מריח מוזר, חלק ב': רוקדים את כריש הבוץ

We all came out to Montereax,

On the Lake Geneva shoreline

To make records with a mobile

We didn’t have much time

But frank zappa and the mothers

Were at the best place around

But some stupid with a flare gun

Burned the place to the ground.

Smoke on the water and fire in the sky

Smoke on the water….

את ה-Mothers  המקוריים זאפה פירק ב-1969, לטענתו משיקולים כספיים. זאפה כותב באוטוביוגרפיה שלו על מעמד משפיל שבו חזה בדיוק אלינגטון הגדול מתחנן לקצת מזומנים מהמנהל שלו, ולדבריו זה מה שדרבן אותו לפרק את החבילה. כך או אחרת, כבר בתוך שנה, פחות או יותר, זאפה מקים הרכב חדש תחת שם ה-Mothers. זה הרכב שונה לגמרי, ששם דגש בעיקר על שירים ותפקידים קוליים מורכבים. לא ברור לי מדוע אבל הלהקה של זאפה ב-1971-2 לא זוכה לתשומת לב המגיעה לה והיא לא מפורסמת כמו ההרכב משנות השישים, או גרסת 1973-1975 של ה-Mothers וגם לא כמו הרכבים מאוחרים יותר, ולא בצדק.  בהרכב כן השתתפו שני פליטים מה-Mothers האגדית שעסקתי בה בפוסט הקודם, איאן אנדרווד  ודון פרסטון (שני נגנים שזאפה מאוד העריך; האלבום Hot Rats הוא כמעט אלבום משותף של זאפה עם אנדרווד, שניגן שם כמות בלתי אנושית של אוברדאבים). אבל שתי הדמויות המרכזיות בהרכב, שני וירטואוזים מדהימים בתחומם, היו צמד הזמרים האוורד קיילן ומארק וולמן, הידועים גם בכינוי שזאפה הצמיד להם , פלו ואדי (Flo and Eddie).

 הווארד קיילן ומארק וולמן

קיילן ו-וולמן לא היו טירונים בעסקי השואוביז כשזאפה פנה אליהם; הצמד היו הזמרים בהרכב המצליח The Turtles, שהתפרסם בזכות הלהיטים “Happy Together”, “You showed me” ועוד. אני חושב שלא אחטא לאמת אם אטען כי שני אלה היו הזמרים הטובים ביותר שזאפה אי פעם עבד איתם, ויותר מזה- שניים מגדולי זמרי הרוק אי פעם. זאפה עבד הרבה עם נגנים משובחים, אפילו על אנושיים- גיטריסטים, מתופפים, קלידנים, נשפנים- אבל שני אקרובטים ווקליים מופלאים כמו קיילן ו-וולמן לא היו לו מעולם. אין שום דבר בעולם ששני החבר'ה האלה לא יכלו לשיר, וזה לא שזאפה לא ניסה אותם- הוא נתן להם כמה מהתפקידים הווקליים המורכבים והמאתגרים ביותר ששמעתי מעודי. עם מנעד קולי מרהיב, טיימינג קומי מושלם, ותכונה נוספת לזכותם- לשניהם היו קולות כמעט זהים- קיילן ו-וולמן\ פלו ואדי היו שחקני המפתח בהרכב והסיבה העיקרית לשמיעתו. הצמד עבד כל כך טוב יחד שגם אחרי זאפה הם הוציאו אלבומים יחד וממשיכים לשיר ולהופיע יחד עד עצם היום הזה.

זאפה התחיל לעבוד עם פלו ואדי, עדיין בתור שחקני חיזוק ולא במסגרת הרכב אורגני, באלבום מ-1970 בשם Chunga’s Revenge (אחד מתוך ארבעה אלבומים שזאפה הוציא באותה שנה!). האלבום יצא במסגר תקופת דמדומים קצרה בין פירוק ה-Mothers  המקוריים להרכבת ה-Mothers החדשים. Chunga’s Revenge היה אלבום שהורכב מקצת שאריות מהקלטות האלבום Hot Rats, והקלטות ממה שיהיה ההרכב החדש של ה- ה-Mothers. למעשה בעת יציאת האלבום, ההרכב היה כבר מוכן, וזאפה החל בפרויקט הבא שלו- סרט עם הלהקה ובהשתתפותה, 200 Motels. Chunga’s Reveng הוגדר כ"פרומו" של הסרט. וולמן וקיילן לא יכלו, מסיבות חוזיות, לקבל קרדיט על השתתפותם באלבום, ולכן זאפה נתן להם את הכינוי הביפהארטי-משהו The Phlorescent Leech and Eddie, מה שיהפוך בשביל הקיצור לפלו ואדי. השירים בהשתתפותם של פלו ואדי מכתיבים את הכיוון של ההרכב- הרבה מאוד שירים שעוסקים בסקס, בעיקר מהצד המוזר שלו. Chunga’s Reveng אינו יצירת מופת בקטלוג של זאפה, אבל בתור אלבום מעבר יש לו בהחלט מה להציע.

בסרט 200 Motels אני מעדיף לא לעסוק, וגם לא בפסקול שלו, שהוא מישמש בין הקלטות אולפן של ההרכב החדש ומוזיקה לתזמורת, ומכאן שאינו מייצג. ה-Mothers של עידן פלו ואדי היו בראש ובראשונה להקה של הופעות חיות. שם הם זהרו באמת. מלבד פלו ואדי, דון פרסטון ואיאן אנדרווד שכבר צוינו, השתתפו בהרכב גם המתופף המבריק איינסלי דאנבר (בין השאר ניגן בכמה אלבומים של בואי) והבאסיסט ג'ים פונס, גם הוא חבר ה-Turtles שהוזעק להחליף את הבאסיסט המקורי של ההרכב, ג'ף סימנס, ובעיקר תרם קול נמוך מאד שהיה ניגוד מוצלח במיוחד לפלו ואדי. ההרכב כאמור שם דגש על שירה, דיאלוג קומי בין חברי הלהקה, אלתורים מילוליים רבים, תיאטרליות, ותוכן מאוד פרובוקטיבי. מילולית, עד עכשיו זאפה עסק בסאטירה ובנונסנס. החל מהרכב זה, זאפה החל לעסוק בהרבה סקס, על גבול הפורנוגרפי, ובהומור הפרשות. זה כמובן הביא עשה הרבה מאוד רעש ועשה את זאפה ידוע לשמצה, וזה קו שזאפה המשיך וחידד בהמשך הקריירה שלו. לדעתי האישית, העיסוק האובססיבי של זאפה בכל מה שקורה בגוף האנושי מקו המותניים ומטה היה בעיקר בעוכריו, משום שעד היום הדימוי הציבורי של זאפה בקרב הדיוטות הוא בעיקר השערוריות שקשורות אליו, ופחות המוזיקה הנפלאה.

זאפה הוציא בזמן אמת שני אלבומי הופעה מעולים שמתעדים את ההרכב כמו שהוא צריך להיות מתועד- על הבמה. הראשון היה Filmore East June 1971, סוג של אלבום לייב קונספט שמכיל ברובו קטעים שאין להם גרסה מוקלטת (תמיד אהבתי את תת הז'אנר הזה של אלבומי לייב שמבוצעים בהם שירים שאין להם גרסת אולפן). הקונספט היה "מאחורי הקלעים" של חיי הרוקנרול, ובעיקר- היחסים בין חברי להקת רוקנרול והגרופיות שלהן, נושא שזאפה משום מה היה אובססיבי לגביו. לזכותו של זאפה ייאמר שהפוקוס שלו היה תמיד הצד הקומי ביחסים האלה ופחות הפורנוגרפיה. האלבום מחזיק בעיקר בזכות הדינמיקה הנפלאה בין פלו ואדי, זאפה וג'ים פונס. בעיקר הורס הקטע בו קיילן בתפקיד עצמו מנסה לפתות את וולמן בתפקיד גרופית, אך וולמן מוכן\מוכנה לשכב רק אחרי שקיילן ישיר את ה"להיט" הגדול שלו, שהוא כמובן....”Happy together” של ה-Turtles. מלבד הקטעים הייחודיים להרכב הזה, יש כאן ביצועים מצוינים לקטעם ישנים יותר כמו “The Little house I used to live in” ו-“Willie the pimp”. וכמעט שכחתי את אחד הקטעים הכי ידועים של ההרכב הזה, “The Mud Shark” שעוסק באפיזודה מינית של חברי להקת Vanilla fudge עם גרופית, מצלמה, ו....דג (אבל את הסיפור הזה מספרים גם על לד זפלין).

האלבום השני אפילו טוב יותר מקודמו, וזהו Just Another Band from LA. כאן מבצעים חברי הלהקה, בוירטואוזיות קברטית מרשימה, יצירה בת 26 דקות בשם Billy the mountain  שהיא מרכז האלבום וההצהרה הכי מובהקת של ההרכב הזה. זו פארודיה על אופרות רוק\ יצירות קונספט למינהן, עתירות יומרה, שהיו מאוד אופייניות לאותה תקופה (לכל להקת רוק מתקדם שכיבדה את עצמה הייתה לפחות אחת כזו). הסיפור- הזוי ומופרך, סיפורו של הר (!) שקם לחיים ויוצא עם אשתו- עץ- לחופשה בעקבות קבלת תמלוגים מ"דוגמנות" עבור גלויות ותמונות נוף, זורע הרס ברחבי ארצות הברית, וגיבור על בשם סטודבייקר הוק מגויס למגר את ההר...כאן יוצאות לאור כל היכולות המוזיקליות והקומיות של ההרכב. חשוב לציין כי זו גרסא #ערוכה# של הביצועים המלאים של הקטע הזה שהיו מגיעים גם עד 50 דקות כולל סולואים. בנוסף יש באלבום שני ביצועים מופלאים לשירים ישנים של זאפה, “Call any vegetable” ו-“Dog breath” שעולים על המקור, ואת אחד השירים המופלאים- והכי שנויים במחלוקת- של זאפה בכלל, “Magdelena” שמתאר פנטזיות אסורות של גילוי עריות בין אב לבתו, נושא נפיץ במיוחד שגם הוא מטופל בצורה מאוד קומית.

בשנים האחרונות משפחתו של זאפה (חלאות תאבי בצע אם אתם שואלים אותי, בעיקר האלמנה גייל זאפה שתובעת את הצורה לכל מיני להקות קאברים של זאפה) משחררת בקצב סביר וקבוע הקלטות חיות מהקטלוג המהמם של זאפה, ובתוך זה שוחררה גם הקלטה של הופעה אגדית של ההרכב בקרנגי הול, שמתפרסת על פני ארבעה דיסקים (כולל מופע חימום). כדאי מאוד מאוד להשיג את הקופסא הזו משום שזהו ה"גביע הקדוש" בכל מה שקשור לגלגול הזה של ה-Mothers- כל הקטעים הכי טובים של ההרכב נמצאים שם, “Billy the mountain” מבוצע שם במשך 45 דקות, “King Kong” האגדי זוכה שם לביצוע מפנק של 30 דקות, והשיא מבחינתי הוא המיני-סוויטה “Divan” שמעולם לא הוקלטה על דיסק, אופרת רוק קטנה שמערבת את אלוהים בכבודו ובעצמו ואת הספה שלו וכמובן המון סקס ביזארי עם חזיר. לכבוד ביצוע “Divan” למדו חברי הלהקה קטעים בגרמנית, ופלו ואדי אולי שרים שם הכי טוב בכל הקדנציה שלהם עם זאפה. הזכר היחיד שנותר ל-“Divan” הוא קטע קצר שהפך לשיר הנודע והאהוב של זאפה “Sofa” שהופיע באלבום One size fits all, שיר שאני אוהב במיוחד בגלל שזאפה כתב את כולו בסולם דו מאז'ור, הסולם הכי פשוט בלי שום דיאזים ובמולים, ועדיין הוא עשה אותו מורכב, מעניין ומרגש.

 

ההרכב הזה הגיע לסוף דרכו בנסיבות די טראגיות, בעקבות שני אסונות שפקדו אותו בדצמבר 1971- הראשון היה הופעה בבקאזינו במונטריי שבה המועדון עלה באש עם כל הציוד של ההרכב, מה שתועד כמובן ב-“Smoke on the water” של דיפ פרפל. זאפה והלהקה שכרו ציוד חדש והלכו להופיע בתאטרון הריינבו בלונדון שם זאפה הותקף באלימות ע"י מעריץ מטורף, הופל מהבמה, שבר את רגליו ואף ריסק את קופסאת הקול. זה גרם לו לבלות את השנה הבאה בהחלמה ואז בכסא גלגלים. הוא חזר להופיע, אבל בהתנהגות דושבאגית- זאפאית קלאסית לא טרח ליידע את פלו ואדי וחברי ההרכב לגבי התוכניות שלו, ואחרי שנה שהם חיכו להחלמתו הוא פשוט המשיך הלאה. פלו ואדי עצמם אספו את שיירי נגני ההרכב ויצאו לדרך עצמאית, תוך שהם מקליטים כמה אלבומי סולו שזכו להערכת המבקרים. על השנה של זאפה בכסא גלגלים אדבר בפוסט הבא.

מריח מוזר, חלק א': ללא פוטנציאל מסחרי

אחרי המחווה שלי לאריק איינשטיין, אני רוצה להקדיש את החודש הקרוב כולו לפרנק זאפה, שאנו מציינים עשרים שנה להיעלמותו בטרם עת מעולמנו. אין לי אג'נדה של ממש- אני אתרכז בכמה אספקטים שונים ובכמה תקופות שלו, כל פעם מזווית קצת אחרת. מקווה שתיהנו, אני בטוח אהנה. נתחיל די בהתחלה, בין 1967 ל-1968.

זאפה הוא אובססיה רבת שנים שלי. זהו המוזיקאי עם הייצוג הכי גדול בדיסקייה שלי, אם כי זו אולי לא חוכמה משום שהאיש הוציא תחת שמו קרוב למאה אלבומים עם השנים, כולל המון חומרי לייב, אוספים וכו'. על כך  שאיש הרנסנס הזה, היקום המוזיקלי המהלך הזה, הוא אחד המוזיקאים המוכשרים ביותר שחיו אי פעם, מעטים בלבד יחלקו. אבל קצת כמו תאומו המוזיקלי קפטיין ביפהארט, לפעמים אנשים קצת מזניחים את העובדה שזאפה לא פעל לבדו, והוא תמיד הקיף את עצמו במוזיקאים מוכשרים אחרים. גם זאפה וגם ביפהארט היו לא רק אנשי חזון מוזיקלי, הם היו גם puppetmasters (בעיקר ביפהארט), כאלה שמפעילים ומתמרנים מוזיקאים אחרים כדי שיעבדו בשבילם, וגם שיפרו אותם הדדית. לא בכדי כותב זאפה בספרו האגדי "הספר האמיתי של פרנק זאפה" כי הכלי המוזיקלי הכי כייפי הוא ניצוח על תזמורת. הלהקות של זאפה והאנשים שבהם היו חשובות מאוד- לא רק בשביל המוזיקה אלא גם בשביל המיתולוגיה הזאפאית, המוראל, החומרים עצמם (שלטענת רבים, לפעמים זאפה "שאל" אותם  מחברי להקה בלי לתת קרדיט) וכמובן- הצחוקים, שהם חלק בלתי נפרד מהיצירה ה"רצינית" של זאפה. צריך להבין שזאפה היה למעשה חנון בתחפושת, הוא כל הזמן היה עסוק בכתיבה- את ה"אקשן" תמיד סיפקו חברי הלהקה שלו.  ומכל הלהקות של זאפה, ההרכב שבעיניי היה ה-vehicle הכי טוב להגשמת החזון של זאפה היה ההרכב הראשון של ה-Mothers of invention. זו הלהקה שאני הכי אוהב בעולם; הייתי נותן הרבה מאוד כדי להיות חבר ב-Mothers of Invention של פרנק זאפה בסוף שנות השישים. ובשנה וקצת אחת, בין פברואר 1967 לספטמבר 1968, הקליט זאפה בעזרת ה- Mothers לא פחות מארבעה אלבומים (שאחד מהם כפול!) שלדעתי מהווים את גוף העבודה האיכותי ביותר שלו.

ארבעת האלבומים האלה, Lumpy Gravy, We’re only in it for the money, Uncle meat  ו-Cruising with Ruben and the Jets לא נבחרו ע"י עבדכם הנאמן באקראי: זאפה אכן תכנן להקליט ולהוציא אותם יחד, בתור מכלול שזכה לשם הזמני No Commercial Potential (סוג של מוטו עבור זאפה, שתמיד ליהטט בין פופ לאוונגרד, במרוצת השנים). זאת בהתאם לקונספט ארוך השנים שזאפה כינה בשם Conceptual continuity, לפיו אלבומיו ושירי הרבים מתקשרים זה לזה, מתייחסים זה לזה ומחזיקים למעשה יצירה שלמה אחת ענקית. ובמילותיו של האיש עצמו:

זה הכל אלבום אחד. כל החומרים באלבומים האלו קשורים זה לזה באופן מאורגן, ויכולתי לקחת סכין גילוח ולחתוך את המאסטר טייפס ולהדביק את השירים בסדר אחר וזה עדיין היה חתיכה אחת של מוזיקה. ויכולתי לחתוך עוד עם הסכין ולסדר את השירים בצורה אחרת וזה עדיין היה הגיוני. יכולתי לעשות את זה בעשרים דרכים שונות. החומרים בהחלט קשורים זה לזה.

זאפה השתמש בשם Mothers of invention או לשם קיצור Mothers בהרבה הרכבים ולהקות שונות שלו, אבל ה-Mothers המקוריים התקיימו בין 1966 ל-1969, בשינויי הרכב רבים, אבל באותה רוח. טכנית, זו לא הלהקה הכי טובה שהייתה לזאפה; היו לו בשנות השבעים והשמונים נגנים כמעט על אנושיים. אבל זו הלהקה הכי טובה, משום שלא רק שהם נגנו מדהים עם סאונד ששילב בחן כשרון רב עם משהו חובבני ומשעשע, אלא בגלל שהם, בהעדר תיאור טוב יותר, פשוט היו בקטע. הם פשוט התאימו כמו כפפה לביזאריות של זאפה.

זאפה שילב נגנים מאוד מקצועיים כמו  הנשפן-קלידן האגדי איאן אנדרווד והפסנתרן דון פרסטון (שניגנו עם זאפה עד אמצע שנות השבעים), נגן כלי ההקשה ארט טריפ שהיה תלמיד של ג'ון קייג', והזמר הנהדר ריי קולינס, עם נגנים הרבה יותר חובבניים כמו המתופף האגדי ג'ימי קארל בלק שניגן בצורה בסיסית ביותר, הבאסיסט רוי אסטרדה שזאפה אהב בעיקר בגלל שירת הפלצטו הביאזרית שלו, והסקסופוניסט המוגבל מאוד מוטורהד שרווד שבהרבה מקרים פשוט עשה "צחוקים" כמו נחירות למינהן. חברי הלהקה, כולם פריקים משונים ומאוד מצחיקים שהתעניינו בנפיחות, הפרשות גוף וזיונים באותה עניין כמו המוזיקה והיו כולם טיפוסי Low life בוקובסקיאנים גדולים מהחיים, הכניסו את כל זה למוזיקה ולמורשת של הלהקה, וכך נוצר שילוב של מוזיקה קלאסית מודרנית, פרוג מוקדם, ג'אז חופשי, תאטרון אבסורד והומור בסגנון מונטי פייטון. מבחינתי זו הלהקה הכי טובה בעולם, ולא פחות חשוב- הכי כיפית בעולם. ההקלטות של הלהקה, והאזנות להופעות חיות שיצאו במהלך השנים, מראות כי אין משהו שהם לא יכולים לנגן- אוונגרד מופרך, שירי פופ טיפשיים, אלתורי ג'אז הרפתקניים, מוזיקה מודרנית, כל ה-amalgam הזאפאי ההיסטרי הזה. בעיניי רק האווירה היצירתית והחופשית הזו שזאפה והלהקה הזו שחו בה, הביאה את זאפה ליצור את האלבומים האהובים עליי שלו.

השנה הגדולה של זאפה וה- Mothers , אחרי שני אלבומים ( Freak out! ו-Absolutely free) מתחילה דווקא עם אלבום שהוגדר לראשונה כאלבום סולו של זאפה, זהו האלבום האגדי Lumpy Gravy שהוקלט בפברואר 1967. האלבום התחיל כהקלטה של מוזיקה לתזמורת שזאפה כתב בסגנון שאפיין את העבודות הקלאסיות שלו אז- השפעות כבדות מאוד של סטרווינסקי, אדגר וארז ואנטון ווברן. זאפה ארגן תזמורת שניתן לה השם האדיוטי Abnucelas Ammuka electric symphony orchestra וניצח על ההקלטות בעצמו. חברי התזמורת בתחילה זלזלו ב"כוכב הרוק" הצעיר אבל מהר למדי התרשמו מהמוזיקה המבריקה. בעיות משפטיות שונות מנעו את יציאת האלבום וזאפה החליט לערוך אותו מחדש בסגנון האקלקטי המופרע שיאפיין את רוב העבודות שלו- קפיצות היסטריות בין סגנונות רבים ליצירת מעין קואלג' מוזיקלי מופרע, תוך כדי עבודת אולפן מאוד מאסיבית, למעשה חסרת תקדים. זאפה גילה למשל שאם מדברים לתוך הפסנתר באולפן, ומניחים שק חול על דוושת ה-sustain, מיתרים הפסנתר מהדהדים את המילים לאפקט מרשים. הוא ארגן את חברי ה-Mothers וחברים נוספים (אריק קלפטון, טים באקלי) ועודד אותם להכניס את ראשם לפסנתר, ולדבר שטויות מאולתרות לחלוטין. זאפה, שמעולם לא הפריד בין אמנות "גבוהה" לאמנות "נחותה", ערבב את ההקלטות הביזאריות האלו, שבלעדיהן האלבום היה נשמע אחרת לגמרי, עם ההקלטות התזמורתיות מפברואר 1967 ועם המון חומרים אחרים, והתוצאה היא אחד האלבומים הניהיליסטיים והאנרכיים ביותר שהוקלטו, יצירת מופת של רעננות ומקוריות ואחד האלבומים שהכי מגדירים את זאפה בעיניי.

אבל זה היה רק הספתח של שנה מדהימה. באוגוסט 1967 זאפה ארגן באולפן את ה- Mothers להקלטת אלבומו המפורסם ביותר כנראה, וממש בצדק, הלא הוא We’re only in it for the money. כאן זאפה שם דגש על שירים ולא על מוזיקה אינסטרומנטלית, אבל האלבום הזה הכי רחוק שאפשר מאלבום פופ שגרתי. קודם כל, זאפה השקיע עבודת אולפן חסרת תקדים לתקופה ועיוות לבלי היכר את הסאונד של הלהקה תוך שהוא עושה שימוש נרחב בהאצת מהירות השירה והכלים ומשחקים מורכבים מאוד עם הפיץ' כך שה- Mothers נשמעים כמו חבורת צ'יפמאנקים מהגהינום. שנית, השירים היו פשוט מדהימים; בשיא תקופת ה-flower power מעז זאפה להשמיע ביקורת נחרצת על תרבות ההיפיז ומראה אותם כפי שהיו באמת- חבורה של מסוממים חסרי אחראיות, תוצר של הורים חסרי אחראיות ומערכת חינוך חסרת אחראיות, מה שהאנטר ס. תומפסון קרא לו Woodstock Uber Alles. אף אחד באותו זמן לא העז להשמיע ביקורת כזו, בטח לא מתוך ממסד הרוק עצמו, וזהו אלבום הסאטירה הזאפאית האולטימטיבי, עוד פן חשוב ביותר של הליצן רב הפנים הזה. וגם כאן זאפה משתמש בעריכה סכיזואידית והיסטרית כאשר הקטעים מאוד קצרים ומתחלפים מהר מאוד, "דיבורי הפסנתר" המפורסמים מופיעים גם כאן וגם קטעי מוזיקה קונקרטית שנוצרו באולפן. בנוסף, האלבום קשור בעבותות ל-Lumpy gravy והם מתפקדים כמעין בני זוג, כאשר האחד נחשב Phase one של השני וההיפך ואפילו קטע אינסטרומנטלי מ-Lumpy מסומפל בשלמותו ב-Money.

זאפה וה- Mothers לא עוצרים לרגע, ובאוקטובר 1967 מתחילים להקליט את מה שלדעתי הוא המאסטרפיס האולטימטיבי של זאפה, Uncle Meat. כביכול זה מה שהיה אמור להיות פסקול לסרט אווילי שזאפה והחברים ניסו לצלם באותה תקופה (זאפה הוא איש בעל כישורים רבים, אבל קולנוע הוא לא, הו לא, ממש ממש לא אחד מהם). הסרט נחסך מאיתנו, אבל האלבום הוא פשוט הייצוג הכי הולם ומושלם לחזון של זאפה, לא רק לשנות השישים אלא לטעמי לכל הקריירה של זאפה. אם אתם יכולים, קנו את כל האלבומים של זאפה; או שתקנו רק את אלו שאתם יכולים להרשות לעצמכם; או, לכל הפחות, תקנו את Uncle Meat. יש פה את הכל- דו וופ טיפשי וכייפי, סאטירה אמריקנה, פרי ג'אז מוטרף, אוונגרד לפנים, מוזיקה קלאסי-מודרנית הארדקור, עריכות אולפן מאסיביות, דיבורים שטותיים וצחוקים מהפסנתר- זו פשוט כל הקריירה של זאפה מגולמת ב-75 דקות מטריפות שזאפה וה- Mothers הקליטו על פני שנה. וכאן גם הברק והזוהר של חברי ה- Mothers בא לידי ביטוי, כשהם מנגנים מגוון עצום של כלים- סקסופונים, קלרינטים, כלי מקלדת, מארימבות וקסילופונים והמון תופים וגיטרה נפלאה אחת, ובל נשכח את השירה הנפלאה של זמר הבית ריי קולינס, הבאסיסט רוי אסטרדה וגם של זאפה עצמו. ויש כאן המון קטעים שהם חלק בלתי נפרד מהקאנון הזאפאי, כאלה שזאפה ביצע אפילו עם תזמורת ה-ensamble modern בערוב ימיו, כמו נעימת הנושא, קטע הג'אז King Kong ו-Pound for a brown on the bus. מעריצי זאפה, אתם פשוט לא יכולים להחמיץ את האלבום הנהדר הזה. אף להקה ב-1968 לא נשמעה ככה, ואף להקה לא תישמע ככה גם ב-2068.

בין לבין, זאפה ארגן את ה- Mothers בדצמבר 1967 עד פברואר 1968 להקליט אלבום נוסף ומיוחד מאוד- Cruising with Ruben and the Jets. זה אלבום שנעשה אך ורק למטרות של כיף טהור. זאפה, זמר הלהקה ריי קולינס וחברים נוספים כמו מוטורהד שרווד תמיד אהבו את שירי הדו-וופ עליהם גדלו כטינאייג'רים בשנות החמישים, וזאפה החליט פשוט להקליט אלבום כזה, כביכול תחת השם הפיקטיבי Ruben and the Jets. עטיפת האלבום, שכמו שלושת האלבומים האחרים עוצבה ע"י מעצב הבית של זאפה, קאל שנקל, מציגה את זאפה וחברי ה- Mothers כהכלאה בין בני אדם לכלבים. לדברי שנקל, זו אמורה הייתה להיות עלילת הסרט Uncle Meat- מדען מטורף שהופך להקת טינאייג'רים לחבורת כלבי אדם, ומכאן הקשר הקונספטואלי בין שני האלבומי (נניח). כך או כך, כמו כל העטיפות המפלצתיות והמופלאות ששנקל עיצב לזאפה, זו עטיפה נהדרת. האלבום הזה הרבה פחות מפורסם ואהוב וחשוב בדיסקוגרפיה של זאפה, וגם הרבה פחות איכותי מהאלבומים האחרים,  אבל בניגוד לרוב הקטלוג של זאפה הוא פשוט Clean Innocent fun. זה בעיקר רגע השיא בקריירה של ריי קולינס, הזמר הנפלא שכבר לא ממש התאים לחומרים של זאפה, שגם כתב כמה מהשירים. בנוסף, באלבום מבוצעים מחדש ארבעה שירים מאלבום הבכורה של זאפה Freak Out!, ולדעתי הביצועים האלו טובים מהמקור. ועוד משהו חשוב לציון: זה לא כתוב בשום מקום בעטיפת האלבום, אבל בחלק מהשירים זאפה ניגן בכל הכלים וגם שר את כל תפקידי הקולות. בשנות השמונים זאפה עשה מעשה שלא ייעשה ובאחת ההחלטות האומללות ביותר שלו עשה רמיקס לאלבום, תוך שהוא מחליף את ערוצי התופים והבאס בערוצים חדשים שהוקלטו במיוחד למטרה זו ע"י הנגנים שלו באותה תקופה. כך מתקבל יצור כלאיים חולני שבו אלבום שהוקלט בשנות השישים ואמור להישמע כאילו הוקלט בשנות החמישים מכיל שתל זר משנות השמונים. זאפה לא שמע למחאות מעריציו והמוטציה הזו הסתובבה בחנויות עד שהמיקס המקורי יצא מחדש, פחות או יותר, תחת השם Greasy love songs. לחשוב שזאפה מצא זמן להקליט אלבום כזה במקביל ל-Uncle Meat ורק חודשים ספורים אחרי We’re only in it for the money מעידה על דרייב יצירתי מרהיב. מחוץ לקונטקסט של פרויקט No Commercial potential, שווה מאוד מאוד לשמוע את אלבום ההופעה המרהיב Ahead of their time.

אז זוהי קוודרילוגיית (בערך) No Commercial potential. בין אם אוהבים את החומרים או לא, זוהי ה-הצהרה האמנותית הגדולה של זאפה וה-Mothers של שנות השישים. כמו כל הקריירה של זאפה, האלבומים והקטעים השונים קשורים ולא קשורים זה לזה, כשחוט רופף אך בהחלט קיים מקשר את כולם; דבר הכרחי שצריך להבין לגבי זאפה, הוא שהוא תמיד כתב את החומרים כמה שנים לפני הקלטתם בפועל, ובעצם הכל זו מזימה אחת גדולה של מדען מטורף אחד ושל חברי המעבדה הלא פחות מטורפים שלו. בפוסט הבא נעסוק בגלגול הבא של ה-Mothers, שכבר נשמע אחרת לגמרי.