כתבתי
בעבר כאן כמה אני מחבב מפגשים בין תרבותיים, כמו זה בין הסילבר אפלס לפורטיסהד, או
זה בין דיוויד בואי ובריאן אינו לבין פיליפ גלאס. היום אני רוצה לספר על מפגש סופר
מרגש ומרתק, שהוא בין תרבותי, בין זמני, בין- שפתי, מפגש חוצה יבשות שהוא גם סוג
של סגירת מעגל, וזה האלבום המשותף המדהים של המוזיקאי המרוקאי בן שבט הגנוואה (Gnawa), מעלם מחמוד גאניה (Maleem Mahmoud Ghania), לבין הסקסופוניסט האפרו-אמריקאי פרעה סנדרס
(Pharoah Sanders), שכבר כתבתי עליו לא מעט בעבר. מעבר לאיכות
המוזיקלית, המפגש הזה הוא איחוד של שני קצוות היסטוריים של המוזיקה האפריקאית
לדורותיה- העתיק פוגש את המודרני, ישן את החדש, והשילוב בין שני הקצוות מראה עד
כמה הם דומים, ועד כמה הג'אז ובלוז המתקדמים ביותר- על גבול האוונגרד- מושתתים
ומושרשים אחורה, באפריקה הרחוקה בזמן ובמרחק.
סנדרס
התחיל את הקריירה שלו שלושים שנה קודם, כאשר הצטרף להרכב הג'אז של ג'ון קולטריין
הגדול בדיוק בנקודה בו ג'ון החל לנגן אוונגרד. סנדרס הפך מהר מאוד לנגן הכי בוער,
הכי קיצוני בסצנת הפרי ג'אז. הוא ניגן מתוך תשוקה אדירה, מוזיקה כמעט הרסנית
שתוארה ע"י מבקר הג'אז נט הנטוף כ"דיבור בלשונות", כטראנס דתי,
כפולחן. הוא שבר את מוסכמות המלודיה והקצב, השתמש באופן מהפכני בתווי אלטיסימו
(שימוש באוברטונים הטבעיים של הכלי, מה שמאפשר לו לנגן תווים גבוהים בהרבה
מהרגיסטר המקובל של הסקסופון) ופיתח צליל ייחודי, שסימן ההיכר המיידי שלו הוא שאגה
אדירה שסנדרס מגיע אליה מדי פעם.
פרעה סנדרס
צריך
להבין שהפרי ג'אז לא הייתה סתם עוד סגנון פורץ דרך, זאת תמיד הייתה גם מוזיקה מאוד
מחאתית ואף פוליטית, שהצטרפה לרוח המחאה הכללית של שנות השישים ובפרט להתעוררות
האפרו-אמריקאית של שנות השישים, לעליית הכח השחור והפנתרים השחורים, למלקולם אקס
ולמשורר הרדיקלי לירוי ג'ונס שהפך לאמירי באראקה; עצם הכינוי שפרעה לקח על עצמו
(במקור שמו הוא פארל) מעיד על הניסיון להיות שונה ולהצהיר על השונות הזו, וגם על
התנועה של חזרה לשורשים ולאפריקה, לנסיון השחור להתחבר מחדש לזהות הפאן-אפריקאית.
אפרו-אמריקאים רבים חשו שעליהם להבין את עצמם, להתחקות עם עברם האפריקאי, לזנוח את
הממסד הלבן והמשעבד, ופרעה היה שותף לגל הזה, ובשלב מסוים החל לשלב את הזיקה
האפריקאית במוסיקה שלו.
בסוף
שנות השישים ותחילת השבעים החל פרעה לעדן את סגנונו שלוח הרסן ולנגן הרבה יותר
מלודי, כשבד בבד הוא החל לשלב במוזיקה שלו הרבה מאוד רוחניות והרבה השפעות של
מוזיקת עולם- כמו מוזיקה הודית ובעיקר הרבה מוזיקה אפריקאית; באלבומים כמו Death Dumb Blind ו-Black Unity הוא החל לחקור מקצבים
אפריקאיים, לצד אמנים אחרים מאותה תקופה כמו ארצ'י שפ וארט בלייקי, שנסעו לאפריקה
כדי לגלות את שורשיהם הרחוקים ולהתחבר למורשת האפריקאית. החיבור האפריקאי של סנדרס
בוטא גם בשנות השמונים, באלבומים כמו Journey
to the one ו-Africa, אלו אלבומים עם סאונד
אייטיז סינטטי למדי והם פחות מוצלחים.
ב-1994,
אחרי כמה שנות דשדוש בקריירה, פרעה סנדרס חזר פתאום לתודעה. הקריירה של סנדרס
הותנעה מחדש בעקבות השתתפותו באלבום המעולה Ask The Ages של גיטריסט האוונגרד
וידידו הטוב סוני שארוק. באלבום זה חזר פרעה לנגן עם הרבה אש וזעם קדוש, כמו פעם,
וקיבל הרבה תשבוחות על השתתפותו באלבום. באופן מצער, שארוק נפטר זמן קצר לאחר
יציאת האלבום. בעקבות העניין המחודש, סנדרס ומפיק העל ביל לסוול (Bill Laswell) החליטו לצאת במסע לאפריקה, למרוקו, עם מעט ציוד הקלטה והסקסופון
של פרעה, כדי לפגוש את מחמוד גאניה ובני משפחתו.
כאן אני חייב להסביר מיהם אנשי הגנאווה ומהי
המוזיקה המיוחדת שלהם. הגנוואה הם עם מדברי שמשתייך לזרם הסופי של האיסלאם, והיום
הם מתגוררים במרוקו ואלג'יר. הם משתייכים לעמים הברברים או האמזיגים, שישבו בימי
קדם בצפון אפריקה, ומוצאם הוא מדרום הסהרה, מגאנה. הגנוואה הם אמנם מוסלמים אך
משמרים מנהגים קדומים וטקסים עתיקים שכוללים מוזיקה וריקוד ייחודיים; הטקסים האלו
כוללים גירוש שדים וריפוי מדיבוקים. בטקסים האלו המשתתפים נכנסים לטראנס רוחני
עמוק, מתוך ניסיון לקרוא לנשמות וקדושים כדי לרפא את החולי והדיבוק. כאן נכנסת
המוזיקה המיוחדת של הגנוואה. הגנוואה אמנם ממוקמים במרוקו אך המוזיקה הזו שונה
מאוד מה"מיינסטרים" של המגרב, למעשה היא אינה נשמעת כמו מוזיקה ערבית
כלל. זו מוזיקה מאוד פשוטה- שר הטקס, המוזיקאי הראשי שהוא ה'מעלם', ה'מאסטר' של
הטקס, מנגן בכלי מיוחד שניקרא גימברי. זהו כלי מיתר דמוי לאוטה, בן שלושה מיתרים,
בעל סאונד נמוך דמוי באס, וזהו למעשה הכלי המלודי היחיד במוזיקת הגנוואה. באופן
מדהים, הגנוואה משתמשים בסולם הפנטטוני- אותו סולם שתרבויות אסייאתיות משתמשות בו,
וכמובן, אותו סולם שמשמש את הבלוז והג'אז במערב. כאן המקום לציין שאתנומוזיקלוגים
רבים מציינים כי המקור למוזיקה האפרו-אמריקאית הוא למעשה ממערב אפריקה, מעמים כמו
הגנוואה, כך שהקשר רחוק מלהיות מקרי, והיה כבר מי שכינה את מוזיקת הגנוואה כבלוז
מרוקאי. למעלם, שהוא גם הדמות הדתית המשמעותית בטקס, יש חבורה של מוזיקאים מלווים
שמצטרפים אליו בשירה ובכלי הקשה דמויי קסניאטות בשם קרקב. למעשה המוזיקה היא לרוב
חזרה רפטטיבית על אותו מוטיב באס ועל אותה שורה ווקלית שמשתתפי הטקס שרים, שוב
ושוב כשהריטואל צובר עוד ועוד כח עד שכולם נכנסים לטראנס היפנוטי.
מחמוד
גאניה הוא כנראה המוזיקאי החשוב והמוכר ביותר מבין אנשי הגנוואה, עד כדי כך
שהומצאה אפילו אגדה אורבנית שלפיה ג'ימי הנדריקס לקח ממנו כמה שיעורים. מעבר
לכריזמה שלו כזמר (אם ניתן לקרוא לו זמר, תפקידו הוא הרבה יותר מרק לשיר) הוא
בעיקר עושה פלאים על הגימברי, כלי שהדמיון שלו לקונטרבאס מערבי הוא פשוט מדהים.
עוד משהו מדהים הוא שלמעשה אין כמעט שום מוטיבים ערביים במוזיקה של הגנוואה (למעט
שימוש נדיר בכלי נשיפה דמויי זורנה), השימוש הכמעט מוחלט בסולם הפנטטוני למעשה
נותן לה תחושה מערבית מאוד, ולמאזין המערבי ההדיוט יהיה קל למדי להתמצא.
מחמוד גאניה
וכאן
אנו מגיעים סופסוף לאלבום עצמו ולמפגש הדורות בין סנדרס וגאניה. באלבום 9 קטעים
מאוד ארוכים, וצריך קצת סבלנות ואורך נשימה- המוזיקה של הגנוואה היא בבסיסה
רפיטטיבית, וכמובן למאזין חסר המימד הויזואלי של הטקסים עצמם. רוב הקטעים באלבום בנויים סביב ליין באס ושורה
מלודית שמספק גאניה עצמו. הכנופיה של גאניה מייד מגבה אותו בהמון קצב, עם מחיאות
כפיים, שירה קצבית ושימוש מאסיבי בכלי ההקשה. כל זה בעצם משמש מצע עשיר עבור סנדרס
שמאלתר. כמעט כל הקטעים הם לחנים מסורתיים של הגנוואה, למעט קטע אחד בשם “Peace in Essoauira” פרי עטו של סנדרס, שבו הוא מנגן קינה קולטריינית לחברו סוני שארוק
על רקע כלי ההקשה של הגנוואה.
הקטעים
מתפתחים לאט אבל צוברים עוד ועוד תאוצה, כשהתחושה העיקרית היא הקצב; זו באמת
מוזיקה לריקוד. השיאים באלבום הם בקטעי הדיאלוג בין השפה הקדמונית המוזיקלית של הגנוואה
לשפה האולטרה-מודרנית של סנדרס (שלא משתתף בכל הקטעים). כאן קורה דבר מאוד מעניין-
כששתי האסכולות האלו מנגנות יחד, על אף ההבדלים העצומים בהיסטוריה ובתרבות, הם
פתאום נשמעות מאוד דומות. סנדרס, אדם בקיא בשורשיו האפריקאיים, שוחה כמו דג במים ומלהטט
בבטחה בתוך הסבך הריתמי של גאניה ושות'. הפראיות השבטית של הגנוואה משתקפת היטב
בנגינה של סנדרס, והוא מרשה לעצמו גם לצרוח ולשאוג כמו שהוא אוהב. כשסנדרס מנגן עם
הגנוואה, אתה שומע בעצם את כל ההיסטוריה של הג'אז והמוזיקה האפרו-אמריקאית- מסנדרס
עצמו, שמייצג זרם קיצוני ומודרני של ג'אז אוונגרד, דרך מקדימים שלו כמו קולטריין
וצ'ארלי פארקר, משם ללואי ארמסטרונג, משם לגוספל ושירי עבדים, ומשם חזרה לאפריקה,
כשהסולם הפנטטוני, הבלוזי, שזור לכל אורך הדרך הזו.
שיתוף
הפעולה הזה עובד כל כך טוב בעיקר בגלל הגישה של סנדרס. למרות שזה אלבום משותף,
הקרדיט לאלבום הוא דווקא לגאניה "בהשתתפות" סנדרס (למרות שבלי ספק הגעתי
לאלבום הזה בתור מעריץ שרוף של סנדרס), הוא לגמרי מפנה את הבמה ושם את האגו שלו
הצידה. זו אינו שיתוף פעולה קולוניאליסטי, סנדרס ולאסוול נותנים המון כבוד ובסך
הכל באים לתעד את מוזיקת הגנוואה ולהוסיף את שני הסנט שלהם; אין כאן שום שימוש
בטכניקות הקלטה מורכבות שיהרסו את המורשת של הגנוואה, רק הסקסופון של פרעה שלא
משתלט ולא דוחק הצידה את גאניה. אבל המעט שסנדרס מוסיף הוא בחזקת מעט המחזיק את
המרובה, זה מה שנותן לאלבום את ההערך המוסף שלו ואת סגירת המעגל בין שני הקצוות.
מדהים ומהפנט.
השבמחקמבחינה מסויימת מזכיר את האלבום של רבי שנקר ופיליפ גלאס שאתה בטח מכיר. -סיני