לא זזים מכאן

היום יש לי משהו מאוד משמח לספר- אחרי כמעט חמש שנים של עבודה, ושנתיים אחרי Decomposing Composers, אני מוציא אלבום סולו חדש בשם They Do Not Move. הפעם כל החומרים מקוריים, והפעם הקונספט שונה בתכלית- האלבום הוא מוזיקה שיצרתי בהשראת המחזאי, הסופר והמשורר האירי הדגול, סמואל בקט. 

יש כמה סיבות למה לעשות אלבום שקשור לבקט. סיבה ראשונה היא שאני נורא אוהב אותו, ולטעמי לקהל הישראלי הוא לא מוכר מספיק; וכמו שאני כותב בלוג כדי להכיר לאנשים מוזיקה שאני אוהב, החלטתי לעשות אלבום שמבוסס, או שואב השראה, מבקט כדי שאולי אנשים יכירו אותו יותר. הרבה אנשים שמעו בוודאי על "מחכים לגודו" אבל זה ממש קצה הקרחון של היצירה הנפלאה של האיש, אולי כי "מחכים לגודו", כמה שהוא מחזה מוזר ותמוה, הוא אחת היצירות הקלות יותר לעיכול וידידותיות למשתמש של בקט, בטח בהשוואה לפרוזה שלו (נראה אתכם שורדים את The Unnamable) או למחזות הלא ייאמנו שכתב בשנים מאוחרות יותר.

סיבה השנייה היא התוכן ה"בקטי" ואיך אני רואה אותו בחיים שלי, בהקשר מקומי, ובהקשר נרחב יותר, ובכלל- מדינת ישראל 2018. קודם כל, היצירות של בקט תמיד עושות רושם שהן מתרחשות ביקום מקביל או בשום יקום, ולא בעולם המוכר לנו; הדמויות, אם בכלל ניתן לקרוא להן כך, תלושות ומנותקות מעולמנו שלנו. את זה אני מאוד מאוד אוהב- יוצרים שבוראים עולם או יקום אחר, אלטרנטיבי, עם חוקי טבע אחרים. את זה גם ניסיתי לעשות באלבום עצמו- לברוא עולם אחר של סאונד ויצירה.

מעבר לפן האישי, כמו שאמרתי, אני מרגיש שהיצירה של בקט מאוד נוכחת ורלוונטית במקום ובזמן שבו אנו חיים. המוטיב המרכזי ביותר והחוזר תמיד ביצירה של בקט נעוץ בפער עצום בין דיבור ומעשה; הדמויות של בקט לא זזות (כמו הוראת הבימוי החוזרת בסוף כל אחת משתי המערכות של "מחכים לגודו", שממנה שאלתי את כותרת האלבום), הרבה פעמים נכות או שרויות במעין לימבו שלא מאפשר להם לזוז (במחזה “Endgame” יש הורים זקנים שתקועים בתוך כדים ענקיים, במחזה “Happy Days” הדמות המרכזית תקועה בתוך ערמת חול, וכו' וכו'), אך לא מפסיקות לדבר ולו לשניה אחת. אני מדבר- משמע, אני קיים. הדבר הזה לדעתי מאוד נוכח בישראל; אנחנו תקועים עם אותו הלך רוח ואותן בעיות כבר עשורים על עשורים בהמון תחומים, ושרויים בלימבו הזה, אבל ממשיכים לדברר את עצמנו עד אינסוף- כי מי יודע מה יקרה כשנחדל.

מעבר לכך, מאז 2009 נדמה לי שהזמן בישראל קפא מלכת- האם עכשיו 2018, או 2012, או 2015? אין כמעט הבדל- וגם זה מתקשר לאבדן מימד הזמן בעולם הבקטי. היום כבר ילדים נולדים לתוך המציאות הסטטית והקפואה הזו ונאלצים לקבל אותה כמעין אקסיומה, חוק טבע, בלי שהכירו שום מציאות אחרת וקשה לראות מתי כל זה ישתנה, אם בכלל. וזו מציאות בקטית לחלוטין.

מעבר לבקט, זה אלבום מאוד מאוד חשוב בשבילי, כי הוא סוג של נקודת שיא, וגם סיכום מסוים, של פעילות מוזיקלית של כמה שנים, שמתחילה אי שם ב-2010. עד אותה שנה חיפשתי כל הזמן מוזיקאים לנגן איתם את מה שהיה לי בראש, ומעבר לכמה ניסיונות מוצלחים לא התגבש משהו ארוך טווח. הייתי מאוד מתוסכל. בצר לי, קניתי לופר של חברת Boss. הצעד הפשוט הזה (הקדמתי את נטע ברזילי בכמה שנים!! LOL) אפשר לי סופסוף להתחיל לבנות את המוזיקה שלי. בעצם, כל מוזיקה שאי פעם יצרתי משם והלאה התבססה על הלופר הזה, שגם שירת את המוזיקה וגם הכתיב אותה בעצם. התחלתי להופיע לבד, עובד על המוזיקה שבסופו דבר יצרה את האלבום החדש (חלק מהלחנים באלבום נכתבו כבר ב-2010). במקביל התחלתי לעבוד, בהתחלה באמצעים פרימיטיביים להחריד ולאט לאט באמצעים טיפה פחות פרימיטיביים, על Decomposing composers, ואז נוצרו גם קשרים עם מוזיקאים אחרים- דורון אור שאיתו עשיתי את חונקי כמרים, שי דיאמנט (שהיה זה שמכר לי את הלופר!) ודור סיני כמובן, שאיתם עשיתי את זפת ועם דור במשך השנתיים האחרונות של Rukshin, ניר מטראסו שאיתו ניגנתי קצרות אבל שמרתי על קשר מתמשך עם השנים. אבל איכשהו הכל עדיין הדהד מהלופר ההוא של Boss.

האלבום הזה הוא בעצם סיכום של יצירת הסולו העצמאית שלי משמונה השנים האחרונות, וכולו חומר מקורי לגמרי. במקור הרעיון היה לעשות אלבום מחווה של ממש לבקט, במתכונת של ספוקן וורד, ותירגמתי כמה יצירות בעצמי והתכוונתי לקריין אותן. אבל אז החלטתי שהרבה יותר מעניין ליצור אלבום ללא מילים שמושתת באופן אסוציאטיבי ואישי על בקט והיצירות שלו, אבל בלי יותר מדי רמזים מקדימים שייכפו על המאזין את המשמעויות שלי. חוסר הצורך להתפרנס מיצירה, מה שהתווה אווירה רגועה ונטולת לחצים וחרדות, והיכולת לעבוד בבית (ובנסיעות רכבת) בצורה בלתי תלויה כמעט לחלוטין, אפשרו לי חופש יצירתי מוחלט שליטה מוחלטת בכל תו ותו- וזה הדבר הכי טוב שאני יכול לאחל לכל מוזיקאי שהוא. בהרבה מובנים, האלבום הזה הוא אני, או יותר נכון- האני המוזיקלי שלי. אם כי אני בדיוק מתכוון להתחיל להשתנות.

שקלתי האם לכתוב על כל קטע וקטע בנפרד ולהפנות את הקוראים ליצירות המקוריות של הסופר כולל יוטיובים רלוונטים, אבל אני חושב שזה קצת להאכיל אנשים בכפית, מה שלא כל כך נאמן לרוח היצירה הבקטית; נראה לי הרבה יותר כיף ומסקרן למי שלא מכיר את היצירות לחפש אותן בעצמו ולנסות למפות את המוזיקה שלי אליהן. בעמוד הבנדקמפ אני מפנה ליצירות עצמן, אבל גם גיגול פשוט של כותרות השירים בתוספת השם Beckett יביא אתכם לשם בקלות. אני סומך על מי שמספיק הרפתקן לשמוע את האלבום שלי, שיהיה גם מספיק הרפתקן לחפש את היצירות בעצמו, כמו שאני עשיתי בעצמי.

אז האלבום הזה הוא מעין סיכום ביניים של כל מה ששמעתי ויצרתי בשנים האחרונות. לא סתם אמרתי שזה סיכום. אחרי האלבום הזה וכל המאמץ המוזיקלי מהשנים האחרונות, אני מרגיש צורך בשינוי כיוון. יש לי כל מיני סקיצות חדשות ורעיונות חדשים אבל אני לא מעוניין לעשות עוד מאותו דבר. בהזדמנות זו אספר שאני גם הולך לעבור לחו"ל בעוד כמה חודשים, לתקופה לא קצרה, וזו הזדמנות מצוינת להשתנות. חלק נרחב מאוד מהציוד שלי כבר נמכר ואיננו איתי, ויש לי תוכניות ללמוד כלים חדשים ולהמשיך להתפתח כמוזיקאי בדרכים אחרות לגמרי. אז בפעם הבאה שאוציא אלבום זה כבר תהיה אופרה אחרת לגמרי.

אני רק רוצה להודות פה לאנשים טובים שבזכותם האלבום בחוץ- דור סיני, שותף לדרך בשנתיים וחצי האחרונות ומתופף שכולכם צריכים להכיר הרבה הרבה יותר; ניר מטראסו, שהקליט את דור אצלו בבית, עם סט התופים של יונתן נעים ז"ל (אני אפילו לא נכחתי בחדר); עדו להנה, איש מתוק ומקסים ביום וגיטריסט פרוע במיוחד של Steve Morris בלילה, שעשה ימים כלילות בעבודת המיקס והמאסטר באלבום; ידידי היקר עוד מימי ירושלים, רועי פדידה, שצילם את צילום העטיפה שעדיין מדהים אותי בכל פעם שאני מסתכל עליו; ארז סייג, אנציקלופדיית מוזיקה מהלכת, שאמנם לא יודע לנגן תו אחד בחיים שלו אבל תרם תרומה לוגיסטית חשובה ביותר- הלווה לי גיטרה באס; והאנשים הטובים והיקרים ב"קמע", אסף וחיים רחמני, שהאלבום מצא חן בעיניהם מספיק כדי שיסכימו להפיצו דרך הלייבל המשובח שלהם.

מאחל לכם האזנה נעימה ואני מאוד מעודד אתכם לחפש את בקט ולקרוא עוד ועוד. בעיקר את המחזות- יש לי את ה-complete dramatic works שלו וזה סוג של תנ"ך אישי. חומרים מדהימים שהקהל הישראלי לא מכיר אותם כמעט בכלל. מקווה שתאהבו את מה שבישלתי פה, וגם אם לא, אם בזכות זה נתתם הצצה קטנה על בקט, עשיתי את שלי.

מחוות, חלק א': ומי יקליט שניים לבראון?

לא כתבתי כאן הרבה זמן. התגעגעתי...החיים הולכים ונהיים יותר צפופים וסבוכים. אני יכול לספר לכם שבקרוב דברים גדולים הולכים לקרות- גם בחיים האישיים שלי וגם בסו-קולד "קריירה" המוזיקלית שלי- אלבום סולו חדש דנדש ממשמש ובא. חשוב לי למרות העומס להמשיך לנהל ולכתוב את הבלוג הזה ואני תמיד שומר בראש נושאים לכתיבה, כך שלא נעלמתי (לא שאני מדמיין חלילה שאתם מפסידים שינה בלילה בגללי....).

אחד הדברים היפים במוזיקה ובמוזיקאים היא ההערצה והאהדה שהם חשים אחד לשני. זה גם חלק מהמיתולוגיה, או המיתיזציה, סביב מוזיקה פופולארית, איך כל כך הרבה אמנים הושפעו מאותו אמן אחד וכו'. אני רוצה לפתוח סדרה של כתבות בנושא מחוות מוזיקליות של אמנים לאמנים אחרים. נתחיל בענף שבו מחוות מוזיקליות וקרדיט על השראה והשפעה מאוד מקובלים, וזה ג'אז. היום נדון במחווה כפולה- כלומר, אמן אחד עושה מחווה לאמן אחר, ואמן שלישי בתורו "מחקה" את המחווה לאמן השני. זהו אלבום המחווה Four for Trane של ארצ'י שפ, שהוא כמובן מחווה לג'ון קולטריין, ובתורו האלבום Three for Shepp של סקסופוניסט מוכר הרבה פחות משניהם, מריון בראון, שהוא חצי מחווה לשפ.

ג'אז יותר מהכל זו מוזיקה של קהילה. מוזיקה סוציאליסטית אפילו אם תרצו, סוג של משק קולקטיבי. יש המון שיתופי פעולה, ומאוד נפוץ הנושא של Sideman, אמן שמנגן תפקיד יותר משני בהרכב של האמן ה"גדול" יותר, ובתורו מנהיג הרכב עצמאי שגם בו יש סיידמנים שבתורם יהפכו למנהיגי הרכב וכו'. דבר יפה נוסף שקיים בג'אז הוא נושא החניכות, שבו אמן בכיר הופך לפטרון של אמן צעיר יותר. זה בעצם מה שהפוסט הזה מדבר עליו, כי ככה בעצם השרשרת של הג'אז מנציחה את עצמה, כמו חברה שבטית.

בשנות הארבעים, מיילס דיוויס היה חניך של צ'ארלי פארקר. דיוויס העריץ את פארקר, שבתמורה גנב ממנו ורימה אותו בהזדמנויות שונות, אבל נתן לו את הספוט. בשנות החמישים, דיוויס קיבל להרכב שלו סקסופוניסט צעיר ולא ממש מרשים בזמנו, ג'ון קולטריין. בין השאר הוא גם העיף לו איזה אגרוף מפעם לפעם, אבל הוא חנך אותו. קולטריין עצמו טיפח וחנך המון כשרונות, ביניהם צעיר חצוף ומבריק, ארצ'י שפ. וכששפ הפך למנהיג הרכב, הוא לקח סקסופוניסט אלט צעיר בשם מריון בראון וחנך אותו. מאוחר יותר בראון עצמו הפך למנהיג הרכב וגם הוא חנך אחרים, וכן הלאה וכן הלאה. זו השושלתיות הזו, מלשון שושלת, שמשמרת את המסורת של הג'אז חיה, למרות מיעוט הקהל.

ועוד לפני שנדבר על האלבומים עצמם, בואו נסתכל מי המוזיקאים שמשתתפים בהם, ומה הקשרים ביניהם. ב-Four for Trane של שפ משתתפים בין היתר הסקסופוניסט ג'ון צ'יקאיי והטרומבוניסט רוזוול ראד. ב-Three for Shepp של מריון בראון משתתף טרומבוניסט אחר, גראצ'ן מונקור. שפ, צ'יקאיי ובראון השתתפו כולם באלבום המופת האדיר בגודלו, המובי דיק של הפרי ג'אז, Ascension של קולטריין. גם רוזוול ראד וגם גראצ'אן מונקור ניגנו אצל שפ, לבד ואפילו ביחד, בהרכב של שני טרומבונים, ובהמון אלבומי פרי ג'אז אחרים. ג'ון צ'יקאיי ניגן גם בהרכב מוקדם ששפ הנהיג, New York Contemporary five. בThree for Shepp מתארח פסנתרן בשם דייב בורל, שגם שפ וגם גראצ'ן מונקור התארחו באלבומים שלו, וכן המתופף ביבר האריס, שגם הוא תופף אצל שפ. בקיצור- הכל זו פקעת מאוד מורכבת של אינטראקציות בין נגנים שמתארחים זה אצל זה ובעצם גדלים כנגנים ומוזיקאים יחד, ובטח שכחתי עוד כמה עשרות שיתופי פעולה והופעות אורח בין קבוצת הנגנים הזו, המצומצמת למדי בסך הכל.

Four for trane הוא לא סתם אלבום מחווה לטריין, הוא גם אלבום הבכורה של שפ כמנהיג הרכב, ולדעתי הלא מלומדת אלבום המחווה הראשון אי פעם לטריין. מה שיפה באלבום הזה הוא שאי אפשר כמעט להרגיש את המחווה. טריין הוא אחד המוזיקאים עם הסאונד הכי אישי בג'אז, ועם הכי הרבה חקיינים; אפשר לזהות פראזות שלו מחוקות ע"י אחרים מקילומטרים. אבל הגישה של שפ לסאונד ואלתור שונה בתכלית וכמעט לא ניתן לזהות אצלו, בעיקר בסגנון המוקדם הזה שלו, כמעט שום השפעה ישירה; מצד אחד, נראה ששפ מושפע הרבה יותר מסקסופוניסטים טרום-קולטריינים, אולד סקול כאלה, כמו קולמן הוקינס, או בכלל מהפסנתרן תלוניוס מונק בסגנון הנגינה המקוטע, ומצד שני מבני דורו כמו אלברט איילר ופרעה סנדרס, מאשר קולטריין. בנוסף, רוזוול ראד תפקד כמעבד של האלבום, וביחד עם שפ הם לקחו קטעים של טריין, פירקו אותם לגורמים והרכיבו מחדש בהרכב שונה לגמרי ובאור שונה לגמרי. אבל ברור שבלי הרוח הגבית של טריין, האיש שהחליט לאמץ את ה- New Thing כמו שקראו לפרי ג'אז בזמנו, שפ לא היה בכלל עושה את האלבום המצוין הזה.

Three for Shepp הוא אלבום יותר קיצוני; אם טריין ושפ היו מאנשי ה"מעגל הראשון" של הפרי ג'אז, ושפ לקח נגנים שהם מה"מעגל השני", כמו בראון, הרי שבראון עצמו כבר לוקח נגנים מה"מעגל השלישי". במילים אחרות, זה אלבום יותר קשה ופחות מתקשר. ב-Four for Trane המאזין יכול היה להיעזר בעובדה ששפ עבד עם קטעים מוכרים של טריין (למעט קטע אחד מקורי שלו), בעוד שב-Three for Shepp רק שלושה מתוך ששת הקטעים הם של שפ (השאר מקוריים של בראון), וגם הקטעים האלו לדעתי לא יצאו באלבומים של שפ. שימו לב לעטיפות- ב-Four for Trane אנחנו רואים את שפ ואביו הרוחני טריין, ב-Three for Shepp אנחנו רואים את בראון והפטרון שפ. המסר ברור- יש כאן המשכיות ויש כאן שושלת, וחבל שאף אחד לא הרים את הכפפות לעשות אלבום בשם Two for Brown או משהו בסגנון. האלבום של בראון לטעמי פחות סוחף מזה של שפ, ובראון גם הפך לסקסופוניסט הרבה פחות מפורסם משפ, אם כי מוערך מאוד.

אולי רק לסיים, אני חייב לציין ששושלת הג'אז והפרי ג'אז לא הסתיימה, וממש בחודשים האחרונים פורחת כאן בארץ סצנה נפלאה של הופעות סלון, בראשות האדמו"ר והאיש שיזם ומארגן את הערבים האלו, ארנון גלבוע. ארנון עצמו אינו "נגן" אבל הוא איש יקר מאוד שמוזיקה זורמת לו בעורקים, ואפשר לומר די בוודאות שמעולם לא הייתה למיקרוסצנה של הפרי ג'אז הישראלי עדנה כל כך גדולה. ואם שנים נגנים כמו אלברט בגר והרולד רובין היו כמעט בודדים בסצנה הזו, בהופעות הסלון מככבים בעיקר הבנים והנכדים הרוחניים שלהם.

עין תחת עין

2017 הייתה שנה מאוד עמוסה בארועים בשבילי, חלקם מאוד מרגשים ומשמחים וחלקם מאוד קשים ומלחיצים. מה שכן, זאת לא הייתה שנה ששמעתי בה הרבה מוזיקה. כן ניגנתי ויצרתי בה מוזיקה- שזה האלבום של Rukshin שיצא לאור סופסוף, וממש בקרוב ( סקופון) אני מוציא אלבום סולו נוסף- אבל לא היה לי פנאי או משאבים או כח לשמוע הרבה מוזיקה חדשה. מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני לא עושה פה אף פעם סיכומי שנה בומבסטיים ואני תמיד מחוויר לעומת בלוגי מוזיקה אחרים שעושים רשימות של מיליארד השירים והאלבומים הטובים שיצאו השנה.

