יום שישי, 21 ביולי 2017

חודש(יים...) ביפהארט, חלק ד' ואחרון: פותח עוד ארגז של פאנקיסטים



חודש ביפהארט נמתח הרבה מעבר לחודש שהוקצה לו ודלף חצי דרך לתוך יולי. הייתי עמוס בהגשות ודדליינים ושטויות. עכשיו הגיע הזמן לסיים את הסאגה הביפהארטית בפאזה האחרונה בהחלט שלה. הקריירה של ביהפארט היא אחת הביזאריות בתולדות השואו ביז, עם עליות וירידות ונדידה פראית בין המיינסטרים לאוונגרד. אחרי כישלון האלבום Bluejeans and Moonbeams הקונצנזוס היה שהבחור הוא has been, גמור. אבל הוא הצליח להשתקם ועלה מחדש במה שידוע כתקופה המאוחרת של ביפהארט, והאלבום שבו אני אתמקד כאן, בפוסט המסיים הזה, הוא Doc at the radar station מ-1980.


שנת 1975 מוצאת את ביף בשפל הבלתי מעורער של הקריירה שלו. בלי להקה (שוב), בלי חומרים, בלי כסף, בלי חזון, ועם תסבוכת חוזית ומשפטית מפה ועד מדבר מוהאבי. איש אחד נחלץ לעזרתו וזה חבר העבר שהוא גם במקביל היריב האמנותי הגדול שלו, הלוא הוא מר זאפה הנכבד. זאפה עושה צעד שמבינתו הוא ממש לא הכרחי, ומגייס את ביף להיות זמר נלווה בסיבוב ההופעות של ה-Mothers מודל 1975, הלהקה האחרונה בהחלט שזאפה קרא לה Mothers. מה זה אומר זמר נלווה? בלהקה של זאפה היו כבר לפחות שלושה זמרים- הסקסופוניסט נפוליון מרפי ברוק, הקלידן ג'ורג' דיוק, והוא עצמו. זה היה ההרכב הכי מצליח של זאפה עד אז, והוא עמד על סף פירוק.

הדבר האחרון שזאפה היה צריך זה שלומיאל בדמות קפטן ביפהארט, שלא יודע לנגן על כלום ובעיקר משגע את הסאונדמנים. הם גם לא ניגנו יחד יותר מעשר שנים. אבל הוא הציע לו את הספוט, וביף הצטרף כסולן רביעי (!) של ההרכב. הוא הביא את עצמו, סקסופון סופרן, מעט מאוד חומר מקורי, כמה ציורים ועגלת סופר שבה שם את כל מטלטליו. לרוב הוא שר מילים שזאפה כתב עבורו. סיבוב ההופעות הקצרצר שלהם יחד תועד באלבום Bongo Fury, שלא הייתי אומר שהוא פסגת היצירה של אף אחד מהמשתתפים- אם כי בהחלט יש לו את הרגעים שלו. ביפהארט גם תרם, בעילום שם, מפוחית לאלבומים של זאפה On size fits all ו-Zoot Alures.

עד כמה שהשילוב זאפה\ביפהארט היה בעייתי, הוא היה זריקת האדרנלין שלב הבשר הזקן היה צריך כדי לחזור לחיים (ביפהארט לא באמת היה זקן, הוא היה בן 34- בגילי, אבל שנות הקריירה המטורפת שלו עברו עליו כמו שנות כלב, והתחושה הייתה שהוא זקן בהרבה- ונגיע לזה). הוא הצליח לבנות להקה חדשה, לכתוב חומרים חדשים ומבריקים, ואפילו לגייס את אחד מחברי ה-Magic Band הכי משמעותיים, ג'ון "דראמבו" פרנץ', פעם מתופף ומנהל מוזיקלי- הפעם גם כגיטריסט. בנוסף לפרנץ', דמות דומיננטית מאוד הייתה גיטריסט נוסף, ג'ף טפר. ביפהארט נכנס לפאזה הזו, שאפשר לכנות אותה "תחילת הסוף", מפוכח והרבה יותר בוגר. הוא הכיר בעוולות שעשה לחברי הלהקה בעבר ונקט בגישה הרבה יותר מפויסת ובעיקר- בוגרת. לראיה- חברי הלהק צוינו בשמם האמיתי והמלא, כולל Second name, ולא עוד בכינויים ביזאריים ומגוחכים.

הלהקה החדשה, שלראשונה ולאחרונה גם הכילה קלידן במשרה מלאה, הקליטה ב-1976 אלבום אחד, שהיה אמור להיות אלבום הקאמבק הגדול של ביף. הוא הכיל שלל מרהיב של חומרים חדשים וחזקים מאוד, שהיו מעין מיקס של כל הסגנונות הקודמים של הקפטן-  בלוזים עם מגע פסיכדלי, בלאדות עם קמצוץ מסחריות, וגם- לראשונה מזה שנים- ביהפארטיזם בסגנון Trout mask Replica, אם כי שונה- הרבה יותר Tight והגיוני ופחות כאוטי ותמהוני. ביפהארט המשיך באלבום זה את עבודתו תחת החסות של זאפה, כשהאלבום היה אמור לצאת בלייבל שזאפה ניהל עם מנהלו האישי הרב כהן, בזמן שהטכנאי של זאפה, קרי מקנאב, משמש כמפיק משנה באולפן.

