יום רביעי, 19 במרץ 2014

הייה שלום, אריק






ג'אז הוא סגנון מוזיקלי שמאופיין בהרבה גאונות ובהרבה שיגעון. ממינגוס והטירוף האלים שלו, שכלל קונטרבס שבור, אצבעות שבורות של פסנתרן קולגה ושן שבורה של חבר טרומובוניסט; דרך הסכיזואידיות ההזויה של תלוניוס מונק, שנהג ללוות את סולואי הסקסופון בהרכב שלו בריקוד מעגלי מוזר; אלברט איילר שהיה מוברג חזק בסמים פסיכדליים והיה מרופף במיוחד בחיים הארציים שלנו; ועד באד פאוואל המשוגע והמאני דפרסיבי. בין אלו יש גאון משוגע אחד שאני אוהב במיוחד, ומשום מה הוא לא שם מוכר כמו החבר'ה למעלה, וזה אריק דולפי (Eric Dolphy). דולפי היה גאון ללא ספק, אבל הוא עצמו לא היה משוגע; אבל המוזיקה שלו בלי ספק הייתה מהמשוגעות שהוקלטו.

בחצי הראשון של שנות השישים, כשהג'אז התחיל להיות אוונגרדי אבל עדיין לא free לגמרי, דולפי היה אחד המוזיקאים הכי בולטים בסצנה. דולפי היה אחד ממשיכי דרכו של צ'ארלי פארקר האגדי. זו אמנם אמירה קצת קלישאתית, כי פארקר השפיע בערך על כל נגן ג'אז כלשהו בשישים השנים האחרונות; אבל דולפי, כמו בני זמנו אורנט קולמאן והסקסופוניסט ג'ימי ליונס, לקח את סקסופון האלט והמשיך מאותה נקודה שפארקר עזב אותו, כשהוא מכניס לנגינה אלמנטים פרועים ואוונגרדים יותר ויותר. הגדולה של דולפי כנגן הייתה השליטה שלו לא רק בסקסופון האלט, אלא גם בחליל, ובעיקר בעיקר- בקלרינט באס (כפי שכתבתי בפוסט שלם שייעדתי לכלי המופלא הזה), שם דולפי כנראה בא הכי הרבה לידי ביטוי. הנגינה הדולפית היא גאונות משוגעת לגמרי- קפיצות אדירות בין אוקטבות, תווים מחוץ לסקאלה (מה שקרוי אלטיסימו), פראזות בי-בופיות שנשמעות כאילו פארקר ניגן אותם על ספידים, המון חריקות וצרחות כמו-אנושיות. בניגוד להרבה נגני אוונגרד ופרי ג'אז שהתמקדו בעיקר בסאונד, דולפי היה וירטואוז טכני מהסוג שמפיל את הלסת ושותל אותה עמוק באדמה.


הסגנון האישי המיוחד של דולפי והורסטיליות שלו הפכו אותו לאחד מהסיידמנים הכי מבוקשים בתקופה. ואכן, דולפי שידרג אלבומים של אמנים מובילים רבים רק מעצם השתתפותו. אצל מינגוס הוא התארח באלבומים רבים והשתתף בכמה טורי הופעות, כולל אחד ההרכבים הכי אגדיים אי פעם בעיניי, ההרכב שאיתו הופיע מינגוס באירופה באביב 1964, חודשים ספורים לפני מותו הטראגי של דולפי. דולפי גם היה גם שם עם קולטריין באחד הרגעים המכוננים בתולדות הג'אז, סדרת ההופעות האגדית בוילאג' ואנגרד בניו יורק ב-1961, שזכתה לכינוי Anti-jazz ועוררה הרבה מחלוקת ותשואות. דולפי גם ניגן עם מקס רואץ', עם אוליבר נלסון באלבומו הקלאסי The blues and the abstract truth, עם הפסנתרן מל וולדרון ורבים אחרים.

אבל דולפי ידוע קצת פחות בתור מוביל הרכב. הוא לא הקליט המון כלידר, ואף פעם לא היה לו באמת הרכב סדיר משלו. הוא גם לא הלחין הרבה קטעים. יש כמה אלבומי הופעה מעולים בהרכב שחלק עם החצוצרן בוקר ליטל(Booker Little) , כמה אלבומי הופעה שלו, כמה הקלטות אולפן ספורדיות שחלקן נעשו בארופה, וזהו. רוב החומר המוקלט של דולפי קיים באלבומים של אחרים. מעל כל הקלטות האולפן של דולפי עולה ומתנשא ברוב גאווה, מנצנץ כמו מגדלור, אלבום האולפן האחרון בהחלט שלו, שיצא ממש אחרי מותו, וזה Out to Lunch!  שהוקלט בלייבל האגדי Blue note ב-1964. אני חושב שזו אבן הפינה ביצירה של דולפי, האלבום שהכי מייצג את הגאונות החריגה שלו, ואלבום מאוד עצוב וטראגי בדרכו- לא בגלל התוכן, אלא בגלל העובדה שדולפי מת זמן קצר כל כך אחרי ההקלטות; הקריירה של דולפי רק התחילה למעשה, והפספוס וההחמצה כואבים כל כך. מה גם, שהמוות של דולפי היה מיותר כל כך- שילוב של סכרת לא מאובחנת, ושל גזענותם של הרופאים הלבנים שטיפלו בדולפי, אשר הניחו כי הוא באוברדוז של הרואין ולא טיפלו בסכרת שלו.  


מה שקורה ב-Out to lunch! הוא שדולפי ארגן סביבו הרכב חד פעמי של וירטואוזים, שלגמרי היו איתו בקטע שלו. אלו היו פרדי האברד, החצוצרן הכוכב העולה של התקופה, סוג של מקבילה של דולפי בחצוצרה- גם הוא כיכב בעיקר כסיידמן, ולשניים יצא גם לנגן כסיידמנים יחד, למשל באלבום המעולה Oleh של טריין; ריצ'ארד דיוויס על הבאס, באסיסט מצוין שידוע בעיקר דווקא בגלל השתתפותו הבולטת ב-Astral weeks המיתולוגי של ואן מוריסון; נגן הויברפון בובי האצ'רסון, בן בית של הלייבל; ואולי הכוכב הגדול של האלבום, המתופף המבריק טוני וויליאמס, שכמובן נודע כמתופף העיקרי של מיילס דיוויס בחצי השני של שנות השישים, כאן רק בן 18, ואיזה עילוי.

לדולפי היה מזל גדול לארגן לפני מותו בטרם עת את ההרכב ואת ההקלטה הזו, שאולי בפעם היחידה בקריירה שלו מורכבת כולה מלחנים שלו. וזאת בגלל המורכבות, הגאונות והשגעון של המוזיקה של Out to Lunch!. השנה היא 1964, ואנחנו בדיוק בשנות המעבר בין ההארד בופ והג'אז המודלי, ששלטו בג'אז מאמצע שנות החמישים, לפרי ג'אז; ב-1964 איילר מקליט את אלבום המופת שלו Spiritual Unity וססיל טיילור מצידו כבר מציג לעולם את משנתו הפרי-ג'אזית הפרועה, קולטריין עושה את צעדיו הראשונים בכיוון וברור שבתוך שנים ספורות כל עולם הג'אז עומד להשתנות לבלי היכר. בהשוואה לאלבומי הפרי ג'אז הראשונים, Out to Lunch אינו כל כך רועש ואינו כל כך פרוע; להיפך אולי, הלחנים של דולפי כתובים ושקולים מאוד, ומרמזים על הרקע הקלאסי המובחן שלו. לא, מה שעושה את Out to lunch לאגוז קשה לפיצוח ולאלבום מאתגר כל כך- וגם מהנה כל כך- זו האקסצנטריות שלו, האידיוסינקרטיות שלו, זה שהוא אלבום שונה אפילו בתוך תקופת המעבר הזו; הוא פשוט אלבום מוזר, הזוי, וגאוני בדרכו המשוגעת, עם השפעה חזקה מאוד של האיש שהקטע הפותח באלבום, “Hat and Beard”, מוקדש לו- תלוניוס מונק.


דולפי יצר כאן הרכב שיוויוני לחלוטין, שמנגן כאורגניזם אחד כשבעצם כולם כל הזמן מנגנים סולואים. הלחנים המשונים, האטונליים אפילו של דולפי, משמשים כנקודות כניסה ויציאה לאלתורים שהם למעשה קבוצתיים, ומרגע שהם מתחילים אין למאזין שום דרך לנבא איך הם יסתיימו וכמה רחוק ההרכב יגיע. גם הלחנים וגם הסולואים האישיים נשמעים נטועים בקרקע, אבל זו קרקע שהיא עצמה אינה יציבה ומבעבעת, בעיקר בגלל הרית'ם סקשן של דיוויס ו-וויליאמס שמקפיצים את הקצב ואת המרכז הטונאלי שוב ושוב. וויליאמס במיוחד מותח, מעסה ולש את הקצב כמעט עד שהוא נאבד, אבל הוא לא הולך רחוק בסגנון מתופפי פרי ג'אז כמו ראשיד עלי וסאני מאריי. האווירה באלבום כל כך חופשית ומשוחררת, שהמוזיקה עצמה הופכת רופפת והזויה, כשהזוי מכולם הוא בובי האצ'רסון והויברפון שלו, שנשמעים לגמרי out of context. חמישיית הנגנים סוחפים זה את זה לכל כך הרבה כיוונים שונים, עד שכשאר הקטעים מסתיימים אתה מוצא את עצמך שואל- מה לעזאזל קרה כאן כרגע? מה הם ניגנו פה? זה מה שעושה את האלבום לכל כך חמקמק, קשה לעיכול, ופאקינג יפהפה. הם מצליחים לנגן בצורה חופשית- חופשית באמת- אבל בלי לשבור את הכלים לגמרי, כמו שקורה בפרי ג'אז (ולפעמים עובד ולפעמים לא). זו נגינה חופשית אבל עדיין in ולא Out there.


ודולפי עצמו, הוא כמובן מנגן כאן נפלא; בשני הקטעים הראשונים הוא מתחרע על הבאס קלרינט, בקטע השלישי הוא עובר לחליל (הכלי שהכי פחות ניגן בו, וגם הכלי הפחות מעניין מבין השלושה, יסלחו לי פה החלילנים) ובשני הקטעים האחרונים עובד לסקסופון אלט. מה שאני כל כך אוהב בנגינה של דולפי, היא שהוא מצליח גם להיות נטוע במורשת הג'אז הקלאסית, ובו זמנית להיות אלף שנות אור מעבר לזמנו (בניגוד למשל לנגנים כמו איילר ופרעה סנדרס, שבועטים לגמרי במורשת ומנגנים כאילו באו מהירח). הוא מנגן אפילו יותר נועז ויותר פתוח מההקלטות שלו עם מינגוס וקולטריין, אבל החידוש כאן הוא כאמור השימוש האקסקלוסיבי בלחנים שלו, ובאינטראקציה והפידבק מהנגנים האחרים. רק תחשבו מה היה קורה אם דולפי ו-וויליאמס היו ממשיכים לנגן יחד עוד כמה שנים. לאן הם היו מגיעים? רק אלוהי הג'אז יודעים.


אבל ההיסטוריה ידועה. אחרי הקלטת האלבום, דולפי שלא יכול היה לדעת שזמנו בעולם קצוב, הצטרף למינגוס לסיבוב הופעות קצר ומדהים. אחר כך נשאר בארופה קצת, הקליט בהולנד את אחת מהופעותיו האחרונות שיצאה תחת השם Last date, והיו לו עוד הרבה תכניות- להקליט עם איילר, להשתלב בהרכב של ססיל טיילור, להתחתן. וב-29 ביוני, 9 ימים אחרי יום הולדתו ה-36 וארבעה חודשים אחרי הקלטת Out to lunch, דולפי מת בברלין.

כבונוס לפוסט, אני רוצה להוסיף כאן קטע שאולי ישפוך אור על ההשפעה העצומה של דולפי והכשרון האדיר שלו על מוזיקאים אחרים. למרות שהבטחתי להימנע מלכתוב על הגאון המנוח פרנק זאפה כאן בבלוג, אחרי שייעדתי לו חודש שלם של פוסטים, אני לא יכול שלא לשים כאן את הקטע הנפלא של זאפה וה-Mothers of invention שמוקדש לדולפי, וקרוי, ברוח חוש ההומור הממזרי של זאפה, “The Eric Dolphy Memorial barbeque”, מתוך האלבום המפלצתי והכי קרוב לפרי ג'אז שזאפה הקליט אי פעם, Weasels ripped my flesh. שימו לב כמה הקטע הזה קרוב ברוחו ל-Out to lunch- גם כאן יש מלודיה מאוד משונה וחמקמקה, שמהר מאוד קורסת לאלתור קבוצתי שגם בסופו, כמו ב-Out of lunch,  המאזין יוצא מבולבל ונבוך (כמה אני אוהב את התחושה הזו!). חבל רק שדולפי לא חי כמה שנים כדי לנגן עם זאפה- זה כבר היה יכול להיות באמת Out there.



ובמילותיו של מינגוס- So long, Eric


4 תגובות:

  1. אלבום נהדר, ופוסט מצויין.
    אגב כתבת שפרדי הברד כיכב גם הוא בעיקר כסייד-מן, אבל דווקא יש לו אלבומים ממש טובים בתור מוביל, Red Clay אהוב עלי במיוחד - יש סיכוי לפוסט בנושא?

    השבמחק
    תשובות
    1. הי,
      אני לא כזה בקיא בסולואים של פרדי האברד ,יש לי רק אלבום אחד בשם FIRST LIGHT שהאמת שהוא מצוין למרות שהוא מאוד מיינסטרימי..

      מחק
  2. פוסט נפלא. לצערי עוד לא שמעתי את האלבום הזה, בתור מאזין ג'אז יחסית חדש התחלתי דווקא עם Out There, האלבום שמרגיש יותר מחובר לקרקע ובעיקר לבלוז, אם כי התוספת של הצ'לו (שחלק מהזמן מתחרע לחלוטין עם סולואים דיסוננטיים ומופלאים) גורמת לזה להיות באמת יותר... out there.
    מצאתי את הבלוג הזה רק היום ואני כל כך שמח על כך. באמת חסרה כתיבה טובה על ג'אז בארץ, במיוחד מאז פטירתו בטרם עת של השרת העיוור. חזק ואמץ!

    השבמחק
    תשובות
    1. הי זיו, תודה על המילים החמות! OUT THERE אלבום ממש מצוין

      מחק