חיה גרוטסקית

צילומים: אלון מיטלמן

זה תמיד עושה טוב על הלב שלהקה שהגיל הממוצע של חבריה אינו מעל שישים, שעדיין מקיימת קריירה סדירה ופעילה, ושמוכרת בארץ ליותר ממאה איש, מגיעה לביקור בארץ (שלא לדבר על מכשולים כמו לחצים לביטולים משיקולים פוליטיים כאלו ואחרים); אוף מונטריאול האמריקאים, שאת הzמוזיקה שלהם אפשר להגדיר כסוג של "פרוגרסיב" פופ עם השפעות רבות ומגוונות, בהחלט נופלים לקטגוריה זו, ואתמול ערב הם קפצו לביקור חטוף (יחסית) בבארבי. ההתחלה דווקא לא בישרה טובות: בעשר וחצי עלו שניים מחברי אוף מונטריאול, חמושים בכמה מקלדות ושתי גיטרות באס, ונתנו בערך חצי שעה של סט סינת'-פופ אייטיזי כחימום. עם כל הכבוד לרטרו, החומרים האלו היו חלשים מאוד, בטח בהתחשב במה שבא בהמשך הערב, וגרוע מזה- הם לא נשמעו דומים בשום צורה לחומר של להקת האם, כך שמבחינתי מופע החימום הזה היה בלתי נחוץ לחלוטין; בואו נאמר שאין לקווין בארנס, סולן הכאריזמטי והכל-יכול של אוף מונטריאול, סיבה לחשוש למעמדו ככותב רוב החומר של הלהקה. מעבר לזה שהמופע לא היה נחוץ, הוא גם גרם לכך שכאשר אוף מונטראול עלתה סופסוף בהרכב מלא, השעה כבר הייתה 11 ורבע, והדלתות נפתחו כבר ב-9, איחור רציני למדי.

אבל כשהמופע התחיל, חששותיי התבדו. מילת המפתח בהקשר של אוף מונטריאול היא אקלקטיות, וזה מתחיל כבר בהרכב עצמו: לא פחות משמינייה של מוזיקאים משופשפים ומיומנים ביותר, בראשם בארנס עצמו, שמפזזים ומתזזים בין כמה וכמה כלים, עלתה לבמה. היכולת של המוזיקאים לנגן בכלים שונים מאפשרת ללהקה קומבינטוריקה מאוד מגוונת של תזמורים ועיבודים; למשל, כשהכנר, נגן כלי הנשיפה ובארנס עצמו הצטרפו לגיטריסט הראשי ועברו לגיטרות באחד השירים נוצר הרכב שמנגנות בו ארבע גיטרות בו זמנית, או כאשר שני החבר'ה ממופע החימום המאכזב עבור לנגן שתי גיטרות באס בו זמנית. הרב-גוניות הזו בכלים מקרינה על האקלקטיות של במוזיקה עצמה: מהסול הלבן הסליזי של בואי משנות השבעים (נראה שבארנס למד היטב את האלבום Young Americans) דרך הפאנק השחור של אייזק הייז והדיסקו הבי-ג'יזי (הדורבנים יכלו ללמוד דבר או שניים מאוף מונטריאול) ועד פסיכדליה חופרת על ציר פינק פלויד של סיד בארט\להקות קראוטרוק גרמניות. לדעתי, הסאונד בהופעה שהתבסס על כלים חיים היה טוב בהרבה מהסאונד האלקטרוני של אלבומי הלהקה, למשל בשירים “Hemisdalsgate like a Promethean curse” או “Dour percentage” שנשמעים הרבה יותר חיים וחדים מגרסאות האולפן.

בארנס, שעלה עוטה ז'קט ומתחתיו חולצת מלמלה אדומה (שני פריטי הלבוש הללו נשרו בשלבים שונים של ההופעה), נראה מאוד אנרגטי ושולט ביד רמה בהרכב שלו. כמו האקלקטיות של כלל הלהקה, בארנס עצמו נראה ונשמע כמו הכלאה בין בואי בתקופת “The thin white duke”, מארק בולאן , סטיוארט מרדוק מ"בל אנד סבסטיאן" וכמה זמרי פאנק וריתם אנד בלוז. למרות שהלהקה קיימת כבר יותר מ-15 שנה, ניכר שהם מאוד נהנים ממה שהם עושים, והקהל התל אביבי האוהב הגיב מאוד בהתאם; מספיק היה לשמוע את הקהל שר עם בארנס בשיר “Bunny ain’t no kind of rider” את שורת המחץ “You ain’t got soul power”. בנוסף לקפצוצים האנרגטיים של הלהקה, מדי פעם הבליחו גם רקדנים\אמני מייצג\ליצנים מחופשים בתחפושות ביזאריות שהפריחו בלונים לקהל, או עטו סדינים שעליהם הוקרנו קטעי וידאו ארט; גימיק גימיק, אבל כזה שעובד. שיא ההופעה היה ללא ספק הביצוע המעיף והפסיכדלי לשיר המעולה והארוך “The Past is a grotesque animal” שהסתיים בסולו גיטרה וסטייג' דיווינג פרוע במיוחד של הגיטריסט הראשי.

הלהקה ביצעה סט של שעה וקצת, ירדה, חזרה להדרן של עשרים דקות ואז ירדה סופית, מה שנותן הופעה טובה מאוד שארכה בקושי שעה וחצי. הייתי מצפה מלהקה שבאמתחתה 11 אלבומים הופעה ארוכה ומפנקת יותר למעריצים, בטח אחרי הביאוס של מופע החימום והאיחור הרב, ועל כך חבל. למרות זאת ההופעה הייתה בלי ספק המסיבה הכי טובה להיות בה בתל אביב אתמול, ומי שרצה יכול היה להמשיך לאפטר פארטי בתקלוטו של בארנס עצמו. אנרגטי כבר אמרנו?