יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

ברגומי, בארזי, אנצ'לוטי, דונאדוני




אחרי מהומת פורטיס במהלך החודש, הפוסט הכי נקרא שלי BY FAR, אני רוצה לכתוב קצת על אריק. קשה לכתוב דמעות, וקשה לכתוב על מישהו יקר שמת. אני כותב את השורות האלה, כשאבק המוות של אריק מתחיל קצת לשקוע, וטוב שכך. אחרי שראיתי (בטלוויזיה) אלפי אנשים שמנסים להשתתף בהלוויה, אחרי שארונו הוצג לראווה בכיכר העיר, משהו בי נכמר; אינני חובב הלוויות, אני חובב אנשים חיים, ולא מצא חן בעיניי כל הפורנו-מוות הזה שישראלים מתים עליו משום מה. לא נראה לי שכך אריק היה רוצה שהלוויתו תיראה. גם ההשוואות לרצח רבין והדבקת התווית "טרגדיה לאומית" נראות לי כפסיכוזת המונים, שלא לדבר על הדימיון הבלתי ניתן להכחשה להלווית מרן יוסף, שחילונים רבים ראו אותה כתמוהה. אבל על כך בוודאי כבר יכתבו אחרים. אני רוצה לדבר על אריק בקצרה ממש, עם מינימום קלישאות שכבר נטחנו ועוד ייטחנו, מזווית אישית, ובעיקר- מזווית משפחתית.



המוות של אריק מצטרף למוות של שלושה גיבורי תרבות אחרים שלי, שמתו השנה: הסופר יורם קניוק, שמוליק קראוס, ולו ריד, שעוד לא הספקתי לכתוב לו כלום וכבר אריק מת. למרות שכל הארבעה מתו בעשור השמיני לפחות של חייהם, למעט קראוס המוות של כולם בא לי בהפתעה; הם ליוו אותי לכל אורך חיי הבוגרים. יורם קניוק כתב על המוות המתקרב שלו באובססיביות, במין תאוות חיים מלאת תשוקה, עד שלא הייתי מוכן להאמין שזה באמת יקרה לו. לו ריד נלחם במוות, או יותר הנכון בצד הפרוע של החיים, כבר עשורים, וגם במקרה שלו הייתי בטוח שהוא כבר בחזקת בן אלמוות. שני אלו ניהלו כזה דיאלוג עם המוות, ותמיד היה נראה שידם על העליונה. אפשר להוסיף לאלה איש שגילו חצי מגילם, גבריאל בלחסן היקר, עוד אחד שניהל מאבק כל כך מתמשך עם המוות עד שהאמנתי כי לעד יביס אותו. אבל המוות של אריק הכה אותי הכי חזק, כי הוא מעולם לא ניהל מאבק כזה; בפרספקטיבה הקצרה שלי על העולם, ממרום שלושים שנותיי העלובות, אריק איינשטיין נתפס כמין סלע גיברלטר תמידי, כבן אלמוות אמיתי. ועכשיו יש חלל. חלל גדול.

זה לא סוד ששיאו של איינשטיין כאמן מאחוריו לפחות מתחילת שנות התשעים. נראה אתכם מזמזמים שיר שלו מהעשור האחרון. אבל מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היה שם אריק איינשטיין. גם בעבר וגם בהווה. אחת לאיזה זמן מוגבל היה מופיע ראיון עם אריק, או שיר חדש, או איזה טור בעיתון ספורטיבי. וזה תמיד יהיה אריק הישן והטוב, שיספר בפעם האלף למה הוא לא מופיע, ידבר על הפועל תל אביב ועל אורי זוהר ו"לול" ויספר איך אבא שלו שאל אותו לאחר ששבר שיא ספורטיבי "אם יש שיא, למה צריך לשבור אותו". וזה עוד לפני שחוזרים לאלבומים הישנים, לשירים, למילים. וזה תמיד היה כיף לקרוא, תמיד היה כיף לשמוע את אותם שירים, כיף לדעת שהוא שם. והתחושה הייתה שזה יישאר כך תמיד. כי זה היה כך תמיד.

ממש כמו סבא.


לא סתם אני משתמש במילה הזו. היה בדמות של אריק משהו מאוד אבהי- גם כלפי האמנים ששיתף איתם פעולה, שתמיד היה מבוגר ובעל ניסיון יותר מהם, אבל גם כלפי המאזינים שלו. מישהו גבוה, ספורטיבי, מגניב להחריד, סמכותי במקצת. ומפאת הבדלי הגיל ביננו, 44 שנה, הוא היה מין סבא בשבילי, ובעיקר הוא היה מין בן משפחה שלנו. האלבום "עם הייתי ילד" הוא בערך התקליט הראשון שאני זוכר מתנגן בבית הוריי. את מערכוני "לול" כל המשפחה שלי מדקלמת בעל פה. את עטיפת "שבלול", הצילום הנהדר של אלונה איינשטיין ובו איינשטיין מסתודד עם שלום חנוך, קניתי כתקליט (אין לי פטפון) ומסגרתי ותליתי בסלון ביתי. ומאז שבני הקטן נולד, אנחנו שרים לו את "אדון שוקו". אבל כנראה המעורבות הכי גדולה של אריק איינשטיין לחיי המשפחה שלי הוא הסרט הנפלא "כבלים".


אם אני זוכר נכון, אני ואבא שלי ראינו את הסרט בקולנוע. אחר כך הגיעה קלטת הוידאו, שמשום מה התפצלה לשתי קלטות, ללא הצדקה. אחרי שטחנו את הקלטות עברנו למארז הדיוידי. משנה לשנה, הסרט המשותף של איינשטיין עם מוני מושונוב וצבי שיסל (שמפגין כאן יכולות קומיות מרשימות ביותר שמראות כמה הוא מפוספס כקומיקאי) צבר אצלנו מעמד יותר ויותר מיתולוגי; אני, הוריי ואחיי צפינו בו, אני לא מגזים, עשרות פעמים. מה סוד הקסם של הסרט על משפחת וולף? אני חושב שזו העובדה שזה סרט של אנשים שאהבו לכתוב אותו, לשחק בו ולעשות אותו. כשרואים את המערכונים הגאוניים בסרט- הפארודיה המבריקה והמדויקת על סרטי פליני, על סרטי גנגסטרים (אחד המערכונים המופתיים בתולדות הקומדיה העברית), מערבון בהונגרית, פורנו סאדו מאזו גרמני, שלא לדבר על ענפי ספורט הזויים (בטוח החלק האהוב על אריק בסרט)- אי אפשר שלא לחשוב איך יכלו שם על הסט לצלם את הסצנות בלי למות מצחוק.

והייתה שם גם מוזיקה מעולה, גם בצורת שירים "רגילים" ו"רציניים" של אריק- רפרטואר שהיה טיפה ארכאי כשהסרט יצא (1992, כמעט כל השירים הם מאלבומי האייטיז של אריק), אבל עתיר בקלאסיקות- "עטור מצחך", "צער לך", "שביר", "אוהב להיות בבית" ועוד רבים וטובים, כשבסרט אפילו מבליחים מיקי גבריאלוב ("מיקיס גבריאליס וגם אריק איינשטייניקיס אוהבימוס ת'חיימוס"), יהודה פוליקר ("יאסו יהודה!"), יוני רכטר ו....שר האוצר הנוכחי שלכם. מלבד אלה, היו גם כמה שירי מערכונים אדירים- השיר הצרפתי עם הפיאות והתלבושות המגוחכות, השיר "ים אדוני" עם הכיפה העצומה של שיסל, ועוד...ואיך אפשר לשכוח את ה-מאסטרפיס "ואלה שמות", עם שורת הסיום הכי מצחיקה בתולדות המוזיקה הישראלית- "ואסיים בחודורוב! ואסיים בחו-דו-רוב!!!"

והיה שם גם אריק. בסופו של דבר, כשאני מנסה לעכל מה יהיה לי חסר, זו לא רק המוזיקה, זה חוש ההומר הנהדר, הכריזמה, החמימות. כי זה היה סבא אריק בשבילי, מצחיק ועם חיוך ענק. אריק לא רק הנחיל שירים נהדרים, הוא גם יצר במו ידיו חלק גדול מאוד מההווי של משפחת וולף לדורותיה ובהמון משפחות אחרות. כשרואים אותו שר את שיריו בקליפים ב"כבלים" (מעניין שהוא תמיד מצולם מבצע את השירים בלייב) רואים כמה הוא לוקח את העניין ברצינות- הוא לוקח באותה רצינות את המערכונים המטופשים של "כבלים". מצד אחד מקצוען אמיתי, מצד שני הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה, ורואים את זה. זה סרט של פנומן, כשחקן, כקומיקאי וכזמר. וככה אני רוצה בדיוק לזכור אותו- מצחיק, חם ומלא אהבת אדם.







יאסו, אריק.









אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה