יום חמישי, 26 באפריל 2012

קאטלר, קאלט-ר




My Father once had an intercourse with a polar bear in Canada
If you ask him he will deny this, not completely astonished
CANADA? he will shout, in a restrained manner, playing for time

????

מי יכול לכתוב דבר משונה כזה?
אייבור קאטלר, זה מי.
ומי זה בדיוק?

למעשה, השם "אייבור קאטלר" אמור להדליק שתי נורות אדומות: למי שראה את הסרט הכושל של הביטלס Magical Mystery tour ולכל מי שאוחז באלבום המופת של רוברט וויאט, Rock Bottom. בשני המקרים מדובר ביצירות מאוד משונות שברגע מסוים מבליחה מתוכם דמות עוד יותר משונה בתפקיד אורח: בסרט של הביטלס מופיע כרטיסן ביזארי, קירח, ממושקף ואטום מבט  בשם Buster Bloodvessel שבשלב מסוים מתאהב בדודתו של רינגו סטאר, ובהזיה של וויאט מופיע פתאום משום מקום, בשני השירים בעלי השם הכמעט זהה   Little red riding hood hit the road ו-Little red robin hood hit the road, קול באריטון מונוטוני (כלומר, שר תו אחד) בעל מבטא סקוטי עמוק ששר\מדקלם טקסט מוזר ביותר (כמו כל הטקסטים של האלבום הזה) על טרמפיסט או בטלן שמסתובב בדרכים, מנפץ את הטלוויזיה ושובר את הטלפון. בשני המקרים, ההופעה הקצרצרה של אייבור קאטלר משאירה רושם חזק של דמות אזוטרית, אקסצנטרית וחסרת פשר אבל בעלת הרבה נוכחות וקסם.



מיהו קאטלר? זו הגדרה ממש לא חד משמעית. קאטלר הוא אדם חידתי מאוד; ספק משורר, ספק כותב סיפורים, ספק כותב לילדים, ספק מכוון דווקא למבוגרים, ספק זמר, ספק נגן. קאטלר גדל כילד יהודי בגלזגו שבסקוטלנד, חוויה שככל הנראה עיצבה והשפיעה רבות על חייו, שכן אחוז ניכר מיצירתו מוקדש לעולם הילדות שלו, גם ממרחק של עשרות שנים אחר כך. קאטלר בכלל לא רצה להיות איש של מוסיקה או איש של מילים, והוא בכלל התחיל את חייו כנווט (!) כחיל האוויר הבריטי המלכותי; אחר כך ניסה להיות מורה אבל עזב כי סירב להכות את תלמידיו כפי שהיה נהוג אז במוסדות החינוך הבריטיים; לבסוף הוא התגלגל לרדיו ה-BBC ושם התחיל להפיץ את שיריו ודקלומיו. בשלב מסוים הביטלס ובעיקר פול מקרטני החלו להריץ וסידרו לו הופעה בסרט הנ"ל ואלבום בהפקתו של ג'ורג' מארטין; ואחרי שוויאט, עוד מעריץ נלהב, שילב אותו באלבומו הנפלא, קאטלר כבר הפך לדמות קאלט בהגדרה וקיבל כבר חוזה מסודר להקלטות בחברת וירג'ין לאלבומים נוספים.


מה בדיוק קאטלר עושה שהופך אותו לכל כך מוזר אבל גם לכל כך קורץ? קודם כל הפרסונה שלו עצמו. את היצירות של קאטלר ניתן לקטלג לשני סוגים- שירים מוסיקליים של ממש, או יצירות ספוקן וורד, עם או בלי ליווי מוסיקלי, בהם הוא מקריא את הסיפורים\משלים\פואמות שלו. בשני המקרים, קאטלר עושה את זה בצורה ייחודית לגמרי; את השירים הוא שר בקול באריטון פשוט נהדר, מאוד מאוד רהוט ושקול, גם כשהמילים מאוד משונות. השירים מאוד קליטים וכמעט כולם בסולם מז'ורי, כשקאטלר מנגן בהרמוניום, אותו עוגב מיניאטורי שגם ניקו ניגנה בו. את הסיפורים הוא מקריא בצורה מונוטונית, רהוטה במיוחד עם מבטא סקוטי אדיר ומודגש בכוונה, ויש משהו מאוד מאוד מצחיק באדם שמנסה בכוח להיות רציני ו"שטוח". יש גם משהו מאוד מיוחד באיש לא צעיר, קירח ובלתי סקסי בעליל, עם פרצוף קפוא וחולמני ואפילו קצת מלנכולי, שמברבר או שר שירי אבסורד משעשעים כאלה.

מעבר להגשה של קאטלר יש את הטקסטים עצמם; כאן טמון סוד הקסם האמיתי של קאטלר משום שלא ברור מה בדיוק עושים עם הטקסטים האלה. האם אלו שירים לילדים, או שהם רק מתחזים לשירים לילדים, או שהם בכלל לא שירים לילדים אלא לילדים שלא התבגרו כמו קאטלר? אם אלו לא שירי ילדים, למה שמבוגרים יגלו בהם עניין? קאטלר מעולם לא הגדיר את עצמו ככותב לילדים; קאטלר מתחבר כאן למסורת של לואיס קרול ואדוארד ליר (ובמובן מסוים- גם של רוברט וויאט, ושל כותבים כמו של סילברסטיין שכתבתי כאן אודותיו), של תערובת של נונסנס, ביזאריות ושנינות שמתאימים לילדים ומבוגרים כאחד. הטקסטים של קאטלר, שוב בדומה לניקו למשל או לסיד בארט ומארק בולאן המוקדם, מגלים אדם שחי בעולם משלו ואין לו שום צורך להתחבר לעולם החיצון. ויש גם הרבה משפטים סתומים ואבסורדיים, סיפורים שלמים סתומים ואבסורדיים או שפשוט "נגמרים" באמצע, והמון הומור בריטי דק מן הדק, כמעט בלתי מורגש. ב-1974, כשהאלבום Dandruff, עליו אני רוצה לדבר כאן, יצא, יש בעולם החיצוני רוק מתקדם ויש גלאם רוק ויש הבי מטאל ומתחילים ניצנים של פאנק ויש גם פיוז'ן וג'אז-רוק ועוד הרבה דברים, אבל את קאטלר יותר מעניין לשבת על ההרמוניום להתרפק על זכרונות הילדות שלו מגלזגו- ושימו לב שבזמן שזאטוטים כמו וויאט מצויים רק באמצע שנות העשרים שלהם, קאטלר היה כבר בן מעל חמישים כשיצא Dandruff. כך שהאמנות של קאטלר היא מין שמורת טבע אישית כזו, עולם פנימי מאוד עשיר שכיף להיכנס אליו, דווקא כי לא מבינים אותו עד הסוף.


Dandruff היה הראשון מבין אלבומיו של קאטלר שיצא אחרי ההתעניינות המחודשת בו בעקבות הופעת האורח המוחצת שלו ב-Rock Bottom, והוא אחד מאלבומיו המפורסמים והמייצגים ביותר. בהתאם לרוח הקאטלרית, בתקליט שאורכו 44 דקות יש לא פחות מ-45 קטעים, בממוצע פחות מדקה לקטע. הקטעים האלו מתחלקים לשירים, קטעי דיקלום, קטעי דקלום עם ליווי הרמוניום, וכמה קטעי דקלום קצרים במיוחד (אף אחד מהם לא אורך יותר מעשרים שניות) שמדקלמת משוררת בשם פיליס קינג, סוג של שותפה ליצירה של קאטלר (שגם הייתה בת זוגו, מה שנקרא- לכל סיר יש מכסה). הדקלום הראשון שמופיע באלבום הוא זה שממנו ציטטתי למעלה, והוא לוכד את רוח הדברים באופן מושלם. קאטלר הוא אמן הנונסנס, האבסורד, הביזאריות, השנינות וההפתעה, וזה מה שעושה את האלבום הזה לכל כך כייפי. הקטעים הטובים ביותר באלבום הזה הם השירים, כי רק קאטלר יכול לכתוב שירים כאלה, לדוגמא “I believe in bugs” שהוא סוג של קאליפסו-ג'אז על הארמוניום ורק משמו אפשר להבין שהוא מטופש ביותר, או “Goozeberries and billberies” שמתאר מה קורה אחרי שאוכלים דג פירנאה (ובמיטב המסורת של אדוארד ליר, קאטלר ממציא כאן מילים כיד הדמיון הטובה עליו), או שיר גאוני כמו “Trouble trouble” שבו שר קאטלר מבטא שהוא מין הכלאה בין סקוטי לג'מייקאני (!):

Why don’t a man love a man
And why don’t a woman love a woman
For if a man love a woman
It trouble trouble trouble all the time




מעבר לעובדה שהשירים האלו מאוד משעשעים, הקול של קאטלר כל כך רהוט וצלול שזה פשוט כיף לשמוע, כמו בשיר הכי טוב באלבום, “I’m walking to a farm”. אבל רוב האלבום הוא דווקא דיקלומים; כאן הנונסנס המתפרץ של קאטלר, בשילוב עם דקדקנות לפרטים קטנים, בא יותר לידי ביטוי, אם כי קצת יותר קשה להאזין לדקלומים עד הסוף. למשל, סיפור מוזר על סנונית מדברת בשם פרמזלי שקאטלר מציל מפני בריון עם שני כלבים, רק כדי לאכול אותה בסוף היום עם צ'יפס, או מה היה קורה אם כל הקורנפלקס, הסוכר, החלב והילדים בעולם היו זורמים לים ונפגשים (התשובה- כלום, הפואמה מסתיימת בלי פיתרון לשאלה החשובה הזו). לפעמים אלו פואמות קצרות מאוד שמכילות פחות או יותר משפט אחד, כמו למשל קטע בן 8 שניות שבו קאטלר אומר את המשפט הבא:

If everybody liked everybody, there would be nobody left for 
anybody else



ואם זה לא מספיק תלוש מהמציאות אז יש גם את הפואמות של פיליס; למשל, אחת מהן, שאורכת 3 שניות, הולכת ככה:

When I was too small to reach, I had a box


??? ואז מה??? אבל גם זו פואמה בעולם של קאטלר. זה קאטלר, שכמו הרבה אמנים כמו ביפהארט או דניאל ג'ונסטון הוא אמן קאלט אמיתי, מה שידידי א' קורא לו Avant-man. אם רוצים להאזין לו צריך לזנוח מוסכמות ופרה-קונספציות לטבול בעולם הבלתי מובן. זה בסדר, לא חייבים להבין הכל...אבל אתם הולכים ליהנות.


תגובה 1: