובן מאוד שונות, ואני הולך להקדיש לכל אחת מהן את הפוסטים הקרובים.

מה שעושה את סוואנס ללהקה כל כך גדולה, אז והיום, הוא שהמוזיקה שלהם היא חוויה רב חושית ולמעשה ממש פיזית. החזון של ג'ירה, איש שהתפרנס כבר מגיל 15 בעבודות פיזיות קשות כמו בניין או סבלות, איש שכבר כנער צעיר התנסה בכימיקלים מסוגים שונים ובחוויות גופניות מכאיבות כמו תאונות דרכים, הוא חזון של מוזיקה שמרגישים בגוף, שנכנסת לגוף. זו הסיבה לווליום האדיר של הלהקה, ג'ירה רוצה שתרגישו את המוזיקה בכל תא ותא וכך בעצם תהיו חלק ממנה, בין אם תרצו ובין אם לא (ויש סיפורים על הופעות שבהן סוואנס היו נועלים את הדלתות כדי שאנשים לא יברחו...). לכן זו מוזיקה טוטאלית, למאזין כמו גם למבצע. ג'ירה דורש מעצמו, מהנגנים ומהקהל התמסרות טוטאלית, מתוך צורך כמעט רוחני להתעלות כמעט דתית. ההופעות של הלהקה, ממה שאנשים מדווחים עם השנים וממה שרואים ביטיוב, והמוזיקה עצמה- בעיקר בתקופה המוקדמת שעליה אדבר- הכל מזכיר פולחן של כת. אני מאוד מצפה לחוויה הזו בעצמי.

סוואנס של 1983-1987 הייתה להקה חד פעמית, וטוב שכך. אין עוד להקה כזו שעשתה פשוט טרור, על הבמה ובאולפן, פשוטו כמשמעו; אולי הלהקה היחידה שיכולה להתחרות בהם היא ה-Birthday Party המופתית (אגב, הקריירה של ניק קייב והבאד סידס קצת מזכירה את זו של ג'ירה וסוואנס- פאזה ראשונה מאוד אגרסיבית, פאזה שנייה הרבה יותר מלודית, פאזה שלישית שהיא מעין אינטגרציה או סיכום או טייק על השתיים הקודמות; וכמו סוואנס, אני מעדיף בעיקר את הפאזה הראשונה והאחרונה) אני חושב ששתי הלהקות האלו הן הלהקות שפיתחו את ז'אנר הפוסט-פאנק לשיאו (ללא שום דימיון בין השתיים). בארבע השנים האלו סוואנס פעילים ביותר. הם מקליטים לא פחות מחמישה אלבומי אולפן (אחד כפול), אי.פי. אחד ואלבום לייב אחד. אני בכוונה לא מדבר על האי.פי. הראשון שסוואנס מוציאים ב-1982, משום שהוא מאוד לא מייצג את הסגנון שלהם בהמשך.


יש שני אלמנטים מרכזיים במוזיקה של סוואנס מודל 1983-1987. הראשון הוא הקצב. ג'ירה וחברי סוואנס יצרו למעשה שירים שכמעט לא מכילים שני אלמנטים מאוד בסיסיים במוזיקה- מלודיה והרמוניה, אלא רק קוים ריתמיים רפטטיביים להכאיב. הגיטרות הרצחניות של נורמן ווסטברג והבאס האימתני של הבאסיסטים בלהקה (כולל ג'ירה עצמו מדי פעם) לא ניגנו שום דבר שנשמע כמו אקורדים או קווים מלודיים, רק גושים צורמניים של פידבק ודיסוננס ודיסטורשן מכוער-יפהפה. בתוספת התיפוף האגרסיבי להדהים, שאני לא חושב שיש לו איזשהו תקדים (בנקודות מסוימות היו ללהקה שני מתופפים, או מתופף ופרקשניסט שהיכה בלוחות מתכת עם שרשרת), מתקבלת להקה שלמעשה מנגנת אך ורק קצב- כבד להדהים, איטי כמו הנצח, רפטטיבי עד כדי טמטום, ובווליום מטורף, בלתי נתפס. במובן הזה, השירים של סוואנס הם אנטי-שירים, מופשטים ממלודיה שניתן לנגן, ולמעשה המאזין צורך אותם כחוויה פיזית לכל דבר. הלהקה הפשיטה וצמצמה את השירים עד לאבסורד, עד שלא ניתן כמעט בכלל להבדיל ביניהם (מה שגורם למידה לא מבוטלת של חדגוניות); תוסיפו לכך את העובדה שג'ירה וחבריו גם נטו לנגן אותם אחרת בהופעות ולשנות אותם לבלי היכר, כך שגרסאות האולפן נשמעות שונות לחלוטין מגרסאות הלייב, ותקבלו מצב של טרור מוזיקלי, כי המאזין לא בטוח מה הוא הולך לשמוע, אבל הוא יודע שזה הולך לכאוב. זה אולי הסאונד הכי פרימיטיבי, הכי אגרסיבי, הכי שבטי, והכי סאדיסטי שאיזושהי להקה הצליחה להשיג. חשוב לציין שהחל מ-1985, עם הצטרפותה של הווקליסטית והקלידנית ג'ארבו (Jarboe), שהייתה גם בת הזוג של ג'ירה להרבה שנים, הלהקה מתחילה לאט לאט לשלב מלודיות והרמוניות בשירים, וגם להוריד את הווליום; כנראה שבשלב מסוים גם ג'ירה התחיל לפחד מעצמו.

האלמנט השני הוא ג'ירה עצמו, והליריקה שלו. בחצי הראשון של הפאזה, עד 1985, ג'ירה לא שר; הוא פשוט מקיא החוצה את כל האיברים הפנימיים שלו. אני לא יודע ולא מבין עד היום איך הוא שרד את זה (אולי זה קשור לווידוי של ג'ירה, לפיו ניסה אסיד 300 פעם לפני גיל 14; האיש חזק בלי ספק, פיזית, מנטאלית ורוחנית). רמות האינטנסיביות שלו בלתי נתפסות. מ-1985 ג'ירה מוריד הילוך ומגלה לעולם שהוא יכול גם לשיר, בקול באריטון עמוק מאוד, כמו התאום המרושע של ג'וני קאש. כדי להשלים תמונת הטרור הסוואני, הליריקה של ג'ירה היא אחת המטרידות ביותר ברוק, וגורמת גם לאחד כמו ניק קייב להיראות כמו א.א. מילן. השירים מורכבים ממשפטים קצרים ולאקוניים, מעין הצהרות או פקודות, כמו סעיפים במסמך משפטי (עם אולי איזו השפעה מהפרוזה של סמואל בקט, שגם היא משופעת במשפטים לאקוניים כאלה) . ג'ירה שר על אבדן זהות, על אבדן תחושה, על ריקבון פנימי, על תיעוב עצמי, על השפלה, על יחסי סאדו מאזו, על השחתת גוף, על עינויים, על אלימות וכוחניות וגם על רצח ואונס. דימויי גוף חוזרים שוב ושוב בשירים- בשר, פנים, עור, איברי גוף קטועים או שצריך לקטוע אותם ולשרוף אותם. מה שנקרא- sugar, spice and everything nice.  

לג'ירה יש גם טייק על כסף, בעלות, רכוש וקאפיטליזם, ועל שיר ספציפי אחד, Holy Money, שמשלב בגאוניות צרופה אימאג'ים של קאפיטליזם ושל יחסי מין בכפייה כתבתי בעבר; הוא שר שוב ושוב על הצורך להחזיק דברים, לשלוט בדברים, או בהיעדר תרגום עברי הולם, To Own. מוטיב חוזר נוסף בשירים הוא זהות מעורפלת של הדוברים בשיר ואפילו של השירים עצמם; לא רק שהשירים דומים זה לזה עד לחוסר היכולת להבדיל ביניהם, גם שמות השירים דומים מאוד (לדוגמא Time is money, Holy Money, Money is Flesh, Coward, Fool, Bastard, Thug וכו'). אני חושב שזו כתיבה מבריקה ובעיקר מאוד מאוד עצמתית (אני פחות אוהב את הליריקה של סוואנס דווקא היום, היא די שולית ביחס למוזיקה עצמה ונראה שגם ג'ירה פחות שם עליה דגש); לג'ירה יש מספיק אומץ לחקור את העומקים הכי אפלים של המצב האנושי. והיו גם ההופעות עצמן, תצוגת מופת של טרנסגרסיביות, שלפי האגדות נוגנו בווליום שגרם לאנשים להקיא, והיו גם תקריות אלימות בין ג'ירה למעריצים בקהל. כמו שאתם בוודאי מבינים, זו לא להקה לבעלי לב חלש, ולמען האמת גם בעלי לב חזק יתקשו לעמוד בסאונד המונוליטי והעצום שלה לאורך זמן, עד כדי כך שהלהקה עצמה לא עמדה בזה והייתה חייבת להתעדן ולהשתנות.


סוואנס מתחילים את המסע שלהם עם אלבום הבכורה, Filth, עם השיניים של ג'ירה על העטיפה. האלבום יוצא אחרי התבשלות מסוימת של הלהקה בסצנת הנו-וייב הקצרה והמרתקת של הלואר איסט סייד, שהצמחייה את הלהקות היותר פרועות של הפוסט-פאנק האמריקאי, כמו DNA ו-Mars. Filth הוא אלבום מצוין, אלבום בכורה בועט, רעב וכבר בנקודה המוקדמת הזו- מאוד מאוד אגרסיבי, עם הרכב חריג של שני מתופפים, שני באסיסטים כולל ג'ירה עצמו, ובאמצע הכל הגיטריסט נורמן ווסטברג בהופעת בכורה (ווסטברג, הסנצ'ו פאנשה של ג'ירה, ניגן מאז כמעט בכל האלבומים של סוואנס, עד היום). יש לו סאונד מעולה, אבל הגישה הסוואנסית שמאפיינת את התקופה עדיין לא בשלה; לכן הלהקה עדיין מזכירה בצליל שלה להקות נו-וויב אחרות. רוב השירים באלבום לא מנוגנים בקצב הסופר-איטי והכבד שהלהקה התפרסמה בו, ולשירים יש ממש גרוב, אפילו כייפי בדרכו המעוותת (אם שמים בצד את הנביחות של ג'ירה והפקודות האלימות שלו למאזין).  זה אלבום זועם ורועש אבל הוא הרבה פחות קשה והרבה פחות מפחיד ממה שיבוא אחר כך. אפשר היום להשיג את האלבום במהדורה שכולל קטעים לייב של סוואנס מ-1982 (באיכות לא מזהירה), וכן עם האוסף Body to body, job to job שכולל קטעים נדירים שונים ומשונים מ-1982-1983, כולל כאלה בהשתתפותו של אלמוני בשם ת'רסטון מור, שניגן באס בלהקה לזמן מאוד קצר.





הדבר האמיתי מגיע ב-1984, עם שחרור האלבום Cop והאי.פי. האגדי Young God. כאן כבר פיצח ג'ירה את הנוסחה- סגנון ההלחנה המאוד מינימליסטי של Filth חוזר על עצמו, אבל בקצב הרבה יותר איטי, ועם שימוש בחומרים מלודיים עוד יותר מצומצמים ואבסטרקטיים. זה הרבה יותר מטריד, והלהקה מנגנת בצורה כמעט אוטיסטית. הלהקה עבר להרכב יותר מצומצם, עם באסיסט אחד ומתופף אחד, אבל ביחד עם ג'ירה ו-ווסטברג הם מנגנים יותר רועש ויותר מטריד מפסטיבל מטאל שלם. הקצב האיטי והווליום הרב יוצרים את אווירת הפולחן השבטית שהיא ה-מאפיין של המוזיקה של סוואנס בתקופה הזו. ב-Cop כבר ברור שסוואנס נמצאים ב-zone שלהם, בקטע שלהם. Young God מכיל 4 שירים באורך כולל של קצת פחות מ-25 דקות, אבל רבים רואים בו את שיא הפאזה האגרסיבית של סוואנס, אולי בגלל שהוא קצר יחסית לאלבומים באורך מלא והוא יותר תמציתי וקצת יותר קל לצריכה, ואולי בגלל שיר הנושא שאני מצרף פה, שבו ג'ירה מתעלה על עצמו; נער אלמוני בשם קורט קוביין כלל אותו ברשימת 50 האלבומים שהוא הכי אוהב בעולם. אין הבדל גדול בינו ל-Cop, הוא קצת יותר חזק ורועש וקצת יותר מעוות. אלבום עם שיר בשם Raping a Slave הוא לא משהו שסביר שתשמעו בגלגל"צ. שני האלבומים האלה מעולים.



כאן מתחילים תהליכים מאוד איטיים של שינוי הדרגתי, עם צמד האלבומים Greed ו-Holy Money. השינוי הגדול הוא צירופה של ג'ארבו ללהקה, כקול נשי שיכניס קצת עדינות ויאזן את האלימות של ג'ירה. השינוי השני הוא הורדת מבוקרת ומאוד קלה של הווליום, בד בבד עם גיוון בכלים: פסנתר פה ושם, מפוחית שמבליחה פתאום, מכונות תופים וטייפ לופס למיניהם, ואפילו כלי נשיפה. הסאונד הוא פחות מטאליסטי ויותר אינדסטיריאל שכזה. הבדל נוסף ומשמעותי מאוד: יש קצת התחלה של מלודיות והרמוניות ניתנות לזיהוי. Fool, השיר הפותח את Greed ממש מורכב מאקורדים שאפשר לנגן על גיטרה ולזמזם...אבל ההבדל הגדול הוא שוב בכוהן הגדול ובאל דוצ'ה ג'ירה, שצורח הרבה פחות ולראשונה שר ממש. שני האלבומים מאוד דומים, עד כדי כך שאם אשמע שיר לא אוכל לזהות באיזה משני האלבומים הוא מופיע. שני האלבומים האלה טובים מאוד, אבל הם פחות מוצלחים מקודמיהם; הם פחות מבריקים, פחות סוחפים והרבה יותר מתישים. אולי אפילו הלהקה עצמה קצת מותשת. היום ניתן להשיג את הטרילוגיה וחצי שכוללת את Cop, Young God ואת שניהם בדיסק כפול אחד, וזה מאוד מומלץ. במקביל הלהקה מצלמת הופעה חיה שיוצאת בקלטת וידאו בשם A long hard screw, וההופעה גם יוצאת באלבום לייב שזוכה לשם המלבב Public castration is a good idea. זה אלבום חובה להשלמת החוויה, כי זה אולי סוואנס בקיצוניות הכי קיצונית שלהם; את האלבום הזה אפילו אני מפחד לשמוע מההתחלה ועד הסוף.




ב-1987 הלהקה מתחילה באמת להשתנות. ג'ארבו תופסת מקום יותר ויותר בולט ומקבלת יותר שירי סולו ויותר קולות, וג'ירה מתחיל להתעייף מהצורך והציפייה לזעזע אנשים שוב ושוב וגם מתחיל להתבאס מהתדמית הציבורית של הלהקה. האלבום הכפולChildren of God  הוא האחרון שמכיל את האלמנטים האגרסיביים-פרימיטיביים-רפטטיביים של התקופה המוקדמת, אבל הוא כבר מאוד שונה. קודם כל, קבלו סקופ- אתם יושבים?- יש פה כמה שירים שג'ירה שר ומנגן על גיטרה אקוסטית. אשכרה. יש פה הרבה יותר שירים- אולי כולם אפילו!- שאפשר לנגן ולזמזם. גם הקצב עלה סופסוף והשירים כבר לא איטיים כל כך. אבל העוצמה לא מתעדנת, אולי להיפך. כשאחד כמו ג'ירה שר שיר שקט, אחרי כל הווליום המטורף, זה אפילו עוד יותר חזק ומטלטל מהשירים הרועשים. ג'ירה ממשיך לשיר על הנושאים הוותיקים אבל יש כאן, כמו בשם האלבום, הרבה התייחסות לדת ולאל. זה גרם להרבה אנשים להרים גבה, האם ג'ירה מסתלבט או לא, אבל הוא התעקש שבאמת ניסה להתחבר לחוויה הדתית; לאמנות של ג'ירה יש אספקט ורגש דתי מאוד- תחזרו לציטוט של ג'ירה בתחילת הפוסט- ובקונטקסט הזה זה נשמע הגיוני לחלוטין. אמנם זה אלבום מעבר, אבל לדעתי זה אלבום מוצלח במיוחד והא באמת נחשב לאחד הטובים של הלהקה בכל הקריירה שלה; ג'ירה נשמע כמו מטיף אווגליסט מטורף, נביא בשער או סתם איזה משיח שקר. הלהקה אולי בהרכב הטוב ביותר שלה לתקופה הזו (גם ג'ירה הודה בכך), ההפקה עשירה (כולל לינדזי קופר הנפלאה, יוצאת Henry Cow, על אבוב!), התרומה של ג'ארבו מצוינת, השירים השקטים עובדים נפלא עם הרועשים והאלבום מגוון, מאוזן וקצת יותר ידידותי. הוא אפילו הצליח קצת מסחרית.




ההצלחה היחסית של האלבום במכירות גרמה להחתמת הלהקה בחברה גדולה, MCA ולראשונה- ולאחרונה- הוצמד לה מפיק חיצוני גדול, ביל לאסוול. באלבום הבא והיחיד שלאסוול הפיק, The Burning World, חיכתה למעריצים הפתעה מזעזעת- האלבום נקי לחלוטין מהאגרסיביות של סוואנס. האלבום הזה נחשב על ידי כל הנוגעים לדבר ככישלון, וג'ירה הגדיר את החתימה ב-MCA  כטעות הגדולה של חייו (כצפוי), אבל הוא כבר תחילת הפאזה הבאה של סוואנס, ועליה כאמור לא אדבר בפוסט הזה (ואני בהחלט מחכה למתנדב אמיץ שיכתוב עליה). נקפוץ איזה 25 שנה קדימה- סוואנס של היום בהחלט מבצעים שירים מהתקופה גם היום בהופעות, אם כי היום הם מנגנים מאוד שונה; הם לקחו את הרפטטיביות לכיוון אחר לחלוטין, ועל כך- חכו לפוסט.


המשך יבוא...





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה