יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

מעניין מה היה אומר על זה שגיב טיירי. באמת מעניין


"Hu hu...ever get the feeling your'e being cheated?"
ג'ון ליידון, ההופעה האחרונה של הסקס פיסטולס

מי שקורא את הבלוג שם לב שעיקר הפוקוס שלו הוא מוזיקה "ישנה". הטעם המוסיקלי שלי, ואני מודה בכך בפה מלא, הוא בעיקר מוסיקה משנות השישים-שבעים. זה לא סותר את העובדה שאני חי בעולם ואני משתדל להיות גם עם אצבע על הדופק. ועכשיו יש סיפור שמבעיר את כל עולם המוסיקה הישראלית ובעיניי גם הרבה יותר- ה"מרגול-גייט". לא התכוונתי להתייחס ל"כוכב נולד" בפעם השנייה בכמה חודשים, אבל אין ברירה- זה מאורע אדיר שההשלכות שלו עצומות.

אני מודה שעד לא מזמן הרגשתי מאוד לא נעים מפרשיית המעצר של מרגול, ולא בגלל חומרת הדברים אלא דווקא ממה שבזמנו נראה כמו חגיגה אחת גדולה של המשטרה וה"תשקורת". קודם כל, אם נריץ את הטייפ חודש אחורה, מרגול הייתה בין אנשי הציבור היחידים שהם לא פוליטיקאים מהליכוד שיצאו נגד דפני ליף ושות'. הטיעונים שלה והשפה שבה השתמשה היו מכוערים אבל עד היום אני חושב שהיה לה הרבה אומץ לומר את אשר ליבה, טוב שעשתה זאת כי אנחנו חיים במדינה פלורליסטית בה מותר להשמיע גם דעות לא פופולריות כל עוד אינך מסית לרצח (מה רע בקצת ביקורת, חבר'ה?) ואני חושב שאכן נעשה עליה עליהום דוחה ומיותר, כאילו כל אחד צריך להתכופף בפני מלאת האוהלים (גילוי נאות: אני בעד המחאה והשתתפתי בכמה הפגנות) וכאילו המחאה קדושה ולאיש אין זכות לערער עליה. זה היה לא הוגן ולפחות בסיטואציה הזו נעשה למרגול עוול תקשורתי וציבורי שגבל בזובור.

אבל כל זה מתגמד ומתאפס ונשכח לאור הפרשייה החדשה. גם כאן, בהתחלה זה נראה מסריח במיוחד- היה שקוף מאוד שהמשטרה מפמפמת את הסיפור ומאכילה את ה"תשקורת" בג'חנון הטרי שקרוי מרגול, ומכוערת במיוחד הייתה הדלפת תמונת המעצר של מרגול לעיתונות. אך עם הזמן מסתבר יותר ויותר שיש דברים בגו, ובכל יום שעובר מתגבשת תמונה של מרגול כפושעת עם קבלות.

וזה מביא אותי למי שבאמת רציתי לדבר עליו, וזו לא מרגול- נראה שהיא תקבל את שלה; אלה המעסיקים שלה, "טדי הפקות" וקשת. ביום שני התייצבו טמירה ירדני ויואב צפיר למסיבת עיתונאים מאולתרת שכזו  (במגרש הביתי שלהם כמובן- אתר "מאקו", שנחשו איזה זכיין טלוויזיה מנהל אותו), ובה הגיבו לראשונה על הריח המבאיש שעולה מ"כוכב נולד" בעקבות הפרשה. זה היה נראה ממש כמו שני פוליטיקאים מזן הביבי-ברק שמתייצבים מול המצלמות. ירדני, שהפגינה זחיחות ויהירות מרשימה ביותר והרשתה לעצמה לספר על הנסיעה שלה עם מארינה מקסימיליאן בלומין לוייטנאם, טענה כי "לא קרה כלום", ויואב צפיר חזר והדגיש כי "התכנית לא נפגעה". יעני- שחקנית מרכזית בתוכנית בחשה בקלחת והופעלה מרחוק ע"י גורמים בעולם התחתון כדי לתמרן את התוכנית ו"לעקוץ" לה את אחד הסטארים שלה, אבל לדעת האדונים הנכבדים לא קרה כלום ואין לזה קשר לתוכנית.

הפרשייה הנוכחית חושפת את "כוכב נולד" בשיא עליבותה ובעיקר במלוא מערומיה- זו לא "תכנית בידור". זו לא תוכנית של "אנשים תמים וזכים" כפי שירדני טוענת בראיון. זו גם לא תוכנית ש"מחזירה עטרה ליושנה" ו"מחייה את הזמר העברי" כפי שטענו קברניטי התוכנית בעבר כנגד מבקריה. זו פשוט מכונה ליצירת כסף. חד וחלק. זו תוכנית שהקאפיטליזם החזירי הוא נר לרגילה. ועכשיו, כשאחת ממשתתפיה הלכה רחוק מדי עם הרצון לנגב את הישבן עם שטר של מאה שקל, מנסים מנהלי התוכנית להתנער מהפרשייה כאילו אין להם שום קשר.

הנה תרגיל מחשבתי: "כוכב נולד" מנפצת את שיאי הרייטינג כבר שנים. כמו הרבה הפקות אחרות של "קשת" גם היא חורכת מסכים וכמובן מרוויחה יופי של סכומים מפרסומות. בנוסף, "טדי הפקות" גם מייצגת את האמנים וגם מפיקה להם דיסקים ומארגנת להם הופעות, כך ש"כוכב נולד" מרוויחה לא רק מפרסומות ומנתוני צפייה אלא גם ממכירות דיסקים וכרטיסים. אבל גם זה לא מספיק ל"כוכב נולד"- כדי להצביע לאמן האהוב עלייך, אתה צריך לסמס. ולסמס עולה כסף. כמה? שקל. תכפילו שקל בעשר הפעמים שניתן להצביע בכל אמצעי הצבעה, תכפילו באני לא יודע כמה אלפים- לא צריך להיות סטיבן הוקינג כדי לחשב ש"כוכב נולד" מרוויחה הון עתק על האס-אם-אסים האלה. יש שתי מילים בעברית לתאר את הדבר הזה- תאוות בצע.  

והנה, קרו שני מקרים של רמאויות ב"כוכב נולד"- האחת הייתה זיוף הגיל של עומר אדם, והשנייה הייתה זיוף ההצבעות של תמר יהלומי. בשני המקרים האלה מה שקרה, וזה לא באשמת "כוכב נולד" אבל בהחלט באחריות התכנית, הוא שאלפי אנשים- רובם בני נוער זבי חוטם שדי לא יודעים מהחיים שלהם, אם נעשה פילוח שוק על רגל אחת- סימסו את הצבעתם לתוכנית, אך הצבעתם הייתה שווה כקליפת השום. עכשיו, הדבר הנכון, האחראי, הישר, ההגון והצודק לעשות היה להחזיר למסמסים את כספם חזרה. נדמה לי שטכנולוגית זה אפשרי. לא אפשרי? אז היה אפשר להכריז שמעתה והלאה, עד סוף העונה, האסמסים הם חינם אין כסף.פישלנו? נהיה לארג'ים, האסמסים עלינו. גם זה לא קרה. כלומר- "כוכב נולד" נהנתה מכספם של הצופים, אך הצופים לא נהנו מהבחירה שלהם. משמע-"כוכב נולד" הפירה חוזה עם הצופים שלה, וצחקה כל הדרך אל הבנק. כמובן שהכוכבים שהודחו בטעות הוחזרו לתוכנית לעוד סיבוב- לא כדי לתקן את העוול שנגרם לזמרים, אלא כדי לגזור קופון נוסף של סיבוב חוזר של הצבעות ואסמסים.

ועכשיו, שימו לב לזה. השופטת מרגול סרחה, וסרחה בגדול, והסריחה איתה את כל התוכנית כולה. מעתה והלאה אמון הציבור בתוכנית נגמר- יותר לא ניתן להאמין לאף שופט, לא ניתן לסמוך על אף הצבעה. בדרך כלל, כשפוליטיקאי- ואני בכוונה חוזר שוב ושוב לאנלוגיה בין "כוכב נולד" ופוליטיקה- הופך לכזה לא אמין ומתנהג ברשלנות כמו שקרה ב"כוכב נולד", אנו דורשים שהוא ייקח אחריות, יתפטר ויילך הביתה. וזה, חברים, הדבר הנכון לעשות- לסגור את השאלטר על התוכנית, לסיים אותה לאלתר ודי. מרגול לא הפכה לפושעת בין לילה, גברת ירדני- היא עבדה אצלך, היא הרוויחה בשבילך הרבה כסף, וכן, את בין השאר אחראית למעשיה בכל מה שקשור ל"כוכב נולד", כך שכל התירוצים של "אכלו-לי-שתו-לי" לא תופסים פה.

אפשר לפרוט את מסיבת העיתונאים של צפיר וירדני לשני טיעונים עיקריים: הטיעון הראשון הוא, שהטענה לפיה מרגול ניסתה להשפיע על תוצאות התוכנית היא מגוחכת משום שאחוז ההשפעה הישיר של כל שופט הוא קטן והרוב הגדול של ההצבעה גם כך מוכתב ע"י הצופים. גם זו חוצפה משום שבעצם הם מתנערים מכל הקונספט של "שופט": מרגול לא רק הביעה את דעתה, היא גם עיצבה במובן מסוים- לא ישיר, עקיף- את דעת קהל הצופים בבית. לא סתם התרעמתי בפוסט הקודם שייחסתי ל"כוכב נולד" על השיפוט המתחנף והמתרפס- הוא באמת היה כזה ואין ספק כי יש לו השפעה מכרעת. השופטים בהכרח משפיעים על דעת המסמסים, הרי בשביל זה הם שם, אחרת לפי מה שירדני וצפיר אומרים למעשה ניתן לפטר את השופטים ולתת לקהל לדרג את כל ההצבעות. ומכאן- מרגול, שדעתה עוותה ע"י עבריינים, עיוותה גם את דעת הצופים. במילים אחרות- שוב עבדו על המסמסים, שוב נלקח מהם כסף שלא באופן תמים, ושוב- הם לא יקבלו מזה שקל.

הטיעון הראשון הרבה פחות אינטיליגנטי והרבה יותר מקומם: לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו. ואני אומר: לא יכול להיות שלא חשבתם שמשהו פה מסריח. לא יכול להיות שמרגול יכולה להזכיר שם של אדם שאף אחד לא מכיר בשידור חי, ואף אחד לא יינסה לעשות את הקישור שמדובר בשמו- האמיתי, לא מפוברק או מקודד או משהו מתוחכם- של עבריין שהוא מ-מ-ש   ב-מ-ק-ר-ה  גם קרוב משפחה של הזמר לו היא אומרת את הדברים (דרך אגב- חבל לי על לירון רמתי, דווקא בחור מוכשר, אני מקווה שהוא ייצא נקי מכל הסיפור). אני לא חושב שאנשי "כוכב נולד" הם פושעים בשום צורה, לא סביר שצדי צרפתי הוא רוצח שכיר ושלצביקה הדר יש משחטת רכב בחצר האחורית, אבל ההיתממות הזו מפליאה אותי. בקיצור, כל הסיפור מסריח עד השמיים, וכל ניסיונותיהם של אנשי "כוכב נולד" למזער את הנזקים- המצטברים יש לציין, אם סופרים את האסמסים שנגזלו במרמה ולא הוחזרו לצופים מהפרשיות הקודמות- הם צבועים, זחוחים ודוחים. ממש כמו כמה אנשים שאני מכיר שגרים במגדלי אקירוב או בהולילנד. ודרך אגב, נכון לכתיבת שורות אלה, מי שייכנס לאתר הבית של "כוכב נולד" כנראה נכנס למסע בזמן חודשיים אחורה- אין ולו אזכור אחד של הפרשה. שום דיווח, שום גילוי דעת, כלום. למרבה החוצפה מרגול עדיין מוצגת שם כשופטת בתוכנית. כלומר, יש התנערות מוחלטת של התוכנית מהפרשה.

יהיו בוודאי כאלו שישאלו- מה אתה רוצה? מי שטיפש מספיק לסמס ולשלם על זה, שישלם, זו מדינה חופשית וזו כלכלה חופשית. ואני אומר: לא נכון. "כוכב נולד" לוקחת לעצמה את הפריבילגיה לחלוב את צופיה- בעיקר בני נוער שאין להם בעיה לבזבז את דמי הכיס שלהם, בואו לא ניתמם- מה שכמעט אף תוכנית אחרת לא עושה. כל התוכניות חיות על פרסומות- כמעט אף אחת לא נכנסת לכיס של הצופים.לכן לדעתי, אם אתה חולב את כל הכסף הזה, אתה צריך להיות גם אחראי, ומאוד, אבל מאוד, להיזהר על הכסף של צופיך. וזה מה שבאמת מרגיז בכל הסיפור הזה- הזלזול העמוק והמחפיר של ירדני, צפיר ושות' בכסף ובאינטיליגנציה של צופיהם, ועל זה מגיע להם לסגור את הבאסטה.

ויפה שעה אחת קודם. 

יום שבת, 27 באוגוסט 2011

הגרמניה האחרת


אחחח, גרמניה גרמניה. כמה מטען, כמה מתח באוויר יש רק שמדברים על גרמניה. לי אישית מעולם לא הפריעה ה"היסטוריה המשותפת" שלנו, נקרא לזה ככה: אני עובד עם גרמנים כל יום (נשבע לכם!), ביקרתי בגרמניה פעמים מספר, ואני צורך תרבות גרמנית לא מעט- מלהקות קראוט-רוק מופתיות כמו קאן ופאוסט, דרך העבודות המרתקות-תמיד של ברכט ו-וויל, ספרים של הרמן הסה (ואני חייב כבר לצלוח ספר מחורבן אחד של גינטר גראס!!) וכו'. איכשהו יצא, ששתי הזמרות האהובות עליי הן גרמניות. האחת מפורסמת למדי אבל לא בגלל הדברים הנכונים, השנייה לא מפורסמת בכלל, נכונים או לא. הראשונה היא ניקו, שרבים זוכרים בעיקר בשל המראה החיצוני המהמם, המבטא המגוחך ושלושת השירים שהשתתפה בהם באלבום הכורה של הוולווט אנדרגאונד, ולא בגלל סדרת אלבומי המופת הגותיים שהקליטה עם ג'ון קייל (עם כל האהבה לקריירה של קייל, זו לדעתי הפסגה שלו). לזמרת השנייה, שאין לה שמץ מן היופי של ניקו, קוראים דאגמר קראוזה (Dagmar Krause), ועליה – וההרכבים השונים שבם שרה- רציתי לכתוב.


דאגמר היא פשוט הזמרת הכי מוכשרת שאני מכיר, נקודה, סימן קריאה. וזה חשוב להדגיש- היא לא יוצרת, לא סינגר-סונגרייטר, היא אמנית מבצעת. היא לוקחת טקסטים שכתבו אחרים ולחנים שכתבו אחרים, מערבלת אותם, סוחטת אותם, מעבירה דרך הפילטר שלה ומוציאה לאוויר העולם בצורה מטלטלת, ואם זה נשמע כמו השתפכות של אייל שני- פשוט תשמעו בעצמכם. קודם כל יש לה יכולות קוליות מדהימות- מעבר לטכניקה מאוד מרשימה היא מיישמת את המשפט הנודע "שום דבר אנושי אינו זר לי"- היא יודעת לבטא מגוון אדיר של רגשות ותחושות ובצורה מאוד משכנעת. אבל כאן מגיעה אזהרה קטנה לרכי הלב שביננו- דאגמר ממש לא עושה חיים קלים, היא טעם מאוד נרכש ומשחקת אותה קשה להשגה. הקול שלה הוא לא קול "קלאסי" ונשמע בהתחלה אולי גמלוני, חלש ואפילו מכוער (קצת כמו המראה החולני של דאגמר עצמה), והמבטא הגרמני שלה וודאי עשוי להרתיע. בעיניי זה דווקא מה שעושה אותה כל כך מיוחדת ונוגעת, דווקא מהעמדה הכאילו-אנדרדוגית הזו יוצא משהו מרהיב, מלא עוצמה ותעוזה.
 Slapp Happy. דאגמר במרכז

קראוזה נולדה ב-1950 בהאמבורג, בירת הסליז הגרמנית, וכבר בצעירותה הופיעה במועדונים אפלוליים בריפרבהאן, רובע השעשועים המפוקפקים של העיר, וספגה לקרבה את מורשת הקאברט והתיאטרליות הגרמנית שכה מלווה את עבודתה עד היום. המפנה היה כאשר פגשה שני מוסיקאים שחיפשו זמרת להקמת הרכב פופ מתוחכם- אלו היו הבריטי אנת'וני מור (לימים בעלה של קראוזה וגם כותב מילים מרכזי באלבומים האחרונים של פינק פלויד, אלו שיצאו לאחר עזיבתו של רוג'ר ווטרס) והאמריקאי פיטר בלגווד. השלישייה הזו קראה לעצמה Slapp Happy והם ניגנו שירים שכתבו מור ובלגווד שהיו מין פופ נעים במסווה אבל עם טקסטים גבהי מצח ובלתי שגרתיים- למשל שיר על האמן מיכאלאנג'לו. הלהקה הזו בפורמאט שכלל את השלישייה + נגני ליווי עשתה מוזיקה מעניינת, אבל לטעמי לא מעניינת מספיק. ההישג הכי גדול שלה היה האלבום Casablanca Moon שהוקלט בשתי גרסאות- האחת בשם זה, מעודנת ואלגנטית עם נגני אולפן אלמוניים, השנייה שנקראת acnalbasac noom (בדיוק שמה של הגרסה הראשונה במהופך), שבו להקת הליווי היא לא אחרת מפאוסט, האלבום הזה מכיל פחות או יותר את אותם שירים אבל בעיבוד רוקי ומכוסח יותר. בכל מקרה, אני מוצא את הפאזה הראשונית של דאגמר קצת מנומסת מדי.
ה-שינוי בגדול בקריירה של דאגמר התרחש ב-1975, כשבצעד חריג ואמיץ גייסו חברי Slapp Happy את חברי להקת הפרוג-אוונגרד הנודעת Henry Cow לשמש כלהקת ליווי לאלבום הבא של Slapp Happy שזכה לשם Desperate Straights. השילוב בין הפופ האלגנטי והעדין של סלאפ הפי למוסיקה המודרנית והקשה להאזנה של הנרי קאו (להקת הבית של פרד פרית' הנודע שכבר דיברתי ואדבר על סגולותיו ובכלל מכלול כשרונות בלתי סביר לחלוטין) לא בדיוק נשמע הגיוני. בפועל השילוב הזה עבד מדהים, עד כדי כך ששתי הלהקות התאחדו לקולקטיב אחד בן שמונה חברים. פתאום האוונגרדי האירופאי המנוכר של הנרי קאו פגש את הגרון המהמם של דאגמר, והשירים המעוותים של מור ובלגווד פגשו את היכולות המוזיקליות הפנומנליות שלל הנרי קאו, והתוצאה ב-Desperate Straights היא אחד האלבומים האהובים עליי בכלל- אחד השילובים הכי מוצלחים בין אוונגרד לפופ. בשורה של שירים קצרים וקולעים (אפילו קצרים מדי), השמינייה הסודית פשוט מעולה. וזו הפעם הראשונה שהכשרון של דאגמר- התיאטרליות, הממזריות, הסגנון הארופאי המובהק והיכולת להעביר טקסט באופן חכם ומגוון ביותר- יוצא החוצה. אלבום מופת ואלבום שגילה לעולם זמרת חדשה ומדהימה.



henry cow. דאגמר שנייה מימין. אורח מיוחד משמאל- רוברט וויאט

הקומבינה של השמינייה עבדה כל כך יפה שהם החליטו להישאר בהרכב הלא סביר הזה של שתי להקות מאוחדות ולהקליט אלבום נוסף, הפעם של חומר של חברי הנרי קאו המוכשרים להחריד, שנקרא In Praise of Learning. השירים באלבום הם אפוסים ולא שירים קצרים כמו באלבום הקודם (למעט אחד) וכולם חלק מהמשנה המרקסיסטית הקיצונית של הלהקה והאופן העצבני והכואב שבו דאגמר יורקת את הטקסטים הפוצעים והחותכים האלה פשוט מושלם,  וזהו ללא ספק (בעיניי) גם האלבום הטוב ביותר של הנרי קאו, שהיו לדעתי זקוקים נואשות לנוכחות הסוערת והיוקדת של דאגמר, זה מה שהיה חסר להם תמיד. למעשה תרומתם של מור ובלגווד לאלבום קטנה מאוד והם החליטו לעזוב אבל דאגמר רצתה דווקא להישאר כסולנית הנרי קאו והצטרפה ללהקה כחברה מן המניין.


ב-1978 חברי הנרי קאו הגיעו למחלוקת חדשה שלמעשה סיימה את הלהקה.פרד פרית' המופלא וכריס קאטלר, מתופף ההרכב (בכמה מילים- פשוט המתופף הכי מופלא שאני מכיר, אמן ייחודי ולעולם לא אשכח את ההופעה שנתן בארץ עם דיוויד אלן ויו הופר לפני כמה שנים, פשוט תראו את הביצועים שלו בוידאו ותבינו לבד למה) כתבו ביחד כמה שירים קצרים, עם טקסטים מינימליסטים וקודרים, שנכתבו לביצועה של דאגמר ואמנם הזכירו את הסגנון של הנרי קאו אבל היו שונים מאוד מהקטעים האיסנטרומנטליים הארוכים שאפיינו את הנרי קאו עד אז. חברי הלהקה האחרים סירבו לנגן את הקטעים האלה. בתור פשרה הוחלט שהנרי קאו תקליט שני אלבומים במקביל- אלבום אחד תחת השם הנרי קאו שבו יהיו הקטעים האינסטרומנטליים (Western Culture) ואלבום שני תחת הרכב חדש שכולל רק את פרית' בכלים מלודיים (שכתב את כל הלחנים), קאטלר בכלי הקשה (שכתב את כל הטקסטים), ודגאמר בשירה. לשלישייה החדשה הזו קראו Art Bears וזה אחד ההרכבים הכי אהובים עליי בעולם. שלושת האלבומים שהם הקליטו ביחד- Hopes and Fears, Winter songs ו-The World as it is today הוא משהו שאסור לפספס: הנוסחא של שירי אוונגרד-פופ של Desperate Straight, שהם גם לא מתחנפים לאוזן, גם אינטיליגנטים ביותר וגם נגישים הגיעה לשיא המיצוי. וזה שיא השיאים של הקריירה של דאגמר- היא פשוט עוצרת נשימה באלבומים האלה, כשהיא צורחת,  נוזפת, מייבבת, מקוננת ופשוטמציגה ספקטרום נרחב ביותר של יכולות. אני ממליץ לכל מי שקורא- תקשיבו לשלושת הקטעים שאני מצרף לפה, היא פשוט עושה פה דברים שלא ייאמנו. תוסיפו את זה שגם פרית' וקאטלר הם כאן במיטבם  ועשו לעצמכם טובה- אל תפספסו את Art Bears.

 Art Bears



דאגמר עם קווין קויין

ב-1979 עשתה דאגמר שיתוף פעולה מאוד מפתיע שהוא עוד אבן דרך בקריירה שלה- האלבום “Babble” עם המוזיקאי הבריטי קווין קוין (Kevin Coyne). כאן לראשונה השתתפה דאגמר בפרויקט שאינו קשור כלל לרוק מתקדם או לקליקת המוזיקאים איתם עבדה עד אז. את קווין קוין, אודה ולא אבוש, אני לא ממש מכיר (y99 כתב עליו בבלוג המצוין שלו, שווה לקרוא) אבל הרוקנרול הבלוזי הארצי ומלא הנשמה שלו לא נשמע קשור בשום צורה למורשת הארופאית של דאגמר. אבל איכשהו זה עובד- קוין כתב מחזור שירים שמתארים מערכת יחסים הזויה בין שני אוהבים, ככל הנראה מעורערים בנפשם (קוין טען שהשירים מבוססים על זוג רוצחים אנגליים משנות השישים), והניגוד בין קוין לדאגמר משחק תפקיד גדול באלבום המוצלח מאוד הזה. וגם, זו הפעם הראשונה שדאגמר חורגת מה"מגרש הביתי" שלה. 


הקריירה של דאגמר התאפיינה תמיד בחוסר עקביות, יציבות והמשכיות- לרוב זה יוחס לבעיות בריאות שונות. Art Bears התפרקו בתחילת שנות השמונים ודאגמר נשארה חסרת עיסוק. היא המשיכה לעבוד עם קאטלר בעוד הרכב ספין-אוף של הנרי קאו, News From Babel (הרכב שנשמע דומה ל-Art Bears אבל הרבה הרבה פחות טוב), ועוד התארחה בכמה פרויקטים של אחרים (מייקל ניימן למשל), אבל רק בסוף שנות השמונים, אחרי כמעט 15 שנה מאז התחילה להקליט, היא אזרה אומץ להקליט שני אלבומי סולו, ולא סתם סולו- חזרה למקורות: ספר השירים של מחזותיו של ברטולד ברכט. היא יצרה שני אלבומים- Supply and Demand מ-1986 שהוקדש לשיתוף הפעולה המאוד מפורסם בין ברכט למלחין קורט וויל, ו-Tank Battles שיצא ב-1988 שהוקדש לשיתוף פעולה הרבה פחות ידוע של ברכט עם מלחין גרמני-יהודי אחר, הנס אייזלר. שני האלבומים הוקלטו בשתי גרסאות- גרסה גרמנית וגרסה אנגלית, והיום אפשר להשיג אותם בגרסאות דיסק שמכילות מין מיקס של שתי הגרסאות. Supply and Demand באופן מפתיע הוא דווקא הפחות טוב מבין השניים- קודם כל כי השירים האלה, מתוך "אופרה בגרוש" ומחזות אחרים, הם מאוד מוכרים ואפילו "טחונים" (אפילו אריק לביא שר פעם את “Mack The Knife”), וסיבה שנייה היא שהעיבודים כאן מאוד סטנדרטיים, כך שהאלבום הזה יותר מדי נאמן למקור ולא מחדש הרבה. דווקא Tank Battles  הוא זה שמומלץ בחום, בדיוק מהסיבות ההפוכות- כאן החומרים הרבה יותר רעננים בשל האלמוניות היחסית של הנס אייזלר (מלחין מדהים ולאוזניי יותר מעניין מקורט וויל, דווקא בגלל שהוא פחות מתחכם ויותר קליט) וגם העיבודים הרבה יותר נועזים. גם האלבום הזה הוא חובה לחובבי דאגמר.




כאמור, דאגמר היא לא בדיוק הבנאדם הכי עסוק בשואוביז ואחרי צמד אלבומי הסולו האלה היא די נעלמה לחלוטין, אם בגלל בעיות בריאות ואם בגלל בעיות אחרות- מלבד שני אלבומי איחוד של Slapp Happy  בשנות התשעים, לא ממש שמענו ממנה. אבל היא עד היום זמרת מאוד אהובה ומוערכת, בעיקר בגדר חובבי קאברט וחובבי רוק מתקדם. ממש בשנים האחרונות היא שוב החלה לצוץ במפתיע, בעיקר במופעי מחווה ללהקותיה הישנות וכן במופע המחווה Comicoperando לידידה הוותיק, רוברט וויאט המופלא. בהתאם להלך הרוח הסוציאליסטי, הקשיבי לי דאגמר: העם דורש צדק חברתי, ויותר מזה- העם דורש קאמבק.




יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

שירות לציבור: מלך הגפיים חי וקיים


זה הולך להיות קצר וקולע: אני נורא אוהב את רדיוהד ומאוד אהבתי את האלבום החדש שלהם, The King of Limbs. נראה שהרבה אנשים כבר מאסו והתעייפו מהם אבל אני עדיין נהנה מאוד לשים דיסק שלהם וכל פעם מחדש להגיד: "הא? מה זה היה?". והאלבום החדש בהחלט עושה את התחושה הזו, אבל לדעתי זה אלבום פשוט נהדר. בכל מקרה, ראשי הרדיו האהובים הלכו לאולפן הבייתי בתוכנית שמפיק הבית שלהם, נייג'ל גורדיץ', מארגן- from the basement- ופשוט הקליטו את כל האלבום בגרסאת לייב, בלי קהל אבל עם הרבה שחקני חיזוק, ועכשיו אפשר לראות ביוטיוב את כל התוכנית הזו, כמעט שעה שלמה, והלהקה, שהעלתה בעצמה את הוידאו, וענת כי הפרסום הוא לזמן מוגבל בלבד. התוכנית כוללת גם תזמורת כלי נשיפה בכמה קטעים, וחיזוק מאוד משמעותי בדמות נגן כלי הקשה נוסף- אני חושב שהקונספט העיקרי של The King of Limbs הוא בעיקר קצב, והאלבום מלא במקצבים שבורים ומעוותים אך מקפיצים בצורה מרתקת ומשונה (שימו לב בוידאו לתנועתיות התזזיתית של ת'ום יורק שלא מפסיק לפזז לרגע, ממש כיף לראות) כך ששני מתופפים (ואפילו שלושה בחלק מהמקרים, ג'וני גרינווד גם מתופף בלפחות קטע אחד) מאוד מוסיף לצליל של הלהקה. בעצם אף פעם לא חזיתי ברדיוהד ממש מנגנים ביחד והאופן בו הם משחזרים בכלים חיים את הסאונד של האלבום פשוט נהדר, ולמעשה בחלק מהשירים הביצועים כאן אף עולים על אלו של האלבום. עוד דבר נחמד- זו בערך פעם ראשונה שאני באמת נחשף לשאר החבר'ה בלהקה, את העין העצלה של יורק אני מכיר כבר המון שנים אבל זו ממש פעם ראושנה בשבילי שאני רואה מה האחרים עושים, והם עושים המון.

בקיצור, הנה כמעט שעה של רדיוהד מבצעים את The King of Limbs ובנוסף עוד שני שירים שלא יצאו עד עכשיו בשום מקום, "Staircase" ו-"Daily Male". פנו לכם שעה בסופ"ש ופשוט צפו, זה יופי טופי:


סופ"ש נעים ורגוע, בלי טילים.

יום שלישי, 16 באוגוסט 2011

כאן גרים בכיף: משפחת קולטריין



טריין היה האב, פרעה היה הבן, ואני-רוח הקודש.
אלברט איילר

אחד הארועים המכוננים בתולדות הג'אז התרחש בשנת 1961, כשהסקסופוניסט האולטרה-אגדי ג'ון קולטריין, כבר אז אגדה חיה מתגבשת , עזב את חברת הג'אז הגדולה יחסית והמכובדת Atlantic וחתם בלייבל חדש, קטן וחסר זהות ברורה בשם Impulse!. טריין היה אז בן 35 ומאחוריו כבר קילומטראז' נכבד והמון ריספקט, הן כסיידמן של מיילס דיוויס ות'לוניוס מונק, והן כמנהיג של הרכב עצמאי שהלך והתגבש, אחד ההרכבים המיתולוגיים ביותר בתולדות הג'אז. המעבר לאימפולס! מסמן את השלב המודרניסטי ביותר בקריירה של טריין, וניתן לציין שני שלבים עיקריים- ההקלטות של טריין בין 61'-64' בהן שכלל את הסגנונות שפירסמו אותו- הארד בופ וג'אז מודלי- עד גבול היכולת, עם הרביעייה המופלאה שלו; ובין השנים 65'-67' בהן קולטריין עבר לנגינת אוונגרד כסחנית, נגינה פתוחה וחסרת קצב מוגדר, וכן פירוק הרביעייה הקלאסית ומעבר לחמישייה שלו, הרכב אחר לחלוטין והרבה יותר שנוי במחלוקת. כך טריין, שהיה מבוגר בלפחות עשור משאר הנגנים בלייבל, בעצם הגדיר את הסאונד והזהות של כל הלייבל ומיתג אותו כפורץ דרך וחדשני: החל מאמצע שנות השישים, הסלוגן של הלייבל היה “The new wave in jazz is on Impulse!” . כלומר- הלייבל מזוהה עם כל מה שחדש, חתרני והרפתקני. טריין הפך לכוהן והאב המייסד של תנועה של מוזיקאי ג'אז חדשים- צעירים, פרועים, הרפתקנים וזועמים. אנחנו מדברים גם על תקופה שבה יש התעוררות בקרב צעירים אפרו-אמריקאים, שרוצים שיוויון זכויות ולגיטימציה, רוצים להכיר ולחקור את המורשת האפריקאיים שלהם, שונאים את האליטות הישנות בג'אז שטוענות שהם מנגנים "אנטי-ג'אז" (כפי שטענו נגד קולטריין עצמו).

רק אל תאפר לתוך הסקסופון. קולטריין

בקיצור, הלייבל אימפולס!, תחת הנהגתו של מפיק העל ומנהל הלייבל בוב ת'ייל, ייצג את ה"היפים" בקרב הג'אז בשנות השישים, חבורה שהורכבה בעיקר ממוזיקאים צעירים שסבבו סביב טריין- או שניגנו בהרכבים ובאלבומים שלו, או שהושפעו ממנו. במשפחת קולטריין-אימפולס! המורחבת אפשר למנות את אלברט איילר (שדווקא הוציא בלייבל את האלבומים הכי פחות טובים שלו), המתופף אלווין ג'ונס, הבאסיסט ג'ימי גאריסון, הסקסופוניסט מריון בראון, הפסנתרן מק'קוי טיינר, החצוצרן פרדי האברד ורבים וטובים (מינגוס הדגול הוציא שם שלושה אלבומים מדהימים, למרות שבין מינגוס לקולטריין לא היה שום קשר מעולם).

 אבל היום אני רוצה להתרכז בשלושה "צאצאים" ישירים שאת יצירותיהם החשובות ביותר הוציאו בלייבל בשנות השישים\שבעים- אשתו השנייה של טריין, אליס קולטריין, וצמד הסקסופוניסטים שסומנו בין היורשים של טריין, דומים מאוד אך שונים מאוד- פרעה סנדרס וארצ'י שפ. השלישייה הזו הוציאה באימפולס! בשנות השישים המאוחרות\שבעים המוקדמות סדרה של אלבומים מדהימים, מאוד ברוח התקופה- מהורהרים, מרחיבי אופקים, עשירים בחופש ובחיפוש רוחני. חשוב לי רק לציין: יש לי אובססיה לכל מה שמריח קולטריין וג'אז חופשי\אוונגרדי כבר שנים, ועל טריין, פרעה סנדרס ואליס קולטריין כתבתי גם ב"שרת העיוור", כך שאני קצת חוזר לדברים ישנים שכתבתי מתוך פרספקטיבה חדשה. זה לא פוסט מיחזורי אלא סקירה של מיקרו-סצנה ומי שרוצה להעמיק במה שכתבתי בעבר מוזמן להיכנס ללינקים שאפזר פה ושם.

האיש והשיח. סנדרס

אתחיל ב"צאצא" הכי ישיר של טריין, פרעה סנדרס (Pharoah Sanders). לצד אלברט איילר, פרעה היה הסקסופוניסט הפרוע ביותר של התקופה בזמן שניגן עם קולטריין- הנגינה שלו הייתה כאוטית לחלוטין וכולה רגש מתפרץ, מאה אחוז איד. לא ניתן היה לפספס את הסאונד האלים והמתפרץ שלו ואת השאגה המפורסמת שלו אפשר לזהות מקילומטרים. פעם נורא אהבתי את פרעה, היום אני יכול להגיד שאני עדיין מאוד נהנה לשמוע אותו אבל הוא עצמו מודה שהוא מוזיקאי ומלחין קצת מוגבל, שלא לומר one trick pony; באימפולס! הוא הוציא את אחד האלבומים הכי המדהימים באמת של הסיקסטיז, Karma מ-1969 (ביקורת בשרת), ג'אם ארוך מאוד, קצבי מאוד, ועתיר משתתפים וטקסטורה שהורכב מאיזון מושלם בין נגינה "רוחניקית" לכסאח אדיר, כמעט פסיכדלי, בקיצור-מוזיקה מפוצצת מח באמת, גם עבור אנשים ששונאים ג'אז. פרעה ראה כי טוב ומאז הוציא באימפולס! כעשרה אלבומים שכולם פחות או יותר ניסו לשחזר את הנוסחה הזו, עם פחות או יותר אותם נגנים, ברמות שונות של הצלחה. מתוך המוצלחים והטובים אפשר לציין את Black Unity, שמורכב מקטע גרוב אדיר אחד בן 37 דקות שבנוי על שני מתופפים ושני באסיסטים, את Deaf, Dumb, Blind שבו לראשונה הציג יכולת נגינה מאוד מרשימה על סקסופון סופראן, ואת האלבום הכי טוב ומגוון שלו בלייבל- Thembi שבו הוא מנגן כמות בלתי נתפסת של כלים וגם חורג מהנוסחה קצת בהיותו מורכב מכמה קטעים קצרים יחסית.





ג'ון ואליס קולטריין

נמשיך באליס קולטריין (Alice Coltrane)הנהדרת. נשים בג'אז אינסטרומנטלי הן מחזה נדיר ביותר ואליס היא אחת היחידות שבולטות בתחום. ג'ון שילב את אליס כמחליפה של מק'קוי טיינר בהרכב שלו, נעליים ענקיות שאליס לא ממש חשה בהן בנוח, ובהקלטות של ההרכב בולט שאליס לא ממש מוצאת את מקומה ולא ממש באה לידי ביטוי. בשל כך, היצירות הנהדרות שהקליטה מאוחר יותר כאמנית סולו לא זוכות לתשומת לב מספקת. למעשה רק אחרי מותו של טריין התחילה אליס להקליט בעצמה, כשאלבומה הראשון, A Monastic Trio מ-1968, מורכב למעשה מהחמישייה האחרונה של טריין, מינוס טריין עצמו. אבל אליס לא שהתה בצילו של בעלה ופיתחה סגנון מובחן ואישי שמושפע רבות ממוזיקה קלאסית וממוזיקה הודית; אליס עברה תהליך של המרת דת להינדו, ומאז שילבה מוזיקת עולם בכלל ומוזיקה הודית בפרט ביצירה שלה. אליס גם התמחתה בכלי נוסף שאינו ג'אזי כלל- הנבל, שהתאים כמו כפפה להשפעות ההודיות שלה. אלבומים נוספים שאסור לפספס אם Ptah The El-Daud  עם פרעה והסקסופוניסט ג'ו הנדרסון; האלבום המדהים Journey in Sachidananda, האלבום הכי "הודי" שלה, שגם בו מנגן פרעה בסקסופון סופראן מדהים (חבל שלא ניגן יותר על הכלי), וצמד אלבומים מאוד מיוחד- Universal conciousness (עוד ביקורת בשרת) ו-World Galaxy שמסמנים את שיא ההתפתחות של אליס כיוצרת ייחודית ומכילים עיבודי כלי מיתר מאוד הרתפתקניים.




ארצ'י שפ

וכאן נעבור לארצ'י שפ (Archie Shepp), ששונה מאוד משני הרוחניקים פרעה ואליס. ארצ'י בא ממקום קצת אחר, הוא לא היה חלק מההרכב של טריין למרות שהוא ניגן באלבום פורץ הדרך Ascension וחלק עם טריין אלבום הופעה בניופורט, וגם ניגן בסשנים של A love supreme המפורסם, למרות שהקטעים בהשתתפותו לא יצאו באלבום המקורי. שפ ייצג צד אחד של מהפכת הג'אז השחורה- לא הסטלן שמחפש את עצמו, אלא הצעיר השחור, האינטלקטואל והזועם שמעריץ את מלקולם אקס. שפ הוא לא רק מוזיקאי- הוא בכלל בא מעולם הדרמה ולמד משחק ואף כתב כמה מחזות, והוא גם מורה למוזיקולוגיה- והגישה שלו היא יותר אינטלקטואלית; בהתאמה, קצת יותר קשה להיכנס למוזיקה שלו שהיא הרבה יותר זועמת. שפ גם גיבש סגנון מאוד ייחודי בסקסופון, כזה ששואב ממסורות יותר מוקדמות מקולטריין- כמו הסקסופוניסטים בן וובסטר וקולמן הוקינס- אבל עם הרבה אש בעיניים. אלבומו הראשון בלייבל, Four for trane הוא כנראה אלבום המחווה הראשון לקולטריין וכמעט כולו מורכב מעיבודים מאוד מיוחדים לקטעים של טריין. אלבומים אחרים הם Mama Too Tight, מפלצת אוונגרד במשקל כבד שכוללת הרכב גדול, Fire Music שמכיל קטע בלתי נשכח לזכרו של מלקולם אקס כולל הקראת פואמה של ארצ'י, אלבום ההופעה Live in San Francisco שמכיל הרכב מרתק של שני באסיסטים, האלבום The Magic of Ju-Ju שבו הקליט שפ את אחד הקטעים הכי מפורסמים שלו ושל תנועת הפרי ג'אז בכלל, קטע הנושא שהוא סולו סקסופון אדיר מימדים בן 18 דקות בליווי ארבעה פרקשניסטים, והפייבוריט שלי-האלבום The Way Ahead, אלבום מדהים שבו מראה שפ באופן חד משמעי שהוא מחובר למסורת הבלוז והג'אז המסורתי, למרות הרעש והזעם. ולא לשכוח את האלבום המרתק Attica Blues, האלבום הכי פוליטי של שפ שמשלב לראשונה גם רית'ם-אנד-בלוז, Fאנק וגם שירה. איך, איך פספסתי את ההופעה שלו בארץ לפני כמה שנים?




מעניין ששלושת המוזיקאים הענקיים האלו הפסיקו לשתף פעולה עם הלייבל בשנות השבעים המוקדמות, פחות או יותר באותו זמן. בנוסף, העזיבה של הלייבל התלוותה גם לשינויי סגנון- גם סנדרס וגם שפ הפכו להרבה יותר מלודיים ורכים, ואליס למעשה זנחה את הג'אז כמעט לחלוטין והתרכזה במוזיקה הודית "אסלית". במקביל בוב ת'ייל עזב את הלייבל בעצמו, כך שכל הזהות של הלייבל כפורץ דרך ואוונגרדי השתנתה. אבל התקליטים האלה של "מורשת קולטריין" הם עדיין התקליטים הכי מפורסמים וחשובים של החבר'ה האלה.

יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

The Circus is in town


אתמול ידידי היקר א' בישר לי כי הטייגר ליליז באים להופיע בישראל ב-26 בנובמבר. היפ היפ הוריי! למי שלא שמע ולמי שלא יודע, מדובר בטריו קאברט מופרע במיוחד, שמנגן משהו שמוגדר כ"אופרת פאנק", ומתבסס בעיקר על הכשרון האדיר ויכולת ההופעה המהממת של הסולן, האקורדיוניסט וכותב כל החומר, מרטין ג'קס. הם מנגנים שילוב של קאברט בסגנון ברכט\וייל האהובים עם מוזיקה רוסית, צוענית, כלייזמרית, ובאופן כללי נשמעים כמו טום וויטס שעבר סירוס; השירים עצמם הם מאוד מטונפים, מעוותים, מלאים בהומור שחור במיוחד ומאוד מאוד מצחיקים, כשהשירה ההזויה של ג'קס היא משהו בין פארודיה על אופרה לבין החיקויים של נשים אנגליות זקנות שחברי מונטי פייטון אהבו לעשות. את ג'קס, שלפעמים גם מנגן פסנתר ועוד כמה כלים, מלווים אדריאן יו שמנגן על מין תופי צעצוע שיוצרים את סאונד הגרוטאות הילדותי והמעוות של הלהקה, ואדריאן נוסף- אדריאן סטואט- שמנגן קונטרה-באס ולפעמים גם מחלטר על מסור.

יש שני דברים גדולים בטייגר ליליז- הראשון הוא הפרסונה הבימתית שלהם, זו להקה מאוד תיאטרלית שאוהבת לדמיין שהיא חיה בסוהו או בפיגאל או בריפרבהאן של תחילת המאה, כולל תלבושות, איפור ואביזרים. מרטין ג'קס לא סתם שר כמו זמר אופרה שעבר כריתת אונה- הוא באמת זמר אופרה עם קבלות, ורק מלראות איך הם מתנועעים בוידיאוים ביוטיוב אני מתחיל לרייר כשאני מדמיין איך ההופעה תישמע. אפשר לעשות דוקטוראט בפיזיקת קוואנטים רק כדי למפות את התנועה של שרירי הפנים הרוטטים של מרטין ג'קס.

הדבר השני שגדול בהם הוא השירים והאלבומים. מוסיקלית, השירים והאלבמים של הליליז מאוד דומים- לרוב זה אומצה אומצה מאוד בסיסי סביב אקורדים פשוטים ודמים, אמרתם טום וויטס אמרתם הכל- אבל המילים הם אלו שעושים את ההבדל. לא זוכר איפה אבל מרטין ג'קס צוטט איפשהו ש"אין נושא שהלהקה לא שרה עליו בעולם, חוץ מאהבה בין אנשים מהוגנים" או משהו כזה. וזה נכון, כל הצורעס והגועל נפש בעולם מופיעים בשירים של הליליז וזה מה שעושה אותם לכל כך כיפיים- זונות, סרסורים, גנבים, גמדי קרקס מעוותים, סקס ביזארי וכו' וכו'. יותר מזה, האלבומים של הליליז (ויש המוןןן כאלה- באתר שלהם רשומים לא פחות משלושים אלבומים ודיוידי) הם לרוב "אלבומי קונספט" שמאגדים אסופת שירים סביב נושא מסוים. האלבום והמופע שהפך אותם מפורסמים הוא הגרסה שלהם לשירי "יהושע פרוע" שנקראת Shockheaded Peter (מופע שאיתו גם הופיע בארץ ובעולם כולו). מעבר לזה, יש להם עוד המון פרויקטים- אני שמעתי ומכיר רק מדגם מייצג; אבל שווה לציין את 2 Penny Opera שהוא רה-אינטרפרטציה שלהם למחזמר המפורסם של הרכט ו-וויל, The Gorey End שהוא פרויקט נהדר של שירי הסאטיריקאן המסתורי אדוורד גוריי ביחד עם הקרונוס קוורטט המהוללת, The Sea המלנכולי לאין שיעור (אלבום יחסית חריג בדיסקוגרפיה) שכולו מורכב משירי מלחים אומללים, Circus Songs שכשמו כן הוא- שירי קרקס בשיא עליבותם, והאול-טיים פייבוריט שלי ואלבום שבשום אופן אסור לפספס- Farmyard Filth, עליו רק אציין כי באתר של הלהקה הוא מתואר כך:

Farmyard Filth contains possibly the most extansive collection of songs dealing with zoophilia in recorded history.

בקיצור, שריינו את ה-26 בנובמבר, ובואו לבארבי. איך אומר אברי גלעד בחיקוי ב"ארץ נהדרת"? יהיה "מעולה ומגעיל". 






יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

קח את שנות התשעים

אז בפוסטים האחרונים ניסיתי לפצות על הזנחת הנשים שאחזה בבלוג, ואמשיך לעשות כך בעתיד. אבל זה עוד לא הכל. לאחרונה צוינו 30 שנה לעליית MTV על המרקע. הערוץ שפעם קבע גורלות והיה ההגדרה למגניבות הפך למגרש גרוטאות מיותר. וזה הזכיר לי משהו. אם תעיפו מבט מצד השמאלי של הבלוג תראו ענן אסוציאציות שמציין את התגיות של הפוסטים. יש שם ייצוג להרבה מאוד אמנים, סגנונות ותקופות מוזיקליות, אבל משהו אחד גדול וזועק חסר שם.

שנות התשעים!!!

מה קרה לשנות התשעים? איך אני לא מדבר על שנות התשעים? חבר'ה, שנות התשעים היה אחלה של עשור. הייתי אז בן טיפש-עשרה. התחלתי אז לנגן גיטרה (השיעור הראשון שלי היה באותו יום בו נחתם הסכם השלום עם ירדן- רבין הזיע ליד אילת, אני הזעתי לראשונה על אקורד Am), הייתי פריק של נירוונה (בזמנו, ואני חושב שהחלוקה הזו עדיין תקפה, אנשים שניגנו גיטרה נחלקו לשניים- אלו ששמעו נירוונה והמשיכו משם נכון, ואלו ששמעו גאנז אנד רוזס והמשיכו לא כל כך נכון), אחותי הגדולה הייתה פריקית של מוזיקה אלטרנטיבית, ראיתי המון MTV, ובכלל ראיתי מלא טלוויזיה, לא הפסקנו לדבר על הקליפ הזה של ארוסמית' או על מה קורה בסוף של הקליפ של "ג'רמי" של פרל ג'אם ועל איך כריס נובוסליק זרק את הגיטרה באס שלו במיוזיק אוורדס והיא נפלה לו על הראש ואיזו מוזרה הביורק הזאתי. ושלא נתחיל בכלל לדבר על איך קורט עוצם את העיניים בשורה האחרונה של השיר הזה בסוף האנפלאגד. בקיצור, היה קטעים. הספקתי להיות כמעט מתבגר בזמן עליית הגראנג', וקשה היום להאמין ולתפוס שפעם ה-רול מודל בה' הידיעה עבור נער מתבגר היו רוקרים. רוק היה אז באופנה, כן כן, לא חגית יאסו.

בפסח 97' קרה מהפך בחיים שלי. התגלגלה אליי הקלטה של "החומה" של אתם יודעים מי. זה הפך את כל עולמי על פיו. אני זוכר שהייתי ממש בהלם- איך אלבום שיצא בפאקינג 1979 (אלף תשע מאות תשעים ושבע! ואו! זה לפני שנולדתי בכלל!) יכול להיות כל כך טוב. אבל אז גיליתי עוד ועוד אלבומים כאלה- קודם כל מאותה להקה, פינק משהו, אחר כך מעוד כאלה ועוד כאלה- ודי מהר הטעם המוזיקלי שלי התרכז בשנות השבעים שישים. על שנות השמונים עוד היה אסור לדבר אז, זה היה עשור משוקץ ונוראי (אני עדיין חושב שהוא כזה, אבל היו שם הברקות). אבל הנייטיז נזנחו ונזנחו, והחלל הענק והחור בלב שהשאיר מאחוריו קורט קוביין לא התמלא וממשיך להיות ריק עד היום. וכך בעצם יצא שהיום אני כמעט לא שומע מוזיקה שיצאה בניינטיז. טוב, יש רדיוהד ופורטיסהד וכמה דיסקים ישראליים מדי פעם מתארחת סוניק יות' אבל פחות או יותר זהו.

אבל זה באמת היה עשור מגניב. רבאק, עשור שהצמיח את סיינפלד חייב להיות מגניב. אז חשבתי קצת על שנות התשעים ופתאום נתקפתי געגוע. שנות התשעים לא היו מזמן אבל נראה שהיום אנחנו מרחק שנות אור משם. עשור בלי פלפון? כמעט בלי אינטרנט? בלי פייסבוק? בלי ריאליטי, פור פאק סייק? דן שילון, רצח רבין, מלחמת המפרץ, המון פיגועים, עזר וויצמן נגד מקדונלדס ואביב גפן נגד טומי לפיד ב"פופוליטיקה"? דווקא משום שהניינטיז היו איתנו עד לא מזמן, ביחס לעידן הנוכחי הם נראים מיושנים במיוחד. מעבר להערצה לגראנג' ולחינטרושים על גיטרה חשמלית (מי חשב בזמנו על קולטריין? מי שמע על סטרווינסקי? זאפה לא היה קיים אז בתודעה, אפילו המועדון עוד לא היה אז), גיליתי אז איזה כיף זה לקנות דיסק. לקנות דיסק, זה אשכרה מושג שבני הנוער הנוכחים אפילו לא חושבים שהוא אפשרי. כל כך נאיבי הייתי אז, ותל אביב נראתה כמו  מרכז העולם. וזה גם בערך הזמן שבו עוד שיחקתי במחשבים ועוד אהבתי לראות טלוויזיה.

המחשבה על טלוויזיה, מוזיקה, MTV, נוסטלגיה, שנות התשעים, אני כנער פריפריאלי מחדרה, מכל הערים האפורות בארץ, שלא מבין כלום מהחיים שלו (זה לא השתנה הרבה), הביאה אותי להיזכר בשתי סדרות טלוויזיה שצרכתי בזמנו בטירוף, שלכל אחת מהן היה דיסק משלה. כן, ממש פסקול או יותר נכון מוזיקה שהופיעה בסדרה או הייתה "בהשראתה" (נגיד). בשני המקרים, האלבומים האלה הכילו שירים מהמון אמנים מאוד מגוונים, שפתחו לי את הראש להרבה שנים אחר כך, בלי ששמתי לב בכלל, ולכן בחרתי לדבר עליהם, לא רק בגלל הנוסטלגיה אלא לשם הערך המוסף.


הסדרה הראשונה היא לא אחרת מ"ביוויס אנד באטהד". איזו סדרה אדירה! כל כך חתרנית ואנרכיסטית, וגם שלא ממש הבנתי כמעט כלום ממנה בזמנו, היא הייתה עדיין ממש מצחיקה ודי היה קל לעקוב אחרי העלילה המוטרפת. בסאנדרטים של היום, ליד סאות' פארק היה נראית כמעט כמו סרטי של דיסני לכל המשפחה, אבל בזמנו רק לראות אותה הרגיש כמו חטא סמוי. הם חיו והתנהגו כמו שכולם רצו להיות- מי לא רצה לשחק בייסבול צפרדעים או לירוק סמוחטות על המורה מלמטה? חלק גדול מהסדרה, שהייתה כמובן הפקה של MTV, היה הצפייה של ביוויס ובאטהד עצמם ב-MTV, כשבדרך כלל הם לעגו לקליפ זה או אחר.

 ואכן, לא עבר הרבה ויצא דיסק שמקושר באיזושהיא דרך לביוויס ובאטהד, בשנת 1993,  שנקרא בשם המופתי “The Beavis and Butthead experience” . הדיסק שילב בין שירים של אמנים רבים, חלקם ממש מובילים (נירוונה, רד הוט צ'ילי פפרז, מגהדת', ארוסמית' למרבה הצער), חלקם אלטרנטיביים מהצד החתרני של המילה (פרימוס, white zombie) וחלק קצת הזויים (מישהו שמע על הלהקה jackyl?) . בין השירים גם ביוויס ובאטהד הופיעו באלבום, בין השאר במערכונים שעדיין מצליחים לשעשע, וגם בכמה שירים ממש כמו “Come to Butthead” שהוא פארודיה קורעת על להקות בנים, או השיר היחיד כנראה שמישהו אולי זוכר, הביצוע של השניים עם שר ל-“I got you babe”. בין לבין יש כמה פנינות של ממש, כמו השיר הראשון-לא פחות נירוונה בכבודם ובעצמם  בשיר “I hate myself and I wanna die”,  מתוך הסשנים של In Utero, או השיר המדהים “Poetry and Prose” שחשף אותי לטירוף ולכישרון של לס קלייפול ופרימוס, או הביצוע של רד הוט צ'ילי פפרז ל-“Search and destroy”, שזו בעצם פעם ראשונה בחיים ששמעתי שיר של הסטוג'ס ואפילו לא ידעתי את זה. בקיצור- פשוט דיסק כייפי, אנרכיסטי, חופשי, קליל ועשוי מעולה.





מקרה אחר לגמרי, או סדרה אחרת לגמרי שגם היא סמל מובהק לניינטיזיות, היא "תיקים באפלה" (איזה שם דבילי, הא?). ואוו, זו הייתה סדרה מגניבה לאללה! בתקופה שדודו טופז הצליח לשכנע מדינה שלמה שציפי שביט היא חייזר, הסדרה הזו הפכה לשיחת היום- כולם שרקו את השריקות המפתיחה, כל פרק נפתח בשאלה "מה יהיה כתוב על העננים הפעם- The truth is out there או Trust no one "?  כו-לם האמינו בחייזרים, קונספירציות, סיאנסים ושאר מרעין בישין, כל פרק הרגיש כמו בעיטה למח, וכל פרק היה נורא מאוחר בלילה והיית צריך לסבול את "לילה גוב" ששודר לפני. מאז מולדר הפך להאנק מודי, סקאלי נעלמה מהעין הציבורית, ורק האמת נותרה לה אי שם.

 וגם למאלדר וסקאלי היה מוצר מוזיקלי נלווה- שנקרא “Songs in the key of X”.  אלו היו שירים שהופיעו מתישהו בסדרה או ש"הושפעו" ממנה (יעני, רכבו על הגל העל-טבעי). אבל גם היו כמה וכמה הבלחות שהותירו חותם, ביג טיים. כאן נפגשתי בערך בפעם הראשונה עם ניק קייב עם אחד משירים האדירים ביותר, “Red right hand” (סוד כמוס לפרה ולסוס: מי שהיה סבלן יכול היה להריץ את הדיסק אחורה לפני שהרצועה הראשונה התחילה ולגלות שיר נסתר, שיר מספר "אפס", שגם בו היה ניק קייב, ועוד עם low של וורן אליס שותפו לעתיד! אי אפשר לעשות את הטריק הזה היום עם אייפוד...). כאן פגשתי כמעט לראשונה את בריאן אינו (האמת שהפסקול המופלא של "טריינספוטינג", עוד סמל ניינטיז מובהק, הפגיש אותנו לראשונה באמת), ועוד בשיתוף פעולה נדיר עם אלוויס קוסטלו. פתאום הופיעו כאן המיט פאפטז, הידועים גם בשם "ההם מהאנפלאגד של נירוונה", ובמקביל גם הפו פייטרז של דייב גרוהל (נירוונה היא די הלייטמוטיב של הפוסט הזה כפי שבוודאי כבר שמתם לב) בשיר בנזונה. ואפילו אחד בשם פרנק בלאק היה באלבום- אז אפילו עוד לא שמעתי על הפיקסיז (לא אוהב אותם אגב, סתם אנדקוטה). אבל המפגש הכי חשוב ומרגש מבחינתי הוא דווקא עם איש זקן עם קול חצץ, שמילמל איזה שיר מוזר עם R.E.M. ברקע. לאיש הזה קוראים וויליאם ס' בורוז, שהוא עד היום אחד הסופרים הכי אהובים עליי בעולם. השיר הוא “Star me kitten”, שיר שמופיע ב-Automatic for the people המפורסם וכאן הייתה הקלטה מיוחדת של בורוז מקריא את השיר לצלילי המוזיקה של R.E.M.  לא ידעתי עליו כלום בזמנו ולא הבנתי מה R.E.M עושים עם איש זקן שמלמל מילים משונות אבל זה נשמע לי ממש אדיר ומרתק, ועד היום אני חושב שזה אחד השירים הכי יפים שאני מכיר, וזה שכנראה רק אני מכיר אותו בהחלט נותן ערך מוסף. ושנים אחר כך גיליתי את האיש וספריו והשפעתו הנרחבת וזה סגר לי מעגל, וכאן זה היה בפעם הראשונה. ואם מאלדר וסקאלי אי פעם תרמו משהו למישהו בעולם- זה היה המקרה.



יום שני, 1 באוגוסט 2011

פעמיים קינן



כמו בסיפור העם ההוא, גם עמוס ישב כל חייו ליד  שלט שכתוב עליו "מועדון ויכוחים" ואמר לחברו "יאללה,  בוא ניכנס, אני נגד."
יהונתן גפן   


החודש מציינים שנתיים למותו של איש האשכולות ואחד האנשים הכי מרתקים ושנויים במחלוקת שאי פעם חיו פה בארץ, עמוס קינן. עמוס קינן הוא בעיקר חידה גדולה, איש שיש עדיין פער עצום בין פועלו הרב תחומי- ספרים, פזמונים, שירים, מחזות, תסריטים, טורים בעיתון, פסלים, האיש פשוט עשה הכל חוץ מבלט קלאסי- לבין האלמוניות היחסית שלו. נראה שכולם יודעים מי זה עמוס קינן, אבל הרבה פחות מה הוא עשה. נראה אתכם נוקבים בשם של ספר אחד בולט שלו. בסופו של דבר, רוב פועלו של קינן עדיין עלום, וגם שנתיים אחרי מותו עדיין מאוד קשה למצוא ספרים שלו בחנויות ספרים, למשל. זה מפתיע- קצת כמו בן דורו, יורם קניוק הגאון, קינן כתב בצורה קשה לעיכול וחדשנית ביותר, וספריו לא זכו מעולם להצלחה גדולה. אבל קניוק עובר בעשור האחרון רנסאנס מדהים ובצדק לחלוטין, והוא הפך לסופר קאנוני, בעוד שהספרים של קינן עדיין מחכים שיגלו אותם.


קינן היה איש קשה מאוד, מלא סתירות וניגודים- האיש שהיה כמעט טרוריסט בלח"י וכמעט הפך למתנקש פוליטי, היה גם פעיל שלום ואקטיביסט בלתי נלאה. שמאלן על גבול הקיצוני שגם תמך במשא ומתן ו-ויתורים וגם אהב בכל נשמתו את ארץ ישראל. קינן רב עם כולם, שנא את כולם, שתה עם כולם. אני מכיר רק שני ספרים של האיש- הדיסוטופיה החריגה "הדרך לעין חרוד" והספר הסמי-אוטוביוגרפי המדהים "ואת והב בסופה", שני ספרים פשוט אדירים שמתארים מין חשבון נפש כואב וישיר ביותר של קינן עם המדינה שעזר להקים בתש"ח ודי התפוצצה לו בפרצוף, ועם השדים שלו עצמו. הספרים האלו כתובים בשפה סופר-ישירה, שפת דיבור יומיומיות של משפטים קצרים, לאקונית, כמעט מינימליסטית, בסגנון הכי לא מתיפייף וכנה שאפשר, ולמרות שהם מאוד קצרים- את שניהם אפשר לגמור בערך בשעתיים- הם כמו בעיטה אדירה בבטן. אם אתם יכולים להשיג אותם- תשיגו. מאז שקינן טלטל אותי בשני הספרים האלו אני מחפש עוד ספרים שלו ביד שנייה במחירים נורמליים ולא כל כך מוצא ( פעם נכנסתי לחנות הספרים הוותיקה "קדמת עדן" ושאלתי את קובי קמין האם ידפיסו מחדש את ספריו של קינן והוא אמר ביובש וברגישות האופיינים לו "אני מתאר לעצמי, עכשיו כשהוא התפגר"). ציפיתי שאחרי מותו פתאום יגלו את ספריו מחדש, אבל השיח שאחרי מותו נסב בעיקר סביב האיש עצמו ולא על ספריו ושיריו. יכול להיות שעבודתו של קינן היא עדיין תפוח אדמה לוהט מדי, בהתחשב בביוגרפיה הקשה של האיש. כולי תקווה שזה עוד יקרה, כי זה באמת מגיע לו. כרגע המצב הוא שנותנים לקינן המון כבוד אבל בפועל ספריו, שיריו ומחזותיו לא באמת זוכים לקהל.


אני חושב שהדבר שקינן הכי הצטיין בו הוא כנות. קינן היה אידיאליסט גדול, כמעט נאיבי, וכשהמדינה שרצה להקים לו "יצאה" כמו שרצה הוא לקח את זה מאוד קשה. הספרים של קינן אמנם עוד לא נכנסו לפנתאון, אבל יש לו כמה שירים, יותר נכון פזמונים, שכן: "אהבה ראשונה" של החלונות הגבוהים או "שיר סתיו" של אריק לביא עולים בראש באופן כמעט מיידי. שיר אחד שבו הכנות והישירות הזו, היכולת בכמה מילים פשוטות אך טעונות להעביר את המסר באופן שלא משתמע לשתי פנים, הוא השיר הנהדר "פתחי לי את הדלת" של אחרית הימים, להקתו של זוהר לוי שכתבתי עליו קצת בערב ההוקרה ל"מלכת האמבטיה". השיר הזה מופיע באלבום היחיד של אחרית הימים, אחד האלבומים העבריים הכי טובים אי פעם, וזוהר לוי אמר עליו:

"המילים של 'פתחי לי את הדלת' זה הכי עמוס קינן שיש. עמוס שתה הרבה, וזה שיר על מישהו ששותה הרבה. בהתחלה הביא לי את הטקסט הזה בני אמדורסקי, שאלחין אותו בשביל הדודאים, ואז לקחתי אותו לאחרית הימים. זה לא התאים להם, לדודאים. זה השיר שלי". 


מותו של קינן לא בא במפתיע- קינן מת מאלצהיימר מתמשך שסבל ממנו כמה שנים. למזלו, הוא לא איש התרבות היחיד במשפחה- אשתו נורית גרץ, סופרת ומצרה לספרות וקולנוע, כתבה את הספר "על דעת עצמו", מין תמהיל מוזר ומרתק בין ביוגרפיה לפיקציה, שמתאר את חייו המתוסבכים והמסוכסכים של קינן עד שפגש את נורית; ובמקביל, רונה קינן האחת והיחידה, בתו הצעירה ואחת הזמרות האהובות עליי בארץ, יצרה את "שירים ליואל", גם הוא סוג של ביוגרפיה פיקטיבית שמהלכת בין עובדות חיים ברורות להמצאה. העובדה שהספר והדיסק יצאו בהפרש מאוד קטן זה מזה וממותו של עמוס יוצרים אפקט מאוד מטלטל, כשהאלבום, הספר והאיש עצמו משקפים ומכילים זה את זה.


אני מאוד אוהב את רונה. בשבילי זה די קל- היא מוכשרת באופן כמעט בלתי חוקי, ובשבילי כל מה שהיא עושה הוא מעולה- שירה, הלחנה, כתיבה ונגינה. אבל לאנשים אחרים, מסתבר, קצת יותר קשה איתה, ולא מאותם סיבות שהיה קשה עם עמוס. בניגוד לכתיבה המתריסה אך היצרית של עמוס, רונה כותבת בסגנון מאוד לא מקובל בארץ- רהוט, שקול, אינטליגנטי, מאופק וקצת קר. וזה קשה להרבה אנשים. בימים אלו היא הוציאה דיסק חדש, "המראות ונחיתות" שמו; לא שמעתי אותו אבל כבר יצא לי לקרוא כמה ביקורות ולהתעצבן. מוקדם מאוד בקריירה של רונה, שהתחילה בגיל 17 עם ערן צור, היא סומנה כ"הבטחה גדולה  הבאה" ע"י עיתונות הרוק בארץ, ומאז היא אמנם הקליטה 4 אלבומים אך אף אחד מהם לא "קיים את ההבטחה" ו"סיפק את הסחורה", וגם הפעם הוכרז כי "ההבטחה לא קוימה". ואני שואל, למה? האם רונה הבטיחה פעם משהו למישהו, האם היא התחייבה למשהו מסוים? זה ממש כאילו חלק מהמבקרים מנסים להתאכזב בכוח. עד עכשיו, לרונה יש קריירה מאוד מגוונת ומרתקת, ובסופו של דבר- זו רונה היוצרת, זה האמן וזה הבנאדם, קבלו את זה כבר ותפסיקו להיאחז בהבטחות שהבטחתם לעצמכם.

 "שירים ליואל" היה אלבומה השלישי והטוב ביותר עד היום; זהו אלבום קונספט כאמור, כלומר זה למעשה מחזור שירים שכל אחד מהם הוא בעצם פרק בסיפור חייו של בן דמותו של עמוס, יואל (רונה אמרה איפשהוא שהשם יואל הוא מחווה לסופר יואל הופמן. מגניב!). לא עושים הרבה אלבומים כאלה בארץ; וגם לא עושים הרבה אלבומים כל כך מדויקים ומרגשים. קצת כמו הספר של אימה, רונה מתבוננת בחיי מלאים האורעים של אביה- דרך הילדות לצד אב לא מתפקד ופגוע נפשית (מכיוון שעמוס היה אלכוהוליסט גדול אני מניח שזה נכון גם לגבי רונה עצמה), ימי הלח"י הסוערים ומלאי האידיאולוגיה, מלחמת תש"ח העקובה מדם והטראומה של הטבח בדיר יאסין,הבדידות הגדולה בבגרות, הדעיכה ואבדן הזיכרון וההגיון כתוצאה ממחלת האלצהיימר וחוזר חלילה. רונה עצמה, כמו נורית, מתבוננת בעיקר מהצד, לא שותפה להתרחשות ולמעשה דמותה כמספרת של הדיסק מבליחה רק לרגע קצר אך מרגש מאוד; גם זה לא בדיוק תואם את מה שהמבקרים ציפו שתעשה- אלבום דרמטי ומשתפך שמתאר יחסי אב-בת קשים. שוב, רונה בוחרת בגישה המאופקת שכל כך מאפיינת אותה: רונה רוצה לדבר על אבא שלה, לא על עצמה. זהו אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בארץ בשנים האחרונות, ואני מנבא לרונה קריירה ארוכה ועשירה.

ועשו לעצמכם טובה; קראו ספר של עמוס קינן.