חודש קרלה בליי, חלק ג': האלבום הפיקטיבי

בפוסט הקודם דובר כאן בהרחבה על יצירת המופת וגולת הכותרת של היצירה של קרלה בליי, Escalator over the hill. כאמור, את קרלה לא ניתן ממש להגדיר כמוזיקאית ג'אז, והיא לגמרי פוזלת לסגנונות אחרים, כמו רוק. היום נדבר על אלבום חריג מאוד גם בסטנדרטים של קרלה, מכמה סיבות: זה אלבום של שירי פופ ממש, אבל פופ בסגנון של קרלה; זה אלבום שאלמנט הג'אז בו מצומצם מאוד, כשרוב הנגנים בו אינם באים מעולם הג'אז; והכי ביזארי, באופן רשמי זה אינו אלבום של קרלה, למרות שהיא כתבה ועיבדה את החומרים, הובילה את ההרכב, וזה אלבום שלה בכל אלמנט חוץ מהשם שחתום על העטיפה! האלבום הזה נקרא Fictitious Sports  והוא מיוחס ללא אחר מאשר ניק מייסון, מתופף פינק פלויד.

מה לניק מייסון ולקרלה בליי, מכל האנשים? סיפור הקשר בין השניים, שגם כולל את בעלה לשעבר של קרלה, מייקל מנטלר, הוא לכשעצמו סיפור מעניין מאוד, יותר מהאלבום עצמו אפילו. לפני הכל אני רוצה להקדיש כמה מילים לניק מייסון. תמיד הייתה לי פינה חמה למייסון ולקלידן ריצ'ארד רייט, שני המוזיקאים הצנועים והנחבאים אל הכלים בפינק פלויד. מייסון כתב מעט מאוד חומרים ללהקה, ורוג'ר ווטרס באכזריות האגו-מניאקית האופיינית לו, במסגרת ההשתלטות העוינת שלו על הלהקה בסוף שנות השבעים, אפילו ניסה לפטר אותו (כמו שעשה לרייט). אבל פינק פלויד חייבת הרבה לסאונד התופים הנקי והפשוט של מייסון, מתופף שאמנם לא היה וירטואוז טכני אבל ניגן עם המון לב ורגישות. יותר מזה, מייסון אף פעם לא ראה את עצמו כמוזיקאי גדול, אלא מישהו שפשוט בא לנגן ולהינות מזה. היום בכלל נראה שהרבה יותר מעניין אותו להתחרות במכוניות מרוצים מאשר לתופף. באופן מפתיע, דווקא מייסון הוא זה שפיתח את הקריירה הכי מעניינת מחוץ לפינק פלויד. הוא הפיק לרוברט וויאט את אלבום המופת שלו Rock Bottom (ועשה שם עבודה מרהיבה), הפיק אלבום ללהקת הפאנק The Damned וכן אלבום לגרסאת הפיוז'ן של להקת גונג, והכי חשוב לענייננו- דרך רוברט וויאט חברו הטוב הוא הכיר את קרלה ואת מייקל מנטלר.

בין שלושת אלה נוצר קשר מאוד מעניין. את קרלה ואת מייקל לא עניינה העובדה שמייסון איננו "מתופף ג'אז", או איננו "מתופף גדול", ומייסון מאוד נהנה להיות בחברתם של מוזיקאים מחוץ למעגל העבודה המוכר-ופחות-ופחות נוח של פינק פלויד. מייסון השתתף כטכנאי באלבום מדהים של מנטלר בשם The hapless child and other stories (מוזיקה לשירים מאת משורר הילדים הביזארי אדוארד גורי, השתתפותם של קרלה ורוברט וויאט, אלבום מומלץ ביותר שעוד אכתוב עליו אני מניח) ב-1976. וב-1979, בזמן העבודה על The Wall של פינק פלויד, אלבום שהמעורבות של מייסון הייתה בו מינימלית (עד כדי כך שבשני שירים ווטרס השתמש במתופף אחר), מייסון החליט לנצל את זמנו הפנוי כדי לעבוד על פרויקט אישי יותר. בהיעדר חומר מקורי, הוא פנה לקרלה, ששלחה לו קלטות של חומרים שעבדה עליהם באותו זמן. מייסון התלהב והחליט שזה יהיה הפרויקט האישי שאותו רצה. כך החלה העבודה על Fictitious Sports, והשניים החליטו על חלוקת עבודה מאוד משונה: קרלה תכתוב את החומרים, תעבד, תארגן את ההרכב ותנצח על ההקלטות וגם תפיק את האלבום; מייסון ינגן תופים, יהיה שותף להפקה, והאלבום ייחשב "שלו". מבולבלים? גם אנחנו. האלבום אגב יצא לבסוף רק ב-1981.

במילותיו של מייסון, תראו כמה צניעות יש לאיש הזה:

האלבום הוא 'שלי' במונחים של בעלות, כלומר הוא היה תחת החוזה שלי, ואני חושב שכולם הבינו והיו שמחים עם זה. עבור קרלה זו היה עוד תרגיל בתיאבון הבלתי נגמר שלה להפיק מוזיקה, אבל ללא ספק הייתה לי שליטה על העטיפה וכו'...כמובן שזה לא אלבום סולו ממש- זה אני סולו מפינק פלויד. אהבתי את תהליך העבודה עליו, ובנוסף קרלה יכלה להגיע לקהל יותר רחב מאשר מאשר הלייבל ECM....אני בטוח שהאלבום מוזר מדי בשביל שמעריצי פלויד יאהבו אותו, אבל בשבילי זו הייתה הזדמנות לעשות משהו, ונורא נהניתי לעשות את זה. אף פעם לא ציפיתי או רציתי קריירת סולו. אני רואה את זה כך- אם אנשים אוהבים אותו, אז זה אלבום סולו שלי. אם הם לא, זה אלבום של קרלה ומייק.

ממה שנאמר כאן לעיל, ברור שיש אלמנט מסוים של "רמאות" באלבום- הוא לא באמת אלבום של ניק מייסון. ובכן, מי שמכיר את החומרים של קרלה יגלה, שזה גם לא בדיוק אלבום "רגיל" שלה. לפני שנדבר על האלבום עצמו, קצת על הנוגעים בדבר. מלבד ניק, קרלה ומייקל מנטלר, האלבום מתהדר באחד הווקאליסטים האהובים עליי, רוברט וויאט אלא מי, שמיד נותן לאלבום ניחוח של רוק מתקדם. בנוסף יש כאן גם את אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, איש שהיה אמור להיות הרבה יותר מפורסם ומצליח, גארי וינדו (Gary Windo), סקסופוניסט ממש מופלא שיודע גם לנגן ריתם-אן-בלוז בסאונד מעולה וגם לכסח בפרי ג'אז אימתני (ומעריצי וויאט בוודאי יזהו את הצליל העצום שלו מהאלבום Rock Bottom). עוד מוזיקאי בולט באלבום הוא הגיטריסט כריס ספדינג (Chris Spedding), ובנוסף לעוד כמה כלי נשיפה ממתכת, גם הפעם קרלה ארגנה הרבה חברים ומכרים בתפקידי קולות רקע אורחים.

עכשיו, למי שהתרגל לסגנון של Escalator over the hill נכונה הפתעה- השירים כאן אינם תיאטרליים- קברטיים- מחזמריים-ברכטיאנים, אלא אלו שירי פופ, עם נגיעה של רוק מתקדם אליהם. בנוסף, אלו ברובם שירים הומוריסטיים- השיר הפותח, שנקרא “Can’t get my motor to start”, עוסק בדיוק בזה- מה עושים כשהאוטו לא מניע. “I was wrong” , השיר הכי טוב באלבום, מתייחס לצלחות מעופפות וחייזרים, ושיר אחר שנקרא “Boo to you too” הוא יציאה מתריסה כנגד קהל ששורק בוז בהופעות.  שיר מעניין הוא “Do Ya?”, שמכיל טקסט מאוד משעשע- על אחד ש"מנסה" ככל הנראה להשקיע בזוגיות שלו ו"מנסה" כל הזמן לשכנע את בת הזוג בזה. כשוויאט שר שיר כזה, אי אפשר שלא להיזכר בכמה שירים הומוריסטים בסגנון דומה של וויאט עצמו. ועוד קטע נחמד הוא השיר המסיים, “I’m a mineralist” שבאמצע שלו וויאט מתחיל ניימדרופינג מאוד משעשע של מלחינים מינימליסטיים, כשבאמצע השיר פתאום הלהקה קופצת למעין פארודיה על העבודות הווקאליות של פיליפ גלאס.

למרות שיש לאלבום הרבה נתונים להיות אלבום טוב, הוא לא ייזכר כאלבום הכי טוב שקרלה, מייקל מנטלר, רוברט וויאט, גארי וינדו או ניק מייסון היו מעורבים בו. משום מה, משהו כאן חסר, והשלם כאן הוא פחות מסכום חלקיו. למה? אולי השירים לא מספיק חזקים; אולי וויאט נותן הופעה יחסית חלשה; אבל בעיקר נראה שחסר לאלבום הזה קצת עמוד שדרה או סגנון מובהק. כך ש-Ficticious sports הוא בסופו של דבר לא אלבום מעניין מאוד, אלא הסיפור מאחוריו הוא המעניין. בעיקר אני שמח בשביל ניק מייסון, שבמינימום אגו מצא את עצמו עובד להנאתו עם מוזיקאים גדולים ממנו בהרבה, בלי רגשות נחיתות. בפוסט הבא נסיים את חודש קרל הבליי, ונקפוץ כמה עשורים קדימה ונסיים את חודש קרל הבליי, באלבום האחרון (עד כה) שהקליטה, בגיל 77.

חודש קרלה בליי, חלק ב': מדרגות נעות לגן עדן

חודש קרלה בליי בבלוג ממשיך להתגלגל. בפוסט הקודם דיברנו על תפקידה של קרלה כמעבדת באלבומו של צ'ארלי היידן Liberation music orchestra. ועכשיו נעבור לאלבום "אמיתי" של קרלה, או שאולי עליי לומר, ה-אלבום של קרלה. זו יצירת מופת מרהיבה ומדהימה; זה אינו "סתם" אלבום אלא הפקה גרדניוזית, הוליוודית אפילו, מאגנום אופוס במלוא מובן המילה. וזהו גם אחד האלבומים האהובים עליי ביותר, אלבום שהעולם נראה טיפ-טיפה יותר דל בלעדיו, וזהו אלבומה משנת 1971, Escalator over the hill.

EOTH, כפי שאקרא אלבום בקיצור, הוא פרי מוחם הקודח של קארלה כמלחינה ומעבדת, והמשורר פול היינס (Paul Haynes) שכתב את הטקסטים (וגם של בעלה של קרלה בזמנו, מייקל מנטלר, שסייע לה בהרמת הפרויקט). זהו כנראה האלבום הכי שאפתני, שלא לומר יומרני, שלא לומר לוקה בשגעון גדלות, בתולדות הג'אז. זה אלבום חוצה תרבותיות ואף חוצה יבשות, שמשתתפים בו עשרות נגנים וזמרים- ואיזה נגנים וזמרים! רשימה חלקית ביותר- ג'ק ברוס הגדול מ-Cream בשירה ובגיטרה באס, דון פרסטון מה-Mothers of invention של זאפה בשירה וסינטיסייזר, הזמרות שילה ג'ורדן וג'נט לי, הגיטריסט ג'ון מקלופלין, צ'ארלי היידן על באס, פול מוטיאן על תופים, וכמות עצומה של נגנים כלי נשיפה- סקסופוניסטים כמו גאטו בריירי, דיואי רדמן וג'ימי ליונס, חצוצרנים כמו מייקל מנטלר ודון צ'רי, אינספור נגני כלי נשיפה ממתכת, כמה נגנים הודיים, וכמות אדירה של חברים ומכרים בתפקידי קולות רקע. אם זה לא מספיק, מדובר גם באחד מאלבומי הג'אז הארוכים ביותר אי פעם- תקליט משולש, דבר שעוד לא נשמע כמוהו בזמנו.

מה שאני כל כך אוהב באלבום הזה הוא העובדה שהוא מעין מיקרוקוסמוס של כל הרוח המוזיקלית של סוף שנות השישים- תחילת שנות השבעים. הוא משלב בצורה מעוררת השתאות את הג'אז הכי מתקדם ומודרני של התקופה עם פיוז'ן, עם רוק מתקדם, עם פסיכדליה, עם אוונגרד ומוזיקה קונקרטית שמאוד אופייניים לסיקסטיז, בתוספת המון תיאטרליות קורט-ויילית-האנס-אייזלרית שזה בעצם הלחם וחמאה של קרלה, לכדי מדוזה מרובת ראשים ומפילה לסתות.

אז מהו בעצם האלבום הזה, Escalator over the hill? האלבום כל כך עשיר מצד אחד וכל כך מעורפל וחמקמק מצד שני, עד שהוא מתכחש לכל הגדרה ומסרב להיכנס בקלות למגירות שמבקרי מוסיקה אוהבים לקטלג בהם את מושא הביקורת שלהם. הגדרה יחסית סבירה של האלבום היא "אופרת ג'אז", שכן יש לו תמליל, מה שקרוי בעגה המקצועית של האופרות "ליברית", ובליברית הזה מוגדרות דמויות וכן איזה זמר שר את קולה של כל דמות, וכן איזה נגן מייצג את אותה דמות. אולם, הטקסט של פול היינס חידתי כל כך עד שאי אפשר לבנות ממנו עלילה ברורה. זה מתחיל בבית מלון משונה ומשם מפליג לכל מיני מקומות, כל מיני דיאלוגים בין דמויות, ומגיע אפילו עד הודו. אבל אני חושב שכמו ב-“Finigeans Wake” של ג'יימס ג'ויס, כל ניסיון להבין את העלילה הוא עקר מיסודו- היינס מנסה להעביר הלך רוח אניגמטי-פסיכדלי מסוים, וקרלה בנתה את הפסקול המושלם סביבו.

כך שיותר קל לעכל את Escalator over the hill כיצירה מוסיקלית-מתמטית מורכבת ביותר, מעין סט של משוואות מוזיקליות מקוננות זו בתוך זו, מה שקרלה כינתה במושג (הבלתי מוסבר) Chronotrunsduction. קרלה למעשה בנתה מקומבינציות שונות של המוזיקאים לרשותה כמה וכמה הרכבים ולהקות, ובנתה מהקומבינציות האלו את המופע המופרע הזה שנקרא Escalator over the hill. כך למשל היא איגדה יחד את ג'ק ברוס, את מקלופלין, את המתופף פול מוטיאן ואת עצמה באורגן ויצרה הרכב ג'אז רוק קטן שזכה לכינוי Jack’s traveling band. להרכב אחר, שבו דון צ'רי מנגן עם כמה נגנים הודים וכלי מיתר, היא קראה ה-desert band. להרכב שבו היא, בעלה מייקל מנטלר ודון פרסטון יוצרים מוזיקה קונקרטית מכלי מקלדת וסינטיסייזרים ואפקטים, היא קראה Phantom music.  הקומבינציות האלו מאפשרות לה לברוא יקומים מוזיקליים שונים, ולערבב אותם, וזה מה שיוצר את הגלקסיה המוזיקלית המופלאה של Escalator over the hill. זה מה שגרם לאלבום להיות כל כך מסובך להקלטה ולהפקה; הוא הוקלט בכמה סשנים מפוזרים שנתפרשו על פני שלוש שנים (בזמן שאלבום ג'אז ממוצע לוקח אולי שלושה ימים להקלטה!).

כך מתקבל אלבום שמרגיש כמו קריירה מוזיקלית שלמה; אלבום שאפשר להאזין לו שנים רבות ותמיד לשמוע משהו חדש. בזמנו, אנשים לא ידעו מה לעשות עם המפלצת הזו. מבקרי ג'אז לא יכלו להתחיל אפילו מאיפה לנתח אותה, ומבקרי רוק בכלל לא רצו לגעת בה. לקח כמה שנים עד שהאלבום הזה קיבל הכרה והערכה. בעיניי מדובר באחד ההישגים האמנותיים הגדולים של המוזיקה במאה העשרים, אלבום שהוא הרבה יותר מרק "ג'אז" או "רוק" או "מוזיקה לתזמורת" ,אלבום שמתעלם לחלוטין מקונבנציות מוזיקליות ומהגדרות, ומתעלה מעל כל ניסיון לקיטלוג, כשבדיאלוג הזה בין עולמות מוזיקליים נוצר משהו חדש, עצום ומרהיב ביופיו.

ויש כאן כמה וכמה רגעי שיא מדהימים. הפתיחה התזמורתית המהממת שנפרשת על פני 13 דקות, שמכילה את מה שבעיניי הוא סולו הסקסופון הטוב ביותר ששמעתי בחיי, של הסקסופוניסט גאטו בריירי (מתחיל מדקה 7:30); שיר הנושא, ברטולט ברכט משתכר ב-Birdland; סולואי הגיטרה האדירים של ג'ון מקלופלין בכמה וכמה קטעים; קטעי ה-Phantom music  המפחידים והמהפנטים; השירה של קרלה עצמה, שבעצם בולטת באלבום פחות כנגנית ויותר כזמרת; רצף הקטעים לקראת סופו של האלבום, “A.I.R”, “Rawalpindi blues” ו-“End of Rawalpindi” שבהם הפסיכדליה שבאלבום מגיעה לשיאים; והסיום הכל כך מצמרר בקולו הרועם של ג'ק ברוס, אולי כוכב האלבום בעצם, שזועק “It’s again and again” לפני שהמקהלה של בליי וזמרות אחרות דועכת סופית ויוצאת ל-drone ארוך ארוך, שבתקליט המקורי למעשה נמשך עד אין סוף (המחט של הפטיפון נכנסת לחריץ מיוחד ועמוק שממנו היא לא יכולה לצאת, מה שגורם לכך שהתקליט למעשה מנגן ללא הפסקה) ובגרסאת הדיסק מתארך לכדי עשרים דקות.

בפוסט הבא נדון באלבום אחר לחלוטין של קרלה, אלבום שבאופן רשמי אינו נחשב אלבום שלה, ואולי אחד האלבומים הכי פחות מובנים ותמוהים שהוקלטו אי פעם. יש למה לחכות.

חודש קרלה בליי, חלק א': אנו נתגבר

את החודש הקרוב בבלוג אני רוצה להקדיש, לראשונה כאן בבלוג, לאמנית. מוזיקאית גדולה שחוצה לא רק גבולות מוזיקליים אלא גם חוגים סוציאליים של מוזיקאים, אם תרצו. מלהטטת בין מחוזות הפרי ג'אז והאוונגרד ג'אז לביג באנד ולרוק מתקדם ולמוזיקה קלאסית ולאן לא, וכולם מוקסמים ממנה- ומתאהבים. האמנית הזו היא האחת והיחידה, קרלה בליי (Carla Bley). לבליי יש שתי תכונות גדולות- הראשונה היא כמובן הכשרון האדיר שלה, בעיקר כמלחינה וכמעבדת; והשנייה היא הכאריזמה והיכולת שלה לרתום עשרות מוזיקאים אחרים לחזונות שלה. הקריירה של קרלה (היום בת 78!) בת יותר מארבעים שנה, והיא הייתה מעורבת בעשרות אלבומים. החודש אני אגע בארבעה פרויקטים שלה, כמעבדת, מלחינה, נגנית- ובמאית מוזיקלית כמו שאני אוהב להגדיר את זה.

בעולם הג'אז-רוק-Third stream  (כינוי לזא'נר המשלב יסודות של ג'אז ומוסיקה קלאסית ולרבו מאפיין הרכבים גדולים) של שנות השישים והשבעים, שם קרלה צמחה, היא הייתה דמות יוצאת דופן. ראשית, ואי אפשר לזלזל בזה, עולם הג'אז הוא עולם מאוד גברי וקרלה בלטה כאחת המלחינות והנגניות הבולטות בעולם הזה; אך קרלה היא הרבה יותר מקוריוז נשי- היא מעין עולם מוזיקלי בפני עצמו; היא אמנית עם טאץ' מאוד מובהק, עם אהבה גדולה לתיאטרליות ולמוזיקה חוץ-ג'אזית, והיא מכניסה עוד אלמנט שלרוב לא מוצאים בג'אז- הרבה הומור, אידיוסינקטיות ומוזרות פנימית. מה שעוד מיוחד בקרלה היא העובדה שהיא 'חצתה את הקווים' ועבדה עם מוזיקאים רבים מחוץ לג'אז האמריקאי, כמו ג'ק ברוס סולן להקת קרים (אחד הגיבורים הכי פחות מושרים של עולם הרוק), רוברט וויאט, ניק מייסון מפינק פלויד ועוד רבים. בנוסף, קרלה הייתה נשואה שלוש פעמים, וכל אחד מבעליה בעבר ובהווה הוא פיגורה רבת משקל שמלווה את קרלה לכל אורך הקריירה שלה- הפסנתרן הקנדי פול בליי, החצוצרן והמלחין מייקל מנטלר ובעלה כבר כ-20 שנה, הבאסיסט סטיב סוואלו; תוסיפו גם בתה של קרלה מבעלה מייקל, קארן מנטלר, אמנית בזכות עצמה (שגם היא ניגנה עם רוברט וויאט), שמתארחת באלבומיה מדי פעם (ואף אמצה לוק דומה לאמא קרלה, קצת קריפי...), וכן את העובדה שכולם מוציאים אלבומים באותו לייבל משפחתי ותקבלו מין שבט מוזיקלי שכולו סביב קרלה.

האלבום הראשון עליו אני רוצה לדבר בהקשר של קרלה הוא דווקא אלבום הסולו הראשון של אמן אחר, הבאסיסט צ'ארלי היידן, שיצא ב-1969. היידן התפרסם כבאסיסט באחד ההרכבים הכי שנויים במחלוקת בתולדות הג'אז, הרביעייה חסרת הפסנתר של אורנט קולמאן בתחילת שנות השישים, כך שכבר מתחילת הקריירה שלו היידן בעט במוסכמות ושבר כללים על ימין ועל שמאל. היידן רצה לעשות אלבום של ביג באנד, אבל בהתאם לרוח סוף שנות השישים זה יהיה ביג באנד אוונגרדי שינגן פרי ג'אז. ברוח התקופה בולטת כמובן ההתנגדות למלחמת וייטנאם, והיידן רצה ליצור אלבום שיוקדש, כפי שהוא כותב בעטיפת האלבום, לעולם טוב יותר, בלי מלחמות ובלי מוות. היידן גייס את קרלה לתפקיד הפסנתרנית והמעבדת של האלבום; לביג באנד שהם איגדו בשביל ההקלטות הם קראו, כמו גם לאלבום עצמו, Liberation Music Orchestra .  

האלבום אמנם נחשב לאלבום של היידן, אך חלקה של קרלה כמעבדת גדול עד כדי כך שאולי היה צריך האלבום להיחשב כחזון של השניים. שימו לב לעטיפת האלבום, שבה השניים מחזיקים יחד, אחד מכל צד, את הדגל שעליו נכתב Liberation Music Orchestra. נקודת המוצא של האלבום הייתה שירים ממלחמת האזרחים הספרדית בשנות השלושים. אלו היו שירי עם שהודבקו להם מילים חדשות המפארות את אנשי צבא ההתנגדות לגנרליסימו פרנקו. היידן כל כך התרגש מהשירים האלה, שהוא החליט לבנות אלבום שלם בהשפעתם, שכולו מסר מתריס נגד מלחמת וייטנאם ואולי אף רוח הזמן של תרבות המערב כולה. האלבום לגמרי מצדד בצד השמאלי של הקשת הפוליטית, ומשלב מחאה אנטי-מיליטריסטית, אנטי-קאפיטליסטית, וכן אנטי-גזענית, כפי שאפשר לראות בקלות מעטיפת האלבום- הביג באנד של האלבום מורכב באופן שווה מנגנים שחורים ולבנים.

מה שיפה ומיוחד באלבום הזה ביחס לאלבומי ג'אז-אוונגרד מהתקופה הוא הגיוון והעושר הגדול שלו, שמתבטא בשני מישורים- הראשון הוא אנסמבל הנגנים והכלים באלבום, שכולל גם את הנגנים המובילים של התקופה- בליי והיידן עצמם כמובן, הסקסופוניסטים גאטו בריירי ודיואי רדמן, בעלה בזמנו של קרלה מייקל מנטלר ודון צ'רי הגדול על חצוצרות, רוזוול ראד על טרומבון, פול מוטיאן על תופים, וכן נגני כלי מתכת נמוכים ואפילו גיטריסט קלאסי. המישור השני הוא בחירת החומרים, שלמעשה כמעט לא מבוססים על ג'אז כלל. אל  השירים הספרדיים נוספו כמה קטעים מקוריים של קרלה ושל היידן עצמו,  בראשם הקטע “Song For Che” שכמובן הוקדש למותו של צ'ה גווארה (קטע נפלא שהוקלט מאוחר יותר ע"י רוברט וויאט), קטע של אורנט קולמאן, ושני שירים נוספים- “Song of the united front” שהלחין האנס אייזלר למילים של ברטולט ברכט, ושירו הנודע של פיט סיגר “We Shall overcome” שסוגר את האלבום. אייזלר וברכט היו מרקסיסטים מושבעים, פיט סיגר היה חבר כבוד ברשימה השחורה של מק'קארתי, ואת צ'ה גווארה ממש אי צורך להציג- כך  שזה ג'אז פוליטי לחלוטין, וה-Liberation שהיידן וקארלה דורשים הוא שחרור מכבלים מאוד ברורים. מעבר לפוליטיקה של החומרים, הם מכתיבים גם את המוסיקה באלבום- תיאטרלית וקאברטית ומאוד מחוץ לג'אז הסטנדרטי, בעיקר כשכל החומרים השונים מעורבבים עם אוונגרד.

Liberation Music Orchestra הוא אחד האלבומים החשובים שיצאו בג'אז האמריקאים בשנות השישים, וזה היה גם שיתוף הפעולה הראשון בין השניים- מאז האלבום הזה הם ארגנו את Liberation Music Orchestra לשלושה אלבומים נוספים, כשהפעם האחרונה הייתה לפני כעשור. מבחינה אישית, הוא חשוב מאוד עבור שני היוצרים שחתומים עליו. עבור היידן זאת הייתה ההצהרה הראשונה של קריירת הסולו שלו; עבור קרלה זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה היא ארגנה וניהלה הרכב גדול והתיישבה בכסא המעבדת\ במאית מוזיקלית. ויותר מזה- זו הייתה הכנה, אם אפשר לומר, למאסטרפיס הגדול שלה, עליו אדבר בפוסט הבא.