נדמה
שהשנה היא שנת האינדי העולמי בישראל. מה שקורה כאן בחודשים האחרונים הוא סוג של
מבול- בואן של להקות כמו אוף מונטריאול, הבראיין ג'ונסטאון מאסאקר, הווקמן,
הפאזטונס, שלא לדבר על חזון אחרית הימים הממשמש ובא בדמות פסטיבל לולהפלוזה.
הכצעקתה? הלו, לא שמעתם על איראן והפצצה? מה, רק עלינו השיט של ביבי עובד? אפשר
לחשוב שאנחנו שייכים לאיחוד הארופי או משהו. בכל מקרה, כל המרבה הרי זה משובח, ולא
בכל יום נוחתת בבארבי פיגורת אינדי בדמותו של סטיבן מלקמוס, שרבים גדלו עליו
בניינטיז כסולן פייבמנט המיתולוגית. יש הנוטים להתכרבל בשמיכת פיקה עם אלבומי להקת
האם, מנגד יש הטוענים כי מלקמוס ולהקתו הנוכחית, הג'יקס (אין שום משמעות למילה ג'יקס,
היא כולה פרי המצאתו), אפילו מתעלים על פייבמנט, ושמלקמוס רק משתבח עם השנים.
כצפוי, הבארבי עמוס וגדוש במאות מלקמוסיסטיים שרק מחכים למוצא פיו של המנהיג.
הופתעתי
מאוד לטובה כשגיליתי ש-Drunk Machine עולים למופע חימום. הדראנקים, טריו
גיטרה-באס-תופים מקומי, הם להקה עם סאונד מאוד שונה ממלקמוס והג'יקסים, הם מנגנים
הרבה יותר רועש ומלוכלך, מין Pאנק שגובל במטאל אבל מנוגן מאוד אינטיליגנטי, עם תיפוף חזק מאוד של רן
כהן שנמנה על זן המתופפים הקילרים שמנגנים כאילו הם עובדים באטליז, ובעיקר הבאס
האדיר ומלא הפאז של סולן הלהקה, ליאור אבל. לא זוכר מתי שמעתי באס בולט ומובחן כל
כך בלהקה ישראלית, ואני מת על באס עם פאז. הם עלו לסט קצר ומאוד אפקטיבי. דבר אחד
להגיד לחובתם, שלדעתי הוא בעייתי עבור כל להקה עברית ששרה באנגלית- בווליום רצחני
כזה אין שום סיכוי להבין את השירה של ליאור אבל, אפשר היה לשמוע רק צעקות, ובסאונד
של הערב כולו- שעוד נגיע אליו- השירה נשמעה כמעט מיותרת.
ואז
עלה סטיבן עם הג'יקס שלו. למרות קריירה של עשרים שנה, ולמרות שהוא בלי צל של ספק
כוכב הערב, מלקמוס עולה ביחד עם חברי ההרכב שלו, בלי שום כניסה דרמטית. יש משהו
מאוד נעים ומחמם לב בהתנהלות של מלקמוס, שנראה ומתנהג כמו מי שהיית שמח לבלות איתו
ערב בפאב שכונתי, בלי הרבה פוזות, לבוש חולצת טי פשוטה. מלקמוס לא נותן תחושה
שלפניך מופיע רוק סטאר עם אגו מטורף, לפרקים הוא אפילו קצת עצי כשהוא עומד עם
הגיטרה שלו. בהמשך הערב, כשהוא משתחרר, הוא מציג לראווה את נגינת הגיטרה המצוינת
שלו, ולא פעם הוא מוצא את עצמו מנגן עם הגיטרה מאחורי הגב ועוד שטיקים הנדריקסיים
שכאלה. מלקמוס במצב רוח מצוין, מסתחבק עם הקהל ולא מהסס להתבדח לכל אורך הערב על
להקות אחרות- גרין דיי, קווין, פרל ג'אם, ביסטי בויז ועוד.
תחילת
ההופעה הרגישה קצת מאכזבת: קודם כל, הסאונד הבעייתי שהתחיל עוד בהופעה של דראנק
משין המשיך גם כאן, עם יותר מדי באס, גיטרות חזקות מדי, ושירה חלשה מדי של מלקמוס.
מעבר לכך, לי הייתה תחושה שבחלק מהשירים מלקמוס והלהקה לא כל כך סוחבים, שחסרה שם
אנרגיה. למשל, השירים מהאלבום האחרון של מלקמוס, Mirror Traffic, שהרכיבו חלק גדול
מהפלייליסט של ההופעה, הרגישו לי באלבום רעננים יותר. לדעתי, הסיבה העיקרית לחוסר
ההתרוממות נעוצה בחברי הלהקה האחרים, שהם נגנים הרבה פחות מרשימים ממלקמוס עצמו
(למשל, הבאסיסטית ג'ואנה בולם, שאמנם ניגנה חזק אבל מאוד נוקשה) ולמרות שמלקמוס
כאמור אינו רוק סטאר ביי דפינישן הם מצליחים להיות חיוורים ממנו. מעריצי מלקמוס
כנראה לא יסכימו כי רוב הקהל בבארבי היה על הרגליים.
בהמשך
הערב, כשהשירים מתארכים יותר ומקבלים יותר נפח ובשר, נראה שמלקמוס והג'יקס מתחממים
ונכנסים יותר לעניינים. זה קורה כשמלקמוס מתחיל יותר לנגן יותר ולתת סולואים
ולהדליק את האווירה, ובעיקר כשהוא מתחיל לטבול בתוך בוץ טובעני של פסיכדליה הגונה,
בסגנון שמזכיר לי את מייקל קארולי, גיטריסט "קאן" האגדי שמלקמוס מעריץ. גם
כשמלקמוס והגיטריסט השני, מייק קלארק (שרוב הערב ניגן בקלידים), החלו לנגן יותר
יחד, ובקטע אחד אפילו נכנסו למין יוניסון יפהפה שהזכיר לי את עבודות הגיטרה של
רוברט פריפ ואדריאן בלו ב"קינג קרימזון" של שנות השמונים. מלקמוס עצמו
שר מצוין, ובעיקר מאוד נהנה מעצמו, מהקהל ומהלהקה; בהדרן הם חזרו במצב רוח מבודח
במיוחד ואפילו הרשו לעצמם להשתטות קצת בקאבר ל-Men At Work שהמתופף שר.
לסיכום,
לא אפריז ואומר שהמלך הוא עירום, כבודו של מלקמוס בהחלט מונח, אבל אני יצאתי
מההופעה בתחושה שמלקמוס וחבריו היו רוב הזמן בין הילוך שני לשלישי. בהרבה שירים בהופעה
הייתה תחושה שחסר משהו, שחסר דרייב. אבל כנראה הייתי בדעת מיעוט, והקהל הרב בבארבי
כנראה חשב אחרת; מבחינה זו, מלקמוס האגדי בהחלט סיפק את הסחורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה