יום שלישי, 16 ביוני 2015

כשאורנט פגש את איגור



  


יש מוזיקאים שאומרים לי שאם מה שאני עושה הוא נכון, הם לא היו צריכים ללכת לבית הספר.
-אורנט קולמן

השבוע עזב את עולמנו מה שנהוג לכנות "מענקי הג'אז",  אורנט קולמן. ג'אז היא המוזיקה האולטימטיבית של האינדיבידואל, מוזיקה שמקדשת את הפרסונה של הנגן\מלחין, את הייחודיות שלו, את האופי שלו. במובן הזה, אורנט היה מגדולי האינדיבידואלים במוזיקה של המאה העשרים בכלל; הדרך של אורנט הייתה רצופה חתחתים, עיקופים, קיצורי דרך שהתארכו; הוא ספג נאצות, גידופים ולפי הסיפורים אפילו אלימות פיזית בגלל המוזיקה שלו; הוא לקח החלטות קריירה שנראו תמוהות במקרה הטוב ומטורפות במקרה הרע; ועצם השם "קולמן" כבר מעלה אסוציאציות ברורות כמישהו ביזארי ומטורף שמנגן מוזיקה בלתי סבירה. יש עד היום מאזינים רבים שלא מוכנים לגעת בכל מה שמריח אורנט קולמן עם מקל של עשר מטר. הפסד שלהם; אורנט אמנם היה מהפכן גדול, אבל אני חושב שבניגוד לאוונגרדיסטים שבאו אחריו הוא שם דגש על תקשורת ונגישות עם הקהל. הגדולה שלו בעיניי היתה ליצור מוזיקה חדשנית וייחודית בלי לשבור את הכלים ובלי ליצור פער בינו ובין הקהל, כפי שקרה רבות באמנות של המאה העשרים בכללותה. אה, וכמעט שכחתי: זו מוזיקה מרהיבה ויפהפייה, ולא סתם קרא אורנט לאחד מקטעיו המפורסמים .Beauty is a rare thing

למי שבקיא בג'אז החופשי והאוונגרדי, אורנט לא נשמע בכלל כזה מהפכן. ביחס לנגנים כמו פרעה סנדרס, אלברט איילר וססיל טיילור הוא נשמע אפילו שמרן. במוזיקה של אורנט יש המון הלחנה, יש כמעט תמיד קצב קבוע, ויש המון מלודיה. זה בדיוק היופי. בניגוד לסנדרס ואיילר, שניגנו מוזיקה כמעט מנותקת מהבסיס של ג'אז, וטיילור שהושפע הרבה יותר ממוזיקה קלאסית מודרנית, אורנט תמיד התבסס על המסורות, על הבלוז ועל הבי-בופ (בדומה למשל למינגוס, לכאורה אחד מיריביו הגדולים של אורנט אבל למעשה אורנט היה השראה גדולה למינגוס). אורנט, ביחד עם אריק דולפי, היה למעשה תלמידו וממשיך דרכו של צ'ארלי פארקר. פארקר הוא אולי הדמות הכי גדולה וחשובה בתולדות הג'אז בכלל והוא הטיל (ויש שיגידו עדיין מטיל) צל ענק, כל כך ענק עד שרוב הנגנים, בטח נגני סקסופון האלט שאחריו, הואשמו בחקיינות. אורנט, שלמד לנגן בעצמו, למד את פארקר היטב- רק כדי "לזנוח" אותו ולנגן את המוזיקה של עצמו.

ואכן, לאורנט הייתה המון חוצפה, שעלתה לו בזעם ציבורי וקונטרוברסליות, ובמוניטין רע. כבר מאלבומו הראשון הקפיד לא לנגן סטנדרטים אלא רק יצירות מקוריות; הוא היה מהראשונים בג'אז שזנחו את הפסנתר, למעט אלבומו הראשון שחייב אותו חוזית להעסיק פסנתרן בהרכב (אם כי בשנות התשעים פתאום החל לנגן עם פסנתרנים); שמות האלבומים היו פוגעניים, מעצבנים ומזמיני עימות במתכוון- Somethinge Else!!!, The Shape of Jazz to come, Change of the century, This is our music; אורנט העז לנגן במה שנראה כמו בדיחה, סקסופון מפלסטיק (אם כי גם פארקר ניגן באחד כזה בתקופות שונות), והחצוצרן שלו, דון צ'רי המופלא, העז לנגן בכלי אחר שנראה כמו צעצוע, חצוצרת כיס; בשלב מסוים בקריירה החל אורנט לנגן גם חצוצרה וכינור עם טכניקה מאוד לא שגרתית שגם היא נראתה כמו בדיחה גרועה (למשל, כינור ביד שמאל, למרות שאורנט היה ימני); ואולי שיא השיאים היה שילוב בנו של אורנט, דנארדו, כמתופף בשנת 1966. דנארדו היה בן עשר. כל אלו גרמו לאורנט להצטייר כתימהוני הגדול של הג'אז, שני אולי רק לתלוניוס מונק.


אבל היה רק צריך להקשיב כדי להבין שאורנט גאון. שהוא שחרר את סקסופון האלט מהצל של פארקר. שהוא מלחין ומאלתר כל כך פורץ דרך עד שכמעט אי אפשר לחקות אותו. שהוא מנהל את אחד מההרכבים הגדולים של הג'אז (בתחילת שנות השישים). שהצימוד שלו עם דון צ'רי הוא בעיניי אולי הזוג המוזיקלי המדהים ביותר בג'אז אי פעם, השניים ניגנו פשוט כמו אדם אחד. שהוא לא נסחף למחוזות כאוטיים של רעש אלא תמיד מארגן מסגרת ברורה. שפשוט היה צריך לחכות כמה עשורים עד שהמוזיקה שלו תתחיל לעשות שכל. והכי חשוב- שהוא פשוט, קצת כמו הקלישאה הפרנק סינאטרית- הלך בדרך כשלו כל הזמן, ועכשיו יש רבים שמוכנים ללכת בה.

אבל למה אני אוהב את אורנט קולמן כל כך? אני אשאיר לחוקרים אחרים של עקרון החופש לציין את חשיבותו. מה שתמיד חימם את ליבי, בסוף, לא כל כך היה השפעתו על מאלתרים צעירים. זה היה היופי הקולי הנצחי של רצפי התווי והפראזות שהוא היה מגיע אליהם, והתחושה של שמחה טהורה שהנגינה שלהם שידרה.
-רוברט וויאט

חשבתי מה הדרך הכי יפה לציין את זכרו של אורנט, מה הרגע הכי יפה בקריירה שלו, ויש הרבה- מ-“Lonely Woman” הנפלא כל כך, דרך ההופעות בשבדיה עם הטריו שלו, היצירה לאנסמבל “Skies of America”, הפרי-Fאנק של ההרכב Prime Time או העבודה עם הרכב המוסיקאים המרוקאיים Master musicians of Jajouka באלבום Dancing in your head, אבל אני חושב שהרגע הכי יפה ומרגש בקריירה של קולמן התרחש ממש בסופה, באלבום האחרון בעצם שאורנט הקליט, אלבום ההופעה החיה Sound Grammar, ובשיר אחד ממנו שנקרא “Sleep talking”. ומה שיפה כל כך בשיר הזה הוא הרגע שבו אורנט קולמן פוגש מוזיקאי גדול אחר של המאה העשרים ואולי הכי גדול מבין כולם- איגור סטרווינסקי עם "פולחן האביב" שלו.

Sound grammar מתעד הופעה מלפני עשור. אורנט בזמנו בן 75, איתו מנגן דנרדו בנו (עכשיו כבר בן קרוב לחמישים), ושני נגני קונטרבאס, גרג כהן (ממקורבי ג'ון זורן וגם טום וויטס) וטוני פאלאנגה. זה אלבום ממש מעולה, אורנט עם אותה אש של 1960 אבל עם צליל הרבה יותר נקי וזך, ופשוט יפה (הוא כבר זנח עם השנים את סקסופון הפלסטיק והחל לנגן באחד ממתכת, כמו כולם...) השילוב בין שני הבאסיסטים עובד מדהים. ההופעה מכילה כמה לחנים ישנים וכמה חדשים, למעשה האחרונים שאורנט אי פעם הקליט. עובר השיר הראשון באלבום, ושקט. ופתאום אחד מהבאסים מנגן, בקשת, ביופי מרהיב, מלודיה שנשמעת מאוד מאוד מוכרת.


על סטרווינסקי, "פולחן האביב" ובאופן ממש ספציפית על תווי הפתיחה שלו, מנוגנים ע"י באסון, כבר כתבתי כאן בעבר. את התווים האלה מכיר כל מי שקצת מתעניין במוזיקה של המאה העשרים, והם אפילו עיטרו את הסרט "פנטזיה" של וולט דיסני. אי אפשר לפספס את זה. הבאס בקשת מנגן את פאקינג תווי הפתיחה של פאקינג פולחן האביב, ומוסיף אליו איזה טוויסט אורנטי-בלוזי. מצטרף אליו הבאס השני, הפעם בפיציקאטו כמו שיותר מקובל בג'אז. ואז מבליח אורנט עם סקסופון האלט, בתווים גבוהים שמפלחים את הלב מרוב יופי. פתאום איגור הופך למין בלוז מינורי,  כאילו כל החיים שלו השיט ספינת קיטור במיסיסיפי. אמרתי שאורנט הוא אינדיבידואליסט מובהק, שאף פעם לא מנגן חומרים לא שלו. ואכן, השימוש בחומר מוזיקלי של מישהו אחר, ועוד כזה אייקוני כמו תווי הפתיחה של פולחן האביב, הוא מאוד חריג. זה מה שעושה את הרגע הזה כל כך מרגש, כל כך יפה, כל כך יפה. כמה יפה משתקפת המורשת של סטרווינסקי עם זו של אורנט. שני מהפכנים אדירים, פורצי דרכים, מפילי חומות, שורפי גשרים. וגם הקהל מרגיש את הצמרמורת הזו בתשואות.

ואסיים במילים הצנועות של אורנט, מתוך הליינר נוטס של אלבומו This is our music:

על עצמי. אני בן שלושים, נולדתי בטקסס...מכיוון שאין הרבה שלא סיפרתי לכם על המוזיקה שלי, בעצם סיפרתי לכם על עצמי דרכה. שאר האוטוביוגרפיה של חיי היא כמו של כל אחד אחר. נולד, עובד, עצוב ושמח וכו'. אנו מקווים שתיהנו מהמוזיקה שלנו.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה