אחד החטאים הגדולים שלי הוא פספוס של הופעות חיות טובות; או שאני
מחליט לוותר עליהם בחזקת "זו בטח תהיה הופעה לא משהו" (למשל ההופעה של
הסטוג'ס), או שאני מגלה את האמן באיחור, חמש שנים אחרי שהופיע בארץ וכנראה לא
יופיע עוד לעולם. דאמו סוזוקי, הסולן (בהיעדר הגדרה אחרת- ונדון בכך) האגדי של אחת
הלהקות הכי טובות בעולם שלי והכי אהובות עליי, Can, להקה שעיצבה הרבה
מהתפיסה המוזיקלית שלי, הגיח משומקום לתת שתי הופעות בישראל- אחת לא רשמית באולפן
קול הקמפוס עם להקת Farthest South (למקרה שלא ידעתם, אחד ההרכבים המרתקים בארץ) ואחת
רשמית באוזןבר. על הראשונה כלל לא ידעתי שהיא מתקיימת (איך לעזאזל לא ידעתם אותי,
חברי פייסבוק ארורים שכמותכם? מה אתם שווים בכלל), ולהופעה הרשמית נבצר ממני לבוא
מסיבות שלא אלאה אתכם בהם. על כן ביקשתי מידידי קיש, מכר ירושלמו-תל
אביבי שלי עוד מימי התואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית (ואף קולגה
ב"שרת העיוור") ואיש שמבין דבר או שניים במוזיקה ובתרבות בכלל, לקחת את
הבמה ולכתוב על מסעות דאמו בארץ הקודש.
לפני שאפנה את מקומי לקיש, קצת על מי ומה זה דאמו סוזוקי. בריאן אינו
תמיד הגדיר את עצמו כ"לא-מוזיקאי" (Non-musician). ההגדרה הזו מותאמת בול
גם לדאמו, האנטי-ווקליסט האולטימטיבי. בקדנציה שלו ב-Can הוא פירק לגורמים את
תפקיד הווקליסט בלהקת רוק- הוא ניטרל לחלוטין את תפקיד המילים במוזיקה של Can והפך את עצמו לכלי של זרם
תודעה מוזיקלי, צינור של השראה מהמוח וה-Psyche ישירות אל הגרון משם את המיקרופון. הניגוד
האדיר בין דאמו, שמעולם אפילו לא חשב על קריירה מוזיקלית לפני שהולגר צוקאיי,
באסיסט Can, נתקל בו ברחוב והציע לו עוד באותו יום
להופיע עם הלהקה, איש עם אפס השכלה מוזיקלית אבל עם מאה אחוז לב ונשמה ורוח
מוזיקלית, לבין שאר חברי קאן האקדמאיים היה שילוב מנצח. הוא אולי היה "לא
מוזיקאי" אבל הוא היה לא פחות מוזיקלי משאר Can, ואת המוזיקליות הזו, כמו
ההלחנה של קפטיין ביפהארט (שכמו דאמו לא ידע- בהגדרה- לנגן), כמו שאגות הסקסופון
של אלברט איילר או כמו סולואי הגיטרה הלא ייאמנו של לו ריד בוולווט אנדרגראונד
(ספוילר לפוסט עתידי), אי אפשר ללמוד בשום מקום.
ועכשיו לקיש (בעצמו
להטוטן\אמן טרפז של זרם תודעה, כפי שתראו בעצמכם):
המכללה למנהל, ראשון לציון, עם להקת farthest south,
8.2.2014
דאמו סוזוקי ממש בקטע של חופש. היה לי העונג לשבת לידו בהפסקת סיגריות
במחצית הופעת-הפתע שעשה במכללה האקדמית בראשל"צ (מה) ביום שבת שעבר.
איך עושים סמול טוק עם איש כזה? מישהו שאל אותו לטעמו המוזיקלי כיום.
דאמו אמר שהוא לא שומע מוזיקה- או טלויזיה או מדיה חברתית או אינטרנט לצורך
העניין, שכן הכל רעש וניכור ושליטה, הכל מגבלות על החופש. מה שמעניין אותו זה
לקרוא בתנ"ך, וגם מלחינים רוסיים: רחמנינוב, פרוקופייב, שוסטקוביץ'- "אני
צריך חופש מוחלט, או משמעת מוחלטת". הגיוני.
שניה, דמיינו אותו אומר "רחמנינוב, פרוקופייב, שוסטקוביץ'".
אוקיי.
איש קטן, ביישן וצנוע בקנה מידה שלאורו אריק איינשטיין הוא קליגולה
בחזקת אייל גולן. הצניעות היא מה שמאפשרת את המוזיקה הזאת, היא שמאפשרת לו לטייל
בסיבוב-הופעות אד-הוק מתי שרק בא לו, לבד, בלי ציוד, לפעמים רק עם החולצה שעל גבו
(נגיע לזה), להתחבר ללהקות מקומיות, ולהופיע איתן ללא כל תכנון מוקדם, תוך הסתמכות
על האינסטינקטים העירומים והאמונה ביצירה קולקטיבית ספונטנית.
אני שניה שם בצד את הקשקשת על שאמאניזם- נושא שעולה כשמדברים על
סוזוקי- ונגיד את זה בפשטות. המוזיקה היא לא 'חופשית' ברמת הפשט- היא נושאת עמה
מבניות כל רגע ורגע, כל שניה תלויה בתקשורת עם חברי הלהקה, כל שניה היא תגובה
לסביבה. צריך חופש לצד משמעת, צריך צניעות לצד בטחון. דאמו בוטח היטב בחופש שלו,
ובגלל זה הוא לא משתלט על הסשן, אלא רק תורם.
אפרופו המילה "סשן": לפני ההופעה, נמצאו שני היפים עטורי
ראסטות מצאו את עצמם ליד דלת האולפן. "מה זה פה, ג'אם סשן?" הם שאלו
בתמימות. שאלה מצחיקה, אבל גם במוסף הארץ התלבטו אם כך לקרוא לאירוע. לא היו פה
סולואים והפגנת שרירים, אלא חיפוש מתמיד. בהקשר הזה, הרשו לי לשרבב אמירה של ניטשה
על המלודיה האינסופית של ואגנר- שיצירה מתמשכת תובעת מהמאזין התנתקות
מהקומפורט-זון של המבניות, של התפיסה המוגדרת של מוזיקה, לטובת ציפה או 'שחייה' עם
שצף הגירויים. זו לא משימה קלה- היא מבלבלת בין עיקר וטפל, בין רקע ודמות, היא
מבקשת ריכוז, והיא תובעת מהמוזיקה ליצור מתח מתמיד, שבתורו יוצר את התשוקה לעקוב
אחרי התהליך, ללא תגמול ברור באופק. עם פארדסט סאות זה הגיע בדמות הפולס הצנוע
והבטוח של יאיר יונה על הבס וטםטם, חומת הרעש של ברי "ברק ברקוביץ'" ברקו
בגיטרה, והטקטוניקה המתחלפת של הקלידים של יאיר עציוני. נוגנו שלושה קטעים ארוכים-
אחד מהם היה סאונדצ'ק שהפך בניגוד לרצונו ל-drone אפי; בכולם
היו רגעים של התפזרות והתכנסות, התפרקות והתעלות, כאשר הקסם של דאמו נתן טון
מובהק, אפל וחייזרי, מרווח אבל טעון, וזאת מבלי שהדבר ירגיש כמו פרוייקט סולו.
ומה הוא כבר עשה שם? טוב, קשה לומר. הקלישאה היא שהוא פשוט 'עוד כלי',
ואם אחדד טיפה, הוא עוד כלי עם נגן. הוא הגיב לסביבה דרך מיתרי הקול שלו, בג'יבריש
חסר-צורה, בפראזות קצרות, במלודיות קטועות, ובכל מיני צלילים וצווחות ותחנונים
וטיקים וקליקים ולחישות ונהמות-עוגיפלצת. זה לא שאין מבנה- אנחנו לא פאקינג היפים-
המבנה פשוט נמצא במו"מ מתמיד: הצלילים חוזרים וחוזרים בפעם אחר פעם, מתקבעים,
מתבססים, נבחנים, ומתגלגלים הלאה בתהליך אורגני של מוטציה. המוזיקה הזאת היא לא
'בית' אלא שביל, וגם לשביל יש את הצורה שלו. כל קטע לקח את הזמן שלו לנשום ולצמוח-
"אני לא מסוגל לחשוב בשירי פופ של 3-4 דקות" אמר דאמו בסוף ההופעה. זאת
מוזיקה דיוניסית- התהוות מתמדת ומשתנה, דבר ש"קורה" ומשפיע על האמן
והקהל. וכשנגמר- הלאה לטקס הבא.
דאמו עם Farthest south. מימין- יאיר יונה, משמאל- בארי ברק, ברקע ומחוץ לפריים- יאיר עציוני. צילם: גיא רסקין
אוזןבר,9.2.2014 , עם להקת tree
הזיווג עם פארדסט סאות הוא טבעי לדאמו, לדעתי מתבקש יותר מזה של TREE, מפני שההשפעה של CAN היא גלויה וברורה. להופעה השניה ניגשתי עם חשש
מסוים- גם שמא הגעתי לנקודת רוויה, וגם כי tree היא להקה שלא התחברה לי בראש- הם זכורים לי כמוזיקאים קומפטנטיים עם סאונד
עשיר, אבל פורמליסטים בקטע הפסיכדלי שלהם. מצד שני, יש בעוצמות הרוקיסטיות שלהם כדי
להוסיף נפח ודינמיט.
האוירה באוזןבר הייתה מעט מנומנמת, הקהל לא מילא את הרחבה, תעני אסתר
נתנו חימום יפה אבל לא מאוד קשור לסוזוקי. כש-Tree עלו לבמה, ודאמו שניה
אחריהם, החששות נמוגו. שלא כמו ביום לפני, דאמו היה רענן ותקף את המיקרופון ישירות,
בקול יציב וחזק, והלהקה תמכה בו עם שרירים וליבידו בריא, בגרוב מפורק וצלילים
מפוזרים ואטונליים שהחמיאו לו היטב. בלט במיוחד המתופף שנתן עבודה יפהפיה, וסיפק למוזיקה
חוט שדרה גמיש יחד עם שמחת חיים גועשת.
לפעמים אבל החששות חוזרים מנמוגותם כמו טיפות מים על בקבוק בירה צונן
ביום קיץ. הפתיחה היפה הגיעה לאין-כניסה והעניינים התחילו להתמהמה. דאמו חזר על
אותה פראזה (שגם עלתה אתמול) הרבה יותר מדי, הגיטריסט ניסה את מזלו בבוגי וריפים
של קוק-רוק, והקלידן בחן את יכולת ההשתלבות של אורגן פרפיסה בתוך העסק ללא הצלחה
מרובה. אבל אז, אחרי מה שלדעתי ארך כעשר דקות, המתופף הוביל לקרשנדו מפואר, כולם
ידעו את מקומם והשמחה הייתה גדולה.
אבל מעט מדי מוקדם מדי. עם הזמן התגלענה הבעייתיות של האירוע. אולי זה
ה-set-up שבו כל הלהקה פונה לקהל ולא אחד מול השני (כמו ביום קודם), ואולי,
לצערי, העניין טמון בכך של-tree
לא הייתה את הרגישות או הארטיקולציה הנאותה. הגישה של הלהקה כלפי דרמה
ודממה היתה, איך לומר בעדינות, אמריקאית. קרי, אין נוף שלא נראה יותר טוב דרך חלון
של משאית פיק-אפ. הם נעו כחטיבת חוטבי עצים, מלאים בעוז וגרוב, אבל החיבור לדאמו
הלך והתרופף, מה שגרם למוזיקה לאבד כיוון. ולא הייתי אומר את זה אלמלא חצי שעה
בלתי נסלחת, שבה הם הורידו הילוך, ונחתו על גרוב ש---
שניה. זוכרים את הקטע הזה של ניטשה וואגנר, על הציפה והשחייה במים
עמוקים? אף אחד לא אמר לו שבמים עמוקים יש כרישים. לכריש שלנו באותו הערב קראו
"רוחו של ריי מנזרק" שהלך לעולמו במאי האחרון. אין לי ספק שרוק-פצ'ולי
סטייל ה-דורז הולך יופי בסיאנסים, והשאמאן שלנו לא ידע עם מי הוא מתעסק. ולמרות
שבשלב הזה דאמו הצליח כבר להשתחרר מאותה הפראזה של חצי השעה האחרונה ("ride into the dawn" הוא
חזר וחזר, מה שאולי תרם לאסוציאציות הדורז), הדבר כבר הרגיש גס ומחופף, וזה לא
החמיא לשני הצדדים. השקשוקה הזאת המשיכה והמשיכה, במנעד מוזיקלי שנע בין רוק-ראגה לפסיכדליה
גרובית ומדי פעם איזה קרשנדו. היום, הבנתי בסוף, נידונו לג'אם סשן.
**
אנקדוטה 8.2.2014
אחרי ההופעה באולפן הרדיו, דאמו התפנה למעט שמוזינג, נבוך אך קשוב, עם
קהל המעריצים הקטן שהיטיב לכת ומזל להגיע לראשון לציון מערב בצהרי שבת. בקשר לחייו
ודעותיו, הוא דיבר על האמונות שלו: מעבר לאמונה בחופש ויצירה ספונטנית, הוא גם דיבר
על זה שהוא, כאמור, נוצרי שקורא להנאתו בתנ"ך ובברית החדשה, ואין לו סנטימנטים
רבים להינדו או בודהיזם (ובזאת חירב לי עשרות תאוריות "הטאו של דאמו"). גם
אין מבחינתו הבדל בין הדת המסורתית למדיה, שניהם מפציצים את האדם באינפורמציה 'רעה'
וממשטרות את הרוח שלו. לכן הוא נמנע מכל מסדר דתי, וגם מטלויזיה, רדיו, מוזיקה חדשה,
או מדיה חברתית. כל אלה מנתקים את האנשים מההווה, ממה שחי ומשתנה. אמרתי לו שזה
אולי הרגל מגונה שיש לאנשים, להצמד לטכנולוגיה, מתוך חרדה וניכור. אפשר לראות את הצורך
במדיה חברתית בתור הרגל רע, כמו סיגריות.
דאמו הסתכל על הסיגריה המגולגלת שלו (אמריקן ספיריט, מי ששואל), ולרגע
קטן פתח את העיניים בהפתעה. בעוד שקודם הוא סרב לכל הצעה לכיבוד, קל או אלכוהולי
או קפאיני או שומני (יש לו גאוט, והוא גם בטח בקטע של גוףנפש)- הוא יצא להגנת
הסיגריות בחירוף נפש (מנומס). היא לא כל כך רעה, הוא אומר. קראתי על זה ספר, על
איך סיגריות הן דווקא בריאות, סמוקינג קן הלפ יו (או משהו בסגנון). מסתבר שטבק
קולט קרינה, הוא אמר.
...?
זהו, אז קרינה היא לא דבר רע, מסתבר. טבק הוא טוב לנו כי הוא מכניס
לגוף שלנו קרינה.
...?
מאחר והוא היה עייף- שעתיים שינה ומזוודות שאבדו- לא רציתי להעיק עם שאלות מעבר למה שכבר
העקתי. אבל כן הייתי חייב לשאול בהקשר
הזה, כי כבר מדברים על קרינה, על המילים לשיר "mushroom", שהרי ככלות הכל מן
המפורסמות שהוא מדבר על הירושימה, ראש-פטריה אטומי וזה. מבלי לצלול לתוך הסיבות
בגינן שינה את עמדתו לגבי הרווחים התזונתיים של פלוטוניום, הייתי חייב לנצל את
ההזדמנות ההיסטורית: זה הולך "וון איי סואו, מאשרום הד, איי ווז בורן, איי
ווז דד"?
כן, אמר לי דאמו, נראה לי משהו כזה.
צילם: גיא רסקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה