האלבום
הישראלי הכי טוב שמסתובב באזור בזמן האחרון הוא "החבר אני" של פורטיס. פורטיס
הפך באלבום הזה, אחרי ניתוח לב פתוח, לסוג של חכם הזן של הרוק הישראלי, עם כתיבה
מאוד אבסטרקטית שמתכתבת עם זרמי תודעה תת קרקעיים. ראיון שנתן ב"הארץ" לאחרונה אף מצייר אותו כבעל כוחות מאגיים מסוימים, והאזנה לאלבום עצמו היא חוויה
מאוד מיוחדת. אבל לא על "החבר אני" אני מעוניין לכתוב, יש על האלבום הזה
כבר כמה וכמה ביקורות מצוינות. הקריירה של פורטיס היא אחת המדהימות ברוק הישראלי,
וידעה המון עליות ומורדות. מכיוון שמטרת העל שלי בכתיבה על מוזיקה היא להכיר לקורא
שמורות טבע מוזיקליות בלתי מתוירות, אני רוצה לדבר היום על האלבום שנדמה לי שנחשב
לנקודת השפל בקריירה הפורטיסית, האלבום הכי זנוח ונטוש של האיש, אולי כי פורטיס
עצמו לא מעוניין להיזכר בו, וזה האלבום האחרון שפורטיס עשה עם סחרוף במסגרת הסיבוב
הראשון שלהם, "להתראות בחלומותיי", שהשנה חוגג 20 שנה. כלומר, אני חוגג
לו, אף אחד אחר לא מעוניין לעשות את זה.
זה
לא סוד ששנות התשעים הן תקופה לא פשוטה עבור פורטיס. הן דווקא התחילו חזק מאוד עם
"1900?", אלבום מאוד מצליח שהוא למעשה האלבום היחיד מאותה תקופה שבאמת
נחשב לאלבום של פורטיסחרוף ולא רק פורטיס. אחרי 1900? למעשה הצמד מתחיל להתמוסס,
אבל באופן מדורג- פורטיס מוציא את "להתראות בחלומותיי" שעוד נדון בו
כמובן, עדיין עם לחנים משותפים עם סחרוף, וסחרוף מוציא את אלבום הבכורה של סחרוף,
"הכל או כלום", בו עדיין רוב המילים נכתבו ע"י פורטיס. אחרי אלבום
ההופעה המצליח גם הוא "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" נפרדים השניים. בזמן
שסחרוף מבסס את עצמו לכל אורך העשור כאמן הרוק המצליח של התקופה, פורטיס מנסה לגשש
ולא מצליח להגיע לקהל חדש. אמנם "שוטר פושע והענק הלוחש" עם האחים
פורטיס הוא אלבום ע-נ-ק, לטעמי אחד הטובים ביותר של פורטיס ושל הרוק הישראלי בכלל,
אבל "איפה הסוסים" ושיתוף הפעולה של פורטיס עם שלומי ברכה היו פלופים
מפוספסים. כך מצא את עצמו מי שעשור לפני נחשב מלך הרוק ישראלי, כמי שנדמה שגמר את
הסוס. רק ב"חצי אוטומטי" שכבר יצא בשנות האלפיים פורטיס באמת מצא את
עצמו.
אז ב-1992
פורטיס הקליט, עם סחרוף בגיטרות (ובלי שום שיר בו הוא שר סולו), גיל סמטנה בבאס
וקונטרבאס ויובל שפריר בתופים (השניים האחרונים מלווים את פורטיס עד היום, וגם
ב"החבר אני"), את "להתראות בחלומותיי". בעיניי זהו אחד
האלבומים הכי מרתקים של פורטיס. הם מציגים אמן בן 38, בסוג של משבר גיל העמידה,
עומד על פי תהום גדולה של ריקנות. הריקנות הזו, העייפות היומיומית, הבנאליות של
החיים, חוסר המעש והקיפאון הגדול. בדוקומנטרי של קוטנר על אלבום הבכורה של אביתר
בנאי, בנאי מתאר את אלבומו כ"צעקה גדולה של חוסר תכלית". במקרה של
פורטיס, זה סוג של מלמול שקט. זה אלבום משברי, אבל זה לא משבר של סמים, אהבה
נכזבת, או משהו רומנטי שכזה. זה פשוט
דיכאון סתמי, ייאוש קיומי, קטן, מינורי, אפור- ומהדהד. זו גם הסיבה לדעתי שהאלבום
לא זכה להצלחה גדולה. אין בו שירים שאוחזים אותך בשמיעה ראשונה, העיבודים ברוב
השירים פשוטים מאוד- גיטרות-באס-תופים, למעט הקונטרבאס האימתני של סמטנה שמבליח
בכמה שירים- והתחושה היא של אלבום מינורי, אולי לא מורגש, בשמיעות ראשונות. מה קרה
לפורטיס המשוגע? הוא הפך לפורטיס המשועמם. אבל, זה ממש לא אלבום משעמם. למעשה זה
אחד האלבומים הכי עמוקים של פורטיס.
הדיכאון\שיעמום\קיפאון
הזה מתחיל כבר ממכות התופים של שפריר בתחילת "מצבים משתנים". פורטיס
נשמע שונה לגמרי מהפורטיס הנלהב של "אמריקה" שפתח את 1900?, למעשה הוא
נשמע כאילו מכבש עלה עליו. "מסביבם רגעים עוברים, אך הם עדיין לא, לא תופסים,
איך הזמן בורח לפעמים, והמצבים לא משתנים". זו התמה של האלבום, הזמן בורח
ונוזל בין הידיים ואנחנו באותו מקום. המרוץ הלא נגמר לשום מקום ממשיך גם
ב"סתם עוד יום ראשון", שבו גם מופיעה לראשונה אישה; הנשים בשירי "להתראות
בחלומותיי", כמו בהרבה שירים אחרים של פורטיס, הן עוינות, מרושעות, קרות
ובלתי מתמסרות. "ריק בפנים, בחוץ עומדת עיר בלי רחמים", מייבב פורטיס,
ואם זה לא מספיק, הוא נרתע ממגע גופה של האישה שאיתו כמו "דת זרה".
ב"איזה מין מין?", החצי להיט הכמעט יחיד באלבום שהוא גם השיר היחיד בו
שומעים את סחרוף שר, וגם אחד השירים היחידים באלבום בהם יוצא פורטיס מהקיפאון שלו,
מגוללים פורטיס וסחרוף בדואט זורם את הבנאליות של הסקס עצמו בגיל כמעט ארבעים. גם
זה כבר לא מעניין, גם את זה כבר צריך "לתחזק".
הפסיכולוגיה
של השיעמום מנותחת בשני שירים מצוינים שעומדים לדעתי מעל לשאר השירים באלבום-
הראשון הוא שיר הנושא של האלבום, שבו, כמו בפסיכואנליזה קלאסית, פורטיס מכניס
אותנו לעולם החלומות שלו. "בחלומותיי, אני עומד בשדה מוקף קוצים, והזמן הפסיק
לנוע, בחלומותיי, הייתי איש מחייך ללא פנים, ונעלם כמו אור ברוח". עולם הנפש
הפנימי של פורטיס מבולבל, מיובש, מרוקן. שיר שני, בעיניי השיר הכי טוב בדיסק ואחד
השירים הכי יפים ומיוחדים של פורטיס בכלל, הוא "אדומים ברוח" שמבוצע בלי
תופים, ע"י גיטרה וקונטרבאס ופורטיס בלבד. זה השיר שהכי מייצג את רוח האלבום:
"עוד עונה חולפת, משאירה אותך יבש, ושואל מדוע", מקונן פורטיס בקול הכי
נמוך שלו, "סתם פועל של בית-חרושת שנקרא חיים".
הבעסה
של פורטיס מחיי היומיום ממשיכה גם בשירים "אנ'לא יכול" שמביע חוסר
שביעות רצון ממשהו שפורטיס לא יכול לשים עליו את האצבע, ובאופן יפהפה ב"האיש
שאין לו שם" שבו פורטיס מתאר בגוף שלישי אדם "ללא גוף וללא זהות, האיש
שאין לו שם" והוא כמובן שוב מתייחס לריקנות שלו עצמו. שירים פחות מוצלחים
באלבום הם אלו מז'אנר ה"פם פטאל" הפורטיסי, זה שמתאר נשים כוחניות
והרסניות: כאן אלו "להשתחרר" ו"שוט הרחמים". כמו כן, השיר
היחיד שפורטיס מדי פעם מבצע בהופעות, "לונדון תל אביב ברלין או בריסל",
מנסה להוציא את הריקבון הפורטיסי החוצה ולהשליך אותו על העולם המערבי כולו. למרות
שהשיר שמר על פופולריות לאורך השנים, בעיניי הוא אחד החלשים באלבום.
שני
שירים מאוד מיוחדים מסיימים את האלבום, חותכים מהתמה הכללית ועוסקים בנושא אחר
שפורטיס הוא בין היחידים במוזיקה הישראלית שעוסקים בו, אפילו באובססיביות:
אפוקליפסה. ב"הנה בא השקט" המופתי, השיר עם העיבוד הכי נועז והרפתקני
באלבום, עם התיפוף הכבד והקונטרבאס החופר של סמטנה, פורטיס מתאר שקט- אבל זה לא
שקט אמיתי, זה שקט ישראלי, כזה שבא לפני הסערה, לפני המלחמות. ובשיר האחרון
באלבום, "התופת", פורטיס ממשיך את הקו שהתחיל ב"שקיעתה של
הזריחה" וממשיך גם בשירים כמו "עצים צועקים" וכמובן מאוד רלוונטי
לזמננו, שואה גרעינית\אקולוגית. פורטיס סוגר מעגל- מה שהתחיל כחידלון אישי מתפתח
לחידלון קולקטיבי.
נקודה
אחרונה ומרתקת לגבי האלבום הזה הוא הסינרגיה בין פורטיס וסחרוף. סחרוף מאוד לא
בולט באלבום הזה, לא בשירה ולא בגיטרה, ומחוסר נוכחותו באלבום נראה ברור שהשניים
על סף פרידה זה מזה. עצם העובדה ששמו לא מוזכר על עטיפת האלבום (אגב, זו כנראה
העטיפה הכי מכוערת של אלבום ישראלי אי פעם) מראה שהוא כבר רגל בחוץ, ואולי הפרידה
הזו גם אחראית לקיפאון של פורטיס במידה מסוימת. הפרידה של סחרוף הזניקה את הקריירה
שלו אבל לפורטיס לקחו כמה שנים למצוא את הדרך שלו בלי סחרוף, אבדן דרך שמתחיל
ב"להתראות בחלומותיי". "להתראות" אינו האלבום הכי טוב של
פורטיס, מכר הרבה פחות משני האלבומים שקדמו לו, ונשכח מאחור. אבל הוא בעיניי אבן
דרך מאוד משמעותית שרבים מפספסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה