יום רביעי, 20 במרץ 2013

ברוצמאן יורה בתוך הנגמ"ש




בזמן האחרון יצא לי להשתתף בסדנה מוזיקלית נחמדה מאוד שמנהל ומדריך המוזיקאי יוני סילבר. נושא הסדנה הוא אלתור חופשי, לא ג'אם אלא מה שיוני קורא לו “Idiom-less music”, כלומר מוסיקה שלמעשה אמורה להיות נטולת סגנון מוגדר (קצת כמו שבקט כתב את הרומנים הקלאסיים שלו בצרפתית, שאינה שפת האם שלו, כדי לכתוב באופן חסר סגנון) . בסדנה הזו נפגשתי עם כמה מוזיקאים ברמות שונות של הכשרה, חלקם (או רובם הגדול) יותר מלומד ממני וחלקם פחות, חלקם תלמידים או מוזיקאים מקצועיים וחלקם לא, לחלקם רקע או זיקה לאלתור חופשי וחלקם לא, ופשוט התחלנו לנגן יחד כשיוני מדריך ומכווין אותנו. הנושא הזה של אלתור חופשי, שקרוב אבל שונה מג'אז חופשי, הוא משהו שמעסיק ומרתק אותי הרבה שנים; איך מנגנים מוסיקה שאינה מוסיקה, איך מנגנים משהו שלא ניגנת מעולם בעבר, ועד כמה בעצם אפשר להיות מקורי בלי לחקות, כי אלתור חופשי הוא משהו הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע. בין שאר הדוגמאות שיוני נתן לנו, הוא השמיע קטע מתוך אחד מעמודי התווך של הג'אז החופשי והאלתור החופשי, אלבום שלא שמעתי זמן רב ובזכות הסדנה נזכרתי בו, והחלטתי לכתוב עליו כאן, כי הוא לא סתם אלבום קריטי להבנת הז'אנר אלא בעיניי אחד האלבומים החשובים והמרתקים שהוקלט אי פעם: Machine gun  של הסקסופוניסט הגרמני פטר ברוצמאן.

אני חושב שאחד הדברים האנושיים שהכי פחות מדברים או רוצים לדבר עליהם הוא יצר ההרסנות. באמנות אוהבים לדבר על יוצרים בעלי יצר הרס עצמי, אבל בני אדם מתחברים להרס בצורה כללית יותר, בעיקר גברים (אני לא כל כך יודע להגיד לגבי נשים): אני יכול להעיד על עצמי שבתור ילד מאוד אהבתי לנפץ בקבוקי זכוכית, לפוצץ נפצים, לירות באקדחי קפצונים, ולשבור דברים באופן כללי (הפייבוריט שלי היה לשבור נורות פלורסנט, הן היו מתנפצות לחלקיקים מיקרוסקופיים ויוצרות מין ענן אבק-זכוכית נפלא).  חשוב להדגיש כי זו לא בהכרח האלימות או האקט האלים שמושך, אלא התוצאה,  ההרס עצמו הוא שמעניין, יש משהו שהוא גם מרתק וגם משחרר בלראות משהו נשבר. פעם אחת יצר ההרס שלי אפילו גרם לי לזרוק אבן גדולה, כמעט בלוק, על ראש של ילד אחר, ארוע טראומטי למדי. אבל אני לא היחיד: בני אדם ובעיקר גברים אוהבים לראות מכוניות ואופנועי מרוץ מתרסקים, לבהות ב"סקרנות" בתאונות דרכים, לראות בניינים מתפוצצים, להסתכל בהשתאות בפטריות אטומיות, לראות ולהשתתף בקרבות אגרוף או האבקות, לראות סרטי אקשן אלימים וכו' וכו'. גם בהקשר של הרס עצמי, אנחנו מתמוגגים מלראות מישהו שהורס את עצמו ואת סביבתו באופן שיטתי ואף מעריצים את האנשים האלה, כמו למשל מתופף דה הו האגדי קית' מון (המלצה חמה: אם עוד לא ראיתם, קחו שעתיים וצפו באוטוביוגרפיה של אסי דיין, "החיים כשמועה", שבה נהניתי כל כך לראות את אסי דיין משמיד את עצמו עד שראיתי אותה בשלמותה כבר פעמיים). שוב, אני לא יודע כמה זה קיים אצל נשים, אבל גברים פשוט אוהבים להרוס דברים.

פטר ברוצמאן, שכתבתי עלו בעבר ב"שרת העיוור", הוא אחד שיודע דבר או שניים על הרס. ברוצמאן מנגן את הפרי ג'אז הקיצוני ביותר כבר קרוב לחמישה עשורים. היכולת שלו לגרום לסקסופון להישמע כמו מכונת ירייה, שנתנה לאלבום את שמו, היא מרהיבה ואפילו לירית. וזהו אחד הדברים שגרמו ועדיין גורמים לי להתעניין בסקסופון ובפרי ג'אז באופן כללי; לסקסופון יש את הדבר הזו שגורם לו להישמע כמו אקט טרוריסטי לכל דבר, מה שאפילו גיטרה חשמלית מפוצצת אפקטים לא יכולה לעשות. כשברוצמאן מנגן אתה מדמיין את כל האולפן, אולי אפילו את כל העולם, רועד, וזו תחושה נהדרת. Machine Gun, אלבומו השני בסך הכל, שהוקלט ב-1968 ויצא בתחילה בתור מהדורה מוגבלת של כמה מאות עותקים והפך במרוצת השנים לאלבום פולחן, הוא האלבום הקלאסי ביותר שלו.



Machine Gun, סוג של אלבום ביג באנד אוונגרדי שמשתתפים בו שמונה נגנים (נגיע אליהם בהמשך), מייצג את השלב הסופי בהקצנה האדירה שעבר הג'אז האוונגרדי-חופשי במהלך שנות השישים, בדגש על אלתור קבוצתי. מי שהתחיל את מגמת האלתור הקבוצתי החופשי היה אורנט קולמאן באלבומו הקלאסי (והמוערך יתר על המידה בעיניי) שנתן את שמו לז'אנר כולו, Free Jazz ב-1960, שם כינס אורנט "רביעייה כפולה" של נגנים. אצל אורנט הדגש תמיד היה על מלודיה חופשית וחסרת מוסכמות, אבל בסופו של דבר מבחינה ריתמית האלבום הזה הוא מסורתי למדי. אלבום מתקדם וטוב בהרבה הוא Ascension המופלא של קולטריין, בו ניגנו 11 הנגנים הטובים ביותר של התקופה; זה היה אלבום הרבה יותר סוער וכאוטי שהלך הרבה יותר רחוק. התקדמות נוספת רשם אלברט איילר באלבום New York Eye and Ear Control שהיו בו עוד פחות מבנים מוסכמים מהאלבום של טריין. ואז הגיע Machine Gun, ואחריו כבר שום דבר לא נשאר כמו שהוא.

ב-Machine Gun יצר ברוצמאן הרכב על, פאן-ארופאי, שבו כמעט כל נגן הוא בעל לאומיות אחרת: אל ברוצמאן בסקסופון מצטרפים הבריטי אוון פארקר (שכבר כתבתי אודותיו כאן) וההולנדי ווילם ברוקר בכלי נשיפה, הפסנתרן הבלגי פרד ואן הוב, שני מתופפים- האן בנינק ההולנדי וסוון-אקה ג'והנסון השוודי, ושני באסיסטים- פטר קוואלד הגרמני ובושי ניברגאל השוויצרי (כן, יש גם ג'אז בשוויץ). כל החבר'ה כאן הם מדור הבייבי בום הארופאי; במקרה של ברוצמאן, האלבום מבטא בעיניי את תחושת חוסר התכלית ואת הרצון העז להתגבר על העבר המאיים של גרמניה הנאצית, ולהמציא את עצמך מחדש. אין כמעט שום דבר אמריקאי באלבום, למעט כמה הבלחות של ריתם אנד בלוז שנשמע תלוש בכוונה; לאלבום אין אפילו את אותו ראש של הפרי ג'אז האמריקאי, הוא לגמרי תוצר של ארופה, ולא בסגנון חברת ההקלטות ECM.


מוזיקלית, מה שכל כך מוצא חן בעיניי ב-Machine Gun הוא העובדה שהוא מפרק, ממוסס ומתיך ז'אנרים מוסיקלים זה בזה עד שהם הופכים למשהו חדש, מין מפלצת מוטנטית חדשה ומאיימת שזוללת כל מה שניכרה בדרכה. באופן די מדהים הוא אפילו מערבב ז'אנרים שלמעשה עדיין לא נוצרו או אפילו נהגו, סוג של מנבא אותם. קודם כל זה אלבום ג'אזי (כי יש בו מוטיבים ג'אזיים והוא משתמש במבנים ג'אזיים מקובלים, הגם שבאופן מאוד קיצוני); זה אלבום אוונגרדי כמובן ששואב הרבה מהמסורת האטונלית הארופאית; למרות שאין כאן גיטרות או רוק במובן המקובל, זה אלבום עם ראש רוקיסטי כסאחיסטי, הייתי אומר אפילו פאנקיסטי ואולי גם אפילו מטאליסטי, שמבחינה זו הוא מאוד שונה מג'אז שבדרך כלל לא מגיע מהמקומות האלה  של הרסנות וזעם ואנרכיה; זה גם אלבום נויז ברמה מסוימת, הרבה לפני שהמושג כמו שאנו מכירים אותו נקבע, כשהוא נמנע ככל האפשר מצלילים מוסיקליים מקובלים וממלודיות, למעט כמה מקרים ספורים שבהם יש מלודיה, וגם אז זה נעשה באירוניה, בסוג של פארודיה על מוזיקה "נורמלית"; זה גם אלבום לו-פיי מובהק, עם הבחירה המכוונת בסאונד באיכות ירודה, דבר שאני כמעט לא מכיר בשום אלבום אחר שמוקלט לתקופה; וזה כמובן אחד מהאלבומים הראשונים בז'אנר החדש יחסית של אלתור חופשי. זו בעצם מוסיקה שאינה מוסיקה, או משהו שמתקרב מאוד- וגם מתרחק מאוד- מההגדרה של מוסיקה; במובן הזה, Machine Gun מתעלה מעל ז'אנרים או הגדרות מוסיקליות, אלא הוא פשוט מה שהוא.


מה שעושה אותו חריג מאוד הוא שזה אלבום שמוקדש לרגש אחד בלבד: הרסנות. ברוצמאן והחבורה הארופאית שלו זועמים, וזועמים מאוד, וכמו מיליציה טרוריסטית הם מסתובבים לך באוזניות עם סקסופוני-מכונות-ירייה ומשמידים כל חלקה טובה. הנגינה שלהם היא סוג של primal scream, התחברות לרגש פרימיטיבי ביותר, לאיד הכי טהור והכי לא מפותח שיש. כל אחד, אני מאמין, יכול להתחבר לזה. לשמוע שעה של רעש הרסני זה לא משהו קל, ורוב האנשים לא יחשבו שמדובר בכלל במוזיקה. אבל כמו תאונה שאי אפשר להסיט ממנה את העיניים, אני באופן אישי מת על המוסיקה הזו ושומע אותה ואת שכמותה שוב ושוב. לשמוע את האלבום זה כמו לאכול מנה ענקית של וואסאבי, משהו חריף כל כך שפותח לך את הראש ואת האף ואת הנקבוביות ואת כל הסוגרים ומרגיש כמו מכת חשמל ענקית לראש וזה כיף, זה באמת כיף. בנוסף, בתור אחד שלפעמים מתחרע על סקסופון בצורה כזו (קצת קשה לי לנגן בצורות אחרות) , ובתור שובר בקבוקים סדרתי מילדות, אני יכול לומר בוודאות שלמוזיקאים באלבום היה כיף לעשות את המוזיקה הזו. יש כיף ילדותי גדול בלשבור את החוקים, לשבור את הכלים ופשוט לעשות את זה. אני אפילו מקנא בהם, והייתי נותן הרבה כדי לחזור בזמן ולהשתחל איכשהו להרכב האימתני שבאלבום.


ההרס באלבום גדול כל כך, שאתה תוהה אחרי ההאזנה: מה נשאר מ"מוסיקה", בעצם? כשנשברים כל הכללים והמוסכמות, כשנפרצים כל הסכרים, מה עוד נשאר? במילים אחרות- איך הקריירות של ברוצמאן  וחבריו, ואיך הג'אז כולו, יכולים להמשיך מכאן? האם אפשר להסלים מכאן עוד יותר או שזה הסוף? אלו שאלות חשובות מאוד, ובאמת הרבה נגני אוונגרד דוחפים את עצמם לפינות כל כך קיצוניות שנראה כי קשה מאוד להתקדם מהן או לצאת מהן. ברוצמאן עצמו לדעתי הצליח לחקור מקומות חדשים ולנהל קריירה אמנותית מלאה, למשל בהרכב הפרי-פאנק-ג'אז המעולה Last Exit וכל מיני פלירטוטים עם מטאל. אבל ההישג הגדול של ברוצמאן ו-Machine gun הוא בממשיכי הדרך שלו, אלו שספגו את ההשראה האדירה של ההליכה של ברוצמאן אל הקצה; בלי Machine Gun ספק אם הייתם שומעים על סוניק יות', מעריצים כבדים של ג'אז ואלתור חופשי ושל ברוצמאן בפרט; ספק אם הייתם שומעים למשל את ההרכב Moonchild והרכבים אחרים של ג'ון זורן, שנשמעים כמו המשך ישיר של Machine Gun; ואולי אפילו להקות כמו הסטוג'ס, שהשתמשה בסקסופון חורקני אה-לה-ברוצמאן באלבום Funhouse, או הבירת'דיי פארטי שבה ניק קייב עצמו ניגן מדי פעם סקסופון זועם, היו נשמעות אחרת לגמרי. אלה אמנים שידעו לנתב ולהשתמש בהרסנות הברוצמאנית כדי להביע גם את עצמם, ובעיניי זו התרומה הגדולה של ברוצמאן, היכולת לבטא בסאונד את יצר ההרסנות הטבוע בכולנו.


ההגדרה הכי חשובה של פרי ג'אז ושל אלתור חופשי נטבעה ע"י אלברט איילר- במוזיקה הזו מנגנים רגשות, לא תווים. במובן הזה, ברוצמאן הוא אחד הנגנים הכי מרגשים שיש; את האנרגיה האלימה וההרסנית שבאלבום אי אפשר לפספס. האלבום הזה לא איבד מיליגרם של עוצמה ב-45 השנים שעברו מאז הוקלט, ואני לא מאמין שהוא יאבד. ברוצמאן קלע כאן ופגע במשהו אנושי, אנושי מדי. 


4 תגובות:

  1. תודה רבה על הפוסט!
    אני מקשיבה הרבה לג'אז מכל מיני סוגים וגם ג'אז שהוא על הגבול של ג'אז חופשי מהסגנון של ברוצמן.
    אני תמיד חושב שהשאל היסודית היא המתח בין סדר לאי-סדר. הסדר מאפשר לנו לחשוב מחשבות ולנהל תקשורת אחד עם השני אבל אם הוא יותר מדי מסודר הוא מחניק והוא מונע התפתחות. אי סדר פותח את הראש לדברים חדשים אבל אין לו יציבות.
    במקרה של הג'אז החופשי הוא גרם לשבירת מסגרות ולפתיחה של אופקים חדשים בג'אז והמון אומנים שלא נמנים באופן רגיל על פרי-ג'אז משתמשים בו. מצד שני חוסר התקשורת שבו בין הנגן לקהל גורם אצלי בעיקר לתחושה של כלום. אני לא מבין באמת מה הוא מנסה להגיד ובאופן קלישאתי זה פשוט נשמע כמו רעש שנשמע כמו כל רעש אחר. אני לא חושב שאני מסוגל להבדיל בין קטעים שונים של ברוצמן. בשלב מסויים, לדעתי, הזעקה הופכת לחסרת אמינות. בן אדם לא רק זועק כל היום.
    אני חושב שמוזיקה טובה יוצרת איזון בין סדר לאי סדר ומכיון שיש אינסוף איזונים היא יכולה להתפתח לאינסוף כיוונים וככה היא מביעה גם מנעד שלם של רגשות.
    כמובן שמדובר רק בדעתי (במאמר מוסגר אני חושב שבגלל האופי המופשט של מוזיקה, היחס אליה הוא מעין השלכה של הנפש כמו מבחן רורשך).
    שוב, תודה על הפוסט!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה!
      התובנות שלך מאוד חשובות, ושאלת הקהל שיש למוזיקה הזו היא שאלה רבת שנים שכבר דנתי בה פעם או פעמיים מתישהו- מה הטעם לעשות מוזיקה שאין לה קהל. קודם כל יש קהל לברוצמאן ואפילו ראיתי אותו בעצמי בהופעה בירושלים לפני כמה שנים וממש לא הייתי היחיד. דבר שני, קצת כמו שאמרו על הוולווט אנדרגראונד, לא הרבה מקשיבים לפרי ג'אז אבל מי שכן הוא לרוב בעצמו מוזיקאי. יש כאן בהחלט העדפה של ההבעה האישית על חשבון מה הקהל יאהב או האם מישהו בכלל ירצה לשמוע את זה. אז קודם כל עובדה שכן יש מי ששומע אחרת אלבום שהוקלט לפני 45 שנה לא היה מעניין אף אחד, שנית יש בעיניי הרבה מקום להבעה אישית.
      לגבי האיזון בין סדר לכאוס- קודם כל יש באלבום גם סדר ומבנים ברורים, הוא לא באמת כאוטי לגמרי גם אם אבני הבניין של המבנים האלו הן לכשעצמן די כאוטיות. למשל, בקטעים יש בהחלט חלוקה לסולואים של נגנים מסוימים, ממש כמו בג'אז "רגיל". צריך אוזן קצת רגישה כדי לזהות את המבנים האלה שאכן עשויים להישמע כאוטיים לגמרי. אבל בלי קשר לכך, האלבום בהחלט לא מנסה לעשות מוזיקה "יפה" ןהשתדלתי להבהיר את זה בפוסט. מכאן והלאה זו לגמרי שאלה של טעם...

      מחק
  2. מצוין כמו כל הפוסטים שלך
    מכיר את הדיסק Action Jazz של The Thing?

    השבמחק
    תשובות
    1. לא מכיר אבל בהחלט יצא לי לשמוע את מאטס גוסטבסון, הוא בלי ספק אחדד ממשיכי הדרך הכי מובהקים של ברוצמאן. אני מכיר דיסק שבו הוא מנגן על סקסופון קונטרבאס (!) עם חברי סוניק יות'- תענוג של דיסק.

      מחק