הנזיר והרביעייה

מאז ומתמיד הייתה לי חיבה לאקסצנטריות, לביזאריות, לתמהונות. יש משהו מאוד כובש בסטראוטיפ של הגאון המוזר. למשל, למרות שהידע המתמטי שלי שואף לאפס, אני נורא מתעניין במתמטיקאים עצמם; למשל, המרדף אחרי המשפט האחרון של פרמה, או הספר שיצא לאחרונה אודות המתמטיקאי התמהוני גריגורי פרלמן, שסירב לפרס של מיליון דולר בתחום המתמטיקה. אותו דבר אפשר לומר על האובססיה שלי על הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, זה פשוט מרתק שמישהו אקסצנטרי ומופרע, על גבול האוטיסט, משקיע מאמצים כה רבים על משהו אזוטרי לחלוטין שרק הוא בכל העולם מבין.

מין מתמטיקאי מופרע ואקסצנטרי שכזה הוא אגדת הג'אז הגדולה, הפסנתרן שרק מהשם שלו אתה מבין שיש לך עסק עם אדם יוצא דופן, ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk). זהו אחד המאסטרים הגדולים באמת, מין שילוב של אותו מתמטיקאי היפותטי ותמהוני שמתעסק כל חייו באיזו חידה אזוטרית, ילד אינדיגו בעל תובנות על טבעיות, ונזיר זן מופרך במיוחד. מה שיפה בתלוניוס ובמוזיקה שלו הוא שהוא מצליח להיות הכי קיצוני בכלים הכי מסורתיים; המוזיקה שלו משוגעת לגמרי, היא עקומה, תלושה, א-סימטרית, המלודיות דיסוננטיות, הקצב לא מתפצל לחלקים שווים, הביט לא נופל איפה שצריך, כל הכללים נשברים ומופרים בזה אחר זה, והכי חשוב- שום דבר לא מובן מאליו והכל בלתי צפוי. אבל למרות הכל, הוא מצליח להישמע מלודי, סוחף וחם, ולא פורץ את הגבולות כמו שפסנתרני פרי ג'אז עשו אחריו, שזה פשוט ללכת עוד צעד אחד מעבר לתהום (מי אמר ססיל טיילור?). ואכן, למרות שהלחין בסך הכל כמה עשרות של לחנים, מונק הוא אחד ממלחיני הג'אז האהובים בכל הזמנים, דווקא בגלל המוזרות שלו.

לכל מי שרוצה לדעת מה זה מוזיקאי גדול, או יותר בסיסי- מה זה מוזיקאי בכלל, אני מציע לפנות ליו-טיוב הכי קרוב ומהר למצוא קטעי וידאו של מונק (ויש הרבה). זו פשוט חגיגה לעיניים: מונק, שתמיד חובש כובע משונה לראשו, נראה כמו הומלס משוגע שהתפרץ אל הפסנתר. הוא מנגן בצורה משונה מאוד- כמו תוקף את הפסנתר, באצבעות ישרות שמתנגחות עם הקלידים, בתנועה עצבנית ועם המון כח מרוסן, הוא לא משתמש בפדאלים של הפסנתר אלא מעדיף לתופף את הקצב בצורה מוזרה גם כן. בהתחלה קשה מאוד להבין את זה, ועוד יותר קשה לאהוב את זה, זה נשמע כאילו הוא לא יודע בכלל לנגן. אבל הוא יודע, וזה היופי, כי כשמונק מנגן, ועוד יותר כשהוא לא מנגן, אפשר ממש לראות שהוא חושב. הוא באמת חושב על מה הוא מנגן עכשיו ועל מה הצעד הבא, הנגינה היא כמו משחק שחמט כשהקלידים הלבנים והשחורים הם כמו חיילי שחמט. ואצל מונק שום דבר לא בוער, ואין שום בעיה עכשיו להפסיק לנגן לכמה שניות או להפסיק לנגן בכלל וגם לקום ולהתחיל את הריקוד המוזר שלו, עוד אגדה בפני עצמה. אבל, אחרי שקצת מתרגלים מבינים כמה יפה המוזיקה של מונק, כמה חן יש בה.

כמו במקרה של צ'ארלס מינגוס ואלברט איילר, שני ג'אזיסטים אחרים שדיברתי עליהם בהזדמנויות קודמות, בלתי אפשרי להפריד בין האישיות של מונק למוזיקה שלו, הן זהות לגמרי. בכל זאת, רציתי לנסות לדבר על המוזיקה של מונק באופן קצת יותר מנותק מהאימאג' הציבורי המוטרף של מונק. ובעצם אני רוצה לכתוב על אלבום מחווה נפלא למונק ולמוזיקה שלו, וזהו האלבום Monk Suite של אחת מרביעיות המיתרים המפורסמות והפופולריות ביותר בעולם, הקרונוס קוורטט (Kronos Quartet). קרונוס היא רביעייה מאוד וותיקה שהוקמה בסיאטל ב-1973 ע"י הכנר דיוויד הרינגטון, לאחר שהאחרון שמע את היצירה האוונגרדית “Black Angels” של המלחין ג'ורג' קראמב והחליט שהוא רוצה להקים רביעייה שתנגן מוזיקה כזו. הקרונוס מתמחים במוזיקה מודרנית חדשה של מלחינים "רציניים", כמו פיליפ גלאס וטרי ריילי וסטיב רייך, אבל הם מפורסמים בקהל הרחב בזכות הקרוסאוברים שהם עושים מדי פעם לעולם המוזיקה הפופולרית. הפסקולים של הסרטים של דארן אורנופסקי "רקוויאם לחלום" ו"המעיין", שהקרונוס נוטלים בהם חלק חשוב ביותר, כבר מאוד מפורסמים ומושרשים בתרבות. בנוסף הקרונוס ניגנו עם אסטור פיאצולה, הטייגר ליליז, טום ווייטס, ביורק, אלן גינסברג ועוד רבים וטובים.

אחד הפרויקטים הכי ראויים ומוערכים שהם עשו הוא האלבום Monk Suite (יצא ב-1985) העיבוד של היצירות המורכבות, המגושמות והמשונות של מונק לרביעיית מיתרים הוא רעיון ממש מבריק וממש מתקבל על הדעת; מונק היה אחד המלחינים הכי מוכשרים קלאסית בג'אז, והוא השקיע המון מאמצים ורצינות בלחנים שלו, עד כדי כך שניתן להתייחס אליו כאל מלחין קלאסי "רציני". הקטעים שנבחרו הם ממש ה"להיטים" הגדולים של ת'לוניוס. בקטעים מסוימים, כמו “Epistrophy” הסוער והעקום, או אולי הקטע הכי מורכב, אניגמטי וקשה לנגינה של מונק, “Brilliant corners” (כשמו של אלבום הפריצה של מונק מ-1956), מונק נשמע כמו מלחין מודרני אמיתי, והעיבוד למיתרים מזכיר את הרביעיות של שוסטקוביץ' למשל. קטעים אחרים, כמו “Rhythm-a-ning” או “Misterioso” מדגימים את הממזריות של מונק, הלחנים הקופצניים הקטנים האלה שלו, היציאות באין כניסה, מה שנקרא באנגלית Quirkiness. ובשני לחנים הכי יפים של מונק, “Round midnight” הנצחי ו-“Crepuscule with Nelliee” הגאוני שהוקדש לאשתו, קטע שמונק החשיב ממש כ"קונצ'רטו" שלו, הביצועים של קרונוס ממש מדויקים ויושבים בול, ומראים כמה מונק היה באמת קרוב לעולם המוזיקה הקלאסית. בנוסף מבוצעים באלבום שני לחנים שאינם של מונק אלא דווקא של דיוק אלינגטון הגדול, אבל הם מבוצעים ומעובדים באופן שמשחזר במדויק את העיבודים שמונק עשה להם באלבום הקלאסי שלו “Theonious Monk Plays Duke Ellington” כך שאפשר לומר שאלו גם כן קטעים של מונק.

יש שני דברים יפים באלבום הזה- קודם כל הכבוד הרבה והרגישות שבה הקרונוס מטפלים בלחנים של מונק, הם באמת מתייחסים אליו בדיוק כמו שהם מתייחסים לכל מלחין "מכובד" אחר ושומעים את זה; הדבר השני הוא הייחוד של האלבום בכך שהקרונוס אינם מוזיקאי ג'אז וגם אינם מנסים להיות כאלה, הם בנו עיבודים שמכילים סולואים אבל הנגינה שלהם ממש לא נשמעת כמו כינור ג'אז, אין כאן קלישאות של סטפן גרפלי וג'אז צועני וטוב שכך. בגלל זה לא כל כך הבנתי מה עושה כאן בהופעת אורח הבאסיסט רון קארטר (Ron Carter), שמאלתר לפעמים על הקונטרבאס, כאילו הקרונוס לא יכולים להסתדר לבד וצריכים שחקן חיזוק (הבחירה בקארטר בכלל מוזרה כי קארטר הוא אמנם באסיסט אגדי שניגן עם כל הגדולים, אבל דווקא עם מונק הוא אף פעם לא ניגן והוא אינו קשור אליו בשום צורה כך שהנוכחות שלו לא מביאה ערך מוסף). בקטעים של אלינגטון יש אפילו נוכחות של מתופף- גם היא תמוהה ולא מוסיפה הרבה, הקרונוס הם רביעיית מיתרים והם מצוינים בזה וכל המוסיף גורע. אבל כל הטרוניות האלו הם סתם פיצ'יפקעס, זה אלבום מעולה ומרגש ויכול גם לשמש מבוא טוב לעולם המורכב ולא תמיד ידידותי של מונק.

פורטיסילבר

אחד הדברים שאני הכי אוהב במוזיקה זה החיבורים בין אנשים, שילוב חוצה דורות, ארצות ושפות. אנשים שונים לגמרי, בזמנים ומקומות שונים לגמרי ובעלי היסטוריה שונה בתכלית, שפתאום מוצאים את עצמם מדברים את אותה שפה, זה פשוט מרגש. תחשבו למשל על החיבור בין ג'ורג' האריסון, נער ליברפולי חובב רוקנרול, לבין ראווי שאנקאר, גאון הסיטאר ההודי, שילוב שלא רק יצר חברות רבת שנים אלא גם השפיע וטלטל את המוזיקה הפופולרית בעולם המערבי בשנות השישים עד ימינו; או הקשר המוזיקלי בין מתי כספי, המושבניק הצבר, לסשה ארגוב הגולה, שהשפיע עליו רבות וכספי אף הקדיש שני אלבומים לשירי ארגוב; או ההשפעה של קרלהיינץ שטוקהאוזן, מלחין האוונגרד הגרמני, הן על הביטלס (שוב) והן על מיילס דיוויס בשנות השבעים. לפעמים ניתן לראות שילובים והשפעות במקומות הכי לא צפויים.

על מין קשר מיוחד ובלתי צפוי כזה אני רוצה לדבר הפעם, פשוט כי הסיפור מאחורי הקשר הזה בוא מרתק בעיניי. זה סיפור על הרכב מאוד משונה ואזוטרי משנות השישים באמריקה, שיצר מוזיקה באמת מיוחדת שהקדימה את זמנה בהרבה, שיש לו היסטוריה רבת תהפוכות, ועל הרכב אחר, פופולרי בהרבה, שמקורו בסצנת הטריפ-הופ בבריסטול שבאנגליה בשנות התשעים, שחזר ליקום המוזיקלי בקאמבק מהסרטים. ההרכב הראשון, הלא מוכר כמעט, נקרא הסילבר אפלס (The Silver Apples), וההרכב השני, שהוא שם הרבה הרבה יותר ידוע- למעשה, אם הסתובבתם מספיק זמן בשנות התשעים אתם חייבים להכיר אותו איכשהו- הם פורטיסהד (Portishead), והקשר בינהם יובהר בהמשך.

על הסילבר אפלס כתבתי פעם ב"שרת העיוור" אבל הסיפור שלהם כל כך מרתק שאני שמח לחזור עליו. הסיפור מתחיל ב-1968 בניו יורק, עם בחור תמהוני ללא השכלה מוזיקלית פורמלית בשם סימאון (Simeon) קוקס, שמאוחר יותר כינה עצמו פשוט סימאון, בונה לעצמו מכשיר מוזיקלי מיוחד, שנקרא גם הוא The Simeon, שמכיל כמה אוסילטורים (אוסילטור הוא מכשיר אנלוגי שיוצר גלי סינוס) וסינטיסייזרים פרימיטיביים. כדי לנגן בכלי, סימאון צריך היה להפעיל את כל הגוף ולנגן בו זמנית בכפות הידיים, הרגליים, הברכיים והמרפקים. מה שהוא יצר היה צליל מדהים ששילב דרונים מזרחיים עם סאונד עתידתי, חללי ופסיכדלי. הוא חבר למתופף ניו יורקי מדהים בשם דני טיילור, שהיווה את הצלע השנייה בהרכב. טיילור ניגן בצורה מאוד ייחודית ולא שגרתית, עם מקצבים שבטיים ומקוטעים שמתחמקים מהביט ויושבים ממש על הסינקופה הכואבת (מעריצי קאן, להקה שאני ממש בקרוב הולך לכתוב עליה, ימצאו הרבה מכנה משותף בין טיילור לג'אקי לייבזיץ, המתופף האגדי של קאן). התיפוף הזה, שמצד אחד נשמע מאוד מעופף ולא נטוע בקרקע ומצד שני הוא מאוד מתוחכם וסוחף, התאים כמו כפפה לאוסילטורים המשונים של סימאון, שגם שר בצורה מאוד חולמנית ו"שאנטית" בהתאם לרוח התקופה.

ב-1968 הם מקליטים את אלבום הבכורה שלהם שנקרא על שמם. מדובר באלבום פשוט מדהים שנדמה שנחת לעולם או מכוכב אחר או מזמן אחר; השילוב בין הסאונד הבלתי שגרתי, יכולת כתיבת השירים הייחודית, והשירה הקוסמית המנותקת של סימאון , עם התיפוף המתמטי והסוחף של טיילור כל כך חריג, כל כך לא קשור לזמנו, ועם זאת עובד כל כך טוב. לא רק שהם הקדימו זא'נרים שלמים של מוזיקה אלקטרונית, אפילו ביחס ללהקות הפסיכדליה והקראוטרוק של זמנם הם נשמעו out there. פשוט מדהים מאיפה באה היציאה הזו, בקונטקסט של היום האלבום נשמע הגיוני אבל ב-1968 לא היה שום דבר כזה.

באופן לא מפתיע, האלבום לא ממש התקבל בהבנה- היה צריך לנסוע בזמן עשרים שנה קדימה כדי לתפוס את מה ש סימאון וטיילור ניסו לעשות. באופן מפתיע, הם המשיכו עם אלבום נוסף, Contact, שיצא ב-1969. אם האלבום הראשון היה אלבום מוזר שנשמע מאוד מיסטי, אבל גם היה כייפי, מתקשר, וכזה שאפשר אפילו לרקוד לצליליו, ממש כמו טכנו פרה-היסטורי (אני וכמה חברים אפילו פעם עשינו איתו מסיבה בלילה מתודלק אחד), Contact היה אלבום אפל בהרבה ובעל תכנים מטרידים, כשהחולמניות בשירה של סימאון התחלפה בכעס אמיתי ופרנויה. האלבום הראשון הרגיש כמו ספייס קוקי, האלבום השני הרגיש כמו אוברדוז של אקסטזי מקולקל (שלא לדבר על הבחירה ההזויה של סימאון  לנגן בבאנג'ו חופר לכל אורך האלבום). זה היה אלבום אפילו יותר טוב מקודמו, אבל אחרי אלבום חריג כזה, אף אחד לא רצה כנראה להקשיב לאפלס, וכמו הרבה הרכבים מאותה תקופה הם נעלמו.

בשנות התשעים קרה איזשהו נס בלתי מוסבר, ופתאום אנשים התחילו לשמוע את הסילבר אפלס, משום מקום. נוצר הייפ, מפה ולאוזן, ובסופו של דבר סימאון, שעדיין התעסק במוזיקה, החליט לחדש את העסק, להתניע מחדש, לשמן את האוסילטורים ולהתקאמבק. לאחר מאמצים רבים עלה בידו לאתר את ידידו משכבר הימים טיילור, ובאופן מדהים, 30 שנה אחרי אלבומם הקודם, הסילבר אפלס הוציאו אלבום שלישי, Beacon שמו, וכן עוד אלבום בשם  Garden של הקלטות שלא יצאו בזמנם  ושנמצאו בעליית הגג של דני טיילור. עצם העובדה שהחברים חזרו לפעילות, ושפתאום הם קיבלו הערכה ותשומת לב, הוא הישג מרהיב. אבל אז זה נקטע, ובצורה טראגית: סימאון היה מעורב בתאונת דרכים ב-1998, שבר כמה חוליות, ולמעשה נותר משותק. לאחר שנים של שיקום, עלה בידו לחזור ולהופיע, כמובן בצורה הרבה יותר מוגבלת. אבל הקאמבק של האפלס הגיע לקיצו הרשמי עם מותו של טיילר ב-2005. סימאון עדיין מופיע מדי פעם, עם שירי הסילבר אפלס הישנים.

מה שמביא אותנו, בטוויסט עלילתי שעל פניו נראה תלוש, לפורטיסהד ולאלבום הקאמבק הגדול שלהם, אחרי לא פחות מעשר  שנות שתיקה, אלבומם השלישי שנקרא פשוט Third (ממש כשמו של אחד האלבומים האהובים עליי ביותר, של להקת סופט משין מ-1970. לא קשור). פורטיסהד כאמור פרצו לתודעה עם אלבום הבכורה המבריק שלהם, Dummy, ב-1994, שהציג לעולם את משנת הטריפ-הופ. מה שהיה יפה כל כך בטריפ-הופ הוא גם מה שאני למשל אוהב בסרטי באטמן- השילוב בין הארכאי למודרני; כמו שהאסתטיקה של באטמן משלבת טכנולוגיה מודרנית עם וינטאג' פיפטיזי ואפילו ישן יותר, כך גם פורטיסהד (רשמית הם שלושה- הגיטריסט אדריאן יוטליי, גאון האלקטרוניקה ג'ף בארו וכמובן, ה-זמרת המדהימה בת' גיבונס, הפנים האמיתיות של ההרכב) שילבו בין סאונד לו-פיי מכוון של חריקות תקליט וכלי נשיפה מיושנים עם סקרצ'ינג, סימפולים ואלקטרוניקה. לכמה שנים, הסאונד העגמומי- אך-מאגניב של פורטיסהד היה בין המאפיינים הברורים של התקופה. הם הוציאו עוד אלבום סלף טייטלד ב-1997, שנשמע די דומה והיה מעולה באותה מידה, ואלבום הופעה נפלא ב-1998, ולפתע נדמו. למעט כמה הקלטות ספורדיות, ואלבום סולו של גיבונס (מעולה, אגב), לא שמענו מההרכב הזה כלום במשך עשור.

ואז, לתדהמת כולם, הגיע Third, כאילו משום מקום. ואיזו תדהמה זו הייתה. Third בשביל פורטיסהד הוא כמו Kid A עבור רדיוהד, וכן, גם כמו Contact עבור הסילבר אפלס- זה אלבום מוזר, חופר, קשה להאזנה, אפל, מדכא, מייאש ומתיש הרבה יותר מאלבומי הלהקה בניינטיז. במקום לנסות ולשחזר את הנוסחא המצליחה, עם סאונד הוינטג' הכל כך מזוהה ומובהק, הם זנחו את השטנץ הישן ועשו אלבום  שונה והרבה יותר מקורי, שבלבל הרבה מאוד מאזינים. לדעתי זה אחד האלבומים הכי גדולים שיצאו בעשור הקודם, כשהוא לוכד באופן מרהיב וכובש את הבלבול, הניכור והניוון של התקופה. זה לא אלבום מאגניב וממש לא כייפי, ובמקום המלנכוליה המתקתקה והכובשת של שני האלבומים הראשונים, החזון החדש של פורטיסהד הרבה יותר מטריד וחודר.

אחד השיאים של האלבום, אחד השירים הכי בולטים בו וגם אחד הכי קשים להאזנה הוא קטע בן שש וחצי דקות בשם “We Carry On”, שנפתח בתרועת אוסילטורים צורמנית. וכאן מגיע הרגע המרגש שבו שני ההרכבים, סילבר אפלס ופורטיסהד, מתחברים; משום ש-“We Carry On” הוא לא פחות ממחווה ברורה, מוצהרת ומכוונת לסילבר אפלס ולמוזיקה שלהם, ובעיקר לאלבום Contact שגם הוא הרבה יותר קודר ומטריד מקודמו. יש כאן את אותו תיפוף שבטי מוזר שיושב על הסינקופות ועל ה-Off beat, אותו ליין חופר של שני תווים כרומטיים עם סאונד אוסילטורי אה-לה- סימאון, ועוד הרבה אלמנטים סילבר-אפלסיים, כך שאי אפשר לפספס את המחווה הענקית הזו. שני הבדלים גדולים יש בכל זאת כאן, כדי להבהיר זו מחווה ולא גניבה, ושזו בכל זאת פורטיסהד הגדולה- הראשון הוא הגיטרה המכסחת של יוטליי, והשני הוא כמובן השירה המקוטעת והמיוסרת של גיבונס, שמעולם לא נשמעה במצוקה גדולה כל כך. “The taste of life, I can’t describe, it’s choking on my mind”, היא מייבבת בכאב עמוק וגדול כל כך, ולא רק שהקטע הגדול הזה מייצג את כלל האלבום אלא הוא גם מראה את החוט המקשר בין המוזיקה המשונה והלא מתקשרת של הסילברים לבין הקדמה החופרת של הפורטיסים.

השיא הגדול במחווה הזו התרחש לפני שנה בפסטיבל All Tomorrow’s Parties, כאשר הפורטיסים עלו להופיע, וכשהגיע תורו של “We Carry on” התרחש הלא ייאמן וסימאון עצמו הוזמן לבמה ע"י אדריאן יוטליי, עם האוסילטורים המשונים שלו, והצטרף לפורטיסהד לביצוע חד פעמי ובלתי נשכח. המעגל נסגר כאשר מקור ההשראה הגדול עלה על במה אחת עם התלמידים שלו. מחבינתי מדובר ברגע מרגש מאין כמוהו: 40 שנה אחרי שהוקלטה לראשונה, החלוציות והמהפכנות האזוטרית של סימאון התברגה בסופו של דבר בתרבות, ולהקה גדולה בזמננו מצדיעה לו. מדהים.

הציפורים היפות שפרחו מהראש

הפעם החלטתי לא סתם לכתוב על אמן או על אלבום, אלא ממש לערוך ראיון. הראיון הזה התחיל בכלל מדיון פייסבוק קצר שיזם נדב לזר, איש The Raw Men Empire ובעל הבלוג "אטמי אוזניים" לשעבר, בו נשאל על מוזיקאים ירושלמיים. גרתי בירושלים חמש שנים מאוד משמעותיות, כך שהדיון היה קרוב אליי. בין השאר בדיון, עלה שמו של מוזיקאי ירושלמי בשם אורי פנציאס. השם הזה זרק אותי שנתיים אחורה, אל פסטיבל "מוסררה מיקס" שעורך כל שנה בית הספר לאמנות חדשה מוסררה, בשכונת מוסררה שבירושלים. אני הופעתי שם במסגרת פרויקט גמר של חבר שלי, ובשלב מסוים עלה בחור מזוקן, גם הוא תלמיד בבית הספר, להעלות את הפרויקט שלו. היו שם שירים איטיים מאוד עם כינורות ואקורדיונים וכלי הודי דמוי הרמוניום שמאוחר יותר למדתי שקוראים לו שרוטי בוקס, ואני זוכר שהתרשמתי מאוד מההופעה המיוחדת ההיא, שלא ממש נשמעה כמו שום דבר ישראלי שהכרתי.

אורי פנציאס

 את פרויקט הגמר של פנציאס, שהפך לאלבום בשם "מתוך ים", אפשר לשמוע ולרכוש בבאנדקמפ במחיר סמלי, ואני מאוד מאוד ממליץ לעשות זאת. זה אלבום מאוד חריג, גם בתוך האינדי הישראלי, בגלל האיטיות הרבה שלו, החולמניות, המינימליזם והעדינות. הרבה מהשירים מורכבים מכמה שורות ספורות או הרבה פחות, אבל פנציאס בונה מהם שירים שלמים שנשמע שמכילים הרבה יותר מכך. פנציאס מנגן באלבום במגוון אדיר של כלים- קלידים שונים, תופים, באס, סקסופונים והרבה כלים ממשפחת ה-free reed, כמו האקורדיון והשרוטי בוקס. האיטיות הרבה שבה השירים מנוגנים גורמת לכל מילה, לכל צליל, להיות מאוד משמעותיים, שום דבר לא בוער באלבום של פנציאס וזה כמובן מאוד לא ישראלי, ומאוד מיוחד. המוטו של האלבום נפרש בשיר הראשון, "עולם כפשוטו", שכולו מכיל את המילים הבאות: "רגע תפקח עצמך, אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא בעתו, זהו עולם כפשוטו". העיסוק של פנציאס בזמן ריתק אותי במיוחד. הקטע הכי בולט באלבום הוא הקטע האחרון בו, "ציפורים", שכולו מורכב ממשפט מטלטל אחד בלבד: "כנראה שהתלקחתי כמו חורש, הציפורים היפות שפרחו מהראש לשמיים אינן", ומיד אחר כך מגיע משהו שמעולם לא שמעתי באלבום של יוצר ישראלי- דרון (Drone) מתמשך של כחמש דקות תמימות על אקורד אחד בשרוטי בוקס (באותה הופעה במוסררה, פנציאס וחבריו ניגנו את הדרון הזה במשך עשר דקות), חמש דקות בהן את מוצא את עצמך מהרהר במה ששמעת קודם, לוקח הרבה אוויר ומתהפנט.

כמו הרבה מוזיקאים מירושליים, עיר שסובלת מחוסר משווע ביחסי ציבור, חיפוש מידע על פנציאס העלה חרס בידי. התבאסתי מכך שמישהו מוציא אלבום כל כך מיוחד ומעניין אף אחד לא יודע מזה, והחלטתי להרים את הכפפה. מפה לשם יצרתי קשר עם אמיר בולצמן, עוד מוזיקאי ירושלמי יוצא מוסררה, שקישר ביננו לראיון טלפוני.

הי אורי, איך הגעת לנגן ולהקליט את האלבום?

אני תושב ירושלים, שם גם נולדתי. אני כותב ומלחין כבר עשר שנים. מגיל 25 יש לי שני כיוונים בהם אני משקיע: המוזיקה שלי עצמי, וההרכב שלי שנקרא "שייבה" שהקמתי יחד עם יאיר בר-צורי לפני 5 שנים, שזו להקת פולק ארצישראלי ירושלמי, ואנחנו מוציאים עכשיו אלבום בהפקת כפיר שטיווי בהוצאה עצמית. ב"מתוך ים", שהיה פרויקט הגמר שלי בבית הספר מוסררה, בחרתי להקליט הכל ולנגן כמעט הכל בבית בעצמי, זה סוג של התפשרות כי התנאים לא הכי אידיאליים אבל אתה יכול לקום בשתיים בלילה, לשבת מול מחשב ולהקליט שיר שלם.

מה בעצם הרקע לאלבום, מבחינת הדברים ששמעת ושהשפיעו עלייך?

כל מי שיישמע את האלבום יגיד, ובצדק, שההשפעה הישירה של האלבום זה רוברט וויאט, מעשר שנים של הקשבה רציפה. רציתי להתחבר לוויאט, במכוון ובלי להתבייש וניסיתי לקחת ממנו את מה שאני יכול, להתחבר למצב הרוח הזה שאני לא יודע להגדיר אותו, מצד אחד אפל ושטני, מצד שני מלאכי וטוב.. מלבד וויאט יש גם השפעות של ג'ון קייל, רדיוהד, דיוויד אלן, אסף אמדורסקי וגם של מוזיקה הודית.

באלבום אתה מנגן די הרבה כלים בעצמך ,למה החלטת לנגן ברוב הכלים לבד?

היה לי חשוב בעיקר שיהיה לי זמן. בשביל לנגן עם נגנים אחרים צריך המון תיאום והמון להתחשב. העדפתי לעבוד בעצמי כדי שיהיה לי את הזמן הזה, לאסוף כלי נגינה שונים ומשונים ולהשתמש ביכולת שלי להוציא מהם מה שאני יכול בלי להתעמק יותר מדי, חוץ מפסנתר וגיטרה שהם הכלים העיקריים שלי. ההלחנה הייתה לקחת סינטי ולהפוך אותו לדרון ולשים כלי נשיפה וקלרינט וחצוצרה וזהו.

הדבר הראשון שמצא חן בעיניי באלבום הוא יש באלבום מין מצב רוח מיוחד, קצב מיוחד, מאיפה זה מגיע? ככה אתה גם בחיים האישיים שלך?

אפשר להגיד שההתנהלות שלי היא כזאת. לשבת ולהקשיב לדרון כזה מדיטטיבי, שהכל זז מאוד לאט, אני מאוד אוהב את זה. את הקטע האחרון למשל, רוב האנשים לא מסוגלים לשמוע עד הסוף. אני משמיע להם והם אומרים לי די. זה משמח אותי, שאנשים מגיבים לזה בכלל. גם בהשראה של רוברט וויאט, שוב, ששיש לו דברים בקצב מאוד איטי, וגם, אתה יודע, לשבת בהודו בהופעה ולשמוע את הצליל של הטמבורה 40 דקות, לקחתי את זה משם.

הדבר השני שאהבתי הם הטקסטים שלך שמאוד מיוחדים, בעיקר בשירים שמכילים מילים ספורות או משפט אחד. איך אתה ניגש לכתוב טקסט?זה מין הייקו?

התעניינתי בהייקו אבל זה לא באמת בא משם. אני לא איש של טקסטים כל כך, זה משהו שפחות חשוב לי במוזיקה. "אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא לאיטו", אלו התמודדויות שיש לי עם החיים, להסתכל עם הדברים כפשוטים, כמו שהם, והכל בסדר.

כששומעים למשל שיר כמו "סימה", שיש לו רק שתי שורות מאוד חידתיות ("סימה היפה מוציאה את הראש מתוך ים\סימה היפה מציירת פסים כמו חוף ים"), יש חוויה די מדהימה כי זה לא מרגיש כמו שיר שיש לו רק שתי שורות, שתי השורות האלו מחזיקות שיר שלם.

כן,הכל שם נורא איטי והכל שם נורא מינימלי. עד שאני מתחיל לשיר עוברת דקה, עד שאני שר בית עוברת עוד דקה. זה גם נובע כי אני לא מרגיש שאני כותב, אני יותר מלחין, רוב הטקסט אמור לקבל השראה ואווירה ואז אני מחפש משהו שמתאים לזה. סימה זו ספרית שהייתי עובר לידה מדי יום והמילים הם תמונה של מה שראיתי.

בעצם לאלבום יש קונספט מוזיקלי, אין לו בעצם קונספט מילולי וגם לא חיפשת אחד כזה.

נכון, שני הקטעים הראשונים שהיו לי היו הראשון והאחרון באלבום, "עולם כפשוטו" ו"ציפורים". ב"ציפורים" הייתה לי שורה אחת, ישבתי עם השרוטי בוקס שזה בעצם מין הרמוניום שאפשר לנגן עליו הרמוניה קבועה, ו"עולם כפשוטו" הולחן במקור ביחד עם אמיר בולצמן ושיניתי אותו קצת. ככה היו לי שתי קצוות, הבנתי שיש פה התחלה התחלה וסוף, ואני רואה שהשירים הם נורא מינימליסטייים ומאוד אהבתי את זה ככה, שזה בא והולך, ולא מובנה בצורה של  בית פזמון בית פזמון, זה כבר היה ההשראה לשאר הדיסק. ומשם החלטתי ללכת הלאה.

איכשהו נראה לי שיש פחות סיכוי שאלבום כזה היה נולד בתל אביב. איך אתה רואה את ירושלים בשירים שלך? יש לירושלים מקום באלבום הזה?

אני חושב שלא. זה יותר מתקשר לחדר ולבית שישבתי בו, הכל כמעט הוקלט באותו חדר וזה היה מאוד "שם", חורף-אביב בבקעה בלילה. אבל ירושלים זה לא העניין כל כך, אולי יש את זה בי ואני לא יודע את זה פשוט, זה יותר עניין של מוד פנימי כזה.

באמת כששומעים למשל את וויאט מקבלים תחושה של עולם פנימי וסגור שאין לו קיום בחוץ, וגם באלבום שלך יש את זה וזה מצא חן בעיניי. אתה עוד מופיע?

לא אני לא מופיע עדיין, זה עדיין לא בושל למרות ששטיווי הציע שנופיע יחד.לקחת גיטרה ולנגן כרגע זה רק באירוע שמופעל עליי לחץ. אני אוהב את זה, אבל לא בוער לי וגם אם זה יקרה בעוד חמש שנים זה לא נורא. אני אוהב לעשות את זה אבל לא ממש חשוב לי להתפרסם או להתפרנס מזה. גם עם האלבום אני לא כל כך יודע מה לעשות, חוץ מזה שיש לי עדיין 300 עותקים בבית שאני לא יודע מה לעשות איתם.

זאת אומרת שעשית את האלבום וכרגע מין שמת אותו בצד. מיילס דיוויס אמר פעם שהוא אף לא חוזר לשמוע שום אלבום שלו אחרי שהוא עשה אותו.

כן , זה משהו שקורה, אתה עובד על פרויקט שנה ומושקע בו וגם מתעסקים בך כל הזמן כי זה גם פרויקט גמר, ובסוף יוצא שזה נשאר בצד אחרי שאר הדברים שאתה עושה. יש איזו פנטזיה לעשות עוד אלבום אבל צריך להיות במין מוד כזה שהיה לי אותו נורא חזק.

מאוד שמחתי לדבר איתך, אני חושב שזה אחלה של אלבום ואני מקווה שאנשים יכירו אותך דרך הפוסט הזה.

כן, אחרי שנתיים ככה שלא כל כך הקשתי לאלבום ולא חשבתי מה אני אעשה איתו, ופתאום באת איתו, וזה מאוד משמח.

יש לי מומחיות כזו לשלוף דברים שנתקעו בעליית גג של מישהו, זה תחביב שלי. שיהיה בהצלחה.

תודה.

נו, שיין

ראיתי לפני שבוע וקצת את הסרט "זה בוודאי המקום" (“This Must Be The Place”) של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו. הסרט, שהמבקר אמיר בוגן הגדיר טוב ממני בהרבה כ"פאזל לא מתאים", מגולל את סיפורו של רוקר מזדקן בפרישה בשם שייאן (Chayan), שנמצא בזמן עלילת הסרט כמה וכמה עשורים אחרי שיאו, כשהוא מחוק ככל הנראה מחוויות הסמים בעבר ומדיכאון כללי בהווה. שייאן, בגילומו המבריק וההזוי של שון פן (שיכול להעביר לג'וני דפ שיעור או שניים בדמויות ביזאריות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), יוצא למין מסע בלתי צפוי לחלוטין למציאת קצין נאצי שהתעלל באביו באושוויץ. לא הכל בסרט עובד אבל הוא בהחלט ביזארי ובלתי צפוי באופן שאני מוצא מענג ביותר, וכמובן העובדה שהוא עוסק בכוכב רוק מזדקן מנגנת לי על המיתרים הנכונים (שלא לדבר על ההופעה המבריקה של דיוויד בירן בסרט). לא יכולתי שלא לשים לב לשתי נקודות בעיצוב הדמות של שייאן- קודם כל, העבודה ששייאן גר בדאבלין, ושנית- השם שלו; כשמחברים את זה להתנהגות והאינטונציה מקבלים דימיון לא מבוטל לאחד הזמרים האהובים עליי, ובהתאמה גם אחד האירים האהובים עלי, שיין מק'גוון (Shane MacGowen) . למרות שההשראות היותר ברורות לעיצוב הדמות הן ככל הנראה רוברט סמית' (הלוק של שייאן הוא חיקוי כמעט מדויק) והגרסה המזדקנת של אוזי אוסבורן (לשניהם, למשל, יש נשים נורמטיביות ומתפקדות), אני בטוח שהדמיון לדמות ולביוגרפיה של מק'גוון אינו מקרי כלל וכלל. מה שמביא אותי, בהשראת העלילה הדיפוזית של הסרט, בקישור לא ממש הדוק אל אלבום הסולו הראשון של שיין אחרי עזיבת והתפרקות להקת האם שלו, הפוגס (The Pogues) הנהדרים; האלבום, פחות או יותר הדבר הראוי לציון היחיד ששיין עשה ב"קריירת" הסולו שלו, נקרא The Snake ויצא ב-1994.

עוד לא ביקרתי באירלנד, אבל אני חובב גדול של התרבות האירית, שהיא כנראה היחידה שבה יצורים משונים כמו ג'יימס ג'ויס וסמואל בקט, שני אוונגרדיסטים מושבעים (שכיכבו על גבי הבלוג בנקודה זו או אחרת- והפוסט יוצא כמעט בתזמון מושלם עם בלומסדיי, היום בו מתרחשת עלילת "יוליסס"), יכולים להיות גיבורים לאומיים. נראה שזו ארץ שמכבדת ומוקירה אמנות שהיא "קצת אחרת". זו כנראה גם התרבות היחידה שיכלה ללדת יצור כמו שיין, שילוב בלתי קדוש בין משורר מופלא לשתיין ארור, דמות ציבורית נערצת שהיא גם מופת וסמל להרס עצמי וניהיליזם. שיין, שהתרברב שהפעם הראשונה בה שתה אלכוהול הייתה מתישהו בתחילת גיל העשרה, ושמאז לא היה עוד  פיכח אפילו פעם אחת, יכול במשך עשורים להסתובב מוזנח, בלי שן אחת בפה, חיוור כמו סיד, ולהמהם בחוסר קוהרנטיות- ועדיין מדובר באחת הדמויות הכי פופולריות באירלנד. מדובר באיש שרק התנהגותו הפרועה וחסרת האחריות יכולה להתחרות בכשרון וביצירתיות שלו. לאף אחד באירלנד, החיבור למשל בין רוני דרו איש להקת הדאבלינרס המיתולוגית, לבין שיין הצעיר ממנו ב-25 שנה, לא נראה משונה. אולי זה בגלל שבעיניי רבים שיין הוא מטובי המשוררים האיריים במאה העשרים, מלומד מאוד ובעל דימיון אדיר, כזה שמעריץ את ג'וני רוטן בדיוק כמו את ג'ויס או המשורר והמחזאי האירי ברנדן ביהן, כזה שלונדון, דאבלין, ניו יורק ספרד, טורקיה, תאילנד ויפן מתערבבות בשיריו בצורה חופשית. שיין מחבר את ההיסטוריה והתרבות האירית ממאות קודמות עם הטינופת של הרוקנרול והפאנק המערבי של המאה העשרים, וזה מה שעושה אותו מיוחד כל כך.

בעשר השנים שבין Red Roses for Me, אלבום הבכורה המבריק של הפוגס, לבין The Snake, שיין משמש כמנהיג וכותב רוב החומרים. הגאונות של שיין- שילוב של שירי עם איריים עם חוכמת הרחוב והזעם הקדוש של הפאנק- מצליחה בענק, אבל עם ההצלחה מגיעה גם הדרדרות מאוד קשה של שיין אל מחוזות האלכוהול, מה שגורם לו לפספס הופעות, להפסיק לכתוב שירים טובים, וכמובן- לאבד את שיניו כתוצאה מהזנחה מחרידה. ב-1991, אחרי שלושה אלבומים מעולים שני אלבומים גרועים, שיין עוזב את הפוגס שכבר לא ממש יכלו לסבול אותו. בצר לו, שיין מקים להקה משלו, שנקראת, כמה משעשע, The Popes (יענו האפיפיורים). הלהקה החדשה נשענת גם היא על הצליל האירי של חלילית מתכת אירית, בנג'ו ומנדולינה, אבל עם יותר פאנץ' רוקנרולי מלוכלך. צריך להבין שבנקודה הזו מצבו הבריאותי של שיין כל כך גרוע, שאף אחד בשנות התשעים לא האמין שהוא הולך לחיות עד סוף העשור. למרות זאת, ב-1994 הוא עדיין מסוגל לשיר, ברוב המקרים.

האלבום יצא תחילה במהדורה של 12 שירים ומאוחר יותר נוספו לו ארבעה נוספים. העובדה שהאלבום מורכב מסשנים שונים זה מזה ניכרת מההבדלים בין איכויות השירה של שיין לאורך האלבום. הבעיה העיקרית בשירה של שיין היא הדיקציה, שמאוד מרושלת ולא מובנת בשל השכרות התמידית של שיין ואבדן השיניים שלו, ועל זה קם ונופל האלבום כולו. בשירים הטובים באלבום, כמו השיר שפותח אותו, “Church of the holy spook”, שבו שיין נכנס חזק בצביעות של הדת הקתולית, או הסינגל “That woman got me drinking” שבו מתארח בגיטרה לא פחות מג'וני דפ (פעם שנייה באותו פוסט!) , שיין מצליח להשתמש בקול הביבים הצרוד שלו כדי להקיא את המילים החוצה, מה שמתאים באופן מושלם עם המוזיקה. בשירים אחרים, כמו “Mexican Funeral in Paris” ההזוי (רק שיין יכול לחבר בין לוויה מקסיקנית לפריז) שיין במצב כל כך גרוע שהשירה שלו מסתכמת בנהמות חסרות פשר. אבל בגדול רוב האלבום עובד, באופן מפתיע: שיין מראה שגם עם רגל בקבר וגרון חנוק מוויסקי הוא יכול לשיר בלדות אדירות בדיוק של קלע אולימפי, כמו בשיר היפהפה “The song with no name”, ויכול גם לסחוב שירים רוקיים יותר כמו “Haunted”, הדואט הקצת קיטשי עם שינייד אוקונר.

ויש כמובן גם את החיבור האירי. הרבה מהשירים באלבום הם ביצועים לקטעים איריים מסורתיים, ובשיר הכמעט-נושא “The Snake with eyes of garnet” שיין זורק אותנו לפנטזיה שמתרחשת בזמן הוצאה להורג בדאבלין ב-1819- מי עוד יכול לעשות דברים כאלה? ויש כמובן שירי אלכוהול ושתייה ששיין כנראה נולד לכתוב ולשיר אותם, כמו הקטע המסורתי “Nancy Whiskey”. קטע אחרון ששווה התייחסות הוא “Victoria” שמוקדשת לאישה היחידה שמוכנה לחיות עם התפלץ שיין, אשתו ויקטוריה שבאופן די הזוי היא דווקא אישה נורמטיבית ודי שפויה (ואפילו נראית טוב), קצת כמו אשתו הנורמטיבית של שייאן מ"זה בוודאי המקום".

The Snake הוא אמנם אלבום הסולו הראשון של שיין, אבל כאן נגמר פחות או יותר הסיפור. שיין לא השכיל, או הצליח, לכתוב עוד הרבה שירים חדשים. הקריירה המקרטעת של שיין הבלתי מתפקד ובלתי קוהרנטי כוללת עוד אלבום אחד, הרבה פחות טוב, שיצא ב-1997 ושמו The Crock of gold, אלבום הופעה עם ה-Popes, והופעות איחוד עם ה-Pogues. שיין שתה את הכשרון שלו למוות ושרף את עצמו לחלוטין. באורח נס, הוא שרד, הוא חי עד היום, הוא אגדה מהלכת באירלנד. ואפילו, תתפלאו לשמוע, יש לו שיניים חדשות.

מעורפלים בעננים

היום, בשלישי ביוני, לפני 40 שנה בדיוק, יצא לשוק האלבום השביעי של פינק פלויד, Obscured By Clouds, או כמו שאקרא לו בקיצור OBC. זהו פסקול לסרט של במאי די נשכח בשם ברבט שרודר שנקרא La Vallee. זהו בלי ספק האלבום הכי שכוח, זנוח ובלתי נחשב של הלהקה. אבל הוא מהווה ציון דרך חשוב מאוד; לטוב ולרע, פינק פלויד לא הקליטה עוד אלבומים כמו OBC  ובמובנים מסוימים OBC  הוא בדיוק האנטי-תזה לאלבומים שפינק פלויד תוציא אחריו, ובכלל למהות של פינק פלויד כלהקה גדולה מהחיים שמוציאה אלבומי קונספט גדולים מהחיים. זה אלבום קטן, קומפקטי, כמעט מינמליסטי, שמכיל בסך הכל שישה שירים ועוד ארבעה קטעים אינסטרומנטליים קטנים, אווירתיים, שאין מאחוריהם איזו משמעות אדירה ומהדהדת לגבי החיים, היקום וכל השאר. זה האלבום הכי לא פינק-פלוידי: הוא צנוע, לא יומרני ולא בומבסטי. יהיו כמובן שיגידו- חסר משמעות, חסר תכלית, זניח, האלבום הכי אפור של הלהקה. כמו כל האלבומים של פינק פלויד, גם אותו אני אוהב מאוד, בדיוק בגלל שהוא כל כך צנוע, לא אופייני וזניח; יש בו קסם מרושל שאין בשום אלבום של פינק פלויד. יש עוד משהו מיוחד באלבום הזה- הוא תופס את הלהקה ממש רגע לפני הפריצה הגדולה שלה, רגע לפני Dark Side of the Moon הגדול והמפורסם כל כך, ממש שנייה לפני שהם קופצים למי התהילה הכל כך עמוקים והכל כך קרים, אותה תהילה שתגרום לרוג'ר ווטרס ולאחרים להתחרפן ובסופו של דבר תהרוס את פינק פלויד כלהקה אורגנית.

1972 היא שנה קריטית עבור פינק פלויד. הלהקה כבר קיימת 5 שנים, הוציאה שישה אלבומים, והספיקה לעבור חילופי גברא קריטיים כבר בתחילת דרכה, כאשר סיד בארט הועזב\עזב את הלהקה כבר ב-1968. בתקופה הזו הלהקה ביססה את מעמדה כלהקת קאלט משמעותית בזרם הספייס רוק שנע בין פסיכדליה לרוק מתקדם. האבדן של בארט למעשה מוטט את הלהקה והם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש, והם עשו זאת, לאורך זמן, עם הרבה ניסויי ותעייה. ב-1972, רוג'ר ווטרס הוא כותב החומר הראשי, עם תרומה משנית אך מהותית מדיוויד גילמור ומריצ'ארד רייט; ווטרס עדיין שר מעט מאוד, גילמור הוא הזמר הראשי ורייט צמוד אחריו. בקילומטראז' של הלהקה יש כבר כמה פרויקטים משמעותיים כמו אלבום פסקול שלם (More המעולה, גם הוא לסרט של ברבט שרודר) והשתתפות בפסקולים של שלושה סרטים אחרים, אלבום כפול שחציו לייב וחציו אוונגרד (Ummagumma המצוין לפרקים), ושני אלבומי מפתח שכל אחד מהם מכיל קטע מוזיקלי שנפרס על פני צד שלם, מה שהפך לטרנד בקרב להקות הרוק המתקדם (Atom Heart Mother ו-Meddle). Meddle כבר הציג את הסאונד הגדול מהחיים והמורכב בקפידה שיבוא אחר כך, בגדול, ברביעיית אלבומי הענק של הלהקה בין 1973-1979, תור הזהב המסחרי של פינק פלויד, כל מה שיבוא עם Dark Side ואחריו.

בין כל התהליך הזה, בולט לו באפרוריותו ובצניעותו OBC. הלהקה הקדישה להקלטתו שבועיים בלבד, ולא היה לה זמן להפקות ענק כמו שהייתה כבר רגילה. ואכן, למאזין שכבר מכיר את האלבומים הקודמים, OBC נשמע כמו כמה וכמה צעדים אחורה. העיבודים וההפקה מאוד מצומצמים ומינוריים- אין כאן שכבות אדירות של סאונד, אפקטים מיוחדים, תזמורת כלי נשיפה, מקהלה. זה בסך הכל גיטרה, באס, תופים, קלידים וקולות, זהו. הסאונד כל כך מופשט שזה נשמע כמו אלבום אנפלאגד. אולי בגלל זה האלבום לא נשמע מרשים במיוחד בשמיעות ראשונות.

אבל בפרספקטיבה של מה שקדם לאלבום, ומה שיבוא אחריו, יש כאן בהחלט משהו מיוחד. מה ששומעים באלבום הזה הוא פינק פלויד הלהקה. ארבע חבר'ה מאוד מוכשרים שמנגנים וכותבים ושרים יחד. זה לא הברק הגאוני, היחיד בדורו, של בארט; לא הדיקטטורה הדורסנית, אם כי היצירתית מאין כמוה, של ווטרס; ולא ההנהגה המאופקת, מאופקת מדי, של גילמור באלבומי הלהקה האחרונים; וגם הרפיון והקיפאון שאחזו ברייט ומייסון מאוחר יותר עדיין לא התרחשו. זו להקה במלוא מובן המילה, כזו שעובדת יחד, ונשמעת יחד (באנגלית יש לזה מילה יפה: Togetherness). יש כאן מעין מקבילית כוחות יפהפייה, כשהקלידים המופלאים של רייט פוגשים את הבאס המיוחד והכתיבה של ווטרס עם הגיטרה המייבבת והכוחנית של גילמור עם התיפוף היציב של מייסון. אף אחד לא רוצה להעיף אף אחד, אף אחד לא רוצה לריב עם אף אחד, יש כאן תחושה של הרמוניה. זו הסיבה שאני כל כך אוהב את האלבומים של פינק פלויד לפני Dark Side- זו הייתה להקה הרמונית ואורגנית, והתחושה הזו הלכה ונאבדה ככל שהמוזיקה של פינק פלויד הפכה להיות גדולה יותר, מצליחה יותר, דורסנית יותר, קאפיטליסטית אפילו.

ויש פה המון המון רגעי יופי: כמו הדואט “Burning Bridges” שיש בו תפקידים מתחלפים של גילמור ורייט, ושהמנגינה שלו מפותחת הלאה באינסטרומנטל המעולה “Mudmen”; כמו השיר האקוסטי “Wot’s uh the deal”, שיר רגוע ונאיבי מסוג שהלהקה כמעט אף פעם לא הקליטה ובטח שלא תקליט יותר; כמו השיר החזק “Childhood’s end”, אחד הקטעים הבודדים של פלויד שגילמור כתב לבדו, שמכיל את המוטיב הקצבי שיופיע מאוחר יותר בשיר האלמותי “Time” מתוך Dark Side; ווטרס שמבליח בתפקיד השירה היחיד והמצוין שלו באלבום, בשיר “Free Four” שהוא שיר מוקדם וחשוב באבולוציה של ווטרס ככותב ואחד הראשונים שלו שמתמודד עם נושא המוות והמלחמה, נושא אהוב על ווטרס; סולו השירה של רייט בשיר הנהדר “Stay”, השיר הכי טוב באלבום שמציג את כל מה שאני אוהב ברייט- העדינות, הצניעות, השקט המיוחד והיופי המלודי (אף אחד אחר בפלויד לא הלחין כמו רייט, שהיה המוזיקאי הכי מלומד בחבורה); והסיום ההזוי באיסנטרומנטל החריג “Absoluetly Curtains”, הקטע היחיד שמתקשר עם הצד הפסיכדלי של פלויד, שנגמר עם סימפול של שבט בפפואה ניו-גיני, אזור ההתרחשות של הסרט של שרודר.

בעיקר, יש כאן תיעוד של רגע מיוחד בחייה של להקה, ממש לפני שהיא משתנה למשהו אחר לגמרי, למשהו גדול, משהו מצליח, משהו אימתני. שבע שנים אחרי, ווטרס יפנטז על להקים חומה ענקית בינו לבין הקהל, גילמור יריב איתו על זמן אולפן ושליטה , רייט יסניף המון קוק ויפוטר מהלהקה, ומייסון בכלל יעדיף לנהוג במכוניות ספורט. ב-1972, זאת עדיין הייתה להקה שיוצרת יחד, ועם כל ההישג האמנותי האדיר של Dark Side וממשיכיו, משהו מזה אבד בדרך ולא יחזור לעולם, ויש משהו נורא עצוב כשהשיר “Stay”  מסתיים לו; פינק פלויד סוגרת מעגל ומתחילה מעגל אחר, לטוב- ולרע.