 מה שכן, בדרך כלל אני בוחר אלבום אחד שעשה לי את זה בצורה מיוחדת. האלבום הזה, לשנת 2017, הוא אלבום הבכורה של הרכב בשם Ex Eye. אם אתם אומרים לעצמכם עכשיו "מי?" אז זה כבר מצוין כי אני הולך להכיר לכם משהו חדש. קל מאוד לשמוע היום מוזיקה חדשה, אבל הרבה יותר קשה לשמוע מוזיקה מקורית. ומה ש-Ex Eye עושים הוא לא רק מקורי, אלא גם מדבר אליי בצורה מוחלטת.

את Ex Eye מוביל אחד המוזיקאים הכי מוכשרים ואהובים עליי בפלאנטה, קולין סטטסון. סטטסון הוא בעיקר סקסופוניסט ויש לו שתי התמחויות- האחת היא נגינה מחזורית, השניה היא שימוש בכלי מפחיד ומאיים למדי- סקסופון באס. סטטסון שימש כנגן אולפן של טום וויטס למשל, וגם הקליט אלבומי סולו מעיפי מח ומפילי לסת, אבל Ex Eye זה כבר ליגה אחרת לגמרי, כי מה שהם מנגנים הוא מין משהו קשה מאוד להגדרה, אבל אפשר לצמצם אותו לכדי וריאציה של מטאל אוונגרדי אקספרימנטלי עם הסקסופונים של סטטסון.

השילוב בין הסקסופונים הנמוכים ומוכי האובססיה של סטטסון ביחד עם סאונד המטאל\נויז\פוסט רוק\ הכנס עוד מיליון ז'אנרים והגדרות אחרות\ של שאר חברי ההרכב הוא מדהים. זה אינטנסיבי, חונק, מלחיץ, ובעיניי נפלא. משהו שבאמת בא מהמעמקים, ועם זאת מדובר במפלצת יפה במיוחד.

ולמה אני כל כך פאקינג אוהב את זה? כי הדבר הזה הוא בדיוק האנטיתזה של הגדרות וקיטלוגים. סקסופון בדרך כל מקוטלג ומשויך לג'אז. ג'אז פעם היה התגלמות החופש במוזיקה: גאונים כמו צ'ארלי פארקר וקולטריין הרשו לעצמם לכתוב את החוקים לעצמם, ואחר כך אנשים כמו אורנט קולמאן ואלברט איילר ריסקו את החוקים האלה לחלוטין. היום כבר יש דרך ברור איך "צריך" לנגן ג'אז, ואת זה לומדים באקדמיות למוזיקה למיניהן באופן כמעט מדעי ומתמטי, שאני מוצא חסר חיים ועניין לחלוטין. פעם ניהלתי שיחה קצרה בנושא עם אלברט בגר, שמלמד קצת באקדמיה למוזיקה בירושלים, והוא סיפר לי שהתלמידים שם לא מכירים בכלל ז'אנרים שלמים של ג'אז, כמו פרי ג'אז למשל.

אבל לנגן סקסופון באס בנשימה מחזורית ולשלב את זה בתוך להקת מטאל? בלי לצטט פראזות של צ'ארלי פארקר? את זה לא מלמדים בשום אקדמיה כלשהיא. אין שום "חוק" מוזיקלי שמתיר לעשות את זה. ושלא נחשוב חס וחלילה שמטאל זו כזו מוזיקה פתוחה ומשוחררת- בהחלט בהחלט לא! להקה בלי באסיסט?! עם סקסופון?!?! סליחה, מה זה? איפה זה יושב בתוך האלגוריתם של קיטלוג תתי-ז'אנרים של מטאל?! האם זה דום, סטונר, בלאק, דת' מטאל מלודי שוודי, או בכלל ג'אזקור, או מאת' רוק????? אהההה, האלגוריתמים קורסים לתוך עצמם!!!!

רבותי, ככה נשמעת מוזיקה מאתגרת, מקורית, מרתקת באמת, כזו שזורקת את כל ההנחות המוקדמות על מה זה מוזיקה, איך היא צריכה להיות ואיך צריך לנגן אותה. זה לא ג'אז וזה לא מטאל וזה לא צ'רקסים שמנגנים דאבסטפ- זה פשוט מה שזה. אני סופר מתחבר לזה כי  גם המוזיקה שאני רוצה לעשות, המוזיקה שאני מדמיין בעתיד, היא כזאת. חברים, לשיטתי זה הג'אז האמיתי, זו רוח הג'אז האמיתית- להתעדכן, לאתגר ולהתאתגר, לצאת מאזורי הנוחות על מנת שלא לחזור לעולם, להעז, לשנות, לנסות, גם אם להיכשל.

בואו כמו שאתם, תשכחו מה שאתם יודעים או חשבתם על מוזיקה, ותחוו את זה. אם אתם בניו יורק, חפשו הופעה של Ex Eye, תלכו, כבו את הסמארטפונים שלכם ותתמסרו. ובינתיים אתם מוזמנים לשמוע את האלבום הנפלא הזה ולנסות לדמיין איך המוזיקה של העתיד תישמע. נתראה ב-2018, שהולכת להיות בשבילי שנה אפילו יותר סוערת מקודמתה. אני מקווה שתהיה בה עוד הרבה הרבה מוזיקה כמו זו של Ex Eye. 

הפרצוף שלי גמור, הגוף שלי הלך

מה עוד אפשר לומר, לכתוב, לדבר על ניק קייב? מה עוד אפשר להוסיף על ערימות המילים שנשפכו אחרי שתי ההופעות בהיכל, שהיה לי את הכבוד והעונג להיות נוכח בראשונה מהשתיים? אולי רק זה, המובן מאליו: מדובר באחד האמנים הגדולים ביותר בארבעים השנים האחרונות ובכלל. אשף בכל תחום- כתיבה, הלחנה, ניהול להקה, ביצוע. פנומן. והכי אני אוהב אצלו את הבשלות ואת ההתמדה. פאק, הבנאדם בן שישים, נראה כמו בן ארבעים, נשמע כמו בן עשרים ויש לו פאשן ואנרגיות של ילד בן עשר. ועושה את זה כבר ארבעים שנה.

אני לא הולך לכתוב על ההופעה הזו- רבים וטובים כבר עשו זאת ומה כבר אני הקטן יכול לחדש. אבל אני כן אדבר על אחת הפאזות הכי מעניינות בקריירה הסופר מגוונת ועשירה של קייב, פאזה שמשום מה לא כל כך זוכרים. כי אחד הדברים שאני הכי אוהב שאמנים עושים הוא כשהם מנתקים את החוטים, עושים קצר ומניעים מחדש את המנוע של הקריירה שלהם בצורה הכי לא צפויה שיש, ואת זה קייב עשה בצורה הכי טובה שאפשר עם הרכב הבת של הבאד סידס, Grinderman.

את הקריירה המרהיבה של קייב אפשר לחלק לכמה שלבים ברורים. מתחילים עם The Boys Next Door  הפרהיסטורית וה-Birthday Party, בעצמה אחת הלהקות הכי טובות בהיסטוריה. ממשיכים באמצע האייטיז עד סופם, עם סדרה של אלבומים סולו מעולים, עוצמתיים, מקוריים, גולמיים ומלאי זעם ותשוקה. משם מתחילת עד אמצע הניינטיז עם אלבומים יותר עגולים ומופקים עם סאונד הרבה יותר מסחרי, שנחשבים קלאסיקות אבל קצת פחות טובים לטעמי באופן כללי מהאייטיז; משם מגיע שלב שאני, במה שהולך לעצבן המון אנשים, קורא לו "שלב הדשדוש"- אלבומי בלאדות שאותי בעיקר משעממים, עד אמצע הנוטיז פחות או יותר  (יש המון המון אנשים שמתים על האלבומים האלה. לא אני); ואז, התעוררות מחדש עם אלבום כפול מעולה, מה שמוביל אותנו עד היום- עם אלבומי מופת של הבאד סידס, עם פסקולים מצוינים ביחד עם יד ימינו של קייב, וורן אליס, ועם פרויקט הצד המופרע והבלתי צפוי והנפלא כל כך- הלוא הוא Grinderman.

Grinderman זו להקה שהיא קונספט גאוני, משום שזו לא באמת להקת בת ולא באמת הרכב צדדי. לכאורה היא נגזרת כמעט זהה של הבאד סידס- הלהקה מורכבת מקייב, וורן אליס כמובן שקייב לא עושה צעד אחד בלעדיו כבר עשור פלוס, באסיסט הבאד סידס מארטין פ. קייסי והפרקשניסט\מתופף שני של הבאד סידס, ג'ים סקלוונוס. אם תוסיפו להרכב הזה את המתופף תומאס ווילדר ואת הקלידן קונווי סאוואג' תקבלו בדיוק את הבאד סידס- מבחינת הפרסונאל.

אז מה בעצם ההבדל? שמיים וארץ. כי Grinderman היא למעשה להקה שהיא אלטר אגו של להקה אחרת. היא מה שהבאד סידס היו יכולים להיות ביקום מקביל. היא המיסטר הייד עבור הדוקטור ג'קיל של הבאד סידס. הם דארת' ויידר, הבאד סידס הם אובי ואן קנובי, וכן הלאה והלאה- הכניסו כאן כל מטאפורה אפשרית שנראית לכם. וכל זה בגלל  שקייב הרגיש שהוא חייב לעשות דבר כמו Grinderman כדי להיטען מחדש, להתנסות שוב, להתחדש. יותר מהכל, Grinderman היא מעיין הנעורים של הבאד סידס.

מעבר לזה, הבאד סידס הם הלהקה של קייב, אבל Grinderman זו כבר להקה אמיתית שלא "שייכת" בהגדרה לאף אחד. מה שאומר שלקייב יש פחות אחראיות והוא יכול להרשות לעצמו להתנסות בדברים שהמסגרת היותר מהודקת ומאופקת (יחסית) של הבאד סידס לא מאפשרות לו- למשל, לנגן גיטרה, אפילו שהוא גרוע בזה. או לנגן אורגן מחובר לדיסטורשן. ואולי הכי חשוב- לקחת את עצמו קצת פחות פאקינג ברצינות. השימוש בהרכב יותר מצומצם הוא בו זמנית יותר מינימליסטי אבל יותר פרוע ומשוחרר.

אבל אולי הדבר הכי בולט ב-Grinderman  הוא, שזו להקה סקסית להחריד. אם הבאד סידס היא להקה שקודם כל משפריצה דם- בין אם זה דם מטאפורי, מדם ליבו של קייב, או הדם של גיבורי השירים שהורגים ונהרגים בערימות כאילו זו מינימום עונה של "נארקוס"- Grinderman משפריצה זרע ויזע בכל מקום. לא רק השירים עוסקים בסקס, זו המוזיקה עצמה שסקסית בטירוף, והמוג'ו האדיר של קייב, שלפעמים נראה בלהקה הזו כמו פאלוס אנושי ענקי, בהחלט מוסיף לכל העניין. קייב הוא למעשה אמן בלוז בתחפושת, כל דבר שהוא עושה בעצם מבוסס על בלוז. אם בשנות השמונים הוא לקח את אלמנט המוות בבלוז ופחות או יותר בנה עליו את הקריירה שלו, כאן הוא לוקח את אלמנט הסקס של הבלוז ולוקח אותו לקיצון. במילים אחרות- אם אתם מתכננים איזה פולחן אורגיות על מנת לזבוח לבכחוס, זו הלהקה שאתם צריכים ברקע. זו להקה יותר שעירה, יותר מיוזעת, יותר מחורעת, יותר מכוערת, יותר מסריחה, יותר סליזית ויותר חרמנית מלהקת האם. זה קייב ושות' בגרסאת הdirty old man, אשמאים זקנים וחולי מין שכמותם. וזה פשוט פאן!

מוזיקלית, לפחות חמישים אחוז מהסאונד של הלהקה מושתת על וורן אליס, שמנגן כל מה שנשמע כמו גיטרה אבל איננו גיטרה- בוזוקי חשמלי, מנדולינה חשמלית, כינור מחושמל, לופים, אפקטים ומיליון ואחת שמונצים אחרים. עליו מוסיף קייב את הגיטרה המאוד לא מקצועית שלו ואת האורגן המחושמל, כשקייסי וסקלוונוס ממצקים את הכל בחטיבת קצב רוקנרולית בסיסית. אני מאוד מאוד אוהב את השימוש של אליס וקייב ברישול: הם לא מקפידים על הכיוון של הכלים ואליס עושה שימוש נרחב בלופים שאינם מסונכרנים עם הטמפו של השיר. זה יפהפה ומאוד מפתיע כל פעם מחדש, והם עושים את זה המון גם באלבומים של הבאס סידס (ב-Skeleton Tree המופתי, אחד האלבומים הכי גדולים בקריירה של קייב, הוא גם עושה שימוש בשירה שלא יושבת על הביט אלא מסביבו, לפעמים מקדימה אותו ולפעמים מאחרת, וזה ממש מדהים).

ב-2007 הפתיע קייב את העולם בהשקה של הלהקה ושל אלבום חדש שנשא את שמה. ראינו את קייב בכל מיני וריאציות ופוזיציות- אבל אף פעם לא עם גיטרה חשמלית (ועם שפם חדש ומכוער במיוחד). בניגוד להפקות המושקעות של הבאד סידס- שרק כמה שנים קודם לכן הוציאו אלבום כפול- אלבום הבכורה של Grinderman נשמע כאילו נכתב, עובד, הוקלט ומוקסס בתוך יומיים. קייב לא התנסה בסאונד גולמי כזה מאז ימי ה-Birthday Party. וזה נשמע אדיר- שומעים שארבעת המזדקנים האלה, כמו חבורת מילואימניקים ששכחו אותם באיזה טנק בנגב, פשוט מתפרעים בלי חשבון. אני מצרף גם קטעים בהופעות מתוכניות טלוויזיה- שימו לב לקייב ב-No Pussy Blues, אולי השיר הכי בולט של Grinderman בכלל, אולי השיר הכי גאוני שנכתב על תסכול מיני, תראו איך הוא ממש רוטט שם מרוב תשוקה:

ב-2010 הלהקה התכנסה להקלטת אלבום שני, שנקרא פשוט Grinderman 2. כאן, כמו שקייב אמר בעצמו, הלהקה כבר לקחה את עצמה יותר ברצינות. זה אלבום יותר מושקע מבחינת כתיבה עיבוד והפקה, ושומעים את זה- מדובר באחד האלבומים הכי טובים של קייב אי פעם. יש בו אלמנטים דומים של הסאונד המופרע של אלבום הבכורה, אבל הוא הרבה יותר מפותח והשירים הרבה יותר מתקדמים ופחות גולמיים, והרבה יותר פסיכדליה היישר מתוך הזקן הלא רחוץ של וורן אליס. רק החרמנות זהה פחות או יותר לאלבום הקודם. שימו לב לקליפ האולטרה-ביזארי ל-Heathen Child:

ב-2011, באמצע הופעה, קייב הודיע לקהל שהלהקה גמרה. "אולי נתראה בעוד עשר שנים, כשנהיה זקנים ומכוערים אפילו יותר". הוא טען שהלהקה השיגה את מה שנועדה עבורו. אבל אני חושב, שהוא השתיק את הלהקה מסיבה אחרת- היא נהייתה טובה מדי, יותר טובה אפילו מהבאד סידס. Dig Lazarus Dig, האלבום של הסידס שיצא בין שני האלבומים של Grinderman, הוא אלבום לא רע אבל הרבה פחות בולט ומרשים משני הגריינדרמנים האחרים. הגולם התחיל לקום על יוצרו ומיסטר הייד התחיל להשתלט על דוקטור ג'קיל, והדרך היחידה לסיים את הסכיזופרניה הזו הייתה לשים את Grinderman בצד.

אז יאללה, רק עוד שלוש שנים וקצת עד 2021, נחכה. לצערי נראה שקייב לא מתקדם בתחום הכיעור....

נגד אלפקה

בשנתיים האחרונות יש לי את העונג (...) לעבוד באופן מאוד אינטסיבי בלהקה. או שנאמר כת- כת של שני אנשים, וזו רוקשין (Rukshin), שמורכבת מעבדכם הנאמן על גיטרה, סקסופון, ושמונצים שונים שעושים "פינג!", ודור סיני, מתופף, בעל מצילות שבורות גאה, תסריטאי ואיש שחי בספרות אחרות מאלו המוכרות לנו כאן.

בראשית היינו טריו, עם שי דיאמנט על באס, והתקראנו זפת. במאי שנה שעברה קבענו הופעה, ואז שי לא יכול היה לבוא. כדי לא לבטל החלטנו שאני ודור נעלה כצמד, מה שעשינו- וכך נולדה רוקשין, מהופעה שהייתה מאה אחוז מאולתרת. אחרי שתי הופעות דור סיפר לי את הקונספט, המיתולוגיה מדע-בדיונית שהמציא, שעליה מבוססים הקטעים של רוקשין: סיפורו של רוקשין, החייזר הפולש, ברחבי הגלקסיות, כובש אנדרומדות מסוגים שונים, כשהוא חובר לגוסטבוס, התמנון האנושי, ומלחמתם באלפקה הגנרל הלום הקרב שלצידו קצין המבצעים הנאמן שלו.

דור שיכנע אותי להקליט אלבום שחציו מוזיקה שמבוססת על הקונספט, שנוצרה כולה מאלתורים שלנו בהופעות (שכולם צולמו ותועדו ונותחו שניה אחרי שניה, ומתוכם חילצנו טיוטות שהפכו לקטעים של ממש), וחציו- תסכית שיציג פרק במיתולוגיה של רוקשין. אני לא יכול להגיד שהבנתי הרבה מזה אבל החלטתי לזרום איתו להרפתקאה הכי משונה של החיים המוזיקליים שלי. עשינו מין מישמש של מטאל-נויז-קראוטרוק-ספייסרוק-אלתור חופשי-פרי ג'אז- פוסט פאנק-גריינדקור-סטונר מופרע ומופרך, בלי מילים. לפעמים צריך לתת לידיים פשוט לנגן. זה לא שניסינו בכוונה לנגן ככה- לא יכולנו אחרת.

וכך עשינו. אחרי אי.פי. שהוקלט בתנאי גרילה ונשמע כמו תאונת דרכים בין מכבש לבולדוזר, ואחרי עשרים הופעות בחורים של החורים (בין השאר הופענו בלילה הכי קר בשנה בתל אביב מאחורי מגרש חניה) הלכנו לעשות אלבום באורך מלא- סופר מלא, 73 דקות, שזה כמו ארבעה אי.פים של להקות אחרות. את החצי הראשון הקלטנו באולפני הבי סטודיוס ז"ל בנובמבר-דצמבר שעברו. לאחר גלגולים שונים ומשונים, ההקלטות מוקססו ע"י ניר מטרסו ועברו מאסטרינג ע"י עדו להנה. זה אולי נשמע לפעמים כמו מטאל או נויז אבל הגישה שלנו תמיד הייתה ג'אזית ביסודה, שפשוט עולים לנגן עם מינימום הכנות מוקדמות, או אם לצטט את הגיטריסט הנפלא של קפטן ביפהארט, זוט הורן רולו: Plug it in and play the shit. הקטעים נכתבו על בסיס התקשורת והנגינה המשותפת שלנו והאינטראקציה שהייתה בחדר, כשכל ביצוע שונה לגמרי מקודמו. חלק מהקטעים אולתרו לחלוטין באולפן עצמו. נראה אתכם מזהים מה אולתר ומה נכתב מראש (על בסיס מה שגם אולתר).

החצי השני הוקלט במה שקרוי "אולפני גגף" ומורכב מ-26 דקות של מלל שהוקלט ע"י דור בטייק אחד רציף. דור עבד שנים על פיתוח העלילה והדמויות של רוקשין וזה פשוט יצא לו בנאגלה אחת מרוכזת. רוקשין וגוסטבוס יוצאים לכבוש את העיר והכוכב של אלפקה והקצין, מתחולל קרב שבמהלכו הקצין נשבה, מה שמגייס את אלפקה להצילו. דו הקרב בין רוקשין ואלפקה, מה שנתן לאלבום את שמו- Rukshin Vs. Alpacka, עומד במרכז התסכית. את הליווי המוזיקלי הקלטתי בבית והוא מורכב מגיטרות, סקסופון, חליליות, מלודיקה, אפליקציות חינמיות בפלפון, לפטופ, צעצועים של הבן שלי, והאיי-רובוט הביתי שהוקלט במהלך נקיון בית שגרתי.

זה לקח לנו כמעט שנה שלמה מהחיים אבל Rukshin Vs. Alpacka רואה סופסוף אור. לא ברור אם העולם מוכל לעכל מפלצת מתנגשת חזיתית כזו של 73 דקות אבל אתם מוזמנים לשמוע מה רקחנו לכם. הכל כאן.

הנה גם האי.פי. שלנו:


וכמה סרטונים מייצגים (אגב, כ-ל ההופעות שלנו אי פעם מתועדות באורך מלא ביוטיוב!)

לפלוש!

בין המבריק למטומטם

ממש לאחרונה הסתיימה (?) אחת האודיסיאות היותר יצירתיות, מקוריות, מתישות, מפרכות, משונות, מדהימות, מפוצצות מח, מטופשות, מגוחכות, הכל נכון וגם הרבה יותר מזה- הלא היא העונה השלישית של "טווין פיקס". בעקבותיה מצאתי את עצמי צולל בתוך האוקיאנוס הייחודי שנקרא המח של דיוויד לינץ'- כלומר היצירה שלו שהיא שיקוף MRI של המתחולל שם בפנים. אחד הדברים המפתיעים שגיליתי לגבי האיש, דבר שלא אמור להפתיע אף אחד שבאמת נבר ביצירה שלו: הוא גם מוזיקאי של ממש, אבל בעת ובעונה אחת כפי שהגדיר זאת בעצמו גם “Non Musician”.

לפני שניגש לעניין, אני רוצה לתת את שני הסנט שלי בנוגע ליוצר הייחודי הזה באופן כללי. אני חושב שהמוטיב הכי מרכזי בעבודה של לינץ', מה שמאפיין יותר מכל את הסגנון האישי שלו, מה שהביא לו מעריצים רבים שסוגדים לכל דבר שהוא מוציא וגם משמיצים רבים שרואים בו שרלטן בלתי נלאה, הוא התנועה על הציר בין המבריק למטומטם. סצנה של לינץ' יכולה להיות מבריקה ברמה מעוררת השתאות, אבל יכולה גם להיות מטופשת בצורה בלתי נסבלת, והיא יכולה להיות גם דבילית וגם גאונית בו-זמנית, שזה הכי מבלבל ואולי גם הכי מתגמל.

אם ניקח את הדוגמא הכי טרייה- טווין פיקס בעונתה השלישית, אולי הבייבי הכי גדול של לינץ' שביים את כל 18 הפרקים שלה, אפשר למצוא בה המון הברקות והמון טמטום והמון שילובים שלהם. כשקופר מדבר בחדר האדום עם עץ שמולבש עליו מעין איבר אנושי רוטט- ולעץ הזה, כמו לקופר עצמו, יש כפיל מרושע- זה גם מבריק אבל גם, הי, די מטומטם. זה בבת אחת עץ מדבר, ו....עץ מדבר. תחליטו אתם אם זה יותר מבריק או יותר מטומטם. ויש עוד המון דוגמאות כאלה: כשגורדון קול, הלוא הוא לינץ' עצמו (שאולי החזיר את כל הסדרה רק כדי לשחק את התפקיד הנהדר הזה שוב), מספר על "עוד אחד מחלומות מוניקה בלוצ'י" שלו בכיכובה של בלוצ'י בתפקיד עצמה- זה ממש מבריק, וגם קצת מטומטם. כשאודרי הורן ובעלה הגמד רבים במשך כמה סצנות שנמשכות מינימום עשר דקות ומתווכחים האם לצאת לחפש או לא לחפש איזו דמות בשם בילי שאודרי שוכבת איתה וכלל לא מופיעה בסדרה (אלו היו סצנות שממש סבלתי לצפות בהן)- זה ממש מטומטם, וגם קצת מבריק. מעריצי לינץ' מדגישים את ההברקות, שונאי לינץ' את הטמטום, אבל היופי הוא שאי אפשר באמת להפריד בין השניים.   

עכשיו נתמקד במה שלכבודו התכנסנו כאן- וזה, היצירה המוזיקלית של לינץ', כשהמוקד שלי הוא האלבום המצוין The Big Dream. אחד המאפיינים הסגנוניים המזוהים עם לינץ' הוא האספקט האודיטורי של הסרטים, מה שמתאפיין הן בבחירת המוזיקה שנלווית לסרטים, ולא פחות  מכך- בעיצוב הסאונד, תפקיד שבדרך כלל לינץ' עושה בעצמו. אם נחזור לטווין פיקס עונה 3, היא מאוד עשירה בסאונד- למשל, הצליל הזה של החשמל שיוצא משקעים, כמו אותו שקע שקופר יצא ממנו מהחדר האדום אל העולם האמיתי (עוד רגע מבריק ומטומטם בעת ובעונה אחת). בזמן שהעונה השלישית שודרה ביליתי כמה ימים במלון בפירנצה ואני מוכן להישבע שבחדר היה בדיוק רעש כזה משקעי החשמל!

במילים אחרות, ללינץ' יש אוזן וחוש לסאונד מרהיבים, ובכל מה שקשור לחוויה האודיטורית ביצירה שלו- הן פסקול והן סאונד- הוא שם דגש חשוב מאוד. אי אפשר היה למשל לפספס בעונה השלישית שבסוף כמעט כל פרק התארחו מוזיקאים מפורסמים יותר ופחות, כשהשיא היה בפרק אחד של הסדרה שכבר הפך לדעתי מיתולוגי- פרק 8- שבו, באמצע שום מקום, מבליחים ניין אינץ' ניילס ושרים באמצע הפרק שיר שלם. זה היה רגע אדיר, לא בגלל שאני מעריץ את הלהקה (אני לא), אלא בגלל שאני מעריץ את לינץ' שפשוט עושה מה שבא לו, ואם הוא רוצה לעצור את כל הסדרה בשביל לשים שיר של הרכב שהוא אוהב הוא פשוט יעשה את זה. ככה נראה חופש יצירתי ואומנותי מלא וזה ההישג הכי גדול של העונה השלישית ושל לינץ', לטוב ולרע.

וכאן סופסוף אני מגיע לאלבום הנהדר The Big Dream. זהו האלבום השלישי שלינץ' עשה- קדמו לו Crazy clown time ועוד כמה פרויקטים מוזיקליים שיתופיים. אף שהאלבום נחשב כאלבום סולו, לינץ' עשה את האלבום יחד עם מוזיקאי בשם דין הארלי. שניהם כתבו את כל השירים- למעט שיר אחד בולט של לא אחר מבוב דילן, ושניהם מנגנים בכל הכלים. כל מי שמכיר ולו בקצת את היצירה של לינץ' יודע עד כמה לחלומות יש בה מקום מרכזי. בין אם זה קופר וגורדון קול, או הסקסופוניסט מ-Lost Highway, או חלקים חשובים ביותר מ"מלהולנד דרייב" ואולי בעצם כל הסרט עצמו, אינספור דוגמאות אחרות- לינץ' שואב השראה עצומה מחלומות. למרות זאת, The Big Dream הוא דווקא אלבום שבאופן די מפתיע נעוץ חזק דווקא במוזיקה מאוד ארצית- בלוז. אבל כמו הטייק של ניק קייב והבאד סידס על בלוז ואמריקאנה באלבום המופת The Firstborn is dead,  אל תצפו פה לחיקויי בליינד למון ג'פרסון- זו בלוז כמו שלינץ' מבין ועושה אותו.

לינץ' והארלי יצרו כאן מין מיקס מאוד מעניין בין בלוז וסגנונות אמריקאנה וינטג'יים אחרים- רוקאבילי, בלאדות טיפשעשרה בסגנון שנות החמישים- עם אלקטרוניקה והפקה מאוד מודרנית. זה יוצר משהו שנע בין המאוד חדש למאוד ישן, רעיון שאני מאוד אוהב- למשל, העיצוב של גות'הם סיטי בקומיקס ובסרטי באטמן למשל, וגם מאוד מתאים ליצירה של לינץ', וגם לקונספט של מבריק מול מטומטם. מעבר לחומרים עצמם, יש אלמנט נוסף והוא השירה של לינץ', שמאוד מפתיעה לטובה: הקול המאנפף שלו איכשהו מתאים לערפל הבלוזי שהוא והארלי רקחו כאן.

מהפתיחה המהוססת של שיר הנושא, דרך הרוקאבילי המוחץ של שירים כמו “Star Dream Girl” ו-“Sun can’t be seen no more” שבו מתארח גם בנו של לינץ', ריילי, על גיטרה (ריילי גם מבליח באחת הלהקות שמנגנות בעונה השלישית של טווין פיקס), דרך בלאדות כמו “Cold wind blowin’” ו-“The line it curves” שממש מצמררות, והרוק העירוני הנוקשה של שירים כמו "Say it" ו-“We rolled Together”, לינץ' והארלי יוצרים אלבום דחוס מאוד, עמוס בדימויים, עם טאץ' אפל ומהפנט. אני מצאתי את עצמי נמשך ומתמכר אליו מאוד מהר, אל סאונד הגיטרות המשובח במיוחד, ובעיקר נמשך אל קול הסבתא המשוגעת של לינץ'.

ויש גם את הקאבר לדילן, לשיר “The ballad of Hollis Brown”, לא פחות. זה אחד השירים האהובים עלי ביותר של דילן ואפילו הקדשתי לו פעם פוסט שלם. באופן מעניין, לינץ' טען כי הקאבר אינו לביצוע של דילן, אלא דווקא לביצוע של נינה סימון לשיר. אני פחות ראיתי את הקשר, אבל גדול עלי להבין את המח של לינץ'. בכל מקרה מדובר בקאבר מצוין, כשהביצוע האוטיסטי משהו של לינץ' תפור על הטקסט המדמם והכואב של דילן.

לינץ' עשה את האלבום ב-2013, בגיל 67. אחרי כמעט 40 שנות קריירה, היום הוא הגיע למצב שבו הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו. כבר אמרנו- חופש אומנותי ויצירתי מלא. אם נחזור לציר המבריק\מטומטם, האלבום The Big Dream בהחלט יושב יותר על קצה ה"מבריק" בסקאלה הזו, עם מעט מאוד רגעים מטומטמים. מרשים מאוד שיוצר כלשהו, כל שכן לא מוזיקאי של ממש, עושה אלבום רענן כל כך בגיל 67, אבל זה הרי לינץ'. מה שהכי יפה בו הוא, שזה אלבום עם חזון ממש מגובש של סאונד כוונה אומנותית, ולא סתם אלבום של במאי שמנסה את כוחו במוזיקה. ואת האלבום הזה גם שונאי לינץ', אלה שאוהבים לשנוא אותו בגלל הטמטום, יוכלו לאהוב- בשל ה"מבריקות".

ואני חייב לסיים את הפוסט מאנקדוטה לינצ'יאנית שלא קשורה לאלבום בשום צורה ישירה. אני לא יודע למה זה קשור אבל משהו חזק ממני בכל זאת רוצה לספר את זה. בשנת 2006 סינמטק ירושלים ערך רטרוספקטיבה ללינץ', לרגל צאת סרטו Inland Empire. אתם יודעים, ארנבים מדברים וכל הג'אז הזה. היה לי את הכבוד לשהות עם לינץ' באותו חדר- הוא הוזמן לשאת דברים לפני הקרנת Wild at heart. הוא דיבר מוזר כהרגלו, עשה תנועות של קסם באצבעות הידיים והיה לא מובן. אני זוכר שהוא אמר שהמוטיבציה של הדמות של ניקולאס קייג' היא אלביס, והמוטיבציה של הדמות של לורה דרן היא מסטיק. ממש בסוף ההרצאה, מתרוממת מישהי מהקהל ואומרת לו את המשפט הבא: Mister Lynch, I want to suffer for you. התגובה הראשונה שלו הייתה What? היא חזרה על המשפט והוסיפה גם את המילה הצרפתית souffrir. מיותר לציין שכל הקהל כולל לינץ' היו בהלם. הוא שאל אותה You want to suffer for me? והיא חזרה על המשפט והמילה בצרפתית לפחות עוד כמה פעמים, כאילו כולנו נלכדנו באיזו סצנת לינץ' קלאסית. לבסוף היא ניגשה לפודיום שעליו הוא עמד, ונתנה לו איזה דיסק שכנראה היא הכינה, ובזה זה נגמר. ואז התחיל הסרט, וניקולאס קייג' כמו תמיד היה גרוע. מסך.