אבל אז, ממש לפני שהאלבום, שנודע כ-Bat Chain Puller, היה אמור לצאת, זאפה גילה כי הרב כהן מעל בכספי התמלוגים שלו, והשתמש בהם בין השאר כדי לממן את הקלטת Bat Chain Puller. זאפה זעם, תבע את הרב כהן, והקפיא את Bat Chain Puller משום שבמאסטר היה בבעלותו. גם לאחר שהתביעה הסתיימה, סירב זאפה לתת לביפהארט את המאסטר. האלבום בסופו של דבר יצא רק לפני 4 שנים (!), יותר משלושים וחמש שנה לאחר הקלטתו.

אני רוצה לצרף פה קטע אחד מ-Bat Chain Puller שלא יצא באף אחד מהאלבומים שהוקלטו אחריו ונקרא Odd Jobs. מעבר לכך שמדובר בקטע יפהפה, אני מצרף גם את גרסאת הדמו שלו כפי שביף בעצמו הקליט אותה, על פסנתר. מה שאנחנו שומעים הוא למעשה הלחנה בזמן אמת, כמו שמינגוס היה מאלתר על פסנתר באלבום הקלאסי שלו Mingus on piano- ביף פשוט עושה את כל הקומפוזיציה של כל הקטע על המקום. זה ממש ממש ממש מדהים.



למרות הפיאסקו, ביפהארט הרגיש חזק מאי פעם. הוא לא נתן לחוויה הלא נעימה הזו, עוד סטירה לפנים מעסקי השואו ביז, להרוס לו את הקאמבק. את השירים שהרכיבו את Bat Chain Puller, ורבים אחרים, הוא יקליט מחדש ויפזר בשלושת האלבומים האחרונים בקריירה שלו, שהאלבום Doc at the radar station הוא השני והבולט מבינם. ההרכב של Bat Chain Puller פוזר, וסביב ג'ף טפר ביף בנה בפעם המי יודע כמה הרכב חדש. ההרכב הזה הוציא אלבום חזק מאוד, Shiny Beast שלשמו נוסף גם, בסוגריים, השם (Bat Chain Puller).האלבום המצוין הזה הוא לא מושא הפוסט, אבל מדובר בממתק אמיתי ואלבום קאמבק מצוין. ביף נשמע ב-Top Form והאלבום גם מופק מצוין. חלק קטן מהשירים מגיע מה-Bat Chain המקורי, חלק שירים חדשים. באופן משונה, זה האלבום של ביפהארט שנשמע הכי זאפא-אי.

עוברות שנתיים וההרכב של המג'יק בנד משתנה בפעם הטריליון. הפעם יש לנו את ג'ף טפר, את ג'ון פרנץ' שחזר (שוב!) כגיטריסט שני ומתופף, את המתופף הראשי רוברט וויליאמס, את אריק דרו פלדמן על באס, סינתי ומלוטרון, ושני אורחים- ברוס פאולר, עוד יוצא להקת ה-Mothers של זאפה על טרומבון, וגארי לוקאס, לימים דמות מפתח בסוף הקריירה של ביפהארט וגיטריסט ויוצר בזכות עצמו, שמתארח על גיטרה לקטע אחד. ההרכב הזה הקליט את האלבום Doc at the radar station.


השנה היא 1980. דון ואן ולייט קפטן ביפהארט כבר בן 40, אבל נראה זקן הרבה הרבה יותר. יש לכך שתי סיבות- האחת היא הקריירה שלו, שהתנהלה בצורה פשוט נוראית וגבתה ממנו מחיר אישי כבד. ב-13 שנות קריירה האיש חטף כל כך הרבה מכות וחבטות וסטירות, שהוא כבר הרגיש מחוץ, דרוס, מתוסכל ובעיקר מאוד מאוד עצבני. Doc at the radar station הוא האלבום הכי כועס שהקפטן הוציא ואחד האלבומים הכי מלאי כעס ששמעתי בחיי. הסיבה השניה שהקפטן נראה זקן היא מה שבסופו של דבר יביא את הקץ על הקריירה שלו וגם לחייו- מחלת הטרשת הנפוצה הארורה, שהחלה (ככל הנראה) לקונן בגופו ולתת את אותותיה.

אבל הזעם, העייפות, התסכול, הכעס, תחושת חוסר ההערכה מחד ושכולם גונבים ממנו השראות ורעיונות מאידך, והבריאות שמחילה להתרופף הביאו את הקפטן למה שלא מעט אנשים מחשיבים לפסגה שלו. Doc at the radar station הוא אלבום מרהיב וסיבוב ההופעות של 1980-1981 שנלווה אליו, סיבוב ההופעות האחרון של הקפטן, היה אולי סיבוב ההופעות הכי חזק בכל הקריירה שלו.


Doc at the radar station מציג מוזיקה עוקצנית, דוקרנית, מציקה במיוחד, עם גיטרות שחותכות את המיתרים כמו סכיני גילוח, עם באס נפיץ כמו בקבוק מולוטוב ותופים שרק רוצים שמישהו יחזיק אותם כדי שלא ישברו למישהו את הפנים, עם מלוטרון תלוש במיוחד (אני לא סבור שאני מכיר איזושהי להקה שהשתמשה בכלי הזה בשנות השמונים, ביפהארט גילה אותו באיחור של עשור!), ובעיקר עם ביפהראט שכבר בכלל לא שר קווים מלודיים אלא רק רוטן, גועש, קוצף וגם ממש צורח. בעצם, כל האלבום הזה הוא סוג של טייק אוף על Pאנק ונגזרות הפוסט שלו, כשלביפהארט הייתה התחושה שהוא בעצם סנדק הPאנק האמיתי ולא איגי פופ, ושכל להקות הPאנק והפוסט פאנק למעשה גנבו ממנו בלי בושה.

זה גם האלבום עם הליריקה הכי טובה של ביפהראט אי פעם. הזעם הקדוש של ביף יוצא החוצה בצורה מושלמת למשל בשיר השני, Ashtray heart:
You used me like an ashtray heart
Case of the punks
Right from the start
.
.
.
You picked me out, brushed me off
Crushed me while I was burning out
Then you picked me out
Like an ashtray heart
Hid behind the curtain
Waited for me to go out

כאן מתוך הופעה מדהימה ב-SNL, אולי קליפ ההופעה הכי טוב של ביף אי פעם, מישהו אשכרה צועק SHIIIITTT שם בקהל בסוף מרוב ההלם:


אני לא מכיר הרבה שירים עם כל כך הרבה כעס. אבל באלבום יש הרבה כאלה, ושימו לב למשפט “Case of the punks”. הקו הזה, שביף מרגיש שתפסו עליו טרמפ, מופיע גם בשירים אחרים, למשל בשיר Sue Egypt בו הוא שר:

I think of all those people who ride on my bones
That nobody hears that nobody sees that nobody knows
I think of all those people who ride on my bones
That nobody hears, that nobody dares
That nobody sees, that nobody cares
I think of all the dust that collects on the chairs


ויש עוד הרבה קטנות כאלה, קטעים שבהם ביף תוקע למאזין אצבע בעין. בשיר הנפלא Dirty Blue Jeans הוא שר על מישהי שהיא "לא רעה, היא רק מרושעת באופן גנטי", בBest Batch Yet הוא אומר שגם הפנינות הכי יפות הן רק "כדורי קרטון", ובקטע הקצרצר Telephone הוא מסיים עם התייחסות ל"שד עם קרני פלסטיק". הקו העצבני, השלילי, נמצא כאן לכל אורך הדרך ובכל שיר, ואולי השיא הוא בשיר האחרון הבלתי ייאמן עם השם הלא פחות בלתי ייאמן Making love to a vampire with a monkey on my knee, שבו ביף, לראשונה בקריירה שלו, ממש מקלל:

God, please fuck my mind for good
Making love to a vampire with a monkey on my knee
Oh fuck that thing, fuck that poem
Eyes crawl out like maggots




הזעם הזה בא מהקישקעס לא פחות מזה של ג'ון ליידון, אבל הוא הרבה יותר אפקטיבי בעיניי כשהוא מגיע מאיש בן ארבעים, על סף מחלה כרונית, שנמצא בשואו ביז 13 שנה ולא הצליח להרוויח שקל. מכאן יצאו ביף והלהקה, בלי דראמבו שפרש ממנה סופית אלא עם גיטריסט אחר, ריצ'ארד סניידר, יצאה לסיבוב הופעות מאוד מוערך- ואחרון בהחלט. יש לא מעט חומרים ברשת, ומדובר באמת בהרכב ההופעה הכי טוב שביפהארט אי פעם החזיק. אפשר להתרשם מההופעה הנפלאה הזו בצרפת:


אבל הוא כנראה ידע שזה סוף הקריירה שלו. מותש מזעם ומעוני, כשגופו מתחיל לבגוד בו, ביפהארט הצליח בתקציב אפסי להרכיב עוד שירים מ-Bat Chain Puller וממקורות אחרים את האלבום האחרון בהחלט שלו, Ice Cream For Crow, שיצא ב-1982. לאלבום לא נקבע סיבוב הופעות מראש,  ואחרי כמה זמן היה ברור שבעצם לא יהיו הופעות- הסיפור של ביפהארט נגמר. הוא עבר לצייר, ולמעשה מאז סוף שנות השמונים נעלם לחלוטין מהעין הציבורית עד למותו. אז לקח לי הרבה יותר זמן מהמתוכנן, אבל פה אני מסיים את ספיישל ביפהארט, ונראה לי שאשתדל מעתה והלאה לא לכתוב עליו יותר, האמן הכל כך נפלא הזה. לא היה כמו, לא יהיה כמו, ואין כמו ביפהארט. ובמבה.

בונוס- קבלו שוב את הוויט סטרייפס בביצוע ממיס ל-Ashtray heart:







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה