יום ראשון, 29 ביולי 2012

I shall not live in vein


זו פעם שנייה שאני הולך לכתוב על אפרת בן צור בתוך כמה חודשים, ולא בכדי. בפעם הקודמת כתבתי אודות האלבום השני שלה, שנקרא בפשטות "אפרת בן צור". אפרת מוציאה אלבומים לאט לאט, פעם בחמש-שש שנים, וכשזה קורה זה אירוע אמיתי. וכמה חגיגי ומיוחד שהאלבום כולו באנגלית וכולו מוקדש לשירי המשוררת אמילי דיקינסון. דיקנסון ידועה בהסתגרות שלה מהציבור, בניתוק שלה מהעולם ומהחברה, דברים שאינם זרים לבן צור עצמה כמדומני. אבל האלבום הזה שונה מאוד מהשניים הקודמים של בן צור, למעשה מכל מה שידעתי וחשבתי עליה קודם לכן. לפני שבוע היה לי את הכבוד והעונג לחזות בבן צור ובלהקת הליווי הנפלאה שלה מבצעים את האלבום בשלמותו, ושירים אחרים, באוזןבר.

לפני ההופעה הזו, ראיתי את אפרת פעם אחת, ב"צוללת צהובה" בירושלים, לפני ארבע-חמש שנים. אפרת ההיא הייתה מבוישת משהו, סהרורית. היה נראה כי היא לא ממש מרגישה בנוח על הבמה, ולא לגמרי מבינה מה היא עושה שם. היא כמעט לא דיברה בין השירים. לא הגיע הרבה קהל, בערך עשרים איש, אבל ישבתי מאוד קרוב לבמה, והרגשתי לגמרי בהופעה פרטית. למרות המבוכה-משהו של בן צור, זו הייתה הופעה נפלאה. שרתי בקול גדול ובדמעות את השירים הנהדרים של בן צור, שהטביעה את החדר כולו בעולמה הפנימי.

האלבום החדש של בן צור, Robin, הוא אלבום מאוד מפתיע שמגלה אפרת בן צור אחרת לגמרי. יש משהו מאוד שונה באופן שבו היא שרה באלבום. קודם כל, אולי זו האנגלית שגורמת לה להישמע יותר בוגרת, או הקונטקסט המכובד של משוררת בת המאה ה-19. בן צור שרה בצורה הרבה פחות מתיילדת, פחות מאנפפת, פחות מרקיעה שחקים, ומשתמשת בקול נמוך יותר, עמוק יותר, עם חוטים דקים אך ברורים של גוספל ובלוז. עם זאת, המוזיקה היא לגמרי בן צורית, עם הלחנים המינוריים המדהימים שאף אחד אחר בארץ לא מלחין, עם הצליל ההזוי והילדותי- האוטוהרפ של בן צור, הפעמונים, הגלוקנשפיל של גיורי פוליטי, צליל גיטרת הפנדר הוינטג'ית של עומר הרשמן המצוין, הצ'לו של קרני פוסטל (שלא הייתה בהופעה בירושלים, וגם לא בהופעה באוזןבר, על כך בהמשך).

גם ההופעה באוזןבר היא אופרה אחרת. קודם כל, האוזןבר היה מפוצץ. כמה נחמד לראות שורות של כסאות ישיבה מלאות באנשים באוזןבר. האווירה חגיגית, אמנם פחות אינטימית וגם ישבנו הרבה יותר רחוק מהבמה, אבל מאוד שמחתי לראות שאנשים באים לראות את אפרת, נראה שהיא בסוג של שיא הקריירה המוזיקלית הלא עקבית שלה. לבמה עולים עומר הרשמן בגיטרות, אסף שתיל המעולה בפסנתר, גיורי פוליטי על התופים וכלי ההקשה, וכוכב הערב מלבד בן צור- גיא לוי, שסוג של מחליף את קרני פוסטל (שאפרת מסרה שהיא נמצאת בצרפת, מוסרת ש"מזג האוויר נפלא", ושאפרת כתבה לה ש"אצלנו זה קצת יותר מורכב") על באס וגם עושה את תפקידי הצ'לו של פוסטל. ואפרת עולה- לבושה בשמלה שחורה אלגנטית, חמושה בגיטרה קלאסית, אוטוהרפ- אותו כלי מיתר פרימיטיבי ומוזר, תוף בודד שהיכתה בו מדי פעם וכמה פעמונים.

זו אכן אפרת אחרת. היא לא מדברת הרבה בין השירים, לא מצגיה את כל השירים, מתנשפת מאוד בין השירים וניכר שההופעה היא מאמץ גדול עבורה. אבל יש לה נוכחות, יש לה סקס אפיל, יש לה ביטחון עצמי, יש לה מה להציע והיא יודעת את זה. ההופעה מוקדשת לאלבום Robin  שמבוצע כולו, ארבע שירים מתוך אלבום הבכורה "צוללת", שני שירים מתוך "אפרת בן צור" וקאבר קטן ויפהפה ל-“I can’t help falling in love with you” של אלביס. השירים של Robin הם קצרים וקולעים , מושתתים על טקסטים קצרים יחסית, מדויקים ומדודים, באים והולכים במין סוויש שכזה, אבל באופן סוחף שמשאיר אותך שקוע בכסא, מתמוגג. במיוחד בולטים “I’m Nobody” הנהדר שבן צור מרשה לעצמה לשחרר צעקות אקסטזה בסופו, “Remembrance”  ו-“While I was fearing it” שבהם גיא לוי עושה כשפים על הבאס, ושיא האלבום בשיר “One fainting robin”, שיר שנראה שמגיע רק פעם בכמה שנים, כשהרגע בו בן צור קופצת מהאוקטבה הכי נמוכה שלה לאוקטבה הכי גבוהה פשוט מדהים.




השירים העבריים נשמעים מאוד שונה- הם בקצב אחר, מהורהרים יותר, "מרוחים" יותר, הזויים יותר. אפרת שרה בהם אחרת- גבוה יותר, ילדותי יותר. אבל זו אותה אפרת נהדרת שדמעתי בגללה לפני כמה שנים, ואיזה כיף שגם היא בסביבה. את שירי "צוללת" אני קצת פחות אוהב, למרות ש"צוללת" ו"קח אותי" הם חלק בלתי נפרד מהזהות של בן צור. השירים מתוך "אפרת בן צור" יפים יותר, בעיקר "כבר הרבה ימים" שזכה לביצוע פסיכדלי עוצר נשימה. הלהקה ירדה מהבמה אחרי קצת יותר משעה, ואז עלתה בן צור להדרן לבד, שרה את השיר של אלביס על האוטוהרפ, ובסוף השיר, במחווה נפלאה, הרימה את ידיה לתנועת חיבוק של הקהל...לסיום הלהקה עלתה לשיר את “Till the end” שמסיים את Robin בתרועת ניצחון שקטה.



כאמור, אפרת נמצאת בשלב מאוד טוב של הקריירה שלה, היא מקבלת הרבה הערכה ואהבה מהקהל הביתי. היא גודלת, מתפתחת, משתנה, מגוונת, וזה פשוט כיף לראות ולשמוע. על ההופעה הנפלאה הזו אני חושב כבר כמה ימים. אני כבר מת לדעת מה היא טומנת בחובה לעתיד.

תודה לדורון אור על צילומי הוידאו


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה