סימפוניית הגיבור הנמוך, או: duck and cover, part 2

אז דיברנו על קאברים, דיברנו על דיוויד בואי, לפני זה הזכרתי את בריאן אינו, ומתישהו דיברתי גם על מינימליזם ועל פיליפ גלאס שהוזכר ממש במילה. עכשיו, איך מקשרים את כל אלה? מסתבר שאפשר.

1976. דיוויד בואי הוא שבר כלי. מסובך עם כל העולם ואשתו, כולל אשתו הראשונה, מסומם, בסוג של משבר יצירתי. קוק בצהריים, אכן חרא של הרגל. בצר לו, בואי טס לברלין, שם נמצאים שני חברים חשובים מאוד באותה תקופה- האחד הוא בריאן אינו הבלתי נלאה, השני הוא לא אחר ממלך הסטוג'ים, איגי פופ. בואי רצה לעשות משהו מאוד שונה, ואינו היה המועמד הטבעי; בעיקר קסם לבואי העניין המתמיד של אינו בסאונד ובטכנולוגיה. ביחד עם מפיק העל טוני ויסקונטי (אחד המפיקים המדהימים בכל הזמנים שגם עשה הרבה מאוד אלבומים עם בואי, טי רקס, ג'נטל ג'יאנט הפרוגרסיבית ועוד המון המון) וחברות הנגנים של בואי, הם יצרו אלבום ראשון ביחד, Low, אלבום חריג מאוד ביצירה של בואי עד אז שהצטיין במבנה מאוד יוצא דופן: צד א' של האלבום הכיל שירים. אתם יודעים, בית פזמון בית עוד פעם פזמון עוד פעם בית. טוב, לא באמת, אלא בכל זאת היו שירי פופ מאוד חתרניים עם סאונד מאוד מיוחד ומעוות, קצת כמו אלבומי הפופ של אינו עצמו, אבל בכל זאת, שירים שנשמעים לפחות כמו שירים. החידוש הגדול היה בצד השני: ארבעה קטעים ארוכים למדי, אינסטרומנטאליים. ולא סתם אינסטרומנטליים- ברובם הם נוגנו ובושלו בלעדית ע"י אינו ובואי בלבד. בואי מנגן בהם רשימה אדירה של כלים-סקסופון, קסילופונים, כלי הקשה, פסנתר, סינטים ואורגניים וצ'מברלין (סוג של מלוטרון קדום, שגם טום וויטס מנגן עליו מדי פעם).אינו כמובן הביא את השיגועים שלו- אפקטים (או כמו שאינו קורא להם- "טיפולים", אלף ואחת סינטים וכו'. נראה שלבואי היה חשוב מאוד להוכיח שהוא ממש מוזיקאי ולא רק זמר. אגב, יש גם קולות בקטעים האלה, אבל הם לא שירים, כלומר- או שאלו קולות בלי מילים, או ג'יבריש, או סתם מילים שנשמעות טוב ולא יוצרות משמעות. אלו היו יצירות כבדות, אפלו, עגמומיות, שמושפעות ממה שרץ בגרמניה באותה תקופה, בעיקר להקות גרמניות מזרם הקראוטרוק כמו נוי! וקראפטוורק. בקיצור, זו הייתה חיה מאוד מיוחדת והאלבום המופלא הזה נחשב יצירת מופת. שנה אחרי, בואי מגייס לצוות את לא אחר מאותו רוברט פריפ והחבר'ה מקליטים עוד אלבום שנקרא “Heroes” (המרכאות בשם האלבום- במקור), גם הוא יצירת מופת וגם הוא בנוי באותה מתכונת של צד א' "שירי" וצד ב' אינסטרומנטלי. אבל הפעם נראה כי הושם דגש יותר על השירים- הם יותר טובים מאלה של LOW והרבה יותר בולטים, לעומת זאת האינסטרומנטאליים הם אפילו עוד יותר מוזרים ולא מתקשרים למרות שהם מדהימים גם הם, פשוט הרבה יותר אווירתיים והרבה הרבה יותר מנוכרים. כששומעים אותם אפשר ממש לדמיין בוקר ערפילי וגשום בברלין (לא הייתי שם מעולם, אגב) ואיך אפשר לפספס את הסקסופון המוטרף של בואי בקטע Neukoln. אחר כך יצא אלבום שלישי של הצוות, Lodger, שגם כבר מכיל רק שירים ולא אינסטרומנטליים וגם הרבה פחות טוב משתי קודמיו. כך נסגרת לה "טרילוגיית ברלין" המהוללת של בואי, לה אפשר גם להוסיף את שני אלבומי הסולו הראשונים של איגי פופ, להם תרם בואי רבות ויש להם סאונד מאוד דומה (בעיקר הראשון, The idiot).

היפה והחיה. בואי ואינו

עד כאן בואי ואינו. עכשיו פיליפ גלאס. גלאס הוא אחד המלחינים הכי מפורסמים, משפיעים, מצוטטים ומשומשים בזמננו היום, עם סגנון מאוווווד מובהק שאי אפשר לטעות בו, עד כדי כך שלפעמים גלאס עושה בו שימוש כל כך מופלג, שזה כבר נשמע כאילו הוא מלחין מתוך שינה (אותם ארפג'ים של אקורדים מג'וריים בטריולות; גם אם לא הבנתם מה אמרתי, מספיק לשמוע את זה פעם אחת כדי לשים לב שגלאס משתמש בטריק הזה תמיד). גלאס כאמור התחיל את הקריירה שלו כמלחין בקבוצה של מלחינים אמריקאים בשנות השבעים שהשתייכו לאסכולה המינימליסטית (סטיב רייך, טרי ריילי ג'ון אדמס והגורו הגדול של הסגנון- לה מונטה יאנג). במשפט אחד, זו מוזיקה ששואבת השראה מתרבויות המזרח בכל הנוגע ליחס לזמן והרמוניה, ומתבססות על מלודיות ומשפטים קצביים חוזרים ורפטטיביים לאורך פרק זמן ארוך תוך התפתחויות ושינויים מעטים. מאז גלאס הפך למלחין מאוד פורה- אופרות, סימפוניות, פסקולים רבים (בעיקר ידוע הפסקול לסרט "הנבואה") והמון יצירות. במיטבו, הוא מצליח לקחת חומרי גלם מאוד פשוטים וליצור מהם מפלים של צלילים ואז התוצאה נהדרת (כמו פסקול "הנבואה" המצוין לעיל, והמצוין בכלל). אבל, כמו שהרבה מבקרים נגדו טוענים, הוא יכול גם מאוד לשעמם (כמו הפסקול של הסרט "השעות"- עליו כבר אמרו חברי "הגשש החיוור"- נקרעו הסדינים מרוב הנחירות) כשהוא נופל למלכודת הדבש של הסגנון המאוד מובהק שלו.

 מלחין מתוך שינה. גלאס

ב-1992 גלאס מחליט לכתוב סימפוניה ראשונה. בצעד מפתיע (או שלא?) ומאוד משמח הוא פונה דווקא לאלבום Low של הצמד בואי אות אינו. באופן פחות מפתיע הוא בוחר שתי יצירות מהקטעים האינסטרומנטליים וכותב להם עיבוד חדש, אבל בוחר להפתיע בעיבוד לקטע נוסף שלא מופיע באלבום המקורי אלא רק כבונוס לגרסאת הרימסטר. גלאס בחר בשני קטעים שבאלבום המקורי הם מאוד שקטים ומאוד מלודיים, וגלאס עושה להם עיבוד מאוד מאוד יפה ורגיש אל גם די נאמן למקור כאשר ההפתעה היא בקטע שלא נכלל בדיסק שמקבל וואחד טיפול וגלאס באמת הופך אותו ליצירה עצמאית משלו כי הוא לא מזכיר בכלום את המקור, וזה יופי.

התוצאה, שבעייני היא מצוינת, כנראה מצאה חן גם בעיניי גלאס וארבע שנים אחר כך הוא לקח גם את “Heroes” לסיבוב, וזה סיבוב כבר יותר מעניין, למרות שמי שמצפה לשמוע את האלבום המקורי בתוך הסימפוניה הזו עשוי להיות מאוד מבולבל. קודם כל, כי הקטעים האינסטרומנטליים שגלאס בחר להתעסק איתם הרבה יותר מאתגרים, כמו “Sense of doubt” שמורכב ממוטיב חוזר של ארבעה צלילים כרומטיים של פסנתר בגרסא המקורית- בגרסאת תזמורת מלאה זה פשוט נשמע נפלא, או “Abdulmajid” (עוד קטע שיצא רק כבונוס לרימאסטר של האלבום") שמקור הוא בכלל מין טריפ-הופ קדום או משהו אחר שאני לא מצליח לקורא לו בשם וגם ממנו גלאס עשה יופי של עיבוד בשבע שמיניות. אבל הכי מעניינת היא הבחירה של גלאס דווקא בשני שירים "רגילים", והשיא של הסימפוניה הוא העיבוד מחדש לשיר הנושא של האלבום, שעד היום הוא אחד הלהיטים הגדולים של בואי- גלאס פשט פירק את השיר לגורמים והרכיב ממנו משהו סוער, סוחף ודינמי, פשוט קטע מדהים, ששוב- לא נשמע בשמיעה ראשונה דומה כמעט בכלום לקטע המקורי.

 אני אוהב את שתי הסימפוניות- סימפונית Low היא קצת יותר מלכותית ושמרנית, סימפוניית “Heroes” היא יותר מעזה ומאתגרת ולדעתי קצת יותר טובה. מה שיפה בשתיהן הוא שגלאס הצליח למצוא את עצמו, לעניין גם את עצמו וגם את המאזין דווקא בחומרים של בואי ואינו. אני ממש מוקסם מהרעיון שמישהו לקוח מוצר מוגמר של מישהו אחר ובונה ממנו משהו שהוא גם מתכתב עם המקור וגם לגמרי שלו (דוגמא לא קשורה- המחזה והסרט "רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", שבו לקח המחזאי טום סטופרד שתי דמויות שוליות לחלוטין מהמחזה "המלט" ותפר סביבם מחזה עצמאי, אחד הסרטים האהובים עליי אגב); זה לא אלבום "מחווה", זה לא אלבום של "תזמורת קלאסית מנגנת אלבום של דיוויד בואי". הסימפוניות האלו הן יצירות שגם לגמרי עומדות בפני עצמן וגם מציגים את האלבומים שעליהם הן מבוססות באור מעורר השראה, כזה שהמאזין לסימפוניות אומר לעצמו, "אלו כנראה אלבומים ממש מגניבים אם תזמורת מנגנת אותם כל כך טוב".

Duck and Cover

נושא הקאבר, או בשמו העברי "גרסת כיסוי"- אמן המבצע שיר של אמן אחר, בווריאציה פחות או יותר שונה, אז ומתמיד ריתק אותי. בהרבה מקרים, קאבר הוא Carbon copy של השיר המקורי, מבחינת עיבוד וביצוע. לפעמים זה טוב מספיק, לפעמים זו רק גרסה חיוורת. פעמים אחרות, מעניינות יותר, קאבר יכול ללכת הרבה יותר רחוק, לפרק את השיר המקורי מהשורש, לבנות אותו מחדש ובעיקר- להכניס את האמן המבצע עמוק אל השיר ולהיטמע בו, כך שהשיר כבר נשמע יותר "נכון" אצל האמן המחדש. אלו המקרים המעניינים יותר ובעיניי גם היפים יותר; דוד אבידן כבר אמר- "שיר הוא מה שאני קובע שהוא שיר", ואמן שעושה דבר כזה בעצם אומר- "שיר שלי הוא מה שאני קובע שהוא שיר שלי". דוגמא די מפורסמת לקאבר כזה היא הביצוע של ג'ון קייל ל-“heartbreak hotel” של אלוויס, שבו קייל קרע לגזרים את השיר המקורי וביצע אותו בצורה אפלה ומעוותת וכל כך קייל-ית שאי אפשר להאמין ששיר כזה היה אי פעם מקושר לאלוויס; אפשר לתת גם דוגמא מקומית עם הביצוע של המכשפות של ענבל פרלמוטר ל"קסם על ים כנרת"- שיר ארצישראלי תמים של נעמי שמר שהפך להמנון פאנק לסבי משונה וציני. הא הא.

ולפעמים, אמנים גם עושים אלבום שלם של קאבר, כזה שאין בו אף שיר מקורי. לא ברור לי מתי ואיך מחליטים להקליט אלבום כזה, ולמה. לפעמים זה נובע, מה לעשות, מדלות חומר, או רצון לעשות איזה ברייק מהחומרים ה"חשובים" של האמן; לפעמים, אלבום כזה הוא הצהרה אמנותית בפני עצמה. את הפוסט הזה אני מקדיש לשני אלבומים- האחד, “Pin-Ups” של דיוויד בואי מ-1973, שמתאים ברוחו למקרה הראשון, והשני, “Kicking against the pricks” של ניק קייב והזרעים הרעים מ-1986, שנותן דוגמא למקרה השני. בכוונה בחרתי לדבר על בואי וקייב, אמנים שלכל אורך הקריירה הצטיינו כמבצעים מוצלחים מאוד של שירים של אחרים; במקרה של בואי, דוגמא מייצגת היא הביצוע לשיר המדהים “Wild is the Wind” שעד היום נחשב אחד הלהיטים הגדולים שלו בכל הזמנים, או “White light/White Heat” של הוולווט אנדרגראונד ירום הודם, שעד היום בואי מבצע לפעמים. וגם קייב לא טומן ידו בצלחת עם ביצועים רבים מאוד לדילן, לאונרד כהן, ג'וני קאש וכמובן גם אלוויס (מי שלא שמע את הביצוע הנפלא שלו ל”In the ghetto” לא שמע קאבר מימיו).

ב-1973, בואי היה כנראה בשיא הקריירה שלו אי פעם- טירוף זיגי סטארדאסט שלו היה בשיאו והוא הפך לסופרסטאר בינלאומי, מה שבהחלט החל לתת את אותותיו. בואי החליט שנמאס לו עם פרסונת זיגי סטארדאסט, הכל כולל הכל- סגנון מוזיקלי, לבוש, שיער וחברי הלהקה. כדי לסיים את הכל בטעם טוב הוא החליט להקליט אלבום קאברים שכולו פאן טהור. בתור שירים הוא בחר להיטים של כמה להקות מתקופת swinging London בין השנים 1967-1964, חלקן מוכרות מאוד (the who, פינק פלויד בתקופת סיד בארט, היארדבירדס, them- להקתו הראשונה של ואן מוריסון, הקינקס) וחלקן מוכרות הרבה פחות (מישהו מכם שמע אי פעם על ה-easybeats ?), הכל שירי רוקנרול די פשוטים ופשוט כיפיים. חלק מהעיבודים מאוד נאמנים למקור ועובדים רק כי בואי הוא כזה זמר ענק; חלק אחר מהשירים מעז יותר, למשל העיבוד ל-“see Emily play” של פלויד שהולך די רחוק ואפילו מצטט את "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס באמצע", או “I can’t explain” של the who שמנוגן הרבה יותר איטי, כבד וסליזי מגרסאת המקור.

למרות שמדובר באלבום משעשע וכייפי, הוא בסך הכל יציאה חריגה ודי זניחה בקטלוג של בואי, וזהו אחד האלבומים הכי פחות מוערכים שלו, בטח כשיצא אחרי כאלה יצירות מופת בשרשרת, והוא נחשב סך הכל כאתנחתא קומית שמסכמת עידן אחד בקריירה של בואי לפני שמתחיל עידן אחר (מה שנקרא the thin white duke). ועדיין, זה אלבום ששווה לשמוע, גם בגלל שבואי שר כזה מדהים, וגם בגלל שזה האלבום האחרון שהוא עשה עם יד ימינו מיק רונסון, הגיטריסט הנפלא; הפעם הבאה שייפגשו תהיה רק עשרים שנה אחר כך.   

אופרה אחרת לגמרי הוא “Kicking against the pricks” של קייב והזרעים. עד כמה ששנות השמונים נחשבות עשור מוזיקלי נוראי בדרך כלל, קייב היה בשיאו האמנותי בשנים האלה- קודם כסולן הבירת'דיי פארטי, אחד הלהקות המדהימות ביותר אי פעם לדעתי, ומשם לקריירת הסולו המרשימה שלו עם הזרעים הרעים שנבנו על חורבות הבירת'דיי פארטי. למרות שמבחינה אישית אלו היו אולי השנים הקשות ביותר של קייב- רצופות סמים, דיכאון ואלימות- האלבומים שהוקלטו בשנות השמונים הם הטובים ביותר שלו עד היום. האלבום המדובר הוא השלישי שלו, ובניגוד לאנקדוטה של בואי זהו אלבום חשוב ביותר שרבים מחשיבים כטוב ביותר שלו- למרות שאין בו אפילו שיר מקורי אחד. וזה משתי סיבות- קודם כל, קייב שר כאן משמעותית טוב יותר מכל אלבום קודם שלו, וגם הסידס סופסוף מתחילים להישמע כמו להקה אמיתית ולא אוסף נגנים לא קשורים (למרות שאני מאוד אוהב גם את הסאונד המשונה שהיה להם קודם); סיבה שנייה היא כמובן השירים עצמם שהם הרבה יותר מגוונים מאלה שבואי ביצע- שירים של ג'וני קאש, הוולווטס, אמן הפולק-בלוז לדבלי (ledbelly- זוכרים את השיר האחרון מהאנפלאגד של נירוונה, כשקורט קוביין עוצם את עיניו בדרמטיות? שיר שלו), טום ג'ונס, ג'וני לי הוקר, רוי אורביסון ורבים וטובים, והביצועים- אלוהים ישמור, קייב והכנופיה גם נותנים המוןןןןןן ריספקט לשירים המקוריים וגם תוקעים להם סכין בגב ומסובבים.

 והתוצאה פשוט נפלאה. קייב שר את השירים האלה כאילו הוא כתב אותם בדמו שלו: שיר טחון כמו “hey joe” הופך למשהו אפל מתוך פסקול סרט אימה, “all tomorrow party” של הוולווטים הופך לשירת מקהלת נזירים הזויה על רקע מוזיקת פאנק (ואגב- מכיל גם הופעת אורח של הצ'ילבה הגדול של קייב מהבירת'דיי פארטי, רולנד ס. האוורד) , שלושה (!) שירים של ג'וני קאש זוכים לביצועים מדממים ומצמררים (קאש, אגב, גמל לקייב ועשה לו וואחד מחווה כשביצע את “the mecry seat”, שיר הדגל של קייב, באחד הקאברים המדהימים אי פעם), ואולי השיא הוא הביצוע שלא ייאמן לשיר הפופ הצ'יזי “something’s gotten hold of my heart”, שקייב יצק בו הרים של עומק ומשמעות. האלבום כל כך טוב שבעיניי רבים הוא בעצם אלבום הפריצה לתודעה של קייב, וקייב עצמו הודה שזה אלבום חשוב מאוד בשבילו משום שהוא גילה, לפתע, שהוא יכול לשיר טוב; בקיצור, קאבר שמאבר- זה אלבום שעומד בפני עצמו.

פריפ, אינו ופרית' נפגשים בחשמלית

לאחר כל הישראליאנה של יום העצמאות והזיכרון, אני עושה סוויץ' חזק מאוד למשהו אחר לגמרי: גיטרה חשמלית. אבל לא סתם גיטרה חשמלית, אלא שני אלבומים אינסטרומנטאליים, בערך מאותה תקופה ומקום, ומנישה דומה, שמאתגרים את הכלי הזה, שכבר טחנו ולעסו מכל הכיוונים, כביכול. אז זהו , שלא, יש עוד הרבה הרבה מה לעשות עם גיטרה, חוץ מלנגן בחצר כנסייה או על צוק בנגב (כמובן, בלי לחבר למגבר). האלבום הראשון מראה שימוש יפהפה ומרגש באפקט די פשוט אבל מאוד רב עוצמה עם גיטרה; השני פשוט מפרק את הגיטרה לחלוטין ובונה אותה מחדש בצורה שלא חשבתם מעולם שתיתכן. אבל שני האלבומים משתמשים בטכנולוגיה כדי להמציא מחדש את הכלי ואת מה שאפשר לעשות איתו.

ב-1972 נפגשו שני טיטאנים מתחום הרוק המתקדם\ ארט רוק, כל אחד בתחומו, בדירה לונדונית לסשן הקלטות מאולתר. האחד היה רוברט פריפ (Fripp) - גיטריסט ומנהיג "קינג קרימזון" ואחד הדמויות הידועות והמשפיעות בפרוג, אחד הגיטריסטים המדהימים בהיסטורית הרוק, איש מבריק ואקסצנטרי, שהביא כמובן את הגיטרה שלו. השני היה בריאן אינו, שבאותו זמן כינה את עצמו פשוט "אינו", שהיה הילד הרע של להקת רוקסי מיוזיק, שם הוא בעיקר שיחק עם סינטיסייזרים מוזרים וניג'ס לבריאן פרי. לא היה ברור מה אינו עושה ברוקסי מיוזיק אבל זה משך הרבה תשומת לב. אינו, מבריק ואקסצנטרי לפחות כמו פריפ, אף פעם לא ממש הגדיר את עצמו כמוזיקאי, יותר התעניין בסאונד ובגישות חדשניות לנגינת- ואף הגדרת- מוזיקה. אינו הזמין את פריפ להכיר ולהתנסות במערכת הקלטה חדשה שפיתח, מאוד פשוטה אך מאוד אפקטיבית, בסך הכל שני רשמקולים שמזינים זה את זה באופן שיוצר tape delay- סאונד שמוקלט נשמע בדיליי של כמה שניות שוב, בווליום נמוך יותר, וכן הלאה והלאה עד לדעיכתו הסופית. לשניים לא היה מושג מה הם רוצים לעשות ואיך ההקלטה הזו אמורה להישמע, אבל בכל מקרה פריפ התחבר והתחיל לאלתר עם הסאונד הייחודי שלו (פריפ ניסה בתחילת דרכו להישמע קצת בלוזי אבל די מהר התאפס על סאונד מיוחד, מאוד מובהק, ואני מאוד אוהב אותו בגלל הנטייה שלו לנגן ריפים מהירים מאוד, חייזריים משהו, שמושפעים הרבה יותר מבארטוק מאשר הנדריקס). הקומבינה של אינו אפשרה לו, בעצם, להרכיב ממה שפריפ ניגן קומפוזיציה שלמה אונליין- הוא שמע את מה שפריפ ניגן בזמן אמת, ואת מה שנשמע לו טוב באותו רגע הוא בחר לנגן בדיליי, תוך שהוא יכול לקבוע ע"י שינוי אורך סרטי הרשמקול מה יהיה גם אורך הדיליי ועוצמתו, וכך יכול היה גם להוסיף שכבות על גבי שכבות, כך שלמעש פריפ סיפק את אבני הבניין הלוהטות ואינו, תוך כדי נגינה, בנה את הקטע. אינו גם הוסיף כמה נגיעות של סינטיסייזר, השניים קראו לטכניקת הנגינה\הקלטה על שם פריפ- frippertronics, ולאלבום הם קראו(no pussyfooting). הסוגריים במקור.

 וכך הם הקליטו שני קטעים ארוכים מאוד, שמתפתחים מאוד לאט ונמשכים כל אחד עשרים דקות, וזהו למעשה אחד מאלבומי האמביינט הראשונים. המוזיקה לא קלה לעיכול, צריך הרבה סבלנות, גם בשל  האיטיות שבה הקטעים נבנים וגם בשל הדיסוננס הרב שמתפתח אט אט, אבל התוצאה בעיניי מדהימה, בטח למי שאוהב את פריפ, כמוני. מעניין שהדיסק יצא ב-1973, כשפריפ היה אולי בשיא הקריירה שלו בקינג קרימזון ואינו הוציא את אלבום הבכורה המבריק שלו, אבל האלבום שלהם לא נשמע בכלל כמו רוק מתקדם או מוטציית הפופ-אוונגרד של אינו, אלא משהו אחר לגמרי, וזה מה שגדול אצל השניים האלה, היכולת לא להיתחם בגבולות ז'אנר מסוים.

שנתיים אחר כך, ב-1975, נכנס מוזיקאי אחר שבה מתחום הרוק המתקדם, חבר להקת הנרי קאו, פרד פרית' (לא להתבלבל עם פריפ, שמו מאוית Frith) כדי להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, Guitar Solos. פרית' הוא אחד המוזיקאים המרשימים והמדהימים ביותר שאני מכיר וגם הוא , כמו פריפ ואינו, מרחיק לכת הרבה יותר מהגטו של הרוק המתקדם- פרית' קודם כל אינו רק גיטריסט אלא גם כנר, קלידן, קסילופוניסט וזו רק רשימה חלקית. לפרית' יש רזומה עצום והוא מוזיקאי רבגוני בצורה שלא תיאמן- הוא למשל גם מלחין יצירות לתזמורות, גם היה חבר רוק מתקדם בהרכבים רבים מאוד מזרם ה-RIO (rock in opposition- תת זרם קיצוני של הפרוג שדוגל במוזיקה מודרנית וקשה לעיכול וגם באידיאולוגיה אנטי-ממסדית שיוצאת נגד חברות התקליטים), גם חבר לכנופיית ניו יורק של ג'ון זורן, וגם מומחה בתחום האימפרוביציה החופשית (אגב, הוא גם חבר של אינו וניגן אצלו בלפחות אלבום אחד, וגם חבר קרוב של רוברט וויאט, שגם הוא חבר של אינו ושיתף איתו פעולה הרבה פעמים). כשפרית', עדיין חבר בהנרי קאו ועדיין חתום בחברת תקליטים גדולה (וירג'ין) קיבל הצעה להקליט אלבום סולו ראשון, גם הוא, כמו פריפ ואינו, לא תכנן שום דבר ולא היה לו מושג איך התקליט שלו יישמע. אבל הוא נקט גישה עוד יותר מרחיקת לכת מהם והחליט פשוט להמציא את הכלי מחדש. לצורך העניין הוא נקט את גישתו של המלחין המפורסם והידוע-לשמצה-ולא-בצדק ג'ון קייג', שיצר בסוף שנות הארבעים את ה-prepared piano, פסנתר שבמיתריו תקע חפצים שונים כמו מסמרים וברגים כדי ליצור צלילים חדשים לחלוטין- הפסנתר של קייג' נשמע לפעמים בכלל כמו תופים קאריביים או כלי הקשה והדבר פתח בפניו אופציות חדשות לחלוטין, אותן חקר בסדרת היצירות sonatas and interludes for prepared piano, מכלול יצירות שבעיניי הוא אחד המדהימים והחשובים במוזיקה של המאה העשרים. נחזור לפרית'- הוא פשוט הינדס את הגיטרה שלו מחדש; למשל, הוא הוסיף פיקאפים בראש צוואר הגיטרה, והוסיף על צוואר הגיטרה קאפו- כך למעשה הוא חילק את הגיטרה לשתי גיטרות שונות שמוגברות באופן בלתי תלוי וניתן לנגן על כל אחת מהן. ושוב, בהשראת קייג', הוא השתמש בכל מיני חפצים ומתכות כדי להוציא מהגיטרה דברים אחרים לגמרי- כך שפרית' יצר למעשה prepared guitar. הוא לא היה הראשון, אבל הוא השתמש בטכניקות האלה באופן מאוד אפקטיבי. פרית' גם מאוד הושפע מהגיטריסט המהפכני דרק ביילי (Derek Bailey), אחד שפשוט לא מסוגל לנגן תו אחד כמו גיטריסט נורמלי- אבל פרית' מנגן בכל זאת קצת יותר מעודן.

כל זה נשמע מאוד מסובך, כולה גיטרה! אבל פרית' ניצל את הטכניקה הלא שגרתית הזו, בתוספת נכבדה של אפקטים, כדי להפיק מהגיטרות שלו צלילים שפשוט עוד לא נשמעו עד אז- זה פשוט לא נשמע כמו גיטרה אלא משהו שונה לגמרי. הסגנון באלבום קצת מזכיר את האמביינט של פריפ ואינו אבל כאן מדובר במשהו הרבה יותר אוונגרדי, מוזר ומטריד. זה אלבום הרבה יותר קשה להאזנה- הוא גם מוזר ולא ברור וגם מאוד שקט ואיטי, ונשמע אפילו מנותק. אבל הוא פשוט מרתק- פרית' הוציא מהגיטרה משהו פשוט שונה לגמרי, ובהתחשב בזה שהוא הקליט את כל האלבום בלי אוברדאבים (העלאות- כלומר הכל בטייק אחד), הוא באמת הגיע כאן להישג מדהים. זה פשוט אלבום שפותח את הראש, בעיקר לגיטריסטים. ושוב, למרות שפרית' השתייך באותה תקופה, כביכול, לרוק מתקדם, האלבום הזה לחלוטין לא נשמע ככה- אולי כי כבר אז פרית' היה מחובר מאוד למסורת אירופאית של אלתור חופשי וחשיבה מחוץ לקופסא.

וידיאו בונוס- ביצוע של קטע מתוך sonatas and interludes for prepared piano של ג'ון קייג'

(אני רוצה להודות ל-y99 מהבלוג המשובח 'צופן חדש בעברך' שכתב 'עשירייה שצריך' על פרית' וכך הכיר לי למעשה גם את פועלו הרב וגם את האלבום הזה, יישר כח!)

מגיע להם שיכתבו עליהם שיר (ליום העצמאות)

אחרי שנגעתי ביום הזיכרון, ולכבוד יום העצמאות, אני רוצה לדבר קצת על אלבום ישראלי אהוב עליי במיוחד, אולי אפילו האהוב עליי ביותר, וזהו אלבום ההופעה "מאחורי הצלילים" של גרוניך וכספי. אלבום מיוחד מאוד, משום שהוא מתעד שני יוצרים מוכשרים מאוד, צעירים מאוד, ושונים מאוד, בהצטלבות דרכים שהיא חד פעמית מבחינת המהות שלה (השניים ניסו לשחזר את המופע פעמים רבות לאחר מכן, אך זה אף לא היה ולא יהיה כמו המפגש הראשון), והסיבה שבעדה רציתי לדון באלבום הוא שזהו, מעל לכל, אלבום ישראלי.

האלבום הזה הוא רגע ייחודי בקריירה של שני היוצרים האלה. שניהם היו בתחילת הקריירה שלהם, עדיין מלאי תשוקה, רעבים, פרועים (אפילו כספי), מוכנים להתנסויות ועדיין בלי קבלות ממש. מבין השניים, אני אוהב הרבה יותר את גרוניך. גרוניך של אותם שנים (שנות השבעים המוקדמות) היה פרוע ורעב במיוחד, ועשה את שלושת האלבומים הכי טובים בקריירה שלו- אלבום הבכורה שלו, "למה לא סיפרת לי?!" שהוא אולי אלבום הבכורה הישראלי האולטימטיבי, "קצת אחרת" עם שם טוב לוי ושלמה יידוב, והאלבום הנ"ל. אחר כך הוא נסע לחו"ל, חזר, הקליט עוד אלבום מצוין ("צמר גפן מתוק") בשנות השמונים ומאז, אם להודות על האמת, הוא לא ממש עשה משהו יוצא דופן, בטח לא בהתחשב בכשרונו. את כספי אני אוהב פחות, חסרה לו האדג'יות שתמיד אפפה את גרוניך, הוא רגוע מדי, שלו מדי, "עגול" מדי, ועל אף שאני מאוד מעריך אותו אף פעם לא הייתי מעריץ גדול. וכן, היום  גם הוא מדשדש לפחות שני עשורים.

אבל היה כאמור רגע שבו שניהם נפגשו והחלו לכתוב שירים ביחד, נגן ביחד, לשיר ביחד. כאן קרה ה"מפץ הקטן"- התנגשות של שני כשרונות אדירים לכדי משהו חדש, גדול ושונה מסכום חלקיו, וכל זה בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי שיישמעו על כך. המפגש בינהם לא נשמע סוער ומוטרף כמו "למה לא סיפרת לי", וגם לא עוצמתי ומהוקצע כמו שני אלבומי הסולו הראשונים של כספי, אלא משהו צנוע יותר, לכאורה אישי יותר. בפעמים הראשונות ששמעתי את האלבום הזה, הוא בכלל לא עשה עליי רושם ולגמרי עבר מעליי. מה בכלל קורה פה, זה בסך הכל איש אחד עם קול נורא גבוה וצפצפני עם פסנתר ועוד איש עם קול מנומנם וגיטרה קלאסית לא מכוונת. לא פשוט לעכל את זה בהתחלה, בעיקר בגלל גרוניך (עד היום לא ברור לי איך ולמה הוא שר כל כך גבוה, ואיך הוא הפסיק- ב"קצת אחרת" הוא כבר נשמע שונה לגמרי, האם זה כי התחלף לו סופסוף הקול או שפשוט נמאס לו לשיר כך?), אבל ככל ששומעים יותר ויותר מבינים את הסינרגיה בין השניים, את האופן המדהים בו הם מאזנים זה את זה, מחפים זה על חסרונותיו של זה, מנצלים זה את כשרונו של זה. בנוסף, הם הצליחו לעשות כאן דבר מדהים- ברוב השירים הם משתפים פעולה בהלחנה, משמע- הם ממש ישבו והלחינו ביחד, תו תו.

ולכל אורכו האלבום משובץ ברגעי קסם ונעורים- כשכספי, ששר לפעמים אוקטבה שלמה מתחת לגרוניך, מאנפף ומצפצף את קולו כדי שזה יתאים לפלצטו של כספי; כשהשניים מתחילים עם השטיקים הקטנים שלהם, כמו ה-"לם-לם" בשיר הנפלא "ציור", אולי השיר הכי חשוב ומייצג של היצירה של השניים, או "הדיבור ה-ח-תוך-תוך" של "בן גוריון" ; כשכספי שר את המילים המרגשות של גרוניך, שלא מוערך כלל ככותב שירים אבל כשזה קורה התוצאה נהדרת, ב"אותך"; הקאנון הקטן שהם מכניסים בפזמון של "רוצה שנית"; כל הדברים האלה, הפרטים הקטנים-קטנים שלגמרי מתפספסים בשמיעות ראשונות, כל אלה מתגלים אט אט ועם הזמן הם יותר ויותר מרגשים. וכמו כל זוג טוב, כל אחד מהם גם נותן ספייס לאחר להתבטא לבד; הביצוע של כספי ל"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", למשל הרבה יותר חזק ומלא חיים מאשר הביצוע שכספי הקליט מאוחר יותר לאלבומו הראשון, ושימו לב כמה צנועה ונותנת כבוד ההופעה של גרוניך בשיר הזה, איך הוא נותן את כל הבמה לחברו כספי. וכך יוצא שזה אלבום שפשוט מתאהבים בכל פרט ופרט בו, אפילו בשיעול הקטן של גרוניך בתחילת "אלוהים מרחם על ילדי הגן".

אז זה באמת אלבום מאוד טוב, אבל למה הוא אלבום ישראלי דווקא? קודם כל, זהו כור היתוך של השפעות ותרבויות , או יותר נכון ערבוב של שני כורים כאלה- גרוניך וכספי הכניסו לכאן מוסיקה קלאסית, ג'אז, רוק מתקדם, פסיכדליה, ביטלס, סשה ארגוב, פולק, אוונגרד, זרם תודעה, שירה עברית ועוד ועוד. אבל בעיקר, זה אלבום שמאפיין את הישראלי היפה בעיניי: הוא צעיר,חי, רעב,  חדשן, מקורי, מלא דמיון, אמיץ, נועז, הרפתקן, חצוף, חלוץ, מאלתר, ומאוד מאוד מוכשר. מין שילוב של מדינת ישראל הצעירה כפי שאנחנו אוהבים לדמיין אותה בהתקפי הנוסטלגיה- מלאת ערכים ותרבות, משולבת בחדווה נעורים והמצאה. אם תסתכלו סביב על המוסיקה מסביבכם היום, לא תמצאו יותר מדי מהתכונות האלה, וכאן היה שילוב מבעבע של כולן:  בסך הכל שני אנשים, גיטרה ופסנתר, אבל כל כך הרבה אופי, כל כך הרבה עוצמה יש לשניים האלה עם האלבום הקטן והכמעט לא מורגש הזה. הם מעולם לא נשמעו ככה קודם וגם מעולם לא נשמעו ככה מאז (ולא שהם לא ניסו, עד היום הם מנסים). דרכיהם האומנותיות הצטלבו לרגע אחד חולף, שלאחריו כל אחד המשיך הלאה, בנפרד. 

(  מתוך "סוף עונת התפוזים", וידיאו נפלא. החלק של "מאחורי הצלילים" מתחיל בערך אחרי 5 דקות, אפשר גם למצוא ביוטיוב את כל הפרק)

אלבום ניצחון (ליום הזיכרון)

מצחיק לחשוב הייתי מפקד מחלקה

אל תשאלו אותי מה עלה בחלקה

בבית עלמין צבאי מספר גוש וחלקה

תביא את הבקבוק לכאן, הכוס שלי ריקה

("במקום חוברת לזכרו")

יום הזיכרון לחללי צה"ל הפך בשנים האחרונות, בין השאר, ליום של נוסטלגיה מוזיקלית. כמו במערכון הגאוני של "ארץ נהדרת", בו מפנים מומי ושיר-אלללל את רדיו המוזיקה המזרחית לטובתם של חווה אלברשטיין, רבקה זוהר וכו',ליום אחד בלבד, יום הזיכרון, כך ממש במציאות- פתאום מבליחים להם אותם "שירי יום זיכרון", מתוך חזרה לאותם ימים בהם צה"ל לא רק הכתיב לנו את אורח החיים אלא גם את הפלייליסט. לי יש תמיד משהו צורם בלעיסה החוזרת ונשנית של שירי הרעות למיניהם, שבעיקר מסרסת ומעקרת את הכאב הרב, משטחת ומרדדת אותו לכדי סיסמאות וסלוגנים משוללים מאמירה. זה בעיקר מרגיש לי כמו אומנות מגויסת. בנוסף, היום יש כבר התייחסות לטקסי יום הזיכרון הגדולים כארוע מסחרי לכל דבר שאפילו גובים עליו דמי כניסה (ראו לינק בתחתית הפוסט), מה שכמובן עוד יותר מוזיל את יום הזיכרון. במובן הזה, אני מכיר אלבום אחד שמנסה להתמודד עם העניין אחרת, מתוך ניסיון אמיתי להתמודד עם טראומה צבאית, גם אישית וגם ציבורית, והאלבום הזה הוא אלבומו הראשון של יענקלה רוטבליט, "כך שחררתי את ירושלים".

רוטבליט, מגדולי הפזמונאים של ארצנו, ידוע כמובן ככותב שירים מאחורי הקלעים (מרתקת ומרגשת  אותי במיוחד הסימביוזה בינו לשמוליק קראוס, עוד אכתוב עליה בעתיד) והרבה פחות כזמר ומבצע. אבל רוטבליט אכן חוטא מדי פעם גם כאמן מבצע ואפילו מופיע, ונראה שדווקא בעשור האחרון במיוחד מדגדג לו יצר הבמה. בכל מקרה, ב-1978, אחרי עשור של כתיבה לאחרים, הוא אוזר אומץ להתמודד עם השדים שלו ולחטט בפצע פתוח, שנקרא ירושלים. רוטבליט שירת כמ"פ במלחמת ששת הימים, ובקרבות שחרור ירושלים נפצע קשה ואיבד את רגלו. רוטבליט סחב את הטראומה כעשור, וזה מעניין מאוד משום שמלחמת ששת הימים נתפסת עד היום כמלחמה הרואית שבה הבסנו את יריבנו כנגד כל הסיכויים ולא כמלחמה עקובה מדם ומייסרת, בניגוד כמובן למלחמת יום כיפור (מאיר אריאל התבטא גם הוא פעם לגבי הטראומות שלו ממלחמת ששת הימים); שטף האופוריה לאחר המלחמה, לא נתן ביטוי לאותם חיילים שצולקו מהמלחמה, כמו רוטבליט.

החייל האמיץ. רוטבליט

רוטבליט, לא זמר גדול אבל מגיש טקסטים בחסד, איגד סביבו כמה חברים מוזיקאים- מיקי גבריאלוב שהפיק את התקליט, קלפטר הבלתי נלאה, הכנר טוני ברוור (להקת "ברוש", זינגלה) ועוד רבים וטובים (בשיר אחד, "שיר לשלום מס' 2", נותנים בקולם לצד רוטבליט דני ליטני, דני סנדרסון, אריק לביא, דודו אלהרר ואפילו יהודית רביץ). חשוב לומר שרוטבליט גם הלחין את השירים בעצמו, והסגנון באלבום מאוד מאוד מושפע מהאלבומים של בוב דילן שיצאו בערך באותה תקופה, בעיקר צמד האלבומים ששום קיבוץ לא שלם בלעדיו,“blood on the tracks” ו-“desire” (יש המון רמזים ואזכורים לדילן ושיריו באלבום, והוא השפעה כל כך גדולה על האלבום עד שניתן לציינו כמפיק ומעבד בצד מיקי גבריאלוב). באופן ציני ומריר מכנה רוטבליט את האלבום "אלבום ניצחון", כאותם אלבומי תמונות מלאי חשיבות עצמית שיצאו לאחר המלחמה והציגו את צה"ל כהתגלות אלוהית. אם לחדד את המרירות, על גב התקליט מצויר שלט קטן שאומר "התדמית היא התרמית".וכדי לא להשאיר ספקות, רוטבליט מצולם על העטיפה יושב עם גיטרה ליד אנדרטה לזכר אנשי החטיבה בה שירת אשר נפלו במלחמה. בקיצור- עוד לפני ההאזנה ברור כי יש פה סגירת חשבונות.

רוטבליט כאמור מתעסק באלבום בנושאים כבדים. מהתעסקות ישירה עם פצעי המלחמה הפתוחים (בעיקר בשיר קורע הלב "במקום חוברת לזכרו", בעיניי השיר המרכזי באלבום, אבל לא רק), דרך הניסיון לאסוף את השברים ולהתמודד עם המציאות,תיאור נוקב של אווירת החגיגה האסקפיסטית שמנסה לטאטא החוצה את הכבדות של לחיות פה, הפחד מאבדן הבית שלנו כאן, והרצון להתנחם באהבה ובשלום. חשוב לומר שלמרות מה שאולי משתמע כאן, המוזיקה באלבום על פי רוב היא בלוז שמח למדי- רוטבליט לא מקונן ברוב השירים את מר גורלו אלא יותר לוקח פרסונה של ליצן חצר חצי עצוב ומאוד ציני. מעניינת במיוחד מערכת היחסים בין רוטבליט לירושלים, העיר שעבורה הקריב רגל. כתבתי על יהוא ירון (שנותן הופעת אורח בפוסט הזה, ראו וידיאו למטה) שהוא מנהל יחסי אהבה-שנאה עם תל אביב; רוטבליט נוטה לאהוב את ירושלים, אבל מאוד קשה לו איתה, עם הייסורים שכרוכים בה, עם כל הקדושה וההיסטוריה והתנ"ך וכל זה. וקצת כמו שהזדהיתי עם תחושותיו של יהוא, גם עם הקשיים הקדושים של רוטבליט יש לי חיבור, לכבדות הזו, לאחריות הזו. קשה לנשום שם, למרות אוויר ההרים הצלול כיין.  

האלבום הזה, שכאמור לא מיישר קו עם האוטומטיזם של פלייליסט יום הזיכרון אלא נותן זווית ראייה אחרת, מפוקחת, חכמה, רגישה ומרירה יותר, לא התקבל בברכה בזמנו. למעשה, הוא נאסר להשמעה ברדיו, אך בניגוד ל"שיר לשלום" החתרני (שלמרבה האירוניה, הושם בפיותיהם של חיילי להקה צבאית) הוא לא ממש עשה רעש, ולמעשה רק בסוף שנות התשעים הוא עלה על דיסק אחרי זמן רב בו לא היה ניתן להשגה. וגם ביום הזיכרון לא סביר שתיתקלו בו ברדיו- כאמור, הוא למספיק "מדכא" ולא מספיק "ממלכתי" כדי להיכנס לפלייליסט. לאחרונה הוציא גם יורם קניוק, הסופר העברי האהוב עליי, את "תש"ח", ספר מטלטל ומדהים שמתמודד גם הוא עם הפוסט-טראומה של קניוק ממלחמת השחרור, שהוא ספר עצוב בהרבה מהאלבום של רוטבליט, וגם הוא מציע נקודת מבט שלא בהכרח מדברת על יפי הבלורית והתואר: היינו צעירים וטיפשים שהלכו למלחמה להיהרג, אומר קניוק. אבל על הדרך הקמנו מדינה. אז למי שמחפש להפיק קצת יותר מיום הזיכרון, תנו לאלבום הזה סיבוב, וקראו את "תש"ח", הם ייתנו לכם יותר מעוד טקס. 

וידאו בונוס- יהוא ירון מבצע את "במקום חוברת לזכרו":

קישור-

על המסחרה של טקסי יום הזיכרון

יהודי מבדח, מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח

הגעתי הביתה ומצאתי אריה בסלון שלי

רצתי החוצה דרך יציאת החרום, צורח אריה! אריה!

שתי כתבניות משכו את שיערן הברונטי וסגרו בטריקה את החלון

מיהרתי הביתה לפטרסון ונשארתי שם יומיים

צלצלתי לפסיכואנליסט הרייכיאני הקודם שלי

שזרק אותי מהטיפול בגלל עישון מריחואנה

"זה קרה" התנשפתי "יש אריה בסלון שלי"

"אני חושש שלכל דיון שהוא לא יהא כל ערך" הוא ניתק

את הסיפור של האלבום הזה אתחיל דווקא מהמפיק שלו, האל ווילנר(Hal Willner) . ווילנר הוא כנראה האדם שמגדיר את המילה "אקלקטי" באופן הטוב ביותר, והוא מפורסם פחות בשל האלבומים שהפיק לאחרים ויותר בשל הפרויקטים הגדולים ואלבומי המחווה שהוציא החל משנות השמונים. האלבום שהכניס אותו לתודעה היה אלבום מחווה מעולה לנינו רוטה, בו איגד כמה מתותחי הג'אז של התקופה. משם המשיך לשני אלבומי מחווה מדהימים לקורט וויל (עם ליינאפ חלומי שמורכב בין השאר מניק קייב, פי ג'יי הארווי, סטינג, צ'ארלי היידן, לו ריד ועוד ועוד ועוד), אלבום מחווה מטורף לחלוטין למינגוס הוא בעצם מחווה נסתרת למלחין ובונה הכלים האמריקאי הארי פארץ', ועוד רבים וטובים. בקיצור, ווילנר הוא פרויקטור שמגייס שמות גדולים ונגנים מעולים, לרוב פליטים מסצנת הלואר איסט סייד בניו יורק בתחילת האייטיז, והפרויקטים שלו מגוונים באופן יוצא דופן.

הרשות המבצעת. ווילנר

בשנת 1986 עלה הרעיון של ווילנר להפיק אלבום ספוקן וורד עם אלן גינסברג,אולי  המשורר  החשוב, הנערץ ,המפורסם ביותר והשנוי במחלוקת ביותר במאה העשרים, ואיש שממש, אבל ממש, קצרה היריעה לתאר את פועלו (המופלא, בעיניי). גינסברג מפורסם בעיקר בזכות שתי פואמות אדירות מימדים, "נהמה" (בלי ספק יצירת מפתח שהדיה נשמעים עד היום, ואגב ממש לאחרונה יצא סרט אודותיה אותו עוד לא יצא לי לראות) ו"קדיש" (גוש ענק ומרגש עד דמעות של טקסט לזכרה של אימו חולת הנפש של גינסברג- הקראתו המלאה אורכת שעה תמימה). לאלבום הזה, THE LION FOR REAL שמו, נבחרו דווקא פואמות זכורות פחות וקצרות הרבה יותר, בעיקר מסוף שנות הארבעים ושנות החמישים.

 ליצירת האלבום, כהרגלו, בחר ווילנר בליינאפ מהחלומות מאזור האוונגרד ג'אז הניו יורקי- הגיטריסטים המופלאים מארק ריבו (שעוד אכתוב עליו בעתיד, מספיק שאציין-גיטריסט הבית של טום וויטס),ביל פריזל וארטו לינדזי, הנשפנים גארי וינדו (אחד הפספוסים של הג'אז, סקסופוניסט מדהים שהופיע בכמה אלבומים של רוברט וויאט) וראלף קארני (עוד קבוע אצל וויטס), הבאסיסט סטיב סוואלו (שגם מתפקד כבעלה הנוכחי של קרלה בליי) ועד המון, המון, המון נגנים מבריקים. החיבור בין ג'אז לשירת ביט הוא ידוע, משוררי וסופרי ביט כמו גינסברג וג'ק קרואק העריצו והושפעו עמוקות מבי-בופ, וזרם התודעה שבו כתבו קיבל המון השראה מזרם התווים הבלתי פוסק של פארקר וגילספי.

מה הוא קופץ? גינסברג

אז כך הורכב האלבום, 17 פואמות של גינסברג ללחנים של המשתתפים בפרויקט. כל קטע נכתב ע"י משתתף אחר וזה יוצר אקלקטיות מדהימה- גארי וינדו חורך את הרמקול בסקסופון פרי ג'אז מהגהנום, מרק ריבו מביא את הגיטרה השבורה שלו, ביל פריזל ומיליוני האפקטים שלו, וכולי וכולי. אבל מה שעושה את האלבום למדהים הוא גינסברג עצמו,  ההגשה שלו-וכמובן הטקסטים. גינסברג מקריא את הטקסטים ההזויים והמוטרפים שלו בצורה פשוט נפלאה, מלאת חן וכאריזמה והומור וממזריות. בין אם הוא מתאר אריה שמתנחל לו בסלון (בשיר הנושא שתרגמתי את שני הבתים הראשונים שלו), מתגעגע לדודתו, מגורש מפראג ע"י השלטונות, מספר סיפור מוזר שסיפר לו המשורר גרגורי קורסו או אפילו מפנטז באופן בוטה (שלא לומר פורנוגראפי) על קרואק, הוא עושה את זה ברגישות ובחדות מרהיבה, ועם כל אוסף המוזיקאים המדהים באלבום, גינסברג הוא-הוא הוירטואוז הגדול של האלבום. לפעמים הוא נשמע כנביא זעם מהגהנום, לפעמים כליצן חצר, לפעמים כסתם זרוק מהרחוב ולפעמים כאדם בודד ומבולבל. לא תמיד קל להבין ולעקוב את השירה מלאת הדמיון והאזכורים של גינסברג (כפי שניתן לראות מהקטע הקצר שתרגמתי) אבל ההגשה המופלאה שלו כל כך כובשת שניתן להבין ולו במעט על מה השיר מדבר ומה האווירה שלו.

גינסברג וידיד על קברו של ג'ק קרואק

אם מישהו רוצה לדעת איך אלבום ספוקן וורד צריך להישמע, זו בדיוק הצורה לדעתי. והאלבום הזה כל כך משובח שגם אדם שנרתע משירה יימצא אותו בעל ערך ומעניין (או לפחות ראוי להאזנה). אבל בעיקר, קצת כמו החיבור הפורה בין מייקל ניימן לפיטר גרינווי, יש כאן מפגש בין שני מוחות יצירתיים אדירים- גיסנברג עצמו, ו-ווילנר שאמנם לא הלחין בפועל אף קטע כאן, אבל הוא ה"במאי" של האלבום, הוא זה שתפר אותו למידותיו האדירות של גינסברג, וזוהי יצירה שלו לא פחות משל גינסברג.

go, lorena, go: הופעת השקת אלבום הבכורה של לורנה בי, תיאטרון תמונע, 30.4.11

לורנה בי הוא שם שנתקלתי בו הרבה בזמן האחרון. ההרכב הירושלמי הזה, בהנהגת הזמרת עדי אולמנסקי שגם אחראית לרוב השירים, הוציא לאחרונה אלבום ראשון. שמעתי את האלבום כמה וכמה פעמים, ובעיקר הסתקרנתי- הרגשתי שאני מקבל רק טעימה מהלהקה (מה גם שהאלבום מאוד קצר, אפילו ביחס לתקליט- 28 דקות בלבד), ואיכשהו קיבלתי את התחושה שאני לא רואה את התמונה כולה, והגעתי במוצ"ש האחרון לתיאטרון תמונע, להופעת ההשקה של האלבום, כדי קצת יותר לתהות על הקנקן.

לבמה עלו עדי, שמפגינה יכולות שירה גבוהות ביותר, עם קול שנע בין תום יורק לביורק (אפשר לקרוא לזה "שירה תום ביורקית"), רועי אביטל ויואב סער שבתחילת ההופעה לא היה כל כך ברור על מה הם מנגנים, אילן טננבאום בתופים ושני נגני כלי נשיפה ממתכת שעלו ירדו במהלך השירים (פלוס עוד כמה אורחים כמו באסיסט הלהקה לשעבר).  כאן הייתה לי הפתעה נעימה- כאשר שמעתי את האלבום התרשמתי שמדובר בהרכב שמנגן מוסיקה אלקטרונית  בלבד, סגנון שאני חייב להודות שאני לא מבין בו כמעט כלום- האלקטרו שאני שומע בדרך כלל מסתכם ברדיוהד, אבל מהר מאוד מתחילת ההופעה עברו חברי הלהקה בכלים חיים וכאן התגלה כוחה האמיתי של לורנה בי- השילוב בין אלקטרוניקה למוזיקה חיה, שילוב שלא ראיתי הרבה ממנו בארץ, לא ממש מורגש באלבום אבל פשוט עובד מצוין בהופעה. אולי זו הסיבה שהרגשתי מהאלבום שאני לא מצליח לגמרי "לקבל" את הלהקה- צריך לראות אותם בלייב, לקבל קצת ויז'ואל, כדי להבין מה הם בדיוק עושים.

לורנה בי מביאים משהו רענן וחדש, בסאונד שנשמע מעט מאוד, אם בכלל, במחוזותנו בעבר. למעשה, הסאונד שלהם כל כך לא מקומי, שהם כלל לא נשמעים כלהקה ישראלית- עדי אולמנסקי שרה במבטא אנגלי מושלם והלהקה לחלוטין פונה לחו"ל, עד כדי כך שהקאבר ל"15 דקות" של אסף אמדורסקי, השיר העברי היחיד בהופעה נשמע פתאום לא כל כך במקום- הסאונד של הלהקה נשמע לא מתאים לשפה העברית. ידוע לי שהלהקה כבר קיימת שמעל שנתיים ועל האלבום עצמו הם עבדו במשך שנה, וזה מאוד ניכר- הלהקה מאוד מגובשת, משופשפת ומיומנת. השליטה של עדי ושאר חברי הלהקה בכלים המוסיקלים הרבים שהם מנגנים על הבמה מאוד מרשימה (רועי אביטל ויואב סער החליפו בין גיטרה לגיטרה באס ומשם למקלדות, עדי ג'ינגלה בין סינטי לגלוקנשפיל, וגם כלי הנשיפה מאוד הוסיפו צבע לסך הכולל). בעיקר התלהבתי מהשילוב בין המקצבים האלקטרוניים לתיפוף של אילן טננבאום, שילוב שעובר הרבה יותר טוב על הבמה מאשר בדיסק. בראיון שקראתי עם עדי היא אמרה כי הלהקה עבדה על הדיסק המון זמן משום הם התעקשו על הדיוק של כל תו ותו, ולי נראה שדווקא מה שחסר לאלבום הוא קצת פחות פרפקציוניזם וליטוש ויותר לכלוך, כמו כזה שיוצא בהופעה לייב, עם כל הדברים שיוצאים מחוץ לשליטה (כמו התקלות הטכניות הבלתי צפויות בהופעה).

ההופעה נעה מקטעים שנותנים בראש עם הרבה רעש ודיסטורשן (כמו ה-להיט של הלהקה, “swallow my gum”, שמולחן ובנוי ריתמית מאוד חכם), שבהם בעיניי היו הרגעים החזקים בהופעה, לבין שירים יותר שקטים שבעיניי פחות מוצלחים, בעיקר כי בהם לורנה בי נשמעים קצת יותר כמו המוזיקה ממנה הם מושפעים ופחות הם עצמם- פורטיסהד, רדיוהד, MUM , סיגור רוס ועוד הרכבים באזור הפוסט רוק . בהופעה גם היו שני קאברים- האחד לספרקלהורס, שבעוונותי לא הכרתי כלל אבל השיר נשמע מצוין ומאוד הלם את הסאונד של הלהקה, השני היה כאמור לאסף אמדורסקי- פה בהתחלה היה נראה שהבחירה בשיר עברי פתאום הייתה קצת בעוכרי הלהקה, אבל בהמשך הווליום עלה ועלה והשיר הסתיים בבום גדול. בנקודה הזו, שלטעמי הייתה שיא ההופעה, הודתה עדי לקהל וחברי הלהקה ירדו מהבמה, ואז החל טקס ההדרן הבלתי נמנע. זו נקודה מאוד בעייתית בעיניי- ברוב המקרים אין באמת צורך בטקס זה, מהסיבה העיקרית שלרוב הקהל לא באמת רוצה או צריך הדרן וכאן הייתה דוגמא מובהקת- חברי הלהקה כמובן עלו להדרן ונתנו שני שירים, אבל זה כבר היה אחרי שיא הערב, ושני השירים שנוגנו היו שקטים בהרבה מהפיצוץ שסיים את ההפועה "פרופר" ולכן הם הרגישו לי  כאנטיקליימקס, ולדעתי היה עדיף לשלב אותם בהופעה ה"רגילה" ופשוט לרדת בלי הדרן. אבל אולי זה רק הקטנוניות הפולנית שלי.

לסיכום- הופעה מצוינת שהפתיעה אותי לטובה, ובעיקר אני חושב שזו התחלה טובה ללהקה שיש לה הרבה פוטנציאל ועדיין לא מימשה אותו סופית, שזה טוב. משמיעות נוספות של האלבום לאחר ההופעה עדיין הרגשתי לא מחובר אליו לגמרי, חסרה בו הנוכחות של הכלים החיים שהייתה בהופעה. בכל מקרה נראה שלורנה בי פונים לייצוא, שכן עדי הודיעה שה טסים ללונדון, ונראה לי שבהחלט יש על מה לדבר.