סאב קוץ' מילגה

תתחיל עם השיר הזה.

-מייגן דרייפר, שורה אחרונה מהפרק Lady Lazarus, עונה חמישית של Mad Men

היום, 6 באפריל, אולי לא נשמע כמו איזה תאריך מרעיש במיוחד, אבל היום אנחנו מציינים לא פחות מחמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס. מיותר לציין שלא הייתי מקדיש פוסט שלם לציון חמישים שנה להקלטת שיר אחד מסוים של הביטלס, אם לא הייתי חושב שזה א. השיר האהוב עליי של הביטלס, ב. ככל הנראה השיר האהוב עליי בעולם בכלל, ג. לפי דעתי, השיר החשוב ביותר בתולדות הרוק ואולי בחצי השני של המאה העשרים כולה. מי שעשה את חישוב השנים, או ראה וזוכר את הסצנה האחרונה בפרק המדובר הזה של Mad Men שכמובן עוד אתייחס אליו, בוודאי כבר הבין שאני מדבר על השיר האחד והיחיד- Tomorrow Never Knows.

אפשר להתווכח עד המאה ה-30 אם הביטלס באמת כזו להקה חשובה וטובה (ובחייאת, אל תהיו היפסטרים מעצבנים או חובבי מוזיקה סנובים, ברור לכולם שכן), אם Revolver הוא האלבום הטוב ביותר שלהם, מי הביטל הכי שווה (אצלי זה ג'ורג', בגלל האהדה המובנית שלי לאנדרדוגים), איזו תקופת ביטלס הכי שווה, מה השיר הכי טוב של הביטלס, מה השיר הכי טוב ב-Revolver, מי המתופף הכי טוב בביטלס (לפי לנון, זה לא רינגו) ועוד מיליון ואחד ויכוחים אפשריים שאתם יכולים להמציא, אבל אני חושב שעל עובדה אחת אי אפשר לערער- אחרי Tomorrow Never Know (שמעכשיו אקרא לו לשם הקיצור TNK) שום דבר לא נשאר כמו שהיה, לנצח. זה השיר האחד ששינה את מהלך ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, ואני אביא לכך תימוכין...

קודם כל- למה זה שיר כל כך טוב? הסיבה הראשונה היא שזה הישג קבוצתי מושלם. זו הדוגמא הכי מובהקת למה זו להקה של ארבעה חברים שווים בתרומתם, ואם נוסיף גם את ג'ורג' מארטין זצ"ל אלו חמישה חברים שווים בתרומתם. תוציא אחד מהם והשיר מתפרק לחתיכות- לנון שכתב את השיר והביא את הקונספט ושר; מק'קרטני שמנגן כאן את כל הגיטרות (כן, גם את החשמליות ההפוכות, והוא אגב גם דפק את סולו הגיטרה המדהים ב-Taxman של האריסון שפותח את האלבום, כן כן) והגה את הרעיון הגאוני של השימוש ב-Tape Loops בהשראת שטוקהאוזן; האריסון שהביא את הסיטאר והטמבורה ובלעדיו הלהקה מעולם לא הייתה נכנסת לקטע ההודי (והמוזיקה ההודית לדורותיה חייבת להאריסון ולביטלס את הפרסום הרב לו זכתה בעולם); רינגו, שאפשר לצחוק על יכולות התיפוף שלו עד קץ הימים והוא יהיה הראשון שיסכים לבדיחות, אבל הוא עושה פה את אחד מתפקידי התופים הגדולים ביותר בהיסטוריה, חד וחלק, והוא הקדים את הדראם אנד בייס והג'אנגל בלא יודע כמה עשורים (וגם תרם את שם השיר ועל כך בהמשך); ומארטין, שהייתה לו הגדולה איכשהו להבין מה הביטלס רוצים ממנו ולהכין את המיקס המופרע והמושלם הזה.

סיבה שניה היא כמובן החדשנות האדירה של השיר. לא נראה לי שאפתיע אף אחד אם אומר ששנות השישים הם אולי הפיצוץ הגדול ביותר של חדשנות בתרבות המאה העשרים- מקולנוע ועד מוזיקה, ולא רק ברוק, ועדיין איכשהו TNK  הצליח להיות נקודת סינגולריות של חדשנות, כזו שמעמידה בצל כל מה שהיה לפניה וקובעת את הסטנדרט לגבי כל מה שיבוא אחריה. הליריקה המיסטית\פסיכודלית\רוחנית שגנבה בחופשיות מטימותי לירי שבעצמו גנב מספר המתים הטיבטי, השירה דרך מגבר ה-Leslie, הגיטרות ההפוכות, סימפולי ה-Tape Loops, המבנה המוזיקלי המושתת על אקורד אחד בהשראת ג'אז מודאלי מצד אחד ומוזיקה הודית מצד שני, הגרוב המרהיב של מק'קרטני ורינגו (שאני עצמי בחוצפתי סימפלתי לאחד הקטעים באלבום שלי, ובטח לא הייתי היחיד)...לא משנה כמה פעמים שמעתי את השיר הזה, תמיד בסוף שלו אני רוצה לשמוע אותו שוב, ואלו שלוש דקות שנשמעות עשירות כמו שלושים דקות. זה אולי שיר הפסיכדלי הראשון, הקראוטרוק הראשון, הדראם אנד בייס הראשון, האלקטרוני הראשון, ההיפ הופ הראשון...

לגבי הביטלס עצמם, השיר הוא השיא הגדול של האלבום הגדול Revolver שמתחיל את מה שאני אישית מחשיב כתקופה הכי טובה שלהם, קצת פחות משנתיים בין סתיו 1966 של הקלטות Revolver לסוף חורף 1968 עם הקלטת השירים שייכנסו לפסקול Yellow Submarine. היו הרבה חידושים ופריצות דרך ב-Revolver אבל השיר האחד הזה פתח עולם חדש מופלא, צבעוני, יצירתי, עשיר ברפרנסים תרבותיים והמון LSD, והכי חשוב- הביטלס עדיין יצרו כאן יחד. אחרי השיר הזה יבואו שירים פורצי דרך אחרים כמו Strawberry fields forever, יצירות מופלאות שממסמסות את המציאות כמו סרג'נט פפר כולו, ושירים שהם באמת Out There כמו It’s all too Much הסופר-דופר-אולטרא-פסיכדלי של האריסון מ-Yellow Submarine. אחר כך הגיע הביקור המפורסם אצל המהרישי בהודו שלמעשה התחיל את האינדיבידואליזציה של הביטלס, תקופה פחות Far Out שעליי אהובה פחות ,ואת הסוף שהגיע שנתיים אחר כך.

אבל אם החשיבות של השיר הייתה מוגבלת לקטלוג של הביטלס, הוא לא היה כזה חשוב. TNK פרץ דרך לא רק לביטלס, אלא גם לכל השאר. נכון שבמקביל היו פורצי דרך אחרים (מישהו אמר זאפה?) אבל, בנאדם, אלו היו הפאקינג ביטלס, שכבר אז היה ברור שהם אגדה מהלכת. ואם הביטלס מרשים לעצמם לפתוח את הראש כל כך רחב וללכת כל כך רחוק, אז כל השאר צריכים להתאמץ לפחות באותה מידה, אם לא יותר. כמו שכתבתי על לו ריד, שהכתיב לכל מי שבא אחריו מה זה אלטרנטיב, הביטלס הכתיבו לכל מי שבא אחריהם מה זה Counter-Culture, ובעצם המסר של השיר הוא- הכל אפשרי. תקשיבו לפיטר האמיל, אחד שיודע, כשהוא אומר: "אחרי זה, השערים נפתחו":

לא במקרה, כשדון דרייפר מתלונן בפני אשתו השנייה מייגן על כך שהוא לא מחובר לצעירים ולא מבין את המהפכה התרבותית של הסיקסטיז, היא נותנת לו את Revolver, ולא סתם היא מורה לו להתחיל דווקא מ-TNK  שזה השיר האחרון באלבום ולא הראשון, יענו- תהפוך את כל מה שחשבת על הסיקסטיז על הראש. ולא סתם הוא, דינוזאור מתחילת שנות השישים ובן יותר מארבעים כשכל הסצנה הזו מתרחשת, מפסיק את השיר לפני הסוף- רק כדי שהשיר יחזור במלוא עוצמתו בקרדיטים של הפרק; אף אחד, גם לא דרייפר הכל יכול, יכול לעצור את המהפכה ש-TNK הצית במוחות ובלבבות. וזה בטוח היה שווה לשים את השיר בסצנת מפתח כזאת בסדרה- המפיקים שילמו רבע מיליון דולאר על השימוש בשיר.

אז זה הסיפור של השיר האחד שאני חושב שהוא החשוב והטוב ביותר שהוקלט בחמישים השנים האחרונות. רוצים קצת להעמיק? בואו תשמעו את סימפולי ה-Tape Loops שמרכיבים את השיר:

או את הרית'ם סקשן המופלא מק'קרטני את סטאר, מבודד משאר השיר:

או את הרגע שבו רינגו המציא את שם השיר, לחלוטין במקרה:

או את הטייק הראשון של השיר, שונה לגמרי מהתוצאה הסופית, מתוך האנתולוגיה של הביטלס:

או את המאש-אפ המצוין שמארטין עשה לשיר עם Within You Without You של האריסון:

או ביצוע של הנדריקס:

או ביצוע אדיר של 801, הלהקה החד פעמית של בריאן אינו:

או- וזו הפתעה די נעימה- של אואזיס, מכל הלהקות, עם ג'וני מאר בתפקיד אורח:

ולסיום- הגרסה של פסנתרן הג'אז הוותיק הרבי הנקוק עם דייב מת'יוס:

אז כבו את ה-Mind שלכם, תירגעו, וצופו במורד הזרם.

ג'ויס בקרנבל ביער

עבר פה לא מעט זמן מאז כתבתי לאחרונה. הייתי עסוק למדי באלבום שלי ואני מודה מקרב רב לכל מי ששמע וקנה ופרגן והעריך. קיבלתי המון פידבק ואני מאוד מאוד גאה, הדבר הזה הוא אחד הדברים הכי טובים ומרגשים שקרו לי בחיים ואני מרגיש שאחרי הרבה מאוד שנים של נגינה פחות או יותר לעצמי ושמירה על פרופיל מאוד נמוך, אני סופסוף יכול להגדיר את עצמי כמוזיקאי "אמיתי". במקביל לאלבום הזה שהוא סגירת מעגל של עבודה של כמעט שנתיים וחצי, פתחתי מעגל חדש עם שני החיפאים המחורעים שי דיאמנט (באס) ודור סיני (תופים), בהרכב חדש בשם ZEFET. אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו אז רק אגיד בפשטות שהלהקה הזו מנגנת את המוזיקה שתמיד רציתי לנגן. זה סמיך, אפל, רועש, מבעבע, מסריח, דביק ורותח. אנחנו מתחילים כבר להופיע, חפשו אותנו.

ואחרי כל העיסוק האובססיבי הזה באגו, אני רוצה דווקא לכתוב פוסט שכולו המלצות לשלושה אלבומים חדשים שאני שומע די הרבה בחודשיים האחרונים. המכנה המשותף של שלושתם גם הוא משולש- (א) שלושתם אלבומים של זמרות ישראליות, (ב) בשלושתם הן שרות באנגליות, (ג) שלושתן מיוחדים ומעולים כל אחד בדרכו. מעבר לכך האלבומים האלו שונים בתכלית- האחד הוא מעין ג'אז\קרקס\וודביל, השני הוא קצת אלקטרו-סינגר-סונגרייטר והשלישי מוקדש כולו לעיבודים הודיים לפואמות האהבה של הסופר האירי הדגול ומופלא ג'יימס ג'ויס. למען האמת תכננתי גם לכתוב על אלבום רביעי, הפעם בעברית, של היוצרת הנפלאה נעמי חשמונאי, אבל משום שנעמי היא ידידה טובה שלי ואפילו ניגנתי באלבום איזה תו או שניים החלטתי מטעמי נפוטיזם להסתפק בהמלצה חמה ביותר.

האלבום הראשון הוא One bad source of information של שירה ז. כרמל, זמרת ידועה בחוגי האינדי (האחיות לוז, Shira Z. Carmel Quartet) שהקימה הרכב חדש, הבראסרי. זה הרכב ייחודי וחריג מאוד שכולל שישה נשפנים (!) ומתופף אחד, בלי הכלים המסורתיים של רוק- גיטרה, באס או קלידים. אופי ההרכב מכתיב את אופי המוזיקה- קרקסי-קרנבלי, וינטג' עם קריצה והרבה הומור. מתחת לאווירת הפסטיבל כרמל דנה בנושאים כבדים למדי כמו משמעות המוות וקיומו של העולם הבא, או הפמיניזם של ליזיסטרטה, שובתת המין המפורסמת גיבורת המחזה היווני הידוע, או הילד הפנימי בכל אחד מאיתנו- וזה רק בשלושת השירים הראשונים. העיבודים של אור סיני יוצרים תזמור עשיר מאוד, ובעיקר בולט ניתאי לוי על קלרינט באס, כלי שיש לי חולשה אליו מימים ימימה, ובקטע אחד באלבום, “Old Black Swan”, ניתאי מנגן עם שירה לבד ומחזיק בעצמו את כל השיר. כרמל עצמה שרה בהרבה דיוק ורהיטות וגם מצליחה להתגבר על אתגרים לא פשוטים כמו הביצוע ל-“Solider’s Things” של טום וויטס. ויש גם שיר עברי אחד, לבנטיני-מזרחי מקפיץ מאוד, בשם "ליד יש חרב" מאת המשורר אלמוג בהר, בו מרשה כרמל לעצמה לזנוח את הרהיטות האנגלית שלה. נקודה לסיום- אני יודע, אתם כבר לא קונים דיסקים, אבל האלבום הזה ספציפית מצטיין בעיצוב עטיפה מקורי ומרשים ביותר, שעשתה אחת, שירה ז. כרמל.

אלבום שני שאני חורש עליו הוא My Silent Past של שמרית נתיב, היא Enest. המפתח להבנת האלבום הוא העטיפה שלו, שמציגה את שמרית ביער עבות ירוק, שר-טבעותי שכשזה. ואכן השירים שלה מייצגים אהבה וכמיהה לטבע ורצון לחתור לחיים פשוטים ואורגניים יותר. שמרית עושה את זה עם נבחרת מכובדת של נגנים שמגבים אותה- חגי פרשטמן הבלתי נלאה על התופים שמצליח להישמע כמו סימפול דראם-אנד-בייס אנושי,  אביחי טוכמן יוצא "אוי דויז'ען" על הפקה וקונטרבאס, הוד מושונוב על קלידים ואפילו עומר קליין שמתארח בפסנתר- ומצליחה להישמע כמו האלפית-הוביטית שהיא מנסה להיות. האלבום עשיר מאוד- מעיבודי מיתרים בשיר הפתיחה “Light and Clear”, הפסנתר התלוניוס-מונקי השיכור של מושונוב ב-“Back to the circle”, הנבל ב-“Keeping Watch” והרבה אלקטרוניקה מסביב. ה-Flow של האלבום נהדר עם המון רגעים ממש קסומים. ובכל מקרה אין הרבה אלבומים ישראלים שמתהדרים בפואמות שחיברו משוררים סופיים מתחילת האלף הקודם.

האלבום האחרון והמפתיע ביותר הוא של זמרת פחות מוכרת בישראל, אביטל רז. אל האלבום הזה הגעתי דווקא דרך....שירה ז. כרמל, שכתבה עליו בפייסבוק. האלבום כולו מוקדש ללחנים של רז, שבילתה שנים רבות בהודו ולמדה שירה ומוזיקה הודית, לפואמות האהבה המוקדמות של הסופר האירי הדגול ואהוב ליבי, ג'יימס ג'ויס האחד והיחיד, מתוך ספר השירה שלו Chamber Music; מי שמכיר את הרומאנים הסופר מורכבים והקשים לצליחה של ג'ויס (כולל Finigans Wake הידוע לשמצה, עליו כתבתי כאן בעבר, ספר שכתוב בשפה פרטית שג'ויס רקח מאהגלית ושפות אחרות) יופתע עד כמה הפואמות האלו עדינות, פשוטות ומקסימות. לאלבום הזה יש סיפור מאוד מעניין- הוא הוקלט בהודו ובישראל והושלם כבר ב-2004, ורז ביקשה רשות ממשפחתו של ג'ויס להוציא את האלבום, אולם נכדו של ג'ויס לא נתן לה רשות להוציא את האלבום משום שחשב שעיבודים הודיים לשירי ג'ויס "אינם ראויים". רז והאלבום נאלצו לחכות לא פחות מ-12 שנים עד פקיעת זכויות היוצרים. העיבודים ההודיים של רז רכים ומלטפים, אך לחלוטין לא מתחנפים ולא ניו-אייג'יים. בולט במיוחד כאן הוא הקטע “My Dove” (לפואמות המקוריות אין שמות, רק מספרים) שמבוסס על דרון בן לא פחות מעשר דקות, ומעריצי סיד בארט בוודאי יזההו את הטקסט המופיע בשיר הפותח, “Lean out”, טקסט בו השתמש בארט בשירו “Golden Hair” (שבעצמו, בצורה משונה, נשמע קצת קצת סיטארי בדרכו).

כמו הציפור הכחולה

ואו.

לזה לא הייתי מוכן. ממש לא.

בעידן שלנו היום יש מדד אחד אכזרי במיוחד למוות של בנאדם, וזה עדכון הערך שלו בוויקיפדיה. או יותר נכון- התוספת הקטנה הזו שמוסיפה יד נעלמה- מקף אחד אחרי תאריך הלידה, ואחריו הוספת המספר המציין את תאריך המוות. זה תמיד גורם לי לתהות- איך מרגיש אותו אדם אלמוני שעושה את התיקון הקטנטן הזה, 21 הגראם האלו של הנשמה שמפרידים בין אדם חי לבר מינן. "שמעת שבואי נפטר???" שאל חבר טוב היום בבוקר. הפסקתי כל מה שעשיתי באותו רגע ומיד כתבתי David Bowie dead בגוגל, והתוצאה הראשונה היא ערך הוויקיפדיה, ובו - הו,לא, זה לא נכון, זה רק יחסי ציבור, זה כן נכון- מקף ואחריו תאריך פטירה. עשירי בינואר 2016. איזה ייצוג אכזרי של המוות.

לא הייתי רוצה לקרוא לפוסט הזה "הספד". עכשיו ייכתבו הרבה הספדים, חלקם טובים, חלקם לא, חלקם מעתיקים בגסות אחת מהשני עם סילוף של העובדות, חלקם כתובים לעילא מאת אנשים שיעשו את זה טוב ממני בהרבה. ייזרקו הרבה מילים באוויר- הזיקית של הרוק, האיש שנפל מכוכב אחר וכו'. לא אכתוב פה עד כמה בואי חשוב, חדשן, לא אסקור את הקריירה שלו, לא אדבר על אלבומי מפתח ועל יחסיו עם נשים וגברים וכו'. אבל כן אכתוב משהו. אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה לכתוב אבל אני רוצה, אני חייב, לכתוב משהו.

לזה לא הייתי מוכן. לזה אף אחד לא היה מוכן. דווקא עכשיו, כשיוצא אלבום חדש, כשבואי שוב חוזר והוא שוב רענן, שוב מעניין, שוב מסעיר, שוב מהמם את כל החושים עם קליפ מרהיב של עשר דקות, עם שירים שעוד לא ברור איך ומאיזה צד צריך לאכול אותם. האיש שתמיד ידע איך לרענן, לעניין, להסעיר, להמם, נדם לעד. ועכשיו העולם עצמו מרגיש קצת קצת פחות מרענן, מעניין, מסעיר ומהמם. ההפסד כולו שלנו.

אני מניח שלהרבה אנשים יש איזה סיפור לספר על מה בואי סימל עבורם. גם לי יש סיפור כזה, שיותר מכל חיבר אותי לבואי. התוודעתי לבואי ולמוזיקה שלו בתחילת כיתה י', ובחורף 98-99 הוא היה הדבר העיקרי ששמעתי. הייתי נער חדרתי, פרובינציאלי להחליא, והתחלתי לקנות המון המון דיסקים, איפה שרק היה אפשר. הייתה חנות מקומית בקניון בחדרה (שכמה שנים אחר כך גם עבדתי בה), היו שתי חנויות Tower Records לא רעות באזור- אחת בגן שמואל והשנייה בקניון M  הדרך (שתיהן כמובן לא קיימות יותר), והמקום הקדוש ביותר לקניית דיסקים, המכה המוזיקלית שלי, היה כמובן העיר תל אביב. אשכרה הייתי לוקח רכבת ונוסע לתל אביב כדי להוציא כסף על דיסקים- בסניף Tower בעזריאלי, ב-CD Center בסנטר, ובקודש הקודשים- האוזן השלישית. באחד משיטוטיי הגעתי לחנות שאת שמה אני לא זוכר (היה "דיסק" בשם כמובן), אבל אני זוכר את המיקום- היא הייתה בדיוק מול כיכר דיזינגוף, מצד שמאל. בחנות הזו מצאתי דיסק שחיפשתי הרבה זמן- Diamond Dogs, מאלבומי בואי שאני הכי אוהב (ואלבום שגם לקחתי ממנו את שם העט שלי ב"שרת העיוור"). כבר היה לי את זיגי, את האנקי, את אלאדינסיין, את ספייסודיטי, ורציתי להשלים את הסרייה.

הגעתי הבית שמח וטוב לב, אבל מה- הדיסק לא עבד במערכת הסטריאו שלי. כמה שלא ניסיתי, המערכת לא הפעילה אותו, ורק אותו. החלטתי שהוא בטח פגום, וצריך להחזיר אותו לחנות, כמו שכתוב תמיד על במבה או על ממרח שוקולד שאם הם פגומים אפשר לשלוח חזרה למפעל ולקבל תקינים. אם אבל מה, עכשיו ניסע חזרה כל הדרך לתל אביב? הייתה לי המון תושיה והחלטתי לצרוב אותו, ככה ליתר ביטחון (העובדה שאותו דיסק עבד במחשב אבל לא במערכת לא הדליקה לי נורה אדומה שאולי הבעיה הייתה בכלל במערכת ולא בדיסק), ושלחתי בחזרה את הדיסק בדואר לחנות בצירוף מכתב מפורט לגבי נסיבות הרכישה וההחזרה. רק טינאייג'ר פרובנציאלי בסוף הניינטיז יכול אשכרה להאמין בלב שלם שהוא יכול לשלוח דיסק חזרה לחנות ולקבל אותו מחדש. ואכן, לא קיבלתי את הדיסק או החזר כספי. כך יצא ששילמתי מחיר מלא לדיסק צרוב (אבל יש גם צדק בעולם- זמן קצר אחר כך החנות הזו נסגרה).

מהסיפור הקטן הזה אפשר ללמוד קצת על מבנה האישיות שלי והרבה על האהבה שלי למוזיקה בכלל ולבואי בפרט. אתה תזכור לעד את האלבום ואת האמן שגרם לך לטרטר את עצמך עד לתל אביב ואז להביך את עצמך בשליחת דואר טפשי וחסר סיכוי (שבטח מנהל אותה חנות אלמונית, האופל ייקחהו, עד היום צוחק לעצמו ואולי אף מסגר אותו על קיר ביתו בשביל הצחוקים). העולם התרבותי שלי היה אז יחסית קטן ובואי מילא חלק גדול ממנו. זו סיבה אחת שהמוות של בואי הכה בי חזק כל כך. אין הרבה אמנים שאני יכול להגיד שממש גדלתי עליהם והם ליוו אותי גם לחיי הבוגרים בכזו עוצמה של רגש ונאמנות, תוך שמירה מתמדת על רלוונטיות. בואי ממשיך לרגש ולהסעיר אותי בדיוק כמו שעשה כשהייתי הנער בן הפחות משש עשרה שהחזיר בדואר את הדיסק לחנות. הסיבה השנייה היא כמובן התזמון. בניגוד ללהקות "מתות" שאהבתי וגדלתי עליהן כמו פינק פלויד למשל, לבואי היה עוד המון מה לומר. אחרי שכולם כבר קברו אותו חי הוא חזר לפני שלוש שנים ב-The Next Day, בעיניי אחד מאלבומיו הטובים ביותר, והיה נראה שחלק חדש בקריירה שלו רק התחיל. על Blackstar לא אדבר כי עדיין לא שמעתי אותו כמו שצריך, אבל בואי בהחלט לא היה גמור- היה לו עוד מה להגיד, או כך רק חשבנו. עכשיו ברור כי בואי היה חולה כבר 18 חודשים; שהוא ידע ש-Blackstar הוא שירת הברבור שלו; שבואי השוכב במיטת חולה בקליפ של “Lazarus” הוא ייצוג של בואי הגוסס, ממש על קו התפר בין חיים למוות.

כמובן שהתרגשתי לשמוע שעוד אלבום של בואי יוצא. זה לא קורה כל יום (וקשה להאמין אבל גם לא יקרה יותר, אף פעם). וכמובן שהתכוונתי לכתוב על בואי בנסיבות אחרות לגמרי. רציתי לחכות עד הקנייה של Blackstar, רציתי להאזין לו עד שאספוג את כולו, רציתי לעכל אותו מכל כיוון ואז לכתוב פוסט יפה ומפורט. ואז המוות הזה נחת על כולנו. ועכשיו ברור בעצם שהפעם האחרונה שהעולם חזה בפלא האודיו-ויזואלי שנקרא דיוויד בואי היא הקליפ האחרון ששחרר, קליפ שלבטח כבר זכה למעמד אגדי בדברי ימי המוזיקה, לשיר “Lazarus”. כל שנותר לי הוא לצפות בו בבכי חרישי . צפו בו אם איכשהו עוד לא צפיתם בו, השיר שהפך לכתובת המצבה של בואי, ופרידה שלו מהעולם. הוא ידע כמובן, הממזר. כשהוא שחרר את הקליפ, רק לפני שבוע, הוא ידע שזו הפעם האחרונה שאנחנו הולכים לראות אותו. הוא ידע שזה שלום ולא להתראות. הוא ידע שהוא-הוא לאזארוס, הוא אלעזר, האיש שישו הקים מהמתים, האיש שבעצם לא ימות לעולם.  בואי היה תמיד אמן לא רק של מוזיקה אלא גם של אימאג'ים בלתי נשכחים שנצרבים בתודעה- והאימאג' האחרון שתרם לאמן, שבו הוא נכנס לאט לאט לתוך ארון הבגדים הריק והאפל בסוף הקליפ ל-"Lazarus", הוא בלתי נשכח, מפעים ומצמרר. ראיתי אותו היום כמה וכמה פעמים.

אצל אמן טוטאלי כמו בואי, שאולי יותר מכל מוזיקאי רוק היה באמת Artist, גם המוות הוא חלק מיצירת אמנות אחת גדולה.

This way or no way

You know, I’ll be free

Just like that bluebird

Now ain’t that just like me

היה שלום, מייג'ור טום. מי ייתן שהכדור הבא שתיפול אליו יהיה טוב יותר.