הפוסט
הנוכחי הוא הפוסט ה-100, בדיוק נמרץ, שאני כותב בבלוג. זה היה אמור להיות ארוע
חגיגי, אני מניח, אבל כשאחד מהגיבורים הכי גדולים שלי, הכי נערצים עליי, שהכי
מרגשים אותי, הולך לעולמו, קשה להיות שמח. אני מדבר כמובן על שמוליק. אני מקווה לא
להישמע קיטש וקלישאתי אבל משהו קטן, קטנטן, זעיר, מת ממני יחד עם שמוליק. הרגשתי
כך גם כשקפטן ביפהארט מת לפני כמה שנים; ביפהארט לא יצר שום דבר כמעט שלושים שנה,
וגם הפעם האחרונה שיצא שיר של שמוליק הייתה לפני עשר שנים, ובכל זאת, תמיד קיוויתי
לשמוע מכל אחד מהם עוד משהו, עוד איזה תו או מילה. זה כבר לא יקרה. והעולם שלי הוא
מקום קצת יותר ריק בלעדיהם.
הרשת
מלאה עכשיו בכל מיני סיכומים והספדים של קראוס. קראתי את כולם, נדמה לי. כולם די
זהים: היוצר הרגיש\ פרא האדם שהיה מחוספס מבחוץ ורך בפנים, שילוב של רגישות
ועדינות עם אלימות ובוטות, האיש המוכשר שהרס לעצמו כל הזדמנות להצליח, פגע בעצמו
ובקרוביו, וכו'. הכל נכון והכל כבר נאמר מזמן. אני לא הולך לכתוב הספד כזה, משום
שאין צורך. השירים של שמוליק מדברים בעד עצמם, ואני הולך לתת להם את המקום לעשות
את זה: לספר את הסיפור של שמוליק. שמוליק תמיד היה אמן שמתעסק בחומרים שמרכיבים את
חייהם, וקצת כמו גבריאל בלחסן (עוד יוצר הסובל מהפרעה דו קוטבית), לא מפחד להיחשף ולכבס את
הכביסה המלוכלכת בחוץ, גם אם אחרים לרוב כתבו עבורו את המילים. בחרתי כאן עשרה
שירים, או יותר נכון תשעה שירים וקליפ אחד, שמספרים את החיים של שמוליק ומתארים את
הדמות המאוד מורכבת ומיוחדת הזו. אני מבטיח להתערב בצורה מינימלית ככל הניתן. אילו
לא בהכרח השירים האהובים עליי של שמוליק או הכי טובים שלו, אבל ביחד, השירים האלו
מספרים סיפור.
השיר
הראשון, שמתחיל מעגל שייסגר עם השיר האחרון, הוא "בית הערבה". זהו אחד
משיריו הראשונים של קראוס, והראשון שייכתב במתכונת לפיה אדם אחר כותב עבור שמוליק
את המילים שהוא עצמו היה אמור לכתוב. שמוליק רצה להקדיש שיר לאביו, שהיה ממקימי
קיבוץ בית הערבה שהוקם ב-1939 ונכבש ע"י הירדנים במלחמת השחרור, והיה לדברי
שמוליק "בית שני" בילדותו. שמוליק לא כתב את המילים אלא ביקש משני
חבריו, חיים חפר ועמוס קינן, בעצמם עמודי תווך תרבותיים שהלכו לעולמם בשנים
האחרונות, לחבר אותם עבורו. השיר אמנם מזוהה עם אריק איינשטיין, אך שמוליק ביצע
אותו בעצמו לראשונה רק ב-1994, באלבום הנשכח "ידידותי לסביבה". זה געגוע
לא רק לאדם שאיננו, אלא למקום שאיננו ולזמן שאיננו.
אחד
הדברים הכי משמעותיים בחיים של שמוליק היה הרומן, הנישואים וכל הדברים הרעים שהיו
קשורים אליהם, עם ג'וזי כץ. מה שהתחיל כרומן גדול ובין-תרבותי הפך לפרידה מכוערת,
כשג'וזי ממש בורחת מחמת זעמו של שמוליק. השיר הזועם, האלים, הזועף, השבור, ומלא
החרטה "באמצע הרומאן" ששר קראוס באלבומו האינטימי ביותר, "אחרי
עשרים שנה", מתייחס ישירות לבריחה של כץ לארה"ב. שיר אחר שמדבר על פרידה
לבלי שוב, "שוב חלמתי", אחד השירים הכי קורעי לב שנכתבו בעברית, מתוך
האלבום "יום רודף יום", נשמע כבר יותר כמו פרידה מהחיים עצמם.
שמוליק
לרוב לא כתב את המילים לשיריו בעצמו, למעט כמה מקרים חריגים. ברוב שיריו הוא השתמש
במתווך כדי לכתוב את המילים שלו, שהוא עצמו לא יכול היה כנראה לכותב, והמתווך הזה
היה יענקלה רוטבליט, חברו הטוב וסוג של אח רוחני (לראייה: רוטבליט הוא היחיד שנשא
הספד על קבור של שמוליק). יכולת האמפתיה וההזדהות של רובליט עם שמוליק היא פשוט
מדהימה. אני חושב שההישג הכי מרשים של רוטבליט בהקשר לזוגיות שלו עם שמוליק הוא
השיר המרגש עד דמעות "חבר", מתוך אלבום המופת "גלגל מסתובב",
שבו רוטבליט למעשה כותב את עצמו בגוף ראשון שר על שמוליק בגוף שני, כשאת השיר עצמו
שר שמוליק, כלומר- שמוליק שר את רוטבליט ששר על שמוליק, והבבואות של שמוליק
ורוטבליט משתקפות כך זו מול זו במין לופ.
כולם
יודעים שלקראוס היה צד פרוע, צד אלים, צד שהרחיק ממנו רבים ויצר לו אויבים רבים,
אפילו בתוך משפחתו שלו (ג'וזי, בניו, ואריק איינשטיין בלטו מאוד בהיעדרם מהלוויה).
באלבום המדהים "מדינת ישראל נגד קראוס שמואל", אולי אלבום הרוקנרול הכי
טוב שהוקלט בארץ, קראוס פשוט מציג לראווה את כל האיד שלו, את כל הטירוף והצד הפרוע
החוצה. את מילות השירים, אם אפשר לקרוא להם ממש "שירים" כתב באופן חריג
קראוס עצמו, בלי מתווך, וסביר להניח שהוא פשוט אלתר אותן על המקום. אבל קצת כמו
כתמי רורשאך, האסוציאציות הגסות והלא מעובדות של קראוס מדווחות על המתחולל בו בזמן
אמת. שני שירים כאן- "קראוס צינוק" ו"אל תשימו לב אליי"-
מדברים בעד עצמם.
קראוס
ידע לא רק להתייחס לעצמו כאדם, אלא גם
כאישיות ציבורית ואפילו כסלב. כמו יוצר אחר עם סיפור חיים בעייתי, אסי דיין, קראוס
הכיר היטב את התדמית שלו בתקשורת וידע גם לשחק עליה. שיר שמתייחס ישירות לבעיות
האישיות של קראוס ולסיקור התקשורתי שלהן, תוך זלזול וביטול של הסיקור הזה, מופיע בשיר
"גיטרה". במובן אחר, השיר הזה הוא מין סיכום אמצע של הקריירה והחיים של
שמוליק, כשעם כל התהפוכות והצרות, מעל לכל ולפני הכל, שמוליק מזכיר לעצמו ולנו
שהוא מחויב לאמנות.
השיר
הבא, "הסבון בכה מאוד", אינו שיר טוב במיוחד או חשוב במיוחד. מה שחשוב
בקטע הזה הוא הוידאו עצמו, שבו שמוליק שר את השיר ב"רחוב סומסום".
לשמוליק הייתה זיקה גדולה לילדים ושירי ילדים, וקשר חזק במיוחד עם משוררת הילדים
מרים ילן-שטקליס ושיריה. שמוליק לא רק התחבר בכל נימי נפשו עם עולם הילדים המורכב
והעצוב של ילן-שטקליס, אלא היה להם גם קשר אישי, ילן-שטקליס הייתה סוג של פטרון
עבור שמוליק ואפילו הביאה לו אוכל כשישב בכלא. בקטע הזה מ"רחוב סומסום",
שמוליק האלים והאכזר הופך לדב הכי רך ביער, ובעיניי אין קטע וידאו שלוכד יותר טוב
את הצד הרך, האבהי אפילו, של שמוליק, ואת החיבור שלו לעולמה של ילן-שטקליס.
האלבום
"אחרי עשרים שנה" הוא כנראה האלבום הכי חושפני של שמוליק. כמעט כל שיר
שם מתייחס לשמוליק עצמו ולחייו (בניגוד למשל ל"חלונות הגבוהים" שאין בו
ממש שירים אישיים ולכן, על אף גדולתו וחשיבותו, לא כללתי כאן אף שיר שלו).
המאסטרפיס הגדול באלבום הזה ואולי השיר הכי טוב של שמוליק בכלל, הוא כמובן שיר
הנושא. זיווג מושלם בין מילים עזות ומדממות של רוטבליט עם מנגינה רגישה ומלנכולית
מאין כמוה, אולי המנגינה הכי יפה ששמוליק אי פעם הלחין (ולא לשכוח את ההפקה של
אילן וירצברג). וכמובן, תחושות ההחמצה, התסכול, שברון הלב מהשנים שעברו, והניסיון
האמיץ להמשיך הלאה, ליצור, לכתוב, לנגן.
נסיים
עם "זה קורה", שיר שסוגר מעגל עם "בית הערבה" וסוגר בכלל את
הסיפור של שמוליק. כמו "בית הערבה", גם השיר הזה קשור לאביו של שמוליק
ונכתב בעקבות מותו. במקור שמוליק נתן את השיר לאריק לביא, בטענה כי נדר לא לשיר
אותו בעצמו לעולם. בערוב ימיו, באלבום האחרון שלו "יום רודף יום", בגיל
68, החליט לבסוף להתמודד עם השיר הכואב בעצמו, בביצוע מרטיט במיוחד. בהתחשב בעבודה
שמדובר בשיר הלפני האחרון באלבום האחרון, כשהשיר האחרון הוא קטע אינסטרומנטלי,
אפשר לומר שזהו למעשה השיר האחרון של שמוליק בקריירה, וזהו אקורד הסיום המוחלט
שלה. בדקה האחרונה בשיר הלב נחמץ כששמוליק מצליח להתגבר על כל הדם הרע שזרם לו
בוורידים בשישים ושמונה שנות חיים, ולרגע אחד נשמע חי ורענן ממש כמו שלושים
וארבעים שנה אחורה.
זה
קורה שהדרך מתמשכת. תודה לך, שמוליק